Rien n’est impossible à l’homme, ce qu’il ne peut pas faire, il le laisse
“שום דבר איננו בלתי אפשרי לאדם; מה שאין הוא יכול לעשות, הוא עוזב”
(פתגם עממי מקנטון ווֹ, שווייץ)

יש ‘מקום’ שבו הסופר והקורא חופשיים, כלומר יכולים להיות חופשיים, כלומר נמצאים בדרך אל החופש, או מוטב: יכולים לתָבעוֹ לעצמם. החופש, בוודאי, איננו ‘דבר’ נתון, וגם לא ודאִי, כזה שבשנה הראשונה באוניברסיטה מתחבטים בהגדרותיו, אבל גם אין הוא מתקיים מעצמו, כזה שיש להחליט עליו, ואז הוא פשוט עולה כמו אור שמדליקים בלחיצת כפתור. ה’מקום’ הזה הוא ה’מקום’ שבו מצויים הדימויים, ומי שמבקש דיוק רב יותר, שם מצויים הייצוגים, אופן ייצוגו של ‘העולם’. גם אלה, כמו החופש, כלומר גם הם, כחלק מן החופש, אינם ‘נתונים’, אם מדובר בתנועה אל החופש. אם מבקשים לחמוק מהדימויים והייצוגים הקיימים, צריך לברוא אותם, בכתיבה, בקריאה, בהזייה. ורק היכולת לעשות בהם שימוש קיימת, כלומר רק האפשרות קיימת, לעתיד לבוא, כלומר תמיד היא עתידה לבוא; רק היכולת לעשות את הדרך אליהם נתונה. במלים אחרות, החירות היא הרחבה של האפשרות להיות חופשי, והאפשרות הזאת איננה נתונה, אלא צריכה להילקח, להישמר, להתרחב, לנוע. אין היא נתונה כמו מצרך שמשלמים וקונים אותו, הולכים, וזה “שלך”. דווקא המצרך ההוא, כולל ההתענגות עליו, כולל הענקת מלוא החיבה למה ש’הצלחת במאמצים רבים לרכוש, ממש כמו שתוארו המאמצים בפרסומת, וממש כמו שתוארה ההתענגות על המצרך באותה פרסומת’, דווקא המצרך (כדימוי לרצון להיות חופשי, לרהט את תא הכלא) דווקא הוא איננו המפתח אל ההרחבה המתמדת הזאת, שקוראים לה חירות. אולי זהו מקורו של הביטוי העברי העתיק ‘הרחבת הדעת’. וגם אם אין זה מקורו, זו יכולה להיות משמעותו החדשה. (כי מהי דמוקרטיה אם לא הרחבה מתמדת של מה שנכפה עליך וכבר תמיד היה כאן?) ואם יבוא מישהו ויאשים אותי: הרי זוהי האמונה המודרניסטית בכוחה של יצירת האמנות, לא אודה וגם לא אכחיש. יש משהו משחרר ביצירת אמנות, אם אין היא הופכת בעצמה ליוגורט צבעוני מלוקק בשפתיים חושניות בטלויזיה, נניח.

