The Middle East seems to belong in a Fellini  movie, not in an Ingmar Bergman film: sound and fury are always on the bill

עמוס עוז, “גרדיאן”, 25.7.2000 (תיכף אחרי כישלון קמפ-דייוויד)

תחילה בקשה: ישימו לב קוראי המאמר הזה לתאריכי הציטוטים. לפעמים הם סמוכים זה לזה, מאמר שנכתב בתוך האופוריה של “קץ הסכסוך”, מתוך איזו סגידה אווילית לאהוד ברק ו/או מתוך זלזול במבקרי ההליכה לקמפ דייוויד בקיץ 2000, שונה ברוחו ממאמר שנכתב שבוע לאחר מכן, מתוך שנאה גדולה לערפאת, “מי שקילקל” את קץ הסכסוך, שאו-טו-טו-טו הגיע. חשובה גם הזירה שממנה מובא הציטוט. כאשר עמוס עוז כותב בשביל ה”גרדיאן”, הוא חושב על הליברל האנגלי, באוקספורד או קיימברידג’. הוא אופטימי, נזהר בדימוייו הגזעניים, אפילו אחרי הלינץ’ ברמאללה שהיה האות “להזדעדע משפיכות הדמים” (מניין הרוגי הפלסטינים עמד כבר על מאה). כאשר הוא כותב ל”ניו יורק טיימס”, הוא משתמש בארסנל “הישן והטוב” שלו, של הרוחות והשדים, מבית החרושת לסטריוטיפים, באמצעות המלודרמה הקיטשית, משום שהוא יודע, כמו קופי-רייטר טוב, או מסביר לאומי, לאיזה קהל הוא כותב את המאמר הזה.

גם מספרי הרוגים ראוי שיזדקרו מתוך “המובן מאליו” של הקריאה הזאת. כולם שייכים להכחשת האסון הפלסטיני. הפיגוע בחדרה בסוף נובמבר היה פיגוע רצחני, שניים נהרגו בו. הריגת חמישה תושבים מקלקיליה תיכף לאחר מכן היה “אירוע רגיל”, ולכל היותר סיפור “הצלחה של כוחותינו”. אפשר היה לדבר על תפקיד הכתבים הצבאיים, על היעלמות הדיאלוג מהצגת החדשות. המנחה שואל את רוני דניאל או את אלון בן דוד: “האם צה”ל מתכוון להגיב באחד הלילות?” והתשובה כוללת תמיד את ה”כן, בהחלט”, “האם זוהי עליית מדרגה?”, “כן, בהחלט”, ואז, אחרי ה”כן, בהחלט” השני או השלישי, ממשיך הכתב הצבאי להביא את דבר הצבא, כמו המנחה, כמו שדר הרדיו, כמו הפרשן, כמו אמנון אברמוביץ’, או אהוד יערי, או אריה גולן, או מיקי חיימוביץ’, עם הדאגה “לגורל עמנו”, כמובן, וכל המפלטים האחרים של הפטריוט, כולל ההכחשה של האסון והפשעים מסביב. אלו הם משכפליו הירודים של הכוח, משכפליו האוטומטיים. מה שהתמוטט מבחינת התקשורת במלחמה האחרונה הוא רק הדימוי העצמי שלה, כאילו כבר איננה מה שהיתה ב”עידן הבן גוריוני”. מי שהקליט לעצמו בווידיאו את אמנון אברמוביץ’ יוכל להשוות את התפקיד שהפרשן הזה לקח לעצמו, למשל, עם הבנייה דומה של החדשות בימי בן גוריון: “רודן מצרים”, ו”הרודן המצרי”, וכו’. מי שיבקש להרחיב, יוכל למצוא מתי בדיוק שב ללשון העיתונות הביטוי המתועב “מחבלים”. בבת אחת.

מה שבלט יותר מכל בתקשורת היה המאמץ שלה לקבל גיבוי מבית הזקנים של האינטלקטואלים. מוסף “הארץ” פנה לכל מיני אינטלקטואלים כדי להַבנות את “מבוכת השמאל”. רוב המרואיינים שלו התחבאו בבית גם כשהחלה מלחמת לבנון, לפני כמעט עשרים שנה. רובם היו גם אז “נבוכים”. ירמיהו יובל, למשל, לא היה אף פעם “שמאל”, לבד מאיזה זיהוי נרקיסיסטי בינו לבין שפינוזה, באמצעות התיווך של “שלום עכשיו”: אילו חי שפינוזה בימינו היה בוודאי חבר ב”שלום עכשיו” יחד עם ירמיהו יובל. מכל מקום, כשצריך לקעקע את השמאל, מתגייסים לשמאל כדי לקעקע אותו. מאמריו של עמוס עוז בחוץ לארץ התפרסמו תחילה בלי ציון עמדותיו הפוליטיות. אחר כך, בשיא המלחמה, טרח לתת לעצמו את התואר “ממקימי ‘שלום עכשיו'”, דווקא כאשר כתיבתו היתה גרועה מצווחות האספסוף באיצטדיון כדורגל, טרח לציין את היותו מייסד של “שלום עכשיו”, עכשיו בעצם ימי תמיכתו במלחמה.

גיוס דעת הקהל, מאז התמוטטות ההרפתקה של קמפ דייוויד בסוף יולי 2000, נעשה באמצעות גיבוי שהעניקו “האינטלקטואלים” לעיתונאים. אם תרצו, השרשור אינו עובד באופן ישיר: הצלף היורה בנער מפגין אינו זקוק לראיון בעיתון עם פרופ’ מנחם ברינקר, כדי לומר לכתב בשידור חי “הורדתי עוד אחד”. אבל אילו קמה זעקה על המשפט הזה שבשידור ישיר, למחרת, היה מפקדו של הצלף חושב פעמיים, ושניים-שלושה חתני פרס ישראל היו מטלפנים למראיינת ברדיו, וצועקים חמס, כמו שהם עושים בשאלות כמעט טריוויאליות, ואולי אפילו אסא כשר, מי שחיבר את “הקוד האתי” של צה”ל ולא הזכיר בו, לכל ארכו, ולו גם במלה אחת, את הכיבוש, היה מטלפן ואומר מלה על “לא תרצח”, כי אז היה ל”חוק” החשוב כל כך בקודים אתיים, משמעות מוסרית. זה לא קרה. ההיפך קרה: העיתונאים, שוליו הנמוכים של העולם האינטלקטואלי, קיבלו את החיזוק מהתנהגותם המבישה של האינטלקטואלים, ומדי פעם אותם עיתונאים אצו-רצו גם לבנות את ההתנהגות המבישה, להַבנות אותה כמושג תקשורתי, “מבוכת השמאל”, והם שהעניקו את הגיבוי לפוליטיקאים – אל נא נשכח את ההסתה ל”תגובה הולמת” מצד המנחים, השדרים, הכתבים, המנחים; אל נשכח את יכולתם לתת לנו מלודרמות בשידור חי על המתרחש בגילה ולהתכחש למה שקורה בבית ג’אללה; אל נשכח את השקר הגדול שנבנה בעיתונות על “חילופי אש כבדים”: ירי של רובים אוטומטים, במקרה הכי מסוכן מצד אחד, וירי של טילים, מקלעים כבדים, מסוקים, תותחים מצד שני. לטבח הזה, למטווח הזה קראה התקשורת “חילופי אש” – והפוליטיקאים הם שהעניקו ב”הצבעות קבינט” את הגיבוי למטווח ההמוני במפגינים, כולל פרופ’ שלמה בן עמי, המומחה לפאשיזם והשרה פרופ’ יולי תמיר, המומחית לרב-תרבותיות.

את ההסתה נגד הפלסטינים לא הביא “הרחוב” מעלה אל השלטון שהגיב בגלל הרחוב. לא היתה מלחמה שבה התברר בבהירות כזאת את היפוכו הגמור של התהליך. שום קריאת “מוות לערבים” באיצטדיון כדורגל לא נגזרה מ”השקפת עולם” גזענית מחושבת או חינוך בן שנים. האספסוף באיצטדיונים וברחובות קיבל שיעור טוב ממה שראה בחדשות, כמה מהר וכמה קל להנחית “מוות לערבים”, האספסוף היה פחות נורא בצווחותיו מהחלטות הממשלה והקבינט שהוצאו אל הפועל עוד באותו לילה ומשמעותן היחידה היתה מוות לערבים. משום כך יש לכוון את הקריאה של המאמר הזה לעבר מה שנקרא “האינטלקטואל של השמאל הציוני”. האינטלקטואלים הללו, שבהם אני רוצה לעסוק כאן, נולדו מתוך ההכחשה של הפשעים שבוצעו נגד הפלסטינים מ-1948 והשנים הסמוכות לה, על הממשל הצבאי, הפקעת האדמות, המעצרים המינהליים. העניין הזה, של ההכחשה, הוא אולי המרכיב הבולט יותר בשחצנות ובזחיחות הדעת של תומכי מסעו הפטאלי של ברק לקמפ דייוויד. כך או כך, אין הם יכולים, האינטלקטואלים הקשישים של השמאל הציוני, להתבונן בזוועה ולומר “אנחנו נגד”. כאשר דיברו לבד, איש איש במאמרו, או בראיון עימו, אמרו בדיוק את דברי השלטון, שום תרומה אישית. כאשר העזו לבסוף, ב-17 לנובמבר לחתום על עצומה שאמרה את ההיפך ממה שכתבו כל הזמן, אמרו זאת ביחד, כחבורה של פחדנים. איש לא שאל אותם “מה השתנה?” העיתונות המשיכה למלא את “הפרפטואום מובילה” של המלחמה. ועל כך המאמר הזה. כמה שונה נראה העניין הזה, אם משווים את התנהגותם הנקלית של חבורת הפחדנים הזאת עם המודעה שפירסם לבדו, מיד עם ההרוגים הראשונים, פרופ’ דני גור ב”הארץ”. כמה נהג מנתח הלב הזה במסורת של האומץ להשמיע קול.

