כל כמה שהשירה הפוליטית נכחה כל הזמן בתוך השירה העברית החדשה, אף משורר עברי לא העז להקדיש את עצמו במשך כמעט ארבע שנים לשירה פוליטית נטו. אהרן שבתאי עושה זאת וכך צריך לדבר עליו, כבעל מקצוע בהסבה מקצועית מתמדת. אגב, למראה הממשלה החדשה נראה כי אין עוד צורך לדון בשבחי הפתק הלבן, בהם עסק שבתאי לפני הבחירות ובעקיפין גם בספר זה, ומוטב לעסוק בגדולות, למשל בשירה. שירה, כאמור, היא מקצוע. שבתאי הוא משורר מקצועי. אנחנו גם חברים. מדי פעם אנחנו מדברים בטלפון. פעם כתבתי ביקורת קטלנית על ספר שלו. מכאן ואילך יש לי זכות עמידה.

כל שיריו הפוליטיים של אהרן שבתאי, אלו הרואים אור בספר מהודר זה, התפרסמו בעמודי “תרבות וספרות” של “הארץ”. שבתאי הוא משורר עיקש וגאה. למגינת ליבם של מעריצי כרכיה הרבים של ה”פואמה הביתית”, נטש את הנחלה ההיא ועבר לשיר את שירי “זיוה”. גם כאן, למגינת ליבם של מעריציו החדשים, ו/או מעריציו הישנים-חדשים (אלו אשר נעתרו לשידוליו ללכת אחריו גם לנחלה זו) עקר לסביבה אחרת, הסביבה של הרדיקאליות הפוליטית. גם כאן לא סלחו לו. חלק מהלא-סולחים מערבב בין האיבה לשירה הפוליטית בכלל לשירה הפוליטית הזאת, של אהרן שבתאי: כלומר לא “שירי מחאה”, אלא רדיקאליות.

שירה פוליטית ושירה פוליטית שמאלית רדיקאלית מבטיחים הרבה אויבים. שבתאי נהנה מאויבים כאלה, כך אני סבור. יש בו איזו הנאה להשבית שמחה: “בינתיים אהבת השירה תהיה שנאת השירה, / השירה תקיא בתיעוב על לשונה הסתגלנית, המתחנחנת.” (ע”מ 43). אבל הנרטיב של שבתאי פשוט, וציוני, כן. פעם היה כאן לא רע: “הציונות היתה צעירה יפה כמו בת דודי צילה” (עמ’ 49), או “המדינה הזאת, שהקימו קבוצות שיתופיות של חלוצים ופועלים / המדינה הזאת שנולדה ליד פרוסת לחם בריבה” (31). אחר כך משהו התערער: “עוולות המדינה כמו צרעת שמכסה את אברינו” (ע”מ 35). הזוועה מתגלגלת בראש חוצות. אבל יש עתיד, עתיד אוטופי “הארץ שנגאלה ממארת האפרטהייד, / ארצנו השלמה ששייכת בשווה לכל ילידיה” (עמ’ 53), וכמו לכל עתיד אוטופי, מתלווה גם כאן שמץ של איום טרוריסטי: “רק כשהמקל יעשה שמות בחטוטרת, הלב ישמע” (עמ’ 17). אגב, מי שאינו יכול לקרוא במקומות הללו את הידע הקלאסי של המשורר אינו מבין את עוצמתו.