וב’מקום’ הזה שאיננו יציב, ואיננו מוצק, ואיננו עומד על מקומו, ואיננו ריק (“לוח חלק” קראו לזה בעידן הנאורות), ואיננו נייטראלי, כי תמיד יש מי שקובע את הכללים ואין הקורא/ת, וגם לא הסופר/ת יכולים לעשות ‘כל מה שעולה על דעתם’, ב’מקום’ הזה תמיד יש כבר לשון ושלטון. “הכל” כבר נקבע מראש. מִדּורי-דורות. כולל הייצוג והעלילות. נשים יודעות זאת, מן הסתם, טוב מן הגברים. גם בני מיעוטים אחרים – בין אם הם מיעוט בעל רוב מספרי, כמו הנשים, ובין אם כבר אין להם רוב מספרי, או לא זכו עדיין להיות רוב מספרי (בחברות שהמציאו את הסטטיסטיקה בגלל הפחד מ”מיעוט”) – גם בני מיעוטים אחרים מכירים את הצפיפות המושגית הזאת הקיימת בתחומי הלשון ומה שמעבר ללשון, ומה שנברא בעזרת הלשון: הסדר הקיים המקיים את הלשון מרגע שבו אנחנו פוקחים את עינינו לראות ש’השמיים כחולים’. או למשל, “עיניהם הכחולות ושערם הבהיר של הטובים”, לא מפסיקים ללוות את רוב העולם – עולם כהה, כהה עיניים, למשל – למרות כל מה שנעשה כבר בשמו של הגזע העליון. וזהו רק משל, (וגם אין לי דבר נגד “בהירי השיער וכחולי העיניים”, חלילה). יש אפילו חוברות הדרכה לסופרים, מטעמן של הוצאות ספרים – עדיין לא בארץ, אבל כבר הרבה מאוד שנים באירופה ובאמריקה – איך לכתוב רומנים: מהר, בעזרת כמה תחבולות, בעזרת כמה סטריאוטיפים מהירים של צבע/מין וכמובן, נסיעה למקום טרופי. כל תלמיד קולנוע מכיר את המטחנה הזאת של “איך לכתוב תסריט כדי שיתקבל במהירות”; כל עובד בעולם הפרסום יודע כמה מעטים הדימויים שבעזרתם נמכר “השפע” על המרקע. אבל אין אלו היריבים היחידים של החופש, כלומר של האפשרות הפתוחה לדַמוֹת דימויים חדשים, וחשוב מזה: החופש לייצג את מה שאי אפשר עדיין לייצג, הצורך (להרחיב את הרצון) להיות חופשי. האויב הגדול ביותר הוא השכָּחַת הרצון הזה, בדרך פרדוקסאלית דווקא באמצעות מחיקת הזיכרון הפרטי, הכי פרטי, הכי אינטימי. כי כל הדיבור על החירות, היה דיבור על רצון ועל נכונות ועל צורך. לא על הווייה של חירות “מעצם הגדרתה”. ההכרה במגבלות של הסובייקט האנושי, ההכרה בכך שהסובייקטיביות שלו, גם היא נתונה מראש, כמו הלשון, כמו הדימויים, כמו הספרות שכבר נכתבה, כמו השיח האקדמי שכבר נבנה, ההכרה הזאת אינה צריכה להרתיע. אין לך ברירה, קורא/ת יקר/ה, את/ה מוכרח/ה להניח שאת/ה סובייקט, סובייקטיבי, חד פעמי, ראשון, כלומר יכול להיות חופשי, כלומר יכול לעשות דרך כלשהי אל המקום שבו אפשר אולי להיות חד פעמי, ראשון, לא במשמעות המתועבת של “זהות” ו”אגו”, אלא במשמעות של תנועה בלתי פוסקת, מן הדמיון אל העולם, ומן העולם אל הדמיון, ולא להפסיק לשלול, לרגע לא, משום שהעולם והדמיון מתקשים לדור בכפיפה אחת, ולרסן את הדמיון, את הרצון להיות חופשי, זהו בדיוק מה שנמכר לנו בצורת מצרך, כולל “זהות”. להתרוצץ, לזה אני מתכוון.

הדיון בחירות העתידה-לבוא מפריע בדרך כלל למי שחושב כי החירות כבר קיימת וה’מקום’ שהמאבק על החירות מתרחש בו הוא ברומן הבלשי, נניח. ובאותה הדרך של דרישה לקבל את החירות עלי אדמות, חירות מתגשמת, קיימת כבר, באותה הדרך, הזיכרון הקולקטיבי תובע לעצמו את הזכות לבוא במקום הזיכרון הפרטי, משום שיש לו יתרון דומה ליתרון “הסדר” ביצירת דימויים: הוא רצוף, הוא בא מטעם מי שאנחנו נותנים בהם את מבטחנו מן הרגע הראשון, הוא מציע את עצמו במונחים מתקבלים על הדעת, יש לו לוגיקה, והסתברות, ואחדות, ובקיצור הוא מגיע כיצירה ספרותית משובחת יותר ממה שיש לזיכרון המרוסק להציע: עמימות, חוסר בהירות, חוסר הסתברות, גמגום. והעיקר, הזיכרון הלאומי גם מציע לשבץ בתוכו את הזיכרון הפרטי וזהו יתרון נפלא. כי מה טוב מזה? להעניק לזיכרון הפרטי “כלל להשתייך אליו”. כאן גם מצויה הספרות הגבוהה שלנו, המתעסקת הרבה בזיכרון הקולקטיבי. ולכן היא מתבוססת בריאליזם משום שהיא מבקשת שנזהה את “הקיים” עם מה שהיה בטרם הקיים, “אצל כולנו”.