1. “תספרו את המתים”
במלחמת לבנון, שנמשכה מאז 1982 עד 1985, נהרגו יותר מ-600 ישראלים. לא הפסקנו לשמוע את המספר הזה בהפגנות השלום. בחודשיים הראשונים לאינתיפאדה הנוכחית נהרגו בינתיים כשלוש מאות פלסטינים, מתוך אוכלוסיה קטנה בהרבה מזו של מדינת ישראל, שליש ממה שאיבדה ישראל במשך שלוש שנים, ואלפים רבים של פצועים, מאות נכים קשים מאוד, יש אומרים אלפים. חלק גדול מן ההרוגים היו ילדים ונערים, אבל האינטלקטואלים של “השמאל הציוני” שתקו, בעקשנות. לאה רבין החולה יכלה לקרוא לברק מערש הדווי שלה להפסיק את ההרג. עמוס עוז, למשל, לא יכול היה להשמיע את קולו אפילו פעם אחת. עניינים שצריכים היו לבוא לפני בית הדין הבינלאומי בהאג עוברים לסדר היום כאילו הותזו מי צבע על מפגינים, או נזרה עליהם חצץ. מספרי ההרוגים של הפלסטינים אינם נמנים. אטימות הלב הזאת נקשרה במשך השנים האחרונות לזחיחות הדעת בכל מה שקשור לתהליך אוסלו. “הציונות ניצחה”, “הפרגמטיות ניצחה”, ה”יונים ניצחו”: העלית הוכיחה את צדקתה. הדברים החלו בוודאי קודם לכן, אבל קצרה היריעה מדיון בערכה המוסרי של הסיסמא “הכיבוש משחית”, או “השטחים הם קלף מיקוח”. ככלל, מאז הסכם אוסלו נבנה המדומה של השמאל היוני בישראל, כשהוא נטול פלסטינים. “הם שם ואנחנו כאן”. העובדה שה”שם” נשלט בידי “כאן” נוטרלה לגמרי באמצעות השקר של “קץ הסכסוך”.

אחרי התמוטטות קמפ-דייוויד בקיץ האחרון, שידרה הטלוויזיה המלכותית ההולנדית מפגש של א. ב. יהושע עם הסופרת הפלסטינית מרמאללה, ליאנה באדר. עמיתנו רן הכהן הביא את קלטת המפגש מהטלוויזיה ההיא ושיכנע את מערכת “העיר” לפרסם חלקים מתעתיק השיחה. השיחה נדפסה ב”העיר” שבוע אחרי ההרג ליד מסגד אל אקצא.

באדר היא ילידת ירושלים, שברחה לירדן, משם ללבנון, משם לתוניס, משם הורשתה לחזור לרמאללה. יהושע הוצג בתוכנית כ”פעיל שלום שכמעט נרדף בארץ על שמאלניותו”. המבנה הזה של השקר מטעם תועמלני הממסד חוזר על עצמו. גם עמוס עוז הציג את עצמו כנרדף בעבר בגלל תמיכתו במדינה פלסטינית. אפילו בנותיו נרדפו בגלל עמדותיו של האב. הם לא נרדפו, כמובן. המצאת הנרדפוּת הולכת טוב מאוד לא רק כדי להוכיח ש”הפלסטינים, אפילו עם השמאל אינם יכולים להסתדר”, כלומר יש קונסנזוס בישראל נגד “הסירוב הפלסטיני”, אלא היא גם קשורה בצורך להסביר את ה”מהפך הפנימי שישראל עברה”: מי שהיו נרדפים בגלל שמאלנותם ב”עברה האפל של ישראל”, הם היום אנשים מרכזיים בתרבות. אל תזלזלו בתיאור המבני הזה. הוא חוזר שוב ושוב ביחד עם מבני הכחשה דומים בתעמולה היונית(1).

ובכן, בטלוויזיה ההולנדית, כחודש לפני פרוץ האינתיפאדה, אמרה באדר: “אין לי מדינה, אין לי שום ביטחון, ומסביב שודדים לי את האדמה שלי כל הזמן…”. א. ב. יהושע קטע את דבריה: “אל תעשי כאילו אתם יותר מסכנים ממה שאתם באמת. יש לכם בעיות, אבל…” באדר ניסתה לסיים את המשפט שהחלה בו, אבל בעל “מול היערות”, שכבר חתך לשון לערבי שלו בסיפור המפורסם, ואחר כך הכניס לו לשון כדי שיצטט את… ביאליק (ב”המאהב”), ממשיך לדבר במקומה:
<<יש לכם משטרה, יש לכם כבר מין צבא משלכם, כשאני בא לרמאללה אני רואה את השוטרים הפלסטינים עם הקלשניקובים יושבים וכן הלאה. יש לכם את ערפאת, שמתקבל בכל העולם כמו ראש ממשלה.>>

אל תמשכו את כתפיכם בזלזול על טיפשותו של הדובר. נסו לקרוא בדברים הללו את ההיגיון הבנטוסטאני, כדי להבין מה התרחש בציבור הישראלי עד האינתיפאדה האחרונה.

באדר התלוננה על האיסור להיכנס לירושלים (עוד עניין שהוכחש לחלוטין בשנים האחרונות): “בשבילי זו מין גלות חדשה, זו לא חזרה הביתה. אני בת העיר הזאת, אז למה אני בגלות ולמה אסור לי להיכנס בלי האישור שלהם? אני חושבת שכל המחנק הזה, וההרגשה שאת שוב באותו מקום, עם כל הבעיות והאלימות מסביב, זה חוסם את הרגשות שלי…” יהושע ניסה להפריע לה כמה פעמים, ובסופו של דבר השתלט על השיחה עם המונולוג שאסור לו להישכח, ולו רק בגלל התאריך, 1.9.2000, פחות מחודש לפני פרוץ האינתיפאדה:
<<עכשיו אני ממש כועס, עכשיו אני ממש כועס, כי את לא הוגנת. היתה כאן אינתיפאדה, וכל יום נפצע פלסטיני, והיו ישראלים שנפצעו, היתה מלחמה כל הזמן. כבר שלוש-ארבע שנים אין טרור. הכל רגוע, אין הפגנות, אולי פה ושם, אבל פחות, אז את לא יכולה לומר שזה אותו מצב. יש שיפור….>>

לרגע לא עולה על דעתו להקשיב לה ולהשיב לה. אין לו דיאלוג איתה. הוא מייצג את מדינת ישראל, את הקולקטיב שלו, את מושא ההזדהות שלו. הוא אינו יכול להקשיב לה. לא בשביל זה הוא שם. הוא לא לבד. הוא שליח עלייה של הסוכנות בנשמתו. אחר כך, אולי, הוא יכתוב רומאן על משוררת פלסטינית וישים בפיה טקסט נוח, משהו לאומי, המניח לנו להיות “יהודים”, מולה כמובן, וידבר גם על פשרה בין שני הלאומים, אבל את הדיבור שלה על אדמה, על מחסום, על מחנק, הוא לא יכול לשמוע (עמי איילון, ראש השב”כ לשעבר מדבר על זה, אבל א. ב. יהושע, בהולנד, או בישראל, לא יכול). הנה הוא ממשיך:
<<אתם יודעים, באינתיפאדה, בשנות האינתיפאדה נהרגו בערך 1800 פלסטינים ובערך מאתיים ישראלים. תראו מה קרה בקוסובו או בסרייבו או בבלקן, מלחמה של שלוש או ארבע שנים, 400 אלף איש נהרגו שם. […] אני אומר את זה כי אני רוצה לשים את זה בפרופורציה. תספרו את המתים, צריך לספור את המתים, זה חשוב מאוד.>>

ששה שבועות אחר כך, יומיים אחרי יום הכיפורים, (כמה עשרות הרוגים נפלו כבר), בחדשות הבוקר של ערוץ 2, דווח בקצרה על ביקור-תנחומים של סופרים עברים אצל משפחה מנצרת, שאיבדה את בנה בירי צלפים. הקטע הקצר הראה את א.ב. יהושע סח לאב השכול דברי תנחומים: “עכשיו נכנסתם לתודעה הישראלית, כי נמאס לכולם כבר מערפאת והפלסטינים. עכשיו נכנסתם לתודעה”. קודם הוא מכר לבאדר את הכבוד הרב שזוכה לו ערפאת כנחמה על אבדן אדמתה, חירותה. עכשיו הוא מוכר לאב השכול מנצרת את איבת הישראלים לערפאת כנחמה על מות בנו. אין לי עניין בטיפשותו של א. ב. יהושע וגם לא באטימותו הרגשית, אלא בהתנשאות הקולוניאלית הטמונה במשפט הזה. לקרבות בנצרת, אליבא דיהושע, אין קשר לאירועים בשטחים. הם הלכו לרחובות להפגין ‘סתם כך’, ועכשיו, ש’נמאס לכולנו מהשלטון בשטחים’, כי כולנו הרי מאסנו בערפאת, גם האב השכול, שבוודאי מרגיש טוב יותר עם הניחומים הללו, עכשיו נתפנה קצת אליכם, ערבים “שלנו”.

2. האינטרס שלהם הוא האינטרס של ברק ולהיפך
אילו ניהלו את ההרג ההמוני הזה של פלסטינים, ביבי או שרון, היתה האטימות של השמאל הציוני מתקלפת והיינו שומעים שיח אחר, לפעמים אפילו נרגש, אולי מלא פאתוס “אותנטי”. אין לך דוגמא טובה יותר משלל ההתבטאויות נגד ממשלת נתניהו אחרי אירועי “מנהרת הכותל”, בשבוע האחרון של ספטמבר 1996. בשני ימי קרבות נהרגו 16 ישראלים ויותר מ-80 פלסטינים. אבל האצבע המאשימה של “המחנה האטום” הופנתה רק נגד נתניהו, בשום אופן לא נגד ערפאת. לא שמענו מלה על ערפאת הבוגד. הפרובוקציה היתה של ביבי. מה לכם יותר ממאמר המערכת של “הארץ”?
<<ההתפרצות הפלשתינית האלימה באה בתגובה לפתיחת מנהרת החשמונאים ברובע המוסלמי בירושלים, אך היא מבטאת אכזבה מהותית מתהליך השלום. הסגר, האבטלה, העוני, התשתית הרעועה, המעורבות המתמדת בחיי האוכלוסיה אינם נתפסים עוד כייסורים שבדרך לעתיד טוב יותר, אלא כמצב שאין ממנו מוצא>> (“הארץ”, 27.9.96).

