(נחמה נכנסת לחדר, נותנת סדר, מזיזה כסא, מנקה אבק בכף ידה, אחרי התלבטות כלשהי, מזמינה שיחה בטלפון. אולי עוצרת פעם אחת ליד מיטתו של אפריים הישן, מיטיבה את שמיכתו, את הכרית שעליה הוא ישן – “דובונו” המקופל)

נחמה (אחרי התלבטות)
תשיגי לי את לשכת האלוף. בסדר?
(מקשיבה, אחר כך , בלי נזיפה, ואפילו להפך, בלבביות)
כן, את לשכת האלוף, מה כל כך מוזר לך?
(מניחה את השפופרת. מנסה שוב לעשות חזרה על האופןשבו תדבר אל האלוף, מנסה שוב, כמעט בלי הפסקה, חוזרת לשיחה עם הפקידה בצד השני של הקו)
בוקר טוב, אני מנהלת הלשכה של סגן אלוף אפריים… רציתי לבקש ממך, בעניין הנער שנהרג…
(שוב חוזרת על ה”חזרה”) בוקר טוב, אני הרל”שית של סגן אלוף אפריים… אני רציתי לבקש ממך שהפעם… בעניין הנער שמת, שתהיה בדיקה של ממש (ושוב מנסה אינטונאציה אחרת. נכנס דוד) בוקר טוב… מדברת הפקידה מהמשרד של אפריים… אתה יודע ששוב מצא את מותו מפגין? ושאפריים החליט שהוא עוזב את הצבא? אז אם אתה לא רוצה לאבד קצינים טובים מהסוג של אפריים, אתה מוכרח לעשות משהו. (פאוזה) לחקור את העניין הזה… להפסיק עם ההרג הזה

דוד
בואי נברח מפה, נברח לחוץ לארץ, נברח מכל הסבל הזה, מכל הזבל הזה

(הטלפון מצלצל. לרגע. נחמה נרתעת, אבל אחר כך, מיד אחר כך, היא עונה”

נחמה
הלו? מי זאת? (פאוזה) אני נחמה… אני יכולה לדבר עם האלוף? כן, נחמה… מי זאת? (פאוזה) אההה
(מחייכת משמחה. פעם, כנראה, הכירה את זאת שבצד השני, היטב הכירה אותה, ועכשיו היא מתעודדת למצוא מישהי, שם, רחוק, בלשכה הזרה) מה את עושה שם? (פאוזה ) תשמעי, את חייבת לעזור לי… אני מנסה להרים איזה פרויקט לבדי… את יכולה לקשר אותי עם האלוף? (פאוזה) בקשר לאיזה בחור שנהרג אצלנו אתמול ואפריים (פאוזה) הבוס שלי… ממש הרוס מזה… (פאוזה) הוא אומר שאם לא תהיה לו ועדת חקירה עוד היום, הוא עוזב את הצבא… (פאוזה) שלישוּת? (פאוזה) מה פתאום שלישות? (פאוזה. מחייכת). את לא הבנת. לא יהודי נהרג. (פאוזה) ערבי. כן. (פאוזה) כן.. .(רושמת) כן (רושמת במהירות) כן…. כן… וזה הכל? ובאה ועדה… (פאוזה) ולא צריך לדבר עם האלוף?

דוד
זה היה כמו בפולחן, פולחן מוות, ילדים, נערים, אפילו זקנים, עלו ברחוב, לאט לאט. ככה זה התחיל

נחמה
(עדיין בטלפון). הוא ממש הרוס. (פאוזה. כועסת) הוא ישב אתמול ובכה כמו ילד

דוד
פתאום עצרו אותם בפעם הראשונה. (הוא מדבר והיא בשלה, משוחחת בטלפון) הם חזרו, כמו תמיד, כאילו הסוף לא ידוע. היה שם ילד בן 13, הוא ניסה לאיים על צנחנינו. הוא ניסה להרוג אותם בקלע אבן, פתאום הוא התחיל לסכן את בחורינו ואפריים שלך, ראה את זה ולא הגן על אף אחד, גם לא על החלשים

נחמה
(בטלפון, כועסת) שלא תדברי עליו ככה… (חוזרת בה מהרוגז, צריכה אותה. פאוזה) הוא הכיר את הבחור ממש טוב

דוד
הוא לא עשה כלום כדי לעצור את זה

נחמה
מה פתאום שטינקר? על מה את מדברת? (ובאותה מידת התעניינות) תשמעי, אני מעבירה לך עוד היום את הבקשה הזאת… תעשי לי טובה אישית, תטפלי בזה עוד היום.