גם הזירה הקרויה ספרות גבוהה, זו הזירה שבה קוראים/כותבים ספרות יפה, גם שם יש יריבים לחופש ההוא, לזיכרון הפרטי הזה לרצות משהו שעוד לא היה, ומשום כך אנחנו מותקפים ב”ריאליזם”. כן, אני יודע, תמיד יובא טולסטוי, או יובא בלזק, כדוגמא לריאליזם נהדר. אבל אנחנו חיים בתקופה אחרת, שבה הריאליזם הוא זיהוי ה”קיים” ולכן אין בו אותו גילוי שצ’זרה פאוֶזֶה דיבר עליו: “בעיר הגדולה גילה בלזק מקור למיסתוריות, וסקרנותו היא תמיד בכוננות. סקרנות היא המוזה שלו. לעולם אין הוא קומי, או טראגי; הוא סקרן”. אבל במקום דיבור בגנות הריאליזם כתווית, כמשהו קטיגורי, הכולל בוודאי כבר טעויות, נאמר רק זאת: יש מי שכתב אותנו, כתב בשבילנו, חשב בשבילנו. אנחנו חיים בזמנים שבהם ספרות מן הסוג הזה של “המוכר הוא המענג” וה”בדיוק ככה זה היה” הוא ההזמנה להתענג על הקיים, ליהנות מ”עצמנו”. הבה נקרא לכך “סדר”. הסדר הזה מצפה מאיתנו (סופרים/קוראים) שנתעסק בספרות רק במקומות שאין הוא עצמו מופרע, שאין הוא עצמו נקרע, מופר, מסתבך בשקריו-שלו, או מוטב באמיתותיו המתמוטטות בגלל כתיבה אחרת/קריאה אחרת. הפרטים תועים בחלל בלי אדון והם מכנים חופש את מה שמציע לכידות, אחדות, קולקטיב. אבל הרגש דועך, הדמיון, המאמץ לראות עולם אחר, לפרק עולם קיים, מתכסה בקטורת, או באדי סאונה (או מה זה ההופך את הכל לעצל ולֵאֶה?) מנין באה הקהות, אותה קהות של השנאה לחדש  כמו השנאה לזר, ללא-מוכר, לדורש מאמץ של התוודעות? מהו אי הרצון להיפרד מן הסיכום הסופי של התרבות כמו שלמדנו אי אז לפני עשרים שנה באוניברסיטה?

אין שום תרבות בעולם שבה המלה ‘מדינה’ ממלאת כל כך הרבה פעמים את מקומה ואת תפקידה של המלה ‘ארץ’ בצורה “לא מדויקת” כל כך, וגם תובעים ממך “לאהוב את המדינה”, ונשבעים על אהבתם למדינה. אהבתי את אדוני. אכן, חלק גדול מהמושגים והדימויים של הישראלי/ת הם מושגים שנבנו “מלמעלה”, עניין זה חריף כאן יותר משהוא חריף במקומות אחרים בעלי “תרבות שליטה מלמעלה”, שיש להם ותק גדול יותר, ולכן גם “תרבות של התנגדות” ממושכת יותר, ואולי גם תרבות עממית עשירה יותר. אנשים הובאו והושמו וקיבלו שֵם ומספר אישי, ועבר, וכמובן עתיד (תקומה). ועוד יותר מזה קיבלו, כמובן, חופש, כלומר עצמאות, כלומר אמונה גדולה בחירותם. בלי ספק.

סופרים וקוראים אינם אוטונומיים. דווקא עניין זה חשוב לומר, אחרי הדיבור על הרצון להתקדם לקראת חירות, כלומר להרחיב את המקום שאנחנו מוצבים בו, אל המקום שאולי פעם נתייצב בו. אבל האם מוזר כי אלו שעושים את השימוש הנרחב ביותר בדימויים הקיימים – אקדמיה, שלטון, צבא, ספרות מסורתית – אוהבים להלל ולשבח באופן חשוד מדי את האוטונומיוּת הקיימת, תמיד-כבר נתונה? מוטב לחשוד בליברל, השר שיר הלל, זה הרואה בחוויית הקנייה בסופרמרקט את הדימוי המרכזי שלו. זהו הפחד מפני הריק הבדוי, חסר השחר, ולפעמים גם חסר סיכוי: המקום שיש לטפס אליו כדי לחטט בחופש. אכן, יש חשד גדול מפני התיגר על המערכת של הדימויים, מפני הדיון בהם, מפני הפיכתם. הרוח הרעה של השנאה לדקונסטרוקציה, לתיאוריה הביקורתית, לניתוח השולל, הרוח הרעה הזאת חוגגת מראש הגגות. “זה היה סוג ההסבר שאהבה המאה השמונה-עשרה: בדרך זו ניסתה הנאורות, לפחות באורח זמני, לסלק את צורות הזרוּת הגלוּיוֹת ביחסים בין בני האדם, אותן צורות שאת מקורן לא יכלו לפענח” – כך ניבא מרקס ב”הקפיטל” שלו את האיבה הגדולה שעתידה היתה לבוא לדקונסטרוקציה, לפסיכואנליזה, לניטשה, למרקסיזם עצמו. האוטונומיה של הסופר/קורא היא הליכה או טיפוס, או חמיקה.

