נערה אחת, ורד צלע, בת-טובים, אם יש בכלל דבר כזה, ביקרה אצל יהודה עם חברהּ המבוגר ממנה, רפי. יהודה, שגר בדירת כביסה על הגג בדרום העיר, שתק בדרך כלל כל הערב, הקשיב לסיפורים שסיפר רפי באוזני תלמידת התיכון האוהבת. כל הסיפורים עסקו בשבחו של יהודה, שהינהן בראשו, מדי פעם, כדי לאשר: רפי מדבר אמת. אולי היה בכלל נבוך מהערצתו של החבר הנרגש. ככל שהִרְבָּה רפי בסיפורים מן העבר, גברה הערצתו-ליהודה וכמו הרבה אוהבים, הפך רפי כל רסיס קטן של זכוכית ליהלום. יהודה המשיך להנהן וניסה לחייך דווקא אל ורד, אלא שהיא המשיכה לנעוץ את מבטיה בפיו של בן זוגה, מספר הסיפורים, כאילו לא יהודה היה גיבורם, אלא הוא עצמו, כל כך אהבה אותו, את ידיו המושחרות. אם תשאלו מה לבת-טובים ולמכונאי מעולה, אשיב באותה מטבע, מה למכונאי מעולה ולבת-טובים? כך בכל אופן החליטה היא להשיב לאמה, שאיימה עליה בכל איום אפשרי שתנתק את קשריה עם רפי, כולל ביטול המנהג הישן להעניק לה דמי כיס שבועיים. היה מאוחר, הישיבה על הגג התארכה, והשניים פנו לדרכם. כשנפרדו, לחץ יהודה, באריכות, את שתי ידיה של ורד, הביט לתוך עיניה, ואמר לה, ניצוץ מוזר של משטמה עלה בעיניו: “תבואי לבקר אצלי, גם אם אף אחד כבר לא יבוא?” ורד נתלתה על כתפו של רפי ואמרה בחיוך, בכלל לא ברור למה חייכה: “אם רפי ירשה לי”. יהודה אמר לרפי: “נראה אותך מרשה לה”.

מאז אותו ערב האיץ רפי בוורד שלו ללכת ולבקר אצל יהודה, גם בלעדיו. היא לא רצתה ללכת. משתכפו הבקשות וההתחמקויות, כעס על התעקשותה, ופתאום איים לנתק איתה כל קשר. יומיים-שלושה לא דיבר איתה, לא טילפן, למרות שליבו יצא אליה, ישב בבית וחיכה שתיכנע. גם היא נבהלה, ישבה בבית פגועה, חיכתה שיטלפן, ומה יהיה אם באמת יגמור איתה? ארבעה ימים ישבו שניהם בחדריהם השונים, בצדדים שונים של העיר, עינו זה את זו, הוא עישן הרבה, בעבודה לא דיבר עם אף אחד, והם ידעו שהנה הנערה בבגדי התכלת אינה באה מהלימודים הישר אל המוסך, ומשהו עצוב קורה. לא לעגו לו. אולי רצה בכלל לגמור עם הקשר הזה, מה לו ולה, ומוטב לו למצוא גרושה בגילו, אפילו עם ילד, יאהב את הילד שלה כאילו היה שלו, ילד הוא תמיד מאה אחוז של אמא שלו, חמישים אחוז של אבא שלו. אחר כך צילצל אליה, חיכה רגע, שמע את שתיקתה, פירש לא נכון את קולה החנוק, חשב שיש לה יותר כוח, ואמר לה: “את עוד מתעקשת נכון? אז אני יכול להמשיך ולשתוק לי בדירה שלי?” וזה בדיוק מה שלא רצה להגיד, רצה להגיד ‘די עם המריבות האלו, הלב שלי נוטף אש’. אבל אמר “מה אכפת לך? תשתי איתו קפה, תשברי לו את הקרח, הוא חי כמו בצינוק, הלוואי שהיה לי אומץ להגיד לך כמה זמן אני מכיר אותו, עוד לפני הכלא, הרבה לפני הכלא. אל תשאלי”. ובכל פעם שרפי אמר לה: “אל תשאלי” היא לא שאלה. לא משום שהיה עבריין. היא בכלל לא חשבה עליו כעל עבריין. היא עשתה כל מה שאמר לה, בדרך כלל.

אז הלכה ורד לגג של יהודה, גיששה באפלה, ניסתה למצוא את ידית הדלת בחשיכה, לא הדליקה את האור כל הדרך למעלה. הוא עמד שם, שעון על מעקה הגג, כאילו רפי הודיע לו בחגיגיות שוורד תבוא. מצידה, חיכתה לראות איזה חיוך של ניצחון, או מבט חמדני, או עיניים רעות, קרות, ורצתה כבר לחזור הביתה. בחיים שלה אף אדם לא אהב אותה כמו רפי, והאיש הזה, יהודה, כל כמה שרפי סיפר עליו סיפורים, הפחיד אותה בגלל הדיכאון שלו. צלו הגדול שירטט גלימה כהה על פני הגג הצבוע לבן. רצתה לרדת, מהר, ללכת הביתה, לספר לאמה הכל, להודות בטעות