דוד
גשם של אבנים, גשם של אבנים

נחמה
הלו הלו… (הקו מתנתק פתאם. לדוד) סגרה הפוסטמה. טוב שבאת. אני צריכה שתנסח לי מכתב לאלוף. שב!

דוד
מה יוצא לך, אם את לא יכולה להראות אותו לאחרים? איפה כל הגאווה באהבה? פאוזה אם היית אוהבת אותי, הייתי מראה אותך בגאווה כזאת בכל העולם, לכל העולם, אילו רק אהבת אותי

נחמה
אל תעיר אותו.

דוד
שטויות, הוא ישן גם בזמן פריצת השיירות לירושלים, פרץ קצת מצור וישן, פרץ קצת מצור וישן. (שינוי) תשכבי איתי נחמה. (שינוי) כמה זמן את יכולה להתאכזר אלי? (שינוי) אני אוהב אותך נחמה. (שינוי) את יודעת שאני לא שכבתי עם אף בחורה בחיים שלי, נחמה? את יודעת שאני בתול. אל תגידי לי שזה לא עושה לך משהו, נחמה. כל הבחורות ששכבו איתי אמרו לי שהדבר הכי מרגש בי זה שאני בתול… (מתקרב אליה)

נחמה
(מתפרצת) אל תיגע בי! אל תיגע בי!

דוד
את לא רוצה? אז אני אדבר על פוליטיקה. צנחנינו נפרשו לגונן בגופם על מדינתנו. הם באבנים. אנחנו בנשק מתוחכם. שנית גולית לא ייפול.

נחמה
תפסיק לקשקש פוליטיקה. תנסח בשבילי מכתב לאלוף.

דוד
מה תתני לי?

נחמה
(קצת מושפלת) מה אתה רוצה?

דוד
(מתפנק) משגל. שתלמדי אותי קצת קצת ממה שאת יודעת… זה לאfair … (עגמומי, אבל לא מלנכולי) אנחנו באותו גיל ואת כבר ממש יודעת הכל. ואני? כלום (מתקרב אליה (

נחמה
(מנסה לכתוב את המכתב לבדה) לא צריך. אל תעזור

דוד
(מחייך בטוב לב) בסדר, אז תתפשטי ואני אביט בך מרחוק… אני כל כך רוצה לראות אותך ערומה. טוב, אז נשיקה… (מחייך בטוב לב. היא ממשיכה שוב להדפיס, לבדה, את המכתב לאלוף) לא? אז קפה מוקצף, וזה הכל

נחמה
(מצאה שלל רב. את זה היא מוכנה לעשות בשבילו) בסדר… אבל תזכור… ואתה לא מדבר עם אף אחד על המכתב הזה…

דוד
(מתגרה קצת) אפילו לא קצת?

נחמה
(רצינית) אפריים רוצה לעזוב את הצבא… בגלל הנער הזה שנהרג

דוד
איזה נער?

נחמה
הערבי שנהרג אתמול אחרי הצהרים

דוד
כן (ניגש לכתוב) הבנתי, אבל איך קוראים לו?

נחמה
מה אני יודעת?

דוד
בסדר, נקרא לו כמו בתיאטרון ערבי א’… לא. ערבי ב’…. מה עוד?

נחמה
תכתוב שסגן אלוף אפריים מבקש מאלוף הפיקוד לערוך חקירה. (קמה להכין קפה, ומכתיבה לו את תחילת הנוסח) אני אף פעם לא מצליחה לכתוב מכתבים כאלה… עם כל הקיצורים (סופרת) סמב”ץ, רמב”ן, ממר”ם, ריה”ל, קרפ”ר, קתח”מ, שד”ל, קב”ן, רמח”ל (הוא ממשיך להתבונן בה כל אותה עת, בהערצה מופגנת, כמעט אקסהיביציוניסטית)

דוד
כמה שאני אוהב אותך, נחמה. (בסלידה) ואיך את יכולה לצאת עם דבר כזה?

