יֵשׁ לַעֲקֹב אַחֲרֵי קוֹל אֶחָד, בְּתוֹךְ הַהֶמְיָה, בְּתוֹךְ
הַרְעָשִׁים הַלֹּא מֻכָּרִים, בְּתוֹך הַדּוּמִיָּה, אוּלַי לְהֵאָחֵז
בְּרַעַשׁ מְכוֹנִית חוֹלֶפֶת, מִתְרַחֶקֶת, כְּדֵי לִהְיוֹת דָּבָר,
פְּרָט, לָנוּחַ, לָנוּעַ, לָנוּד בְּתוֹךְ שֵׁנָה מֵימִית
(אֲבָל הֲרֵי אֲפִלּוּ אֶת הַדְּרָכִים מִסָּבִיב לַמָּלוֹן הַזָּר
הַזֶּה אֵינֶנִּי יָכוֹל לְשַׂרְטֵט לְעַצְמִי). אָז נִרְדַּמְתְּ, בְּבַת
אַחַת, כְּאִלּוּ צַפְתְּ בַּחֲשֵׁכָה לְמָקוֹם אַחֵר עַל פְּנֵי הַזֶּרֶם
(אוּלַי שָׁכַבְתְּ עוֹד זְמַן-מָה מַמְתִּינָה עֵרָה נוֹעֶצֶת עֵינַיִךְ
בִּי אוֹ בַּחֲשֵׁכָה) וַאֲנִי הִבַּטְתִּי בֶּחָלָל, דָּבָר לֹא
זִהִיתִי, גַּם אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת שְׂפַת הַתַּיָּרִים שֶׁמֵּעֵבֶר
לַקִּיר הַדַּק, אִם הֵם רָבִים אוֹ נִרְגָּשִׁים (כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר זָר
פָּחוֹת אַתָּה מַבְדִּיל בֵּין דָּבָר לְדָבָר. רַק אַתָּה נִשְׁאָר
בַּמַּעֲמַקִּים הַלָּלוּ וּמַה שֶׁאֵינֶנּוּ אַתָּה). אַתְּ נוֹשֶׁמֶת בְּקֶצֶב אַחֵר
מִשֶּׁלִּי. אֲנִי הוֹדֵף אֶת הָעוֹלָם מֵאָזְנַי אֶל עֵינַי וּמֵעֵינַי
וָהָלְאָה. אִלּוּ פִּיַּסְתְּ אוֹתִי הָיִיתִי פָּחוֹת מְאֻבָּן עַכְשַׁו, אוּלַי
יָשֵׁן כְּמוֹ אַצָּה (הוֹ כַּמָּה טְעָנוֹת מְלַבּוֹת שְׂנְאַת חִנָּם
בִּמְקוֹם לְפַיֵּס אוֹתָךְ בְּבַקָּשַׁת סְלִיחָה: בְּאֵיזֶה שֶׁקֶט עָבַרְתְּ לָךְ
לְשֵׁנָה) וְאַתְּ צָפָה בֵּין הַחֲלוֹמוֹת הָרָעִים כְּמוֹ שֶׁבֶר סְפִינָה, בֵּין
שְׂרִידֵי עֶרֶב מְרִיבָה בְּעִיר זָרָה. (לְאָן נֵלֵךְ לְטַיֵּל מָחָר לְחוּד
אוֹ יַחַד שׁוֹתְקִים, לֹא רוֹצִים לְהִפָּרֵד) לֹא אֶחְנֹק אוֹתָךְ בִּשְׁנָתֵּךְ.
אֲנִי מַכִּיר אֶת מַבָּטֵךְ הַבּוֹטֵחַ שֶׁיְּקַבֵּל אֶת זֶה בִּשְׁתִיקָה