יצחק לאור – ביוגרפיה קצרה

יצחק לאור הוא משורר, סופר, מסאי וחוקר ספרות. הוא נולד ב-1948, בפרדס חנה. בהיותו בן 15 עקרה משפחתו לרמת גן. את לימודי התיכון סיים בבית הספר קלעי בגבעתיים, הלך עם חבריו מקן בורוכוב של הנוער העובד לגרעין נח”ל (1966), השתחרר, למד באוניברסיטת תל אביב ספרות ותיאטרון (1971-1974), והפך לפעיל בשי”ח, שמאל ישראלי חדש. כחלק מהמאבק בכיבוש, סירב להתייצב לשירות מילואים בשטחים הכבושים והלך לכלא, מתוך כוונה לעורר עוד חיילי מילואים לסרב. המאסר זכה להד ציבורי, ואפילו עיתון “הארץ” פרסם מאמר מערכת נגד המעשה. מאז, נקשר שמו פעמים רבות בשערוריות, בעיקרן פוליטיות. במקביל, לאט למדי, כמו בא אל הזירה מבחוץ, ללא מכרים או חברים-משוררים, ואף שבשנות השבעים , התפרסמו שיריו הראשונים בכתבי עת (“עכשיו”, עיתון 77, “סימן קריאה”), ובמוספים ספרותיים, את עיקר מאמציו השקיע בפעילות שמאלית. למשל, יחד עם חבריו בשמאל, הצטרף לחזית עם רק”ח, כאשר הוקמה חד”ש. ב-1976 מתה פתאום אמו, וב-1978 נשא לאשה את האמנית רונית דברת. כאן החל פרק כתיבה אינטנסיבי בחייו.

IMG_0193

ספרים ראשונים
ספרו הראשון היה “מחוץ לגדר” (כתר, 1981), ספר סיפורים שבכולם שלטה אירוניה חריפה, כמעט קיצונית. גיבורי הסיפורים באו כולם מן השוליים, וכשלו בניסיונותיהם להתקבל במרכז. הספר זכה להרבה מאוד ביקורות, לבטח ביחס לספר ראשון. ריבוי הרשימות והראיונות הפך למאפיין של הופעות הספרים של לאור. כל ספר זכה להתייחסות, לפעמים עוינת, בעיקר השירים הפוליטיים, ולפעמים אוהדת. במארס 1982 ראה אור ספר השירים הראשון של לאור, “נסיעה” (ספריית פועלים). השירים הופיעו ללא כותרות, רובם קצרים מאוד, ומוספרו מ-1 עד 48. גם הפעם, זכה הספר לביקורות רבות ואוהדות. במקביל למד לאור לימודי תיאטרון לתואר שני. את התיזה – “המלודרמה האנגלית בראשית המאה ה-19: ז’אנר לצריכה המונית” – סיים בהצטיינות יתרה. במקביל שקע שוב בפעילות פוליטית רדיקלית, תחילה בהקמת ה”ועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית” ואחר כך, עם פרוץ מלחמת לבנון, ביוני 1982, היה מראשוני המחאה ומראשיה. אז גם נעצר, נשפט על תקיפת קצין משטרה, וזוכה.

מלחמת לבנון
תקופת מלחמת לבנון היתה יותר מזירה לפעילות פוליטית לגבי יצחק לאור. עולמו השמאלי בלאו הכי ספג חבטה גדולה, אל מול השמאל הציוני שתמך במלחמה בראשיתה, אף שהצהיר על התנגדותו לפני שפרצה. מבחינת יצירתו של לאור, היתה זו פרשת דרכים. השירים הפוליטיים שהתפרסמו בזמן המלחמה, ב”חדרים” ואחר כך ב”סימן קריאה”, יצרו שערוריה גדולה. האוניברסיטה סגרה את “סימן קריאה” לפרק זמן קצר, והשירים שהופיעו בכתב העת הביאו אחריהם כתיבה בוטה נגד המשורר ושירתו במשך שנה שלמה – למן יוני 1983 ועד קיץ 1984 – מבלי שניתנה לנשוא הכתבות שום זכות להגיב. מי שיחפש באותן שנים מאמר של לאור, יוכל למצוא רק מכתב למערכת של השבועון “כותרת ראשית”.