נחמה (מפינת הקפה שלה) תהיה נחמד, דוד (מכתיבה לו) “אל אלוף הפיקוד, מאת סא”ל אפריים… וכולי”
(הטלפון מצלצל. שניהם מתעלמים)

דוד
אם זאת העיתונות, תגידי לה שתהיה מלחמה והסוף עוד לא כל כך ברור, כך שבשבועות הראשונים היא תצטרך להחזיק מעמד. מה זאת אומרת? אני יודע? שתחזיק מעמד. ככה. שתתאר את המפלה בצורת ניצחונות ואת הזוועות בצורת סיפורים אישיים של טוראים פשוטים מול אוכלוסיה עוינת. לא נכבשת. עוינת. (הטלפון לא חדל לצלצל כל אותה עת) “כַּתָּבֵנוּ היה עם לוחמינו בשטח בכל עת הקרב הנורא הזה, כּתָּבֵנוּ מדווח מהתופת” ותגידי להם שההזמנות יחכו להם בקופה.

נחמה
(גמרה להקציף את הקפה; ניגשת לענות סוף סוף לטלפון, באי רצון) הלו? כן. (לדוד) אתה מוכן לסתום את הביוב שלך?

דוד
מה אני יכול לעשות? אחרת הם לא כותבים שום דבר. את נותנת להם הזמנות חינם, וכבר העיתונות – שלנו. כבר הם בעד המלחמה הזאת.

נחמה
(בזעם רב) די כבר! די! (משנה טון) סליחה. לא. לא התכוונתי אֵלַיך. הוא עוד לא נכנס. שמעתְ חדשות? שוב נהרג מפגין. (שהות) מה את מדברת? הוא ממש הרוס מזה. אבל הפעם הוא לא ישתוק להם. אני בטוחה. לא, אני לא אומרת. בטח שאת מכירה אותו יותר. טוב. את תראי, סוגרת אוף לדוד פלא שהוא לא יכול לסבול אותה?

דוד
ואותך הוא יכול לסבול?

(תוך כדי השיחה, נכנס סגן המושל, גדליה, מצוחצח, מבוגר יותר מהאחרים. איש הגון וישר, מלא חשדנות ואיבה כלפני שני הילדים הקטנים הללו, דוד ונחמה. בידיו הוא מחזיק חבילת בגדים עטופה בכאפיה אדומה)

גדליה
אפריים? (רק עכשיו מבחין באפריים הישן, נסוג (

נחמה
הוא ישן. הוא לא נרדם עד מאוחר.

דוד
סוף סוף אפשר לישון. האויב מת לפנות בוקר מפצעיו, ועד שיגדל מהזנב שלו אויב חדש, כדאי באמת לנצל את הזמן ולישון. כדאי גם לְךָ…

נחמה (ברוך של מי שיודעת עניין ושותפה לסוד)
הוא לא ישן כל הלילה.

דוד
נכון. הוא בכה כל הלילה, ניקה את הרובה ובכה. מילא טפסים ובכה. מת לו נער בידיים והוא בכה

גדליה
(מביט בדוד במבט רווי שנאה, מקים אותו בכוח תוך משיכה בצווארונו) אתה מדבר על סגן אלוף. של נעליך מעל רגליך, טינופת! ותדע לך שאתה מתחיל מהלילה להשתתף בסיורים. אין יותר גימלים על ייסורי מצפון, הומו! (מניח את החבילה על השולחן, מבקש לומר משהו לנחמה) תגידי לאפריים ש… (יוצא) אני כבר אגיד לו

דוד
את רואה? סוף סוף מתייחסים אלי כמו אל הומו ומה יוצא לי מזה? סיורים. הבטחתם לי שבתור הומו ישחררו אותי מכל החובות הגבריות. (לוקח רובה ומנסה, כביכול, לירות לעצמו בראש, בלי כוונה רצינית) אני לא אצא לשום סיורים. אני אירה בעצמי. אני אתאבד.

נחמה
(בטוחה בעצמה) אפריים לא ייתן לו לעשות לך את זה. גדליה שוכח מי בעל הבית. (שינוי) אני כל כך שונאת אותו. תמיד בולש. תמיד נכנס לפה, כאילו להשתלט על המקום הזה. מחטט.

דוד
נחמה (דרמטי), יש משהו נורא שאני צריך לספר לך. (שינוי) אפריים – מרגל. בקרוב מאוד יתלו אותו. ומי יתחתן אתך אז, פילגש של בוגד? מי יפרסם את האוטוביוגרפיה שלך “להיות אהובתו של בוגד”? בקושי ראיון בעיתון נשים. לקבר שלו לא תוכלי לעלות מרוב פחד. האספסוף ירדוף אותך. אבל אז אני אציל אותך מידיהם, ואסכים להתחתן אתך.