איפה התחבאה “הבנה” כזאת אחרי הירי ההמוני על מפגינים ביציאה ממסגד אל אקצא, ערב ראש השנה, אחרי שאריאל שרון קיבל רשות לעלות לשם, אחרי שערפאת התחנן אצל ברק בכוכב יאיר לבל יתיר לגיבור סאברה ושאתילה לעלות לשם? לא היתה שום “הבנה” כזאת. ההבנה הזאת היתה, גם בזמן נתניהו וגם עכשיו, אינסטרומנטלית לגמרי, והיא זרועה על פני אינסוף בכיות וטרוניות נוסח “נתניהו הורס את המדינה”, שפירושה היה תמיד: “אלוהים לשלטון בחרתנו, אותנו החבר’ה הטובים מן ‘השמאל הציוני'”. והחבר’ה הטובים הללו מניחים, בדרך כלל, גם אם אינם גזענים מודעים לגזענותם, שיש רק ניגוד מרכזי אחד בפוליטיקה שלנו, בין הליכוד לעבודה, כלומר בין השלום למלחמה, כלומר בין הטוב לרע, ואת הניגוד הזה צריכים “לתפוס” גם הפלשתינאים, להסכים איתו ואפילו לסייע ל”טוב לנצח” את הרע, כלומר לתת ל”שלום” לגבור על ה”מלחמה”, כלומר לעזור לאהוד ברק לגבור על אריאל שרון, כי הכל מסתכם רק בניגוד ברק או ביבי (= שרון). ואם להסתכן בלשון תיאורטית קצת יותר: סיכום הניגודים “בתוכנו” הוא הטוטאלי היחיד, כל השאר טפל, ועל כן הניגוד המרכזי ב”חיינו” חייב להיות ניגוד מרכזי גם בחייהם. ההדרה של הפלסטינים מהניגוד המרכזי בין האינטרסים שלהם לבין הכיבוש הישראלי, סילוקם מהניגוד בין הכיבוש לבין חייהם תחת הכיבוש, כלומר סילוקם מסדר היום באמצעות “סדר היום הריאלי”, או משהו המכונה “הסכם ביילין אבו מאזן” כסוף פסוק של המשא ומתן, הוא חלק מתהליך ארוך ששיאו בהסכם אוסלו, המשכו בהפיכת מרצ למפלגה “אנטי דתית”, או “עדתית-אשכנזית”, אחר כך בהיעלמות “שלום עכשיו” וסופו ב”חובת השמאל” ואפילו ב”חובת הפלסטינים” לסייע לאהוד ברק להיבחר שוב כראש ממשלה, אחרי ההרג ההמוני שעליו ניצח.

באיזה נימוק משתמשים האינטלקטואלים של השמאל הציוני כדי לחייב את הפלסטינים לבלוע את הניגוד החלקי הזה, המצומצם, של “ברק או ביבי”? בשם הריאליזם הפוליטי, כמובן, הריאלפוליטיק. מי צריך לשלם ביוקר בעד הריאליזם הפוליטי? הם. מי אינו צריך לשלם כלל בעבורו? “אנחנו”. מתחת לנבלה המילולית הזאת מסתתרת הגזענות.

פרופ’ מנחם ברינקר, ערב נסיעתו של ברק לקראת המשגה הפטאלי שלו בקמפ דייוויד, הודיע לשמאל הישראלי מעל דפי “הארץ”:
<<ברק בא לקמפ דייוויד עם תוכנית מדינית מרחיקת לכת. שום מנהיג ישראלי בעבר לא הציע תוכנית כזו לפלשתינאים. אין לשמאל שום סיבה למתוח ביקורת על הקווים האדומים שלו.>> (“הארץ”, “האתיקה של הפרגמטיקה”, 17.7.2000).

במלים אחרות, אין לשמאל סיבות למתוח ביקורת משום שהוא מוכן לתת הרבה. צדקה תציל ממוות. ברינקר אינו מסתפק במעט הזה.
<<אני מעוניין בשלום בשטח, לא על הנייר, ולכן אני חייב להבין שיש נסיבות אובייקטיביות שכופות על ברק את גבולות הוויתורים שלו.>>

כל מי שמכיר את מפת ההצעות של ברק, יודע שברינקר שיקר, ושיקרו גם כל אלה שמכרו את רשימת הקניות באחוזים, 90 אחוזים מהגדה ושאר הבלים. מי שלמד לספור את הפלסטינים במשך שנים כ”איום דמוגראפי”, כלומר כמה “מתוכנו” יהיו פלסטינים, למד לספור גם את אדמתם רק באחוזים, לא כבני ארץ. זוכרים את ה”מקסימום שטח, מינימום פלסטינים”? הנה, ההסבר לשקר הגלוי הזה של האחוזים. ההיסטוריונים יצטרכו לשאול יום אחד אם ברק רצה לפוצץ את קמפ דייוויד, או היה סתם סכל פוליטי. אבל מה דחף אנשים שבחיי היום יום שלהם הם אנשים מרכזיים, פחות או יותר, בתחומי העיסוק שלהם לפחות, להתנדב ולהסגיר לידי השלטון את מעט המפתחות שנשארו לאופוזיציה השמאלית, עניין זה אפילו היסטוריונים לא יטפלו בו, ובכל זאת כדאי להתעכב על כך. ברינקר, כמורה לפילוסופיה, יודע היטב שהשימוש בביטוי “נסיבות אובייקטיביות” יכול להסתיר מאחוריו את הכוחנות הטוטאליטרית, בחלוקה בין ה”אובייקטיבי” ל”סובייקטיבי” ובדרך שבה הוא עושה זאת.

מה שברינקר אמר בכוחנות הכמו-פילוסופית הוא שנסיבות אובייקטיביות (ההיסטוריה) הן נסיבות סובייקטיביות (בעיות קואליציוניות) של הצד החזק (ישראל וארה”ב על צידה) ומי שקובע מהו אובייקטיבי הוא הצד החזק, שברינקר תורם לכוחו “מטעם ההיסטוריה”, כלומר “המציאות האובייקטיבית”. באו ילדי הפליטים ושינו לו את “המציאות האובייקטיבית” (ומשום כך הוא בוודאי שותק מאז יולי).

גם פרופ’ אבישי מרגלית, חביבו של ה”ניו יורק רוויו אוף בוקס” בכל מה שקשור לישראל, קידם בעליצות את המהלך האקרובטי של ברק. גם הוא דיבר בראיון הזה ב”הארץ”, ערב קמפ דייוויד, וגם הוא, כמו ברינקר, שמע את הביקורת על ברק וביטל אותה. שניהם שמעו את מה שאמרו בכל מיני מקומות על הפזיזות ועל ההרפתקה.
<<הדיבורים של ברק על קווים אדומים ממש לא מעניינים אותי. זו רק רטוריקה, קשקושים שממש לא יחייבו אותו. תחת הקווים האדומים האלה הוא יוכל להכניס להסכם כל מה שירצה להכניס אליו. […] אפשר להשאיר בישראל 75 עד 80 אחוז מהמתנחלים על ששה וחצי אחוזים משטח הגדה, ואפשר להשאיר אותם על 50 אחוזים משטח הגדה.>> (“הארץ”, 17.7.2000).

מדוע הוא מאמין לברק? ככה. הוא פשוט מאמין לברק. על סמך מה? על סמך “מקורות יודעי דבר”(2). מכל מקום, בספטמבר, שעה שההרג היה כבר בעיצומו, התפרסם ב”ניו יורק רוויו אוף בוקס” מאמר של אבישי מרגלית, “האיש החשוב”, במשך שנים רבות, של “שלום עכשיו”. על פי תוכנו ונעימתו נכתב המאמר תיכף אחרי התמוטטות הוועידה בקמפ דייוויד ועוד לפני המלחמה:
<<“הקונפליקט בן מאה השנים”, כפי שאהוד ברק מתארו, התכווץ בקמפ דייוויד עד כדי גרעינו. בהתאם למקורות יודעי דבר, הגרעין אינו נוגע בפליטים הפלסטינים ולא במתנחלים היהודים. הוא אינו נוגע בבעיות של ביטחון או מים. זוהי ירושלים.>> (“ניו יורק רוויו אוף בוקס”, ,21/9/2000).

“הגרעין אינו נוגע בפליטים הפלסטינים ולא במתנחלים היהודים”, כך כתב הפילוסוף, במלים הללו. “הגרעין אינו נוגע בפליטים הפלסטינים ולא במתנחלים היהודים”.

