הַיּוֹם מְאַבֵּד אֶת צִבְעוֹ
כְּמוֹ עוֹר שֶׁל מֵת. פִּתְאֹם
בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב כְּאִלּוּ תֵּכֶף
יִתְמוֹטֵט, כָּזֶה גֶּבֶר גָּדוֹל מִתְיַשֵּׁב
לְצַד הַדֶּרֶךְ, אוּלַי בֶּאֱמֶת כֹּחוֹתָיו
כָּלִים, לֹא בּוֹכֶה לֹא צוֹחֵק לֹא מִלִּים
אַחַר כָּךְ מַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.

זִכָּרוֹן מָהִיר כְּמוֹ אִיּוּם
הוּטַח בַּמֹּחַ – גַּעְגּוּעַ
גַּם אוֹתוֹ כְּמוֹ מַרְאֶה שֶׁטֶּרֶם הַשִּׁיר
לֹא מַעֲלִים בְּמִלִּים.
קָרוֹת הַמִּלִּים הַחַמּוֹת
חַמִּים הַמַּרְאוֹת הַאִלְּמִים.
לֵךְ כְּבָר גֶּבֶר, תֵּכֶף לַיְלָה,
בַּחוּץ שׁוֹקְעִים הָרְחוֹבוֹת כְּמוֹ תְּמָנוּן