נחמה
די כבר די. (פתטית, מתפנקת) כמה צרות יכולות ליפול על בן אדם אחד. קודם היא נזפה בי בטלפון, אחר כך גדליה, ועכשיו אתה. למה אלוהים עושה לי את זה

(תוך כדי בדיבור שלה, ובלי לתת את הדעת לפתטיות המפונקת שלה, הוא מפרק את החבילה ואת הבגדים האסופים בה, תוך קריאה בקול של מכתב מדומה לאם הנער. הוא מלביש ל-stand, בובה, מנקין – של החייל הטוב והמסודר, הניצב בחדר, כמו באיזה חלון ראווה – את בגדיו של הנער שנהרג עד שהבובה נראית כמו ערבי. בניגוד לאופן המטומטם, שבו הבינה הצנזורה על מחזות את הטקס, אין זה טקס של צה”ל, אלא של חייל בצה”ל, חייל ממורמר על ההרג, צריך היה להסביר לחבורת הדבילים)

דוד
“אמא יקרה, שלום, בשם המטה הכללי והממשלה, אני שולחים לך צרור צנוע זה אחת כאפיה אדומה, אחד זוג משקפיים במסגרת מתכת, אחד שעון יד מדגם סייקו, אחד זוג תחתונים, אחת חולצת טי, נקובה מחור אחד לפנים ומאחור, אחד ג’ינס משופשף, אחד ארנק עם תמונתך בתוכו, אחד זוג נעליים, אחד זוג גרביים.

(תוך כדי הטקס המשונה הזה, ממשיכה נחמה בעבודות המשרדיות, ספק מתעלמת מדוד, ספק אינה קיימת באורח ממשי. אז מתעורר, אפריים, קם, מקפל את השמיכה, מתבונן בדוד. ידיו בכיסים. הוא לא צוחק. נציגו של דור שוקע. הוא אוהד את האירוע הסגפני הזה).

דוד
(ממשיך) “מקווים לשיתוף פעולה.” (עכשיו “מבחין במפקדו) המפקד! טוראי דוד לפקודתך, המפקד! המפקד? כולך ערוך ונכון כבר לייסורי מצפון, המפקד? אתה רוצה מקום טוב להניח את הראש ולבכות קצת, המפקד? כדי שיבינו אותך, המפקד? נחמה’לה, תורֵךְ. הלוחם עייף. לנצח זְכוֹר נא את שמותינו. (בשאט נפש) הכנופיות התבצרו, ירו, אבל פרצתם את הדרך, לא? (פונה לצאת)

אפריים
(בשקט ) אני לא שיחררתי אותך. חֲזור!

נחמה
דבורק’ה צילצלה, שלא אשכח

אפריים
(לדוד) לאן אתה הולך?

דוד
הוי, איזו חבורה נחמדה אנחנו. הזיה

אפריים
(ניגש לשולחן ובודק את הניירות, מפזר הכל, כולל הדברים המונחים על הרצפה. מתעלם לגמרי מקיומה של נחמה) אתה לא הולך לשום מקום. (מביט בנחמה) אתה רוצה להשאיר את נחמה ואותי לבד? אתה יודע מה קורה לי כשאני איתה לבד בחדר? מה אתה אומר, אנחנו נרשה להם לקבור אותו בַּיום? בלי הגבלות על משתתפים בהלוויה?

דוד
סַדֵּר לי לעבור מכאן, אפריים. לפאריז, לניו יורק, לתל אביב. כל פעם שאתה הורג מישהו, אתה מתחיל לקבל עוויתות של רדיקליות. אחר כך אני צריך להקשיב לך, אחר כך אני צריך לשלם על זה עוד יותר ביוקר. אתה לא מבין שאני לא נקרע בנפשי? אני פשוט לצידם, אפריים. אני לצידם. (ניגש לחלון) אני פשוט לצידם. (קורא בחלון) אני לצידכם. אני לצידכם. (לאפריים) אילו ידעתי ערבית, הייתי צועק את זה בערבית (אפריים צוחק)

נחמה
(נטלה בינתיים את הגיטרה שלה. ועכשיו היא ממלמלת אליה) גיטרה גיטרה. האם שומעת? עבור! (הגיטרה מחזירה צליל) נמאס לי מכל זה, גיטרה, עבור (הגיטרה חוזרת על דבריה האחרונים של נחמה בצלילים)