כאשר מספר ההרוגים היה גדול ורב, אחרי שנהרגו 13 אזרחים ערבים של מדינת ישראל, פירסם מוסף “הארץ” כתבה שבה בנה “שמאל נבוך”. עוד לפני שנשוב אל הכתבה הזאת, שלא ראיינה אף לא אחד ממאות הפעילים שעבדו כבר בשטח, שהשתתפו בהפגנות ובפגישות, כדאי להזכיר בהקשר הזה את א. ב.יהושע. בניגוד לאחרים המצוטטים כאן, יהושע הוא כבד-כתיבה, כל כמה שהדבר נשמע מוזר לגבי סופר. מצד שני, הוא אוהב להתראיין. ברדיו, מדי פעם, בימים של שפיכות דמים מצד הצבא, הוא הטיף מוסר לפלסטינים. אין לי מושג מי היו האנשים שאירחו אותו ברמאללה, כאשר ביקר שם, לדבריו, אבל ברור שהאירוח הזה היה על רקע מה שהפלסטינים עשו לשמאל הישראלי האמיתי אחרי הסכמי אוסלו, העדיפו על פניו את ה”המכובדים הישראלים”, ובמלה אחת: בגדו בנו. מכל מקום, באותה כתבה במוסף “הארץ” אמר א. ב. יהושע את ההיפך ממה שאמר לליאנה באדר:
<<נכון. התגובה והאכזבה [של השמאל הישראלי, י.ל.] מובנות. ישבנו עם ערפאת, וההצעה של ברק היתה נדיבה והוא שבר את הכלים מתוך מחשבה שרק באלימות ולחץ בינלאומי הוא יוכל להגיע להישגים גדולים. זאת האכזבה והוא עשה טעות גדולה, כי מולו עמד ברק ולא שרון או נתניהו, עם קונסנזוס רחב לגמור את העניין.>> (“מבוכת השמאל”, מוסף “הארץ”. 20.10.2000)

וכרגיל, גם ברמה הזאת של הפולחן, לא היה נלהב באמירת חצאי אמיתות מעמוס עוז. לפעמים נראה כאילו קיומו כדמות תקשורתית תלוי כולו ביכולת לנפח את הבלון הישראלי, באנגלית, בחו”ל. שימו לב לפולחן האישיות של ה”אינטלקטואל”.
<<ישנו דימיון מקסים בין הימים הללו והרגעים המכריעים של הולדת האומה הישראלית: נובמבר 1947 […] ומאי 1948 […] אהוד ברק ניצב מול אתגר בממדים בן גוריוניים; הוא נראה כמי שיוצא אל האתגר עם האומץ של בן גוריון. (עמוס עוז, “המנתח הראשי צריך להפסיק את שפיכות הדמים>> (“גרדיאן”, 11.7.2000).

ואחרי שהוא מותח עד גבול הגיחוך את האנאלוגיה בין בן גוריון ומתנגדיו בקרב התנועה הציונית – פעם אחת בקרב המחנה הימני הקיצוני לקראת ההחלטה באו”ם, ואחר כך של אלה מהמחנה המתון לקראת ההכרזה על הקמת המדינה – מגיע עוז לשיאה של האופוריה האדישה ולא-מבינה את האסון הממשמש ובא:
<<אהוד ברק וחבריו, כך נראה, צריכים עכשיו להיאבק נגד שני טיפוסי האופוזיציה בו-זמנית: אחת ניצית נוסח 1947 ואחת פחדנית נוסח 1948. אם לשפוט על פי התנהגותו של מר ברק, יש לו האומץ להתמודד עם שני הסוגים. מכל מקום, השאלה איננה רק זו של אומץ ליבו האישי והפוליטי, אלא גם אם ליונים בישראל יש די אנרגיה לתמוך בו, בעוד כמה מהשותפים היותר נציים, או היותר אופורטוניסטיים, עורקים.>> (שם)

שוב, הבעיה איננה במנהיג, אלא ב”שמאל”, כלומר היונים שאינן מעיזות, כמעט פוחדות, דוגמת “מתנגדיו מבית של בן גוריון”. שוב מטואטאת הצידה הביקורת על מהלכיו ההרפתקניים של ברק, כאילו לא היתה, לא הושמעה, לא היתה רלוונטית.
<<עלינו לצאת עכשיו, להראות לארץ ולעולם שמיליוני ישראלים מלווים את ראש ממשלתם בחום ובאיחולי הצלחה.>> (שם)

מי כותב להם את הטקסטים הללו? איך זה שאותן מלים נשמעות בהפגנה מול בית ראש הממשלה בירושלים, בדבריהם של ראשי שלום עכשיו ובדבריו של סופר “מתבודד בנגב”?
<<לך לקמפ דייוויד, אהוד ברק. לך עם אומץ וזהירות וחוכמה וחזון ואמפתיה לאחרים, ועם החוש החד שלך למציאות. לך לקמפ דייוויד כמו מנתח צועד לתוך זירת הניתוחים; הזירה שבה יוכרע עתידם של ישראל ושל פלסטין>> (שם).

זוהי רשימה שטוחה ש”הגרדיאן” לא היה מעז לפרסם, אילו נגעה לזירה הבריטית. המלים החלולות הללו, אף מלה לא נאמרה בהן על הבעיות העומדות לפני ברק. המאמר האופורי הזה, הנקרא כמו נאום כיכרות, אין בו מלה על מים, על התנחלויות, על מכשולים ודאיים, על הניסיון הישראלי לכפות הסדר כולל בלי לוותר על ההתנחלויות באזורים הכי חשובים של הגדה (אזור בית לחם ורמאללה), על ירושלים שאינה נספרת במספרי האחוזים ש”ברק נותן לפלסטינים” מתוך הגדה שלהם, זו ירושלים הגדלה והולכת ומגיעה כמעט עד ים המלח, מלה על כל אלה לא הובאה משמו של “פעיל השלום הישראלי”, המייצג אותנו בבריטניה ובארה”ב ובגרמניה.

שבועיים אחר כך, המלחמה טרם פרצה, אבל עוז צריך היה למכור לקוראי ה”גרדיאן” מעין ניתוח פוליטי (תכופות תהיתי אם הרשות הזאת להיטפש ולהידפס ב”גארדיאן” אינו קשור לזלזול האנגלי העמוק באינטליגנציה של הישראלים: ‘מה אתם רוצים? זה המוח שלהם’, אומר לכאורה עורך העיתון לקוראיו האנגלים). הנה כך כתב עוז ב-25.7 כאשר התברר כי המאמר שנדפס 14 ימים לפני כן היה לו ערך רק מבחינתם של אוכלי הדגים והצ’יפס בגשם של לונדון:
<<אהוד ברק הלך כברת דרך ארוכה לקראת הפלסטינים, אפילו לפני פסגת קמפ דייוויד, רחוק יותר ממה שכל מנהיג ישראלי אחר יילך כנראה. בדרכו לקמפ דייוויד, עמדתו המוצהרת של ברק היתה כה יונית, עד כדי כך שהוא הפסיד את הרוב הפרלמנטרי שלו, את הקואליציה, אפילו חלק מקהל בוחריו. אף על פי כן, בעוד הוא משיר את כנפיו, את גופו ואת זנבו בדרך, המשיך ברק כמו תא טייס מעופף, הוא המשיך. נראה כי יאסר ערפאת לא הלך דרך ארוכה ובודדת כזאת לקראת הישראלים. אולי לא יכול היה, או חסרה לו המסירות הנלהבת לעשיית שלום.>> (עמוס עוז, “אפילו אם קמפ דייוויד ייכשל, הסכסוך הזה הוא על רגליו האחוריות”, גרדיאן, 25.7.2000)

לערפאת “חסרה המסירות הנלהבת לעשיית שלום”. שימו לב לחוסר העניין המוחלט בבעיות הממשיות שרתחו באותם ימים מתחת לאדמה ומעליה. מבחינתו של התועמלן הישראלי, ערפאת היה פשוט פחות נלהב מברק. ואם גוזלים להם את המים, הם לא צמאים? אם מפקיעים להם את הקרקע, הם לא רעבים? אם סוגרים אותם בכפריהם ובעריהם, הם לא נחנקים? אם מטרידים אותם בדרך לעמל יומם בשלושה ארבעה מחסומים כל יום, הם לא מבקשים להרוג? אבל המאמר נכתב, כאמור, ל”גרדיאן”, ומה שנדרש מעוז היה משהו קליל, לא נרגז מדי, לא אנטי-ערבי מדי. קוראינו, לאומן יקר, הם ליברלים מנומסים.

3. צבעי המלחמה, צבוֹעיה וצבוּעיה
מצעד הבדיות על נדיבותו של ברק לא הסתיים בראיון לפני נסיעתו לקמפ דייוויד, או בשני מאמרים ב”גרדיאן”, אחרי שהמסע התברר כהרפתקה. המצעד נמשך בכל זירה שבה אפשר היה למכור את המלחמה המתקרבת. לא חשוב אם עמוס עוז ידע, או לא ידע, על תוכניות המגירה של צה”ל למיגור אינתיפאדה חדשה. מי שרצה, ידע על התוכניות הללו. הן נרמזו באין סוף שיחות ותדרוכים, אפילו ברדיו ובטלוויזיה. דובר על טנקים. דובר על טילים. דובר על רמת אבידות נמוכה.

דן מירון, הסבא של מחקר הספרות העברית, כתב מניו יורק, הישר ל”ידיעות אחרונות”, אותה גרסה על נדיבות ברק, שלא נמצאה לה שום הוכחה, עמוק בתוך המלחמה:
<<במאבק הנוכחי ישראל צודקת יותר משצדקה בכל מאבקיה מיום היחלצותה למלחמת ששת הימים, ואולי גם מאז מלחמת העצמאות של 1948. ישראל אינה נלחמת על האחיזה בשטחים הכבושים ואף לא על קיום ההתנחלויות וחלומות ישראל הגדולה, שהציבור הישראלי ברובו התנתק מהם. כל שישראל תובעת הוא רק שפינוי השטחים ברובם המוחלט ומסירתם לידי הרשות הפלסטינית, שתקים בהם מדינה עצמאית, ייעשו במסגרת של הסכם ופשרה כוללים, שבהם יקבלו ביטוי גם כמה מצרכיה החיוניים שלה.>> (“על מה המאבק”, “ידיעות אחרונות”, 24.10.2000).

דן מירון התגייס לתעמולה, כשמצבה של ישראל, כך נראה לו בניו יורק, היה בכי רע “בתקשורת העולמית”. חשוב לשים לב שגם בהתדרדרות של המלחמה לשפל שלא היה לו אח ורע כבר הרבה שנים, מדובר ב”נדיבות ישראלית”. עולה כמובן החשק העז לשאול את התועמלן מניו יורק מהם “צרכיה החיוניים של ישראל”? גוש עציון? קריית ארבע? הרובע היהודי בחברון? פסגות? גילה? גוש קטיף? נצרים? כפר דרום? הכבישים העוקפים? כביש המנהרות? השליטה במימי הגדה המערבית? מה שחשוב לומר כרגע הוא שכאשר מוטטה המלחמה את ה”ציפיות” לסיום הסכסוך, נזקק כל אחד מן התועמלנים לרמה גבוהה יותר של צבעי מלחמה על פרצופו.