השתדלתי לפשט ולסבר את האוזן ונזהרתי ככל האפשר מפני שימוש בז’רגון מקצועי של ביקורת. מאידך גיסא, כבר אמרתי בראשית ההקדמה הזאת את מה שעכשיו אומר במפורש: חופש לא מקבלים, חופש לוקחים. אם יצירות ספרות עושות שימוש בקיים, בשלל הדימויים של הקיים, בייצוג מטעם העולם הקיים, גם בהן, כמו בפרסומות ובסדרה הטלוויזיונית המכאנית, ובעיתון, גם בהן צריך להיאבק. הסופר אוטונומי רק אם הוא מנסה להיות אוטונומי וגם אז צריך לבוא המבקר ולהקשות על האוטונומיה הזאת. וגם אל המבקר צריך לבוא ולהקשות, הסופר, והקורא. אין סוף של ביקורת. של דימויים. של רצון להיות חופשי.

רוב המאמרים בספר הזה עוסקים בפרוזה הישראלית, זו הריאליסטית. מאמר אחד עוסק בשירה. רובם נכתבו בזמן עבודתי על הרומן “עם, מאכל מלכים”, לפעמים בהפסקות שבין פרק לפרק, ולפעמים במקביל לכתיבת הרומן. אינני איש אקדמיה ואני מניח שכמה מן ה”אסוציאציות”, כמה מן הדרכים שבחרתי בהן, כדי לטעון את מה שטענתי, אינם מקובלים בעולם האקדמי בישראל. ולוואי שיתקבל העניין הזה כיתרון. ואולי יוכל האופן הזה לשמש, כחומר, למי שמוצאים את פרנסתם במסלול האקדמי, ועליהם לעמוד בדרישות מחמירות הרבה יותר של טיעונים. מכל מקום, הקפדתי להביא דברים בשם אומרם, לציין בהערות שוליים את המקורות – לא רק כדי לסייע לסטודנטים ומרצים בעולם האקדמי, ולא רק כדי לכבד את השורה הארוכה של הכותבים, אשר נעזרתי בתרומתם הקודמת לכתיבתי – אלא גם כדי שלא אצטרך לציין מפעם לפעם “זה שלי, את זה אני כתבתי”.

ואולי צריך להוסיף  למען ה”היגיינה”, ודווקא משום שפעמים רבות אישמע בוודאי כמי שאוהב ולא אוהב בטונים חזקים מדי  את מה שרולאנד בארת כתב ב”הנאה של הטקסט”:

<<אם אני מסכים לשפוט טקסט בהתאם להנאה, אינני יכול להניח לעצמי לומר: זה טוב, ואילו ההוא  רע. שום רשימת-מקבלי-פרסים, שום ביקורת. כיוון שתמיד משתמע מכך יעד טקטי, שימוש חברתי, ולעתים קרובות הַסְוואה מדוּמָה. איני יכול לערוך מינון, ולא לדמיין שהטקסט ניתן לשכלול-עד-שלמות והוא מוכן להיכנס למשחק של נְשוּאִים נורמטיביים: יש יותר מדי מזה, ולא די מההוא; הטקסט (ואותו דבר נכון גם לקול השר) אינו יכול אלא לחלץ ממני את השיפוט, שאיננו בשום אופן שיפוט תיאורי: זהו זה! ואפילו יותר מזה: זהו זה בשבילי. ה”בשבילי” הזה איננו סובייקטיבי ולא קיומי, אלא ניטשיאני (“… ביסודו של דבר, זוהי תמיד אותה שאלה: מה זה בשבילי?…”)>>