אפריים
(מבחין במלנכוליה) ילדים, התחיל יום העבודה. מנה ראשונה – קפה מוקצף, נחמה’לה. מנה שניה – שחמט. דוד, סדר את הכלים – אני בשחורים, העיקר שלא תפסיד תיכף. (נזכר במשהו, ניגש לטלפון כדי לצלצל, מתחרט) בדיוק היום חסרה לי דבורק’ה (מחזיר את השפופרת למקומה, שוב מרים, ושוב מניח, סופית) זה לא יום לטפל בענייני משפחה (דוד, המסדר את כלי השחמט, פורץ בצחוק ארסי) מה אתה צוחק? יש לנו ביקור של המשטרה הצבאית. אתה חושב שאני הולך לשתוק בעניין הזה? (לרגע מתרופפים היחסים של מפקד ופקודו. הם נראים עכשיו כמו שני אחים)

דוד
(האח הבוגר אינו נותן דווקא את הטון) לפני שאני אשכח, גדליה רוצה להוציא אותי לסיורים. אתה לא תרשה לו. (בתקיפות) הבנת?

אפריים
(ליד לוח השחמט, בעמידה) למה לא?

דוד
(נדהם) אז אתה ידעת על זה! (פתאם מבין שאפריים ידע על זה( אתה בכלל הצעת לו את זה. (היסטרי) אתה בכלל הצעת לו את זה

אפריים
יש בזה משהו. למה שלא תצא מהחממה הזאת. נראה אותך בחוץ, כמוני: עושה הכל, כמוני, ושומר על מוסריות.

דוד
(ההיסטריה מתגברת) אתה שונא ניקיון, נכון? מידאס של חרא! אתה לא תכריח אותי לעשות את זה. אתה לא תכריח אותי לעשות את זה. תשחק במפקד אצל מישהו אחר. מידאס של חרא, מידאס של חרא, מידאס של חרא!!!

נחמה
(ניגשת עם מגש קפה ומגישה לדוד, וגם לאפריים) תחתום לו. אפריים, אני מתחננת לפניך. תחתום לו. אני לא יכולה יותר, אני מרגישה שאני משתגעת . בחוץ – רעש, בפנים רעש. בבקשה, תחתום לו.

אפריים
(לנחמה) האיש הזה הוא אוצר, נחמה’לה (מניע כלים על הלוח בלי להביט בהם, מכריז) שח! (לנחמה) איך הייתי יכול לחיות עם הברווזים המטומטמים האלה שם בחוץ. (בעוד דוד מנסה להיחלץ ממצב השח ניגש לחלון,). תסתכלי עליו ותסתכלי עליהם. תשווי ביניהם. עכשיו (ניגש אליה ומסובב אותה אל דוד בקצת כוח) תבחרי ביניהם. בינו, סריס קטן, לבינם, חיות. אַלָּה ביד אחת, רובֶה ביד שניה, קסדה ועיניים אטומות לכאב. במי היית בוחרת? בו, או בהם? אלא מה? הגיע זמן שיתבגר קצת (חוזר אל הלוח) מט!

דוד
(צועק וקם) אני לא רוצה להתבגר. אני לא רוצה להתבגר (אפריים מפרק את הכלים מעל הלוח, ומראה לו בידו לשבת ולשחק שוב)

אפריים
תשתתף בסיורים, בכל המצודים, בכל המעצרים ונראה איך האידיאלים שלך מגובשים. זו לא חכמה גדולה לשמור עליהם, בחדר החם. ילדון ממשל צבאי (מלטף אותו (

דוד
(הופך את השולחן בתנועה אלימה, הופך אותו על כלי השחמט שעליו, מתייצב מול אפריים) אין לי שום אידיאלים. אני בעד החלשים. אני לא רוצה להגן על עצמי מפני אנשים שאני לצידם. אני לא כמוך. תן לי ללכת מפה. תן לי ללכת מפה (מתיישב בפינת החדר)

אפריים
(מתבונן בנער, קצת פגוע), אתה תשתתף בכל הסיורים. זה בכלל לא עומד לוויכוח. חוץ מזה, מנין לך באיזה צד אני? אולי בכלל אני עובד בשבילם? (דוד פורץ בצחוק)

(חושך)