עמוס עוז, במאמר ב”גרדיאן”, מן ה-13 לאוקטובר – זה היום שבו אפשר היה להפיק את המקסימום מן הלינץ’ ברמאללה, (והוא עושה את זה, אוהו, ואיך עוד: הוא לא הופתע מהלינץ’, נאמר במאמרו, ולמה לא הופתע? משום ששמע את האינטלקטואלים הפלסטיניים ברדיו ובטלווזייה שלהם, סיפר עוז לקוראי ה”גארדיאן”, פתאם הוא שמע את “קולם”) – ככה הוא כתב:
<<אהוד ברק […] הציע בקמפ דייוויד לתת לפלסטינים יותר מ-90 אחוזים מהגדה המערבית ולהכיר במדינה פלסטינית עם מזרח ירושלים כבירתה. הוא אפילו הסכים, בשיניים חשוקות [sic!], שהמקומות הקדושים בירושלים השנויים במחלוקת יעברו למשמורת מוסלמית.>> (גרדיאן, 13.10.2000).

נשוב רגע לאחור: תיכף אחרי התמוטטות השיחות בקמפ דייוויד טרח עוז לפרסם מאמר צבעוני, מרושע, אפילו גזעני, ב”ניו יורק טיימס”. זו היתה ההכנה למלחמה. שמו של המאמר תאם את עולמו הספרותי של עוז: “רוח הרפאים של סלאח-א-דין” (28.7.2000). כדאי לשים לב להבדל הסגנוני בין המאמר שכתב ל”גרדיאן” שלושה ימים לפני כן (25.7), על אותו רקע. ראוי לשים לב כמה מחושב המימד התעמולתי.
<<אני יושב מול הטלוויזיה בסאלון, רואה את יאסר ערפאת זוכה לקבלת פנים של גיבור בעזה, וכל זה משום שאמר לא לשלום עם ישראל.>> (ניו יורק טיימס, 28.7.2000).

ידו לא רעדה בגלל המשפט הזה. ידו לא תרעד גם להבא.
<<כל רצועת עזה מכוסה בדגלים וסיסמאות המכריזות על “סלאח א-דין הפלסטיני”. “ברוך הבא סלאח א-דין של דורנו” כתוב על הקירות. […] ליבי נשבר.>> (שם)

הנה, כבר אחרי תיאור מפורט של שובו של מחרחר המלחמה, עוברת המלודרמה אל עמוס עוז עצמו, ליבו נשבר בסאלון, מול רצועת עזה המכוסה שלטים (את גוש קטיף, נצרים וכפר דרום, ואת מחנות הפליטים ראה או לא ראה?):
<<כבר ב-1967 הייתי אחד מאותם ישראלים ספורים שהעלו את הפיתרון של שתי מדינות שכנות עם ירושלים כבירת שתיהן, הכרה דו צדדית וקבלה הדדית. מאז, במשך שנים רבות, התייחסו אלי כאל בוגד, בקרב עמי שלי. ילדי בבית הספר סבלו כל מיני עלבונות, הואשמו בהיותם ילדיו של מי שמוכן למכור את מולדתו.>> (שם)

אכן, סבלו היה סבל רב. ילד השעשועים של הממסד הישראלי מוכר לאמריקאים את היותו איש נרדף. אלא שעכשיו, אצה-רצה המלודרמה מהקרבן הפאסיבי לשעה קלה (עמוס עוז) אל הגיבור הפעיל, המושיע:
<<ואחרי כל השנים הקשות ההן הלך ראש הממשלה אהוד ברק לקמפ דייוויד כדי להציע את הפיתרון שאני חזיתי (fortold) לפני יותר משלושים שנה.>> (שם)

(ובכן, הקרבן לא היה ממש פאסיבי, גם הוא מתגלה כיועץ לא רע לדרך השלום, רק ילדיו היו קרבנות של ממש, הו, אב גדול). ומכל מקום, עכשיו יש לחזור אל הימים שלפני הטרנספורמציה הגדולה אשר שינתה את פני ישראל והפכה אותה ממדינה רודפת פלסטינים למדינה רודפת שלום.
<<אני עוצר כדי להרהר. אני זוכר כיצד בימים ההם הספיק תא טלפון ציבורי להכיל את הכינוס הארצי של כל פעילי השלום הישראלי. יכולנו לספור את עצמנו באצבעות ידינו ממש, מיעוט קטנטן בתוך מיעוטים. היום הכל שונה. יותר ממחצית האומה איתנו.>> (שם)

4. מה רוצים הפלסטינים?
אלמלא היה הקיטש של עוז חלק מן הטרגדיה שלנו, אפשר היה לצחוק. אבל העניין עמוק יותר, בגלל תפקידו הפוליטי. בהקשר של המלחמה הזאת הוא היה מתופף חשוב. כאשר יצא אהוד ברק לקמפ דייוויד לא טרח האיש להרהר פעמיים. תפקידו איננו תפקיד של אינטלקטואל ניצב בצד, אלא מיד, ובלי הרבה מחשבות, מתוך השתתפות, הזדהות מלאה. כאן הוא יכול גם להיות “איש שלום”, גם בצד השלטון וגם לרסק את אויבי השלטון ו”השלום”. הכתובת היתה על הקיר, דיברו עליה אפילו בתוך מפלגת העבודה (פרס), אבל עוז, כמו האינטלקטואלים האחרים של השמאל הציוני, אין להם זמן לביקורת. הם רוצים להשתתף ב”מפעל הציוני”.

א.ב. יהושע, שסתם לליאנה באדר את הפה, ממש כדרך שכרת לערבי שלו את הלשון ב”מול היערות”, והבטיח לה שטוב לה, כי יש לה כמעט-ראש ממשלה, “הודה” בטעותו, משפרצה האינתיפאדה. מה פירוש טעה?
<<אני מודה שלא הבנתי מה ערפאת רוצה. אבל גם העם היוגוסלאבי נהה אחרי מילושביץ ולחם איתו, והנה עכשיו הוא איננו.>> (“מבוכת השמאל”, מוסף “הארץ”, 20.10.2000)

להזכירכם, מילושביץ מואשם באחריות ל”טיהור אתני”. מי מושווה כאן למבצעי ה”טיהור האתני”? הפלסטינים כמובן. כלומר, יהושע טעה. עכשיו הוא מתקן את עצמו.

הראיון עם אבישי מרגלית ומנחם ברינקר, מן הבחינה הזאת, מאלף יותר. הם לא הלכו להתראיין רק משום שהכתב, בעצמו פעיל ב”שמאל הציוני” בעבר, הציע להם להתראיין. הם בחרו את הזירה הזאת כדי לתקוע ל”שלום עכשיו”. לכן, הוצגו בראיון “בהארץ”, ערב נסיעתו של ברק לקמפ דייוויד, באריכות כמקימי “שלום עכשיו”.

בחודשים שקדמו לקמפ דייוויד ראה ברק כיעד מרכזי (ואף התפאר יותר מפעם אחת בהשגת היעד הזה) בגיוס התנגדות כוללת במערב להכרזה חד-צדדית של הפלסטינים על הקמת מדינה עצמאית. אחר כך התפאר בעצם כפייתה של הוועידה בקמפ דייוויד על ערפאת (עוד שנים רבות תיזכר בפולקלור הפלסטיני אותה תמונה שבה מצליח ברק לדחוף את ערפאת לתוך בניין סגור, מתוך זחיחות ואל מול המצלמות). בתקשורת הישראלית, המקום שבו שולט ה”מובן מאליו”, שבו הוא מופק יום יום, “מובן מאליו” שאם ברק רוצה ועידת פסגה ומצליח לכפות אותה על ערפאת, זוהי הצלחה. צריך היה לצפות מאינטלקטואלים שעוסקים בעניין הכיבוש שנים רבות כל כך שישמרו לעצמם את עמדת הפקפוק. הרי הדברים מתנהלים גם בלעדיהם, בלי קולם. ולעומת זאת עמדה של ביקורת יכולה להעניק לאופוזיציה הקטנה והולכת כוח כלשהו, זו האופוזיציה שהבינה כי הוועידה תגרום לפיצוץ, משום שאין לברק היכולת לכפות את עמדותיו על הפלסטינים.

מתוך הוויכוח עם השמאל הפרו-פלסטיני (חד”ש, “גוש שלום”, עזמי בישארה ודוברים ערבים אחרים בישראל, ומיעוט בתוך “שלום עכשיו”) ביצבצה בראיון הזה של שני ה”פילוסופים” בגידתם בתנועה, זו הבגידה שחודשיים אחר כך, בלב הטבח תיקרא “מבוכת השמאל”. הנה, אבישי מרגלית, בחיפוש אחרי לגיטימציה לכפיית הסדר על הפלסטינים:
<<אפשר להשאיר בישראל 75 עד 80 אחוז מהמתנחלים על ששה וחצי אחוזים משטח הגדה, ואפשר להשאיר אותם על 50 אחוזים משטח הגדה. […] השאלה היחידה שמעניינת אותי האם ברק מציג שם עמדות שתואמות את ביילין-אבו מאזן. אם כן – הכל בסדר. אם הוא יציג פתאם עמדות הדומות יותר לתכנית אלון – אז הוא יהיה אשם בכישלון הפיסגה. אותו דבר לגבי ערפאת. אם יסכים למה שהסכים אבו מאזן – הכל בסדר. אם ידרוש הרבה יותר מזה – אטיל עליו את האחריות לכישלון>> (“הארץ”, 17.7.2000).

