עֵץ גָּדוֹל, כְּשֶׁעוֹקְרִים אוֹתוֹ, שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ
שָׁרָשָׁיו בָּאֲוִיר, רְגָבִים עַל טְפָרָיו כְּמוֹ דָּם
וּבְנֵי אָדָם עוֹבְרִים מִשְׁתָּאִים כַּמָּה מְעַט צָרִיךְ
בִּשְׁבִיל לְהַחְזִיק מַעֲמָד עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְכַמָּה
מַהֵר עוֹבֵר הַמָּוֶת בְּלֹא שָׂפָה אוֹ דָּת, בְּלֹא חֵמָה
עוֹד לֹא רִמָּה, אַחַר כָּךְ גַּם רִמָּה, הֲלֹא הָרוּחַ הִיא
רִמָּה וְתוֹלֵעָה, הַשֵּׁם שֶׁנִּתֵּן לְמַה שֶּׁיְּכַלֵּנוּ, וְלֹא
יְכַלֵּנוּ, כִּי לֹא יוּכַל לָנוּ, בָּרַעַשׁ וּבַדְּמָמָה

כָּתַבְתָּ: “כְּמוֹ פִּילִים מְרִימִים רֹאשׁ כְּלַפֵּי שָׁמַיִם
כְּשֶׁהֵם נִתְקָלִים בְּגוּפָה שֶׁל פִּיל, גַּם בְּנֵי אָדָם שֶׁרוֹאִים
פִּתְאֹם גְּוִיָּה, גֻּלְגֹּלֶת, תֵּל קְבוּרָה, מַשְׁמִיעִים אֲנָחָה
מַנִּיחִים אֶבֶן קְטַנָּה, קוֹרְאִים אֶת הַכְּתֹבֶת עַל הַמַּצֵּבָה
מְרִימִים אֶת הַגֻּלְגֹּלֶת, אוֹמְרִים מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ ‘הַכֹּל
נִשְׁכַּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל’, נוֹשְׂאִים תְּפִלָּה
וְכַיּוֹ”בּ.” כָּכָה כָּתַבְתָּ וַאֲנִי רַק מַעֲתִיק וּמוֹסִיף בְּשֶׁקֶט
כְּמוֹ לְעַצְמִי: “מַכְתֵּשׁ נִכְרָה בָּעִיר הַזֹּאת”, וְלֹא יוּכְלוּ
לָנוּ תּוֹלֵעָה וְרִמָּה. אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁאוֹהֲבָיו מְלַוִּים
אוֹתוֹ עַד דּוּמָה

וְאָמַרְתָּ: אֲנִי לֹא סוֹבֵל אֶת הַשָּׂפוֹת הַקְּטַנּוֹת, הַלְּאֻמָּנִיּוֹת
וַאֲנִי אָמַרְתִּי: וּמַה עַל הָעִבְרִית? וְאַתָּה אָמַרְתָּ: זֶה מַה
שֶּׁיֵּשׁ לִי. וּבֶאֱמֶת מַה נֹּאמַר עַל הַשָּׂפָה הַיְחִידָה שֶׁלָּנוּ
אַחֲרֵי כָּל הַיֶּדַע הַלְּשׁוֹנִי וְהַמַּסָּעוֹת וְהַקִּיּוּם הַמֻּפְרָז בָּעִיר
שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים, שֶׁיָּשַׁבְנוּ בְּבָתֵּי הַקָּפֶה שֶׁלָּהּ, שֶׁדָּפַקְנוּ בָּהּ
כַּאֲחוּזֵי תְּזָזִית, שֶׁהֶחְלַפְנוּ סְפָרִים וְהַקְדָּשׁוֹת, שֶׁהָלַכְנוּ
לְאֹרֶךְ הָרְחוֹבוֹת שֶׁלָּהּ, שֶׁשָּׂנֵאנוּ אוֹתָם אֲנָשִׁים, שֶׁגִּדַּלְנוּ
קָנַבִּיס מֵאוֹתָם זְרָעִים, שֶׁהָלַכְנוּ בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ לְאוֹתָן
הַפְגָּנוֹת, מִלְחָמָה אַחֲרֵי מִלְחָמָה, הָרִמָּה הִיא הַשֵּׁם
שֶׁהָרוּחַ נָתְנָה לָרִמָּה

אַל נֹאמַר בְּנֵי אָדָם אֲנַחְנוּ, נֹאמַר בְּנֵי חַוָּה, “כֵּיוָן שֶׁאָכְלָה
מִפֵּרוֹתָיו שֶׁל אִילָן, רָאֲתָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁבָּא כְּנֶגְדָּהּ”

1.1.2010