מפנה בשירה
אז גם חל המפנה בשירתו. גירושים והמאבק הארוך נגד המלחמה, התמצו בספר “רק הגוף זוכר” (“אדם”, 1985). הימים היו ימי ה”נסיגה מלבנון”. העייפות מהפוליטיקה ומן האינפלציה, לא יצרו רקע אוהד לספר. התעקשותו של לאור לכלול את השירים הפוליטיים יחד עם הליריקה הארוטית, הביאה לנתק בינו לבין הוצאת הקיבוץ המאוחד. גם הפואטיקה האקספרסיבית, המינית, הפוליטית, יצרה רתיעה. הספר היה שונה מאוד ממה שהתפתח עד אז בשירה העברית. מצד שני, הספר עצמו הצליח ועם השנים ניכרה השפעתו על הכתיבה הלירית. במקביל לפרסום הספר, פסלה הצנזורה את מחזהו של לאור, “אפרים חוזר לצבא”, שאת זכויותיו רכש התיאטרון העירוני חיפה. בסופו של דבר, ביטל בג”ץ את החלטת הצנזורה (“לאור נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות”, 1987). משמעות ההצלחה היתה לא רק ביטול הצנזורה על מחזות, שנה אחר כך בידי שר הפנים, אלא גם העברת ה”אחריות” על המחזות המוצגים להנהלות התיאטרונים. לאור מצא את עצמו מנצח בבג”ץ ומחוץ לעולם התיאטרון.
“עם, מאכל מלכים”

השנים הבאות היו שנים של חסימה. לאור לא כתב. התפרנס מעריכת חדשות, תחילה ב”דבר” ואחר כך ב”הארץ”. בכל המקומות הללו הובהר לו שלא יקבל קביעות בגלל זהותו הפוליטית. שנות התשעים היו המפנה. החיים לצד אלינה קורן, בת זוגו, ספר שיריו החדש “שירים בעמק הברזל”, שהתקבל בהתלהבות, פרס ראש הממשלה שסוף סוף זכה בו, ומלגת כתיבה באוקספורד, סללו את הדרך לחיים שקטים יותר, ופוריים. ב-1992 ראה אור “לילה במלון זר” נדפס בארבע מהדורות וזיכה את לאור בפרס ברנשטיין. ב-1993 התפרסם “עם, מאכל מלכים”, רומן שבו, על פני מאות עמודים, גולל לאור לא רק את תולדותיהן של שתי מלחמות, זו שלא קרתה, ב-1967, הודות לבריחתם ההמונית של כל החיילים מהצבא, וזו שכן התרחשה ובה נהרגו כולם; אלא שהרומן הפך לציון דרך בקריאה-מחדש של הרומן העברי ושל יחסי כותב/קורא. יכול להיות ש”ימי אוסלו”, שממש לתוכם יצא הרומן לאור, היטיבו עם המחבר. אף שהדפוס היה צפוף, והספר עבה, הוא נמכר בשלוש מהדורות, וזכה ב”פרס הספרות הישראלית”.

גם השנים הבאות היו יצירתיות מאוד. במקביל ל”עם, מאכל מלכים” כתב יצחק לאור מסות ביקורתיות על הספרות העברית בת זמנו, מסות פוסט-סטרוקטורליסטיות, פוליטיות, וחריפות מאוד. במקום לשמוח על ההתקבלות אחרי שנות החרמה ארוכות, במקום להסתפק בכך שעכשיו כל שיר שכתב נדפס במוסף אליו שלח את שיריו, נכנס לאור למלחמת יחיד בספרות העברית. “אנו כותבים אותך, מולדת” (1995) היה לספר הביקורתי הראשון על הספרות העברית של דור המדינה. מעט אחרי “ההיסטוריונים החדשים”, שפעלו בתוך האקדמיה, כתב לאור (מחוץ לאקדמיה) על עמוס עוז, ס. יזהר, א. ב. יהושע, יהושע קנז, ומאיר ויזלטיר.