מהו סוד כוחם של השירים הללו? לפני כל דבר אחר, המחויבות המודרניסטית של שבתאי. הוא עובר במהירות מדימוי לדימוי, באופן שבו גם הקישור הפוליטי, המלא ודאות, אינו יכול להתחרות בו: כלבו של החייל “משולח לשם הדגמה לנעוץ את שיניו באדם-ארנבת עוטה כפיה שמתרוצץ בחורשה”, הזעם הופך לחיוך מר: “והנה מודענו הדחפור, נכנס בטרטור למרקע” (ע”מ 5). הג’וקסטפוזיציות הללו הן סוד כוחו של המשורר. אין שני לו ביכולת לברור מלים, להציבן ליד מלים אחרות, משפטים, דימויים. גם המעברים החדים מניסוחים לתיאורמות “אנטי שיריות”: “ככל שהמעטים מתעשרים / יותר ויותר אנשים נהפכים לחולדות” (6). אחר כך אשוב אל עניין התיאורמות, או ה”סיסמאות”. כרגע אני מבקש להתעכב על מה שנראה לי ככישרונו הג’וקסטפוזיציוני של שבתאי:
הַכָּבֵד הַמַּבְהִיק הַשָּׁטוּחַ בְּקַעֲרַת הַזְּכוּכִית
עַל דֶּלְפַּק הַקַּצָּב בָּרוּךְ בְּרָאוּן
מְמַלְמֵל כְּמוֹ בְּשַׂר פָּרוֹתָיו שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ
בְּחֶרֶשׂ, בְּחֶמְלָה, בִּרְחוֹב הַמֶּלֶךְ ג’וֹרְג’:
יְ-שֻׁחְ-רַר מָרְ-דְ-כָי וָ-א-נוּ-נוּ (ע”מ 9).

שימו לב ליכולת להפתיע בקור שממנו מורכב הלהט: דם הכבד, המיתולוגיה התל אביבי (הקצב הנהנתן), המיתולוגיה היוונית, וּואנונו. לכאורה, יש בשירים “רק סיסמאות”. אבל זה כמובן נכון רק בחלקו. במרכז ניצב כוחו של המשורר לברור לו, בזעם, או בקור רוח, את צירופיו: “אני מפליץ מבטנו של טומי לפיד […] אני כותב את ספרי עירית לינור” (ע”מ 13).

אפשר להכביר עוד מלים על מעלות השבתאית. שוב ושוב היא מבוססת על סוג של יופי, שהוא אתיקה, שהיא פוליטיקה רדיקאלית. במרכז ניצב המשורר, ישות ודאית. הוא אינו בטוח בעצמו, הוא חרד מפני עוני, הוא קרבן בעולם של קבלנים, סוחרי נדל”ן, ספסרים, מנהלי תאגידים, שדרנים ומשתפי פעולה אחרים עם ההון הגדול, אבל השיר מושר כדי להבטיח איזו ודאות קולית, מתריסה. כל מה שיש לו בידיו הוא נשק מוסרי, מלים, שירים. תאמרו: קצת פאתטי להילחם בקפיטליזם האכזר, היכול להפציץ היום ארצות שלמות באין מפריע, רק בעזרת נשק מוסרי? לא. לא פאתטי. ילדותי. אכן, זהו סוד הקסם של שיריו הפוליטיים של אהרן שבתאי. הכרתי, אני מודה, את ההתחבטות של שבתאי לקראת פרסום שיריו הפוליטיים הראשונים. אחר כך האזנתי לו כשהוא קורא אותם ב”צוותא”. ביקשתי לעצמי תשובה: מה הופך את השירים הללו ל”משכנעים” כל כך? מדוע, למשל, סופר לא פוליטי כמו יהושע קנז אוהב את השירים הללו? אני סבור שמדובר בעומק היופי של התוודעות ילדית.

בתדהמה של שבתאי לגלות “את השיטה”, בתוך הפחד להיות עני, מוצבים טומי לפיד והרומאנים של עירית לינור, ופסטיבל המשוררים בירושלים והדחפור ההורס את בתי הפלחים – יחד, מולו, לא משום שהוא “טוב” וכל העולם “רע”, אלא משום שהעולם מתחוור לו בדרך שבה הוא מגלה אותו מחדש, כְּיֵש פוליטי מלא זבל ותרבות של זבל. משהו משותף יש לכל אלה, ומנגד רק הלב הנרגש של המשורר, לא חלק מהעוני והאומללות והקרבנות, אבל פוחד מאוד להיות חלק מזה, וגם רוצה מאוד להפוך את העולם הזה למשהו אחר. בקיצור, שבתאי נדהם לגלות את הקשר בין הדברים. לכן הוא מצליח להפיח רוח חיים בגילוי שלו: “סטודנטים, סטודנטים, העתיד שלכם רעוע כמערכת שיניים תותבות / שמונים אחוז מכם צפויים להיות מצרך זול שאין לו ביקוש” (ע”מ 41). הצד המקצועי של המשורר מתאמץ לברוא דימוי נפלא כמו דימוי העתיד הרעוע. אבל התדהמה היא שמכתיבה לו את הקול הקורא “סטודנטים, סטודנטים”. אין זה מגאפון. כמעט להיפך. בזה כל העניין. כאן טמון היופי. במגאפון אין מדברים על שיניים תותבות.