איש אינו יודע דברים ברורים על הסכם אבו-מאזן ביילין. עצם קיומו של ההסכם לא זכה לשום אישור בשום מקום. אפילו עובדת קיומו מוטלת בינתיים בספק. אבל אבישי מרגלית תובע מערפאת לקבל את ההסכם הזה בתור בסיס לפשרה: לא חלוקת הארץ בין שני העמים, אלא חלוקת השטחים הכבושים מ-1967 בין שני העמים. זו הפשרה הטריטוריאלית שמפלגת העבודה דיברה עליה. בשביל זה היה צריך הפרופסור לפילוסופיה של הלשון לבזבז את לילותיו בפעילויות למען השלום ואת ימיו בשיטוט במדשאות הקמפוס. יכול היה ללכת מיד לפריימריז של מפלגת העבודה. למה, מכל מקום, חשוב לו להדגיש את ההסכם מ-1995? למה חשוב לו לומר בראיון הזה שצריך לשוב להסכם ביילין אבו מאזן?

<<מדובר פה בשני אנשים לגמרי לא שוליים בחברות שלהם שישבו לא בתנאי מצור והגיעו להסכם. הסכם שיהיה דומה, פחות או יותר, להסכם ביילין אבו מאזן לא יהיה בשום אופן הסכם כפוי.>> (שם).

בולט כאן החיפוש אחרי הלגיטימציה, מתוך “התחשבות בקול הפלסטיני”. האם מיותר להזכיר בהקשר הזה שפרופ’ יולי תמיר, היא גם פילוסופית, דוברת המשלחת של ברק בזמן קמפ דייוויד, דוברת הממשלה בזמן הטבח, היא גם בעלת חיבורים על רב-תרבותיות, שהגנה אפילו על זכות מיעוטים למול את נשותיהם? לא, לא מיותר. שני בני חסותו הידועים יותר בישראל של סר ישעיהו ברלין הגיעו ללב העניין, ושניהם, ברגע המכריע, בחרו בצד הכוח, בעד הכחשת זכותו של הפלסטיני להשמיע את קולו. “מדובר פה בשני אנשים לגמרי לא שוליים בחברות שלהם”, מסביר מרגלית את הביסוס ללגיטימציה. לך תגיד את זה לאנשים השוליים בחברה הפלסטינית, לנערים ממחנות הפליטים, לברווזי המטווח של צה”ל, שמרגלית הפקיר אותם, בשם האזנה ל”שני אנשים לגמרי לא שוליים בחברות שלהם שישבו לא בתנאי מצור”.

הראיון הזה ניתן בעיקר כדי לנגח את “שלום עכשיו”, שעסקה בשנים האחרונות רק בעיקוב אחרי הגדלת ההתנחלויות. מרגלית מתחבא מאחורי נוסחת אבו מאזן ביילין, כדי לדבר על “השארת רוב המתנחלים על מקומותיהם”. ברינקר דוקר בחריפות גדולה יותר. אין לו יותר זמן בשביל העיסוק במאבק היומיומי הקשה נגד ההתנחלויות, זה הדבר היחיד שהתנועה עתירת הממון הזאת ומחוסרת הפעילים עשתה במשך השנים האחרונות. כך נאמר בכתבה:

<<הקווים האדומים שברק הציג לפני יציאתו מישראל מקובלים על ברינקר במלואם. סיפוחם של גושי התנחלות, שבהם יתגוררו רוב המתנחלים המצויים היום בגדה המערבית, אינו סותר לדעתו את המאוויים המינימליים של הפלשתינאים ואינו פוגע בסיכוי לכונן מדינה פלשתינאית בת קיום. ברינקר מוכן אפילו להרחיק לכת ולקבוע שדעתו זו מקובלת גם על הפלשתינאים. “אילו חשבו על ימית”, הוא אומר, “בכלל לא היו באים לאוסלו. כל פלשתינאי שבא לאוסלו הבין שתקדים ימית לא יחזור על עצמו בגדה המערבית.>> (שם).

כמה דומה הניסוח הזה לניסוח של מרגלית בעניין הסכם ביילין אבו מאזן. אצל שניהם מתכוננת אמת משמם של הפלסטינים, בלי לחשוב לרגע על קולם. מרגלית נזקק לפחות לשמועה על טיוטה, כדי לבסס איזו טענה ללגיטימיות, כדי להתווכח עם מה שיקרה אחרי כישלון הפסגה (ולשניהם ברור שהכישלון עומד בפתח, מכל מלה בראיון עולה הבהירות הזאת). ברינקר כלל אינו זקוק לביסוס ה”משפטי” של הפילוסוף האנאליטי. הוא הרי פנומנולוג, ובזמן האחרון אפילו לָמַד היידגר. לפיכך מותר לו לעסוק בספקולציות. משני הניסוחים, זה ה”משפטי” וזה הספקולטיבי, עולה אותו ריח קולוניאלי: ‘אנחנו הרי יודעים מה הם רוצים’. הכתב החרוץ ממשיך לצטט את ברינקר: ‘אנחנו’, הוא מוסיף עקיצה לחבריו ב’שלום עכשיו’ אשר בניגוד לדעתו מיקדו בשנים האחרונות את מאבקן בהתנחלויות”,

<<תמיד ראינו בהתנחלויות מכשול לשלום ותמיד מיקדנו בהן את עיקר האש שלנו. עכשיו מתברר שהפלשתינאים מתייחסים להתנחלויות בצורה אחרת לגמרי. הם לא רואים בהן מכשול לשלום ולא דורשים את פינוי כל ההתנחלויות>> (שם).

עד כדי כך. אין לו אסמכתא, אבל יש לו דימוי של “בעל אינטגריטי” וזה מספיק לו. באמצעות המכשיר הזה “אינטגריטי”, הוא יכול לתקוע ל”שלום עכשיו”. הכתב האוהד ממשיך:
<<בשבוע שעבר נזכר לפתע [ברינקר] במפגש ישראלי שנערך לפני יותר מעשרים שנה באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית. במשלחת הישראלית השתתפו לצידו של ברינקר גם אריה אליאב ומתי פלד; בצד הפלשתיני היו, בין השאר, הפרופסורים אדוארד סעיד וואליד חאלידי.>> (שם)

הלא תראו את נפלאות התודעה האקזיסטנציאלית: כל השנים, שבהן התנגד ברינקר, פרופסור באוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בשיקאגו, להתנחלויות ואפילו כאשר התגייס לפעילות בקרן למען הכפר סילואן, נחה בתחתית התודעה שלו העובדה הנשכחת, הזיכרון מאז, מהרווארד:
<<אנחנו, הישראלים, דיברנו על השארת המתנחלים, וכבר אז היו פלשתינאים, כמו חאלידי, שלא נרתעו מזה.>> (שם)

הם “לא נרתעו מזה”. זה, אחרי כל הדיון הפתלתל, אחרי כל הניסוחים על האובייקטיבי והסובייקטיבי, אחרי כל הדיבורים הרמים על מותר השלום בשטח על פני צדק “על הנייר”, זה טיבו של הקול הפלסטיני: “לא נרתעו מזה”. איך לא נרתעו? הנהנו? משכו כתפיים? גנחו? אבל אולי השינוי הזה במצב הזיכרון של החסיד הגדול ביותר של סארטר בישראל קשור דווקא במנהיג החדש, אהוד ברק? ואולי הזיכרון המאוחר הזה קשור ב”סדר היום” הלאומי הגדול, שהאינטלקטואל הקטן אינו יכול לעמוד בפרץ נגדו?

אחרי שהחלה המלחמה, אילו היה עיתונאי חרוץ ולא תועמלן בעצמו, היה חייב לחזור את השניים ולשאול אותם: היכן טעו. הוא לא עשה כן. האחד בלאו הכי העדיף לשתוק בבור השמנת של אוניברסיטת שיקאגו. השני, אבישי מרגלית, צירף את קולו ל”מבוכת השמאל”, והתייחס – איך לא? – דווקא ל”רצונם של הפלסטינים”, כדיאגנוזה, זה רצונם שלא עניין אותו קודם לכן, בעת הפרוגנוזה:

<<הפלסטינים יכולים לחיות, בקושי אמנם, עם דברים שאנחנו כופים עליהם אבל ודאי שלא לחתום עליהם. זה בעצם מה שהתברר לנו. הסדר שבו תהיה הכרזה חתומה שזהו סוף הסכסוך התברר כבלתי אפשרי. התברר שערפאת לא רצה להגיע לסוף הסכסוך, בתנאים המוצעים, אפילו בלי קשר להגדרתם. התברר שזה דבר שהוא לא יכול או לא רוצה לעשות.>> (“מבוכת השמאל”, מוסף “הארץ” 20.10.2000)[3].

גם לדן מירון היה ידע ברור על “רצון הפלסטינים”, כלומר מה “באמת” אומר הקול הפלסטיני. הנה כך מתארגן הקול של הפלסטינים במאמר התועמלני שלו, אחרי שנסקרה כבר צדקת המלחמה והנכונות הישראלית המופלגת להחזיר הכל, חוץ מ”כמה אינטרסים חיוניים”. הנה ההסבר לצדקת המלחמה הנוכחית, כלומר הצודקת ביותר שידעה ישראל מאז 1967, לפחות:

<<הרשות הפלסטינית החליטה שהיא תביא לפינוי השטחים ולהכרזה על הקמת מדינה ללא הסכם עם ישראל. הפינוי יתבצע כפי שהתבצע מלבנון, בדרך האלימות ובלחץ בינלאומי. האבנים, היריות, העיתונות הבינלאומית, ועדות חקירה וצבא של האו”ם ייצרו מציאות שבה ישראל תישאר בלי השטחים, בלי שלום ובלי הסכם שיסדיר את העניינים בינה לבין פלשתין בתביעות חדשות: כל ירושלים “הערבית” שמלפני 1967, מימוש זכות השיבה וכו’ וכו’.>> (“על מה המאבק”, ידיעות אחרונות, 24.10.2000).