למן הולדת הבן

hagilboa

ב-1995 נולד ליצחק ולאלינה בנם, יוסף. זה הפך לרגע מכונן בכתיבה. ספר השירים הבא, “אוהב ימים” (1996), עמד בסימן המפנה הזה. גם הרומן הבא, “ועם רוחי גווייתי” (1998), על הנושאים הרבים שבו כהד מרוחק למלחמת לבנון ותשוקה לגונן על הרך הנולד. הרומן זכה לביקורות נלהבות והיה כישלון גמור מבחינת המכירות. סימני האכזבה של לאור ניכרו בשיריו הבאים. מצד אחד, חשב שפרוזה היא מרכז עשייתו, גם חשב שהוא הסופר החשוב ביותר, הכותב עברית, ומצד שני, הוא לא נחשב, לא נמכר, לא נלמד. ספר השירים “כאין” (1999), זכה להצלחה גדולה, נמכר בכמה מהדורות, אבל לאור היה שקוע כולו ברומן הבא, שראה אור כבר עמוק בתוך האינתיפדה השניה, כשלאור עצמו הרחק מחוץ לקונסנזוס הפוליטי. פרנסתו בנויה היתה עכשיו על כתיבה שבועית במוסף הספרותי של הארץ (מאז מארס 1998). התכנית לחזור לאוניברסיטה, הפעם בעזרת דוקטורט, היתה תוצאה של חוסר הביטחון הכלכלי. וכך, במקביל להופעתו של הרומן “הנה אדם” (2002), כתב לאור עבודת דוקטור על ידידו חנוך לוין. ימים ספורים לפני שלוין מת, זכה לאור בתואר דוקטור (בהצטיינות) ואפילו זכה ללמד על תקן זמני במשרה מלאה באוניברסיטה. בהוצאת כתר ראה אור הספר “באביב, אחרי המילואים” (שכלל חלק מסיפורי “מחוץ לגדר” וסיפורים מוקדמים שלא ראו אור עד אז); “בבל” הוציאה ספר מאמרי ביקורת שלו “דברים שהשתיקה [לא] יפה להם”. אז התפרסם הספר “עיר הלויתן” (2004) שהקנה ללאור את פרס יהודה עמיחי. היה זה ספר שכולו שירים פוליטיים. אבל פרק הזמן הזה עבר. התקן הזמני פג. לאור עזב את האוניברסיטה באכזבה, ופנה להקים את כתב העת “מטעם”, שמהרבה בחינות היה לגולת הכותרת שלו בעשור הראשון של המאה. למן סוף 2004 ועד 2011, ראו אור, מדי שלושה חודשים גיליונות “מטעם”, במשך שבע שנים, 28 גיליונות: מסות, שירה מתורגמת, שירה פלסטינית בת ימינו, שירה צעירה שנכנסה באמצעות כתב העת לזירה המרכזית, פרוזה. כתב העת לא ביקש ולא קיבל תמיכה ציבורית. במקביל לשנות “מטעם” פרסם לאור את ספר הסיפורים שלו “ורד צלע” (2006), את ספרי השירים “יעמוד בני” (2007) ואת “ספר העדר” (2012). ב-2013 ראה אור מחדש, ב”ידיעות ספרים” “עם מאכל מלכים”, ולקראת סוף 2014 ראה אור הרומן “אהבת עולם”.

במקביל לפרסום הספר, זכה לאור בפרס לנדאו לשירה, אלא שאז התעוררה שערוריה גדולה, וטענות שרדפו את לאור מאז 2010, הגיעו לשיאן והפכו למסכת של האשמות חסרות בסיס על “אונס”, “הטרדות מיניות” וגסוּת. החל דיון משפטי ממושך, שהסתיים בפשרה: מפעל הפיס התנצל לפני לאור על הפגיעה בו ושילם לו פיצויים בסך 40,000 ₪; הפרס, על פי אותה פשרה, נמנע מממנו. ב-2017 ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, כרך עבה, “חיים אחד“, ובו מבחר מכל שירתו ובכללה שירים חדשים מ-2012 ואילך. הספר זכה לסדרת מאמרים ארוכה מאת דן מירון ב”תרבות וספרות”, וערב רב משתתפים נערך לכבודו בבית ביאליק בתל אביב. לאחר מכן, בהמשך 2017 ראה אור בהוצאת אפיק, ספרו של לאור “צד מערב”, מסות על תרבות, ספרות וקולנוע.  לאור ממשיך לכתוב ב”הארץ”, גם לאחר גיל הפרישה.

ספרם של אריאל הירשפלד וסיגל נאור פרלמן (עורכים) אל בשר הלשון (הקיבוץ המאוחד, 2012) כורך מגוון מרשים של מסות על יצירתו רבת השנים.