גילוי העולם הרוחני בחפצים הרבים של “הפואמה הביתית”, הפך לעולם של תשוקה אל אשה/אם גדולה, התשוקה אל כל מה שיכול למלא את מקומה. ממש כך גם החיק החם בשירה הפוליטית הזאת הוא החיק החם של הסמכות הנשית של שבתאי: “זרועותיך שאני מנשק בצומת השיכמה והשד […] / הם הנדיבות, הם האחווה, הם הגילוי המרטיט של האמת” (ע”מ 55). החוט המקשר את כל שירתו של שבתאי הוא החוט הפרה-אדיפאלי: האֵם והפֶטיש. כאן, בהקשר הפוליטי מקבל החוט הזה את זוויתו ה”שערורייתית”: לומר דברים שהדעת אינה סובלת.

אפשר לנגח את שבתאי באידיאליזציה שלו את העבר הציוני. אגב, בכך אין הוא שונה מסוג של נוסטלגיה שרווח כאן אחרי מלחמת לבנון. אפשר לתהות מה סגולות מצא באליהו הנביא, שהוא מביא את השוחט הנורא הזה למדרגה של כוחות האור הטובים, וכניגוד לבן גוריון “הרע”. אפשר לשאול אותו מדוע הוא סבור כי האש האוחזת בשיבולים, “שורפת את הנחשים השמנים” (שיר שפורסם אחרי אחד הפיגועים האיומים), והרי ברור שהאש הזאת מותירה את הנחשים – את כולם, משני הצדדים הלא-סימטריים – מחוץ לאש, כאשר נשרפים דווקא חסרי הישע, ההולכים לשוק לחפש אוכל לילדים. אפשר לשאול אותו מדוע הוא מבקש להשיא את בתו דווקא לבנו של הרופא האציל, ד”ר עבד א-שאפי, ולא לפועל פשוט, אחמד א-זעתר, נניח, ובקיצור, סתירות ממלאות את שיריו של שבתאי, גם משום שאין הוא “תלמיד שקדן”, אלא משורר מגלה עולם חדש.

היו לי הרבה לבטים ביחס לשירים הללו. כשהתפרסמו בעמוד הזה, אהבתי את חלקם. בקריאת הספר – התעשתתי והתאהבתי בכולם. השאלה הגדולה באמת היא אם פשוט כל כך לחלק את העולם ל”משחיתי העברית” (כלומר קפיטליסטים וכובשים) ול”אוהבי העברית”, כלומר המשורר ובעלי בריתו: פועלי הזבל וקרבנות העברית האחרים. במו-אוזני שמעתי על משורר עשיר שמכר את מפעליו ופיטר את פועליו; גם שמעתי על אנשי מוסד בכירים שכתבו ספרות, ממש בעת שניהלו את המלחמה ממנה סולד שבתאי. הבעיה של העברית כשפה טהורה (לא מדכאת, לא קולוניאלית) היא שאלה מעניינת, אבל קשה מאוד לכתוב עליה שירה בעברית. השאלה הנכונה ביחס למשורר/ת הכותב/ת שירה פוליטית היא מהו המעשה האמנותי שאת/ה מבקש/ת להשיג? האם מדובר ברצון להשפיע באמצעות המעשה האמנותי, או שמא מדובר ברצון לעשות אמנות באמצעות פוליטיקה? לפעמים נדמה כי שבתאי אינו יודע להחליט על הדבר הזה והוא משאיר שירים בלי “גימור”. הוא עצמו מצהיר: “השירה תקיא בתיעוב על לשונה הסתגלנית, המתחנחנת” (ע”מ 43). ציורי הדגלים האדומים של משה גרשוני מעניקים לספר הזה את המימד האלבומי היפה שלו, 27 ציורים מרהיבים. או כמו שאמרנו אי אז בספרדית גוואריסטית “מהפכה עד הניצחון”.

יולי, 1999