אסמכתא לספקולציה המופלגת הזאת? אין. שוב אין בתיאור הזה המחסומים, אין הגבלות תנועה, אין התנחלויות, אין צמא, אין כיבוש שהותיר אחריו הרס טוטאלי של המערכת הציבורית, (בכל 33 השנים לא נבנה בית חולים אחד בשטחים הכבושים, לא נרכשו אוטובוסים חדשים, לא הונחו קווי מים חדשים), כלל, אין אינטרסים ישירים, פשוטים, של המוני צעירים לצאת אל מול הצלפים של צה”ל. למירון יש לעומת זאת רק פחד אחד: הרחבת ירושלים הערבית מערבה ו”זכות השיבה”, כלומר פחד החדירה, ולכן:

<<התגובה הישראלית משום כך בלתי נמנעת. חיילי צה”ל נאלצים לירות (כדורי גומי) משום שישראל מחוייבת להיאבק על העיקרון של פינוי שטחים במסגרת של הסדר שלום כולל. הנערים הפלסטינים, בין שהם נואשים ובין שהם משולהבים, הינם מבחינה אובייקטיבית, מבצעיה של מדיניות מכוונת, המבקשת ליצור מדינה פלסטינית שלא השלימה עם ישראל ושלא ויתרה על תביעותיה כלפיה. ישראל נאלצת למנוע בכוח הגשמתה של מדיניות זאת.>> (שם)

מעבר לפארודיה על האובססיה כמצב של אבדן שליטה, מה מביא אדם כמו דן מירון לשקר מעל דפי עיתון ישראלי, כאשר הוא מדגיש בסוגריים, באוזני הקורא הישראלי, את העובדה שהחיילים יורים “כדורי גומי”? (בעיתונות האמריקאית, שהוא קורא, נאמר תמיד “כדורי פלדה מצופָּה גומי”). מה מביא אדם לחזק את ידינו במלחמה הזאת ממרחק טראנס-אטלנטי? מה מביא אותו לומר לנו ‘אין ברירה, צריך להרוג נערים משום שהם רוצים מדינה שיש לה תביעות כלפי ישראל’? התשובות לכך, כאשר אין הן קשורות לטיבו של אדם זה או אחר, פלוני שקרן פאתולוגי, או פלמוני מעריץ גדול של אלופי צבא, התשובות טמונות בפחד מפני התמוטטות “הסדר”, שבו אנחנו קובעים את סדר היום של היהודים והערבים. עמוס עוז מספר לאמריקאים מה השיבו הפלסטינים לנדיבותו של אהוד ברק:
<<ובכל זאת אמרו הפלסטינים לא. הם עומדים על “זכות השיבה” שלהם כאשר כולנו יודעים היטב כי סביב “זכות השיבה” היא מלה ערבית נקיה להשמדתה של מדינת ישראל.
<<מר ערפאת אינו עומד רק על הזכות למדינה פלסטינית, זכות שאני תומך בה במלואה. עכשיו הוא דורש שהגולים הפלסטינים יחזרו לא רק לפלסטין, אלא גם לישראל, וכך יתערער המאזן הדמוגרפי ולבסוף יהפוך את ישראל לארץ הערבית ה-26. אחרי הכל, ישנם מיליוני גרמנים שלא יחזרו אף פעם לבתיהם הקודמים בפולין, מזריח פרוסיה או לחבל הסודטים.
<<יש לפלסטינים הזכות לפלסטין עצמאית משלהם. אבל אם רוצים הם גם את ישראל, עליהם לדעת שהם ימצאו אותי מוכן להגן על ארצי: פעיל שלום ותיק מוכן להילחם על קיומה של מדינת ישראל. אני מאמין כי זוהי ההזדמנות האחרונה. על הפלסטינים לבחור אם הם רוצים סלאח א-דין חדש או לפעול באמת למען השלום.>> (ניו יורק טיימס, 28.7.2000).

שימו לב לתאריך: הוא לא נכתב בעת הקרבות. הוא נכתב אחרי כישלון הוועידה. אין בו דבר וחצי דבר ממה שקרוי ויכוח עם העמדה הפלסטינית. אין בו כניסה לפרטים. הרדוקציה של עמוס עוז איננה רק “תרגיל”, משום שהוא באמת סופר רדוקטיבי, לא מתעניין בפרטים, נשען על “המובן מאליו”. הוא בונה דחליל (קמפ דייוויד התמוטטה בגלל התביעה לזכות השיבה). את הדחליל הוא הופך ל”השמדה של מדינת ישראל”. ראו את ההרחבה בפרטים הללו של ההשמדה. שימו לב איך באותם ימים בחר עוז לא למכור לבריטים את הקשקוש הזה. באוקספוד או בקיימרידג’ נעלבים כנראה מטיעון דמגוגי מדי.

5. נכנסת עצומת הסופרים
ואז, ב-17 לנובמבר, אחרי יותר ממאתיים הרוגים פלסטינים, אחרי שהתועמלנים הישראלים גמרו לשכנע את דעת הקהל בעולם, אחרי שהמדיניות הישראלית של אהוד ברק החלה לבוסס בדם של ישראלים, לא רק של פלסטינים, אחרי שהצליחו לשתוק בכל מה שקשור לפשעי מלחמה, יצא קול קורא של אנשי רוח מן השמאל הציוני במודעה ממומנת על ידי גורם לא מזוהה, מודעת-ענק שניסוחיה הפוליטיים פתלתלים, אבל בשיאה היא קוראת לפרק את ההתנחלויות, ובלב ליבה נמצאת הקביעה העובדתית הבאה:
<<ממשלת ברק לא פירקה אף לא התנחלות אחת. היא השקיעה יותר מממשלת נתניהו בפיתוח ההתנחלויות ובהגדלתן […] השארת ההתנחלויות על כנן או הרחבתן מונעת כל אפשרות למתוח קו גבול הגיוני בין ישראל לפלסטין. פירושה המעשי הוא הנצחת הסכסוך.>> (“עיצרו את ההידרדרות”, מודעה ב”הארץ”, 17.11.2000).

על העצומה הזאת חתמו סופרים כמו ס. יזהר, אלי עמיר, חיים באר, שהצליחו להתאפק ולא לומר מלה אחת בפומבי מאז תחילת הטבח בפלסטינים, וכמובן גם אלה שמוטב היה לכולנו, אילו סתמו את פיהם, כמו א. ב. יהושע (קצרה ידינו מלצטט את שיחות הנפש שלו עם השדר עמיקם רוטמן), עמוס עוז, והמשורר נתן זך. כאשר “כולם” אצו-רצו להיות “מבוכת השמאל” גם הוא רץ, והכריז ב”הארץ” את כל המנטרות הקבועות(4). ועכשיו השתנתה התמונה. ‘למה מה קרה?’, ‘למה מי מת?’

מקץ חודשיים ומחצה של הרג הגיע הסאלון הספרותי הנייד הזה, כולל החברים-הקבועים-למסע (נסים קלדרון, רונית מטלון וכאלה), כדי לומר את מה שצריך היה לומר לפני קמפ-דייוויד, לפני 300 ההרוגים, לפני אלפי פצועים, לפני מאות נכים קשים. אלמלא הכרתי את הסצינה הזאת מהיום הראשון של מלחמת לבנון, לא הייתי טורח על הרשימה הארוכה הזאת. לעצומת הסופרים (שאירגן בהרבה מאמץ דוד גרוסמן) לא היה כבר ערך גדול בשלב שבו התפרסמה. מרצ, המפלגה שמצביעיה הם המאזינים הראשיים למאמרים מן הסוג שצוטט כאן, לראיונות ברדיו ובטלוויזיה שלא צוטטו כאן, מרצ ירדה למחתרת, השאירה את זהבה גלאון להיות ליצנית של “מחנה השלום”. יוסי שריד (עליו כבר נאמר ש”הוא גר ברדיו”) נעלם, כאילו קיומו תלוי בעימות עם ש”ס, והוא אכן שב אל המרקע רק כאשר פרשיות בסדר גודל של התקציב הניתן לש”ס שבו להעסיק את הקהילה הפוליטית, בעניין “רשת הביטחון” שתעניק ש”ס לברק). המודעה באה מאוחר מכדי לבלום את קרנבל ההרג וההרס, ובתוך ים של עצומות ומודעות שקדמו לה, לא היתה האמצעי הנכון, אילו היה כאן רצון לומר “אוופס, טעינו” (אבל מי מהם טעה אי פעם?), לעצור את ההרג. המודעה הזאת היתה רק סימפטום של “הריצה במחנה של קרנפים”. היא לא יכולה היתה גם לסתור שום דבר מכל מה ש”כולנו” אמרנו. “כולנו” אמרנו שערפאת אשם וברק רוצה שלום. “כולנו” אמרנו שהוצע להם הכל. “כולנו” אמרנו שהם לא מבינים מה הם מפסידים. ועכשיו, פתאם, סתם ככה, “כולנו” אומרים שברק השקיע בהתנחלויות יותר משהשקיע נתניהו. אמרנו? אז אמרנו. מה יש?

למה לא ידעתם על כך קודם? משום שלא התעניינתם בכך קודם. למה לא התעניינתם בכך קודם? משום שהפלסטינים וגיהינום חייהם לא עניין אתכם אף פעם. משום שהכיבוש רק “משחית אותנו”, ואם לא נקרא לכיבוש כיבוש, הוא לא יהיה כיבוש, אלא חלק ממערכת סמלים שאנחנו נהדק, ובמלים פחות מיופיפות: אנחנו דוברי העלית השלטת במדינת ישראל. כשהליכוד יהיה בשלטון, נהיה בעד שלום ונגד הליכוד. עד אז תפקידנו לשקר.

והארץ הכבושה שתתה דם, והדם הפסיק להיות רק דם פלסטיני, ומבעד לפצע הפעור הפציע הממשי, הכריח אותם להתעניין פתאם במשהו שמעבר ל”מובן מאליו”, מעבר לשקרים הישנים. ואולי לא הפציע כלום אלא שצריך היה לצבור איזה “פרסום” (publication) יוני אחד לשנים הבאות, שבהן יצטרכו עמוס עוז ו/או א. ב. יהושע להשיב לשאלה: “מה עשית כשטבחו בנערים הפלסטינים?” והוא, תועמלן א. או ב. יוציא את המודעה הזאת ויגיד: “הייתי נגד. הנה”. מצד שני, אם עמוס עוז מאמין במה שהוא עצמו כתב ב”גרדיאן” וב”ניו יורק טיימס” איך יכול היה לחתום על עצומה כזאת ב-17 לנובמבר? ואם העובדות שהוא חתם עליהן ב-17 לנובמבר נכונות, האם הוא יכול לדבר אחרת על המלחמה המלוכלכת? (ובמלים אחרות: האם משמעותו של “מוכיח בשער” פירושה שקרן, או דמגוג?) ובל נטעה בעניין המודעה הזאת: פסקת הסיום שלה מתעקשת, אחרי כל מה שנאמר בה, “אנו קוראים להנהגה הפלסטינית ליישב את הסכסוך לא באלימות”. אל תטעו בו. הוא איננו ריצוי העין הקוראת. זוהי ההתייצבות מאחורי ה”קאזוס בלי” של הצבא. זהו המשפט המבטיח את הלגיטימציה של פעילות הצבא, של המצור על הכפרים, של הטנקים בפאתי הערים, של הירי היומיומי במפגינים, של האישור לפשעים, שעוד יתרבו ויילכו: “אנו קוראים להנהגה הפלסטינית ליישב את הסכסוך לא באלימות”. הם הרי אלימים. הצבא עושה את מה שהוא עושה כי הם אלימים. זו המשמעות האמיתית של העמדה הזאת. יהיה מה שיהיה גורל ההתנחלויות, הוא לא תלוי בנו, או כן תלוי בנו. תלוי במצב הרוח. אבל בכל מה שקשור לצה”ל, לעולם לא ניטול את הלגיטימציה מהסטאטוס שלו כתובע, שופט ותליין. זו רוח הלחימה שלנו מאחורי גבו הנפלא של החייל, על קסדתו רשום born to kill.

6. רוח הרפאים של 1948
שום דיבור שחצני או זחוח מהסוג שעמוס עוז ניחן בו, מהסוג שברינקר ניסח כמו ארכיבר של היסטוריה-מטעם, לא היה אפשרי, אילו תודעת הפשעים כלפי הפלסטינים היתה הופכת להיות חלק מהקרדו של השמאל הישראלי, שום תנועת שלום לא היתה מזמינה את האנשים הללו לדבר משמה, אילו נעשה מתישהו מאמץ בשמאל היהודי להינתק מהעבר הקולוניאלי של המדינה, אילו נעשה מאמץ להביט בעבר הזה ולומר אין לנו מחויבות כלפי המורשת הזאת, שהביאה אותנו עד כאן. זה למעשה הקו החוצה בין מי שהתנגדו למלחמה מהיום הראשון שלה לבין אלה ש”נבוכו”, ש”תקעו בשופר”, שתמכו בה. לא מדובר ב”רגש אשמה” או ב”רגש אחריות”, אלא בהאזנה לקול הפלסטיני, שהוא חלק מהפיתרון, לא רק חלק מהסכסוך. בראיון הנקלה שהעניקו מרגלית וברינקר ל”הארץ” אמר מנחם ברינקר:
<<ישראל לא יכולה בשום אופן לקבל את התביעה הפלסטינית בעניין אחריותה המשפטית והמוסרית ליציאת הפליטים. מה שהפלסטינים דורשים הוא עניין להיסטוריונים, לא לפוליטיקאים. מה הם רוצים, שבמשא ומתן פוליטי ייקבע כמה פלשתינאים גורשו על ידי ישראל וכמה עזבו מרצונם כדי לחזור עם צבאות ערב המנצחים? זו שאלה לבני מוריס, לא לאהוד ברק.>> (“האתיקה של הפרגמטיקה”, 17.7.2000)

כל גזענותו של האינטלקטואל הציוני נמסרת בטקסט הקצר הזה. מחנות הפליטים בגדה, או בלבנון אינם בעיה פוליטית. הם חלק מספרי הלימוד. נדבר עליה בוואן ליר. מי צריך להתמודד, למשל, עם הבעיה הפוליטית הזאת בלבנון? פוליטיקאים או היסטוריונים? ומי צריך לדבר על איחוד משפחות? היסטוריון או פוליטיקאי? ואגב כך, מי יהיה ההיסטוריון? יהודי, כמובן, כמה שנאמר: ” זו שאלה לבני מוריס, לא לאהוד ברק”. העניין נשאר תמיד בידי היהודים, כלומר אין קול פלסטיני אפילו בבירור השאלה ההיסטורית.

7. “בגנות הטיח”
כאשר אנשי שמאל מבקרים את “השמאל הציוני” באים אליהם בתלונות נוסח ‘למה אתם רבים עם הקרובים ביותר אליכם ולא עם הימין?’. האמת היא כמובן הפוכה. הסיבה בגללה הזעיק ברק את עזרתם של האינטלקטואלים של ה”שמאל הציוני” לעזרתו, לפני קמפ דייוויד, אחרי קמפ דייוויד ובזמן המלחמה, היא בדיוק כדי לסתום ל”קיצוניים” כאן ובחו”ל את הפה. מדוע צריך עמוס עוז להוסיף לכתיבתו בחו”ל את התואר “נמנה על מקימי שלום עכשיו”? בדיוק משום שהמאמר אמור לסתום את הפה, בתוך הקהילה האינטלקטואלית בחו”ל, או כאן, למי שסבורים שברק מסוכן לשלום.

חשוב להפנות עורף למי שהעיתונות מכתירה אותם בדרך כלל כ”שמאל”. העיתונות היא בעלת האינטרס. היה לה אינטרס לא לפרסם דבר וחצי דבר על הפעילות הפוליטית הגואה שלנו, למן תחילת המלחמה הזאת. לא המונים, אבל מאות ואפילו אלפים. מְנו את העצומות, הקטנות, הדקות, היקרות, חיזרו אל מפגש 100 המרצים באוניברסיטת תל אביב, תיכף אחרי יום הכיפורים, המפגש שהחל את הפעילויות באוניברסיטת ת”א, חיפה והנגב, חיזרו לרגע אל ההפגנות בכיכר המוזיאון בת”א, ההפגנה הגדולה בחיפה, ההפגנות בירושלים, פעילויות ארגוני הנשים, הקשר בין קבוצה של פעילות מתל אביב וכפר חארס בגדה, ותראו שאנחנו, בשמאל הרדיקאלי, חיים וקיימים, גם אם בעיתונות המערבית ואפילו בעיתונות שאנחנו קוראים וכותבים בה, מוחקים אותנו. הקול הנמחק אינו נמחק באמת על נקלה. הנערים ברמאללה, שזך קרא להם אספסוף, שדן מירון, בן זוגו הקשיש, קורא להם “נואשים או משולהבים”, הצליחו לפחות בדבר אחד, עד עכשיו, להזכיר לנו שהממשות איננה סך כל מה שנכתב בעיתון.

כאשר אני חותם את הדברים הללו, האירועים בשטחים הכבושים, כולל הרוגי הפלסטינים, שלא לדבר על המצור הכבד, על המחסור בכסף, מזון, תרופות, שלא לדבר על גדיעת העצים, בידי המתנחלים והצבא, הריסת הבתים בידי הצבא, כל הדברים הללו אינם מדוּוחים כלל, לא באמצעי התקשורת הישראליים, וכמעט לא באמצעי התקשורת בעולם. הפשעים הללו גדלים. כולנו נשלם עליהם.

1.12.2000

הערות
(1) דומה לו מאוד המיתוס של “שני רבינים”: כל כמה במיתוס הזה עלבון לרבין עצמו כאיש מורכב, הוא מייצג בעיקר את הצורך להסביר את תהליך אוסלו כ”רעידת אדמה השמה קץ לעבר ארוך של כיבוש”. כיוון שהסכם אוסלו לא שם שום קץ לכיבוש, עולה ערכו של המיתוס.
(2) פעם ניסה לקעקע דברים שכתב נועם חומסקי על טבח הגברים במחנה פליטים ברצועת עזה ב-1956; “מקורות יודעי דבר” אמרו לו שהם היו “כולם פדאין”. הוויכוח התרחש על דפי ה”ניו יורק רוויו אוף בוקס”.
(3) הוא לא טעה בניתוח, או בניגוח, כמובן, אלא שוב היה “צודק”. אז מצא אלמנטים “משיחיים” בשמאל, כאלה שדיברו על “שלום צודק”, שלא היתה להם ריאלפוליטיק, וגם עכשיו מצא בדיוק אותם אלמנטים. הוא עצמו בסדר: “חלק מהשמאל המשיחי חוגג היום על הקשיים כי עכשיו הוא יכול לברור את התבן מן הבר; התברר לו מי הוא השמאל האמיתי” (שם). “חוגג”. אלמלא הכרתי את האיש הייתי שואל כאן: “אין לו בושה?” אבל התשובה “פשוטה”: באמת אין לו.
(4) נתן זך: “אהוד ברק – “האיש שהיה נכון להרחיק לכת בוויתוריו לערביי השטחים הכבושים – אם להאמין במה שהתפרסם בעיתונים ולא הוכחש – יותר מכל ראש ממשלה שקדם לו”. ערפאת? “מה שלא הצליח הימין הישראלי הקנאי-עד-מטורף להשיג בכל השנים האלה בכוחות עצמו, עלה בידו עתה, בעזרתם הנחושה של הראיס ובני בריתו הישנים-החדשים: החמאס, הג’יהאד האיסלאמי, האספסוף המתפרע של רמאללה ויריחו, וז’אק שיראק” (“מבוכת השמאל”, “הארץ” 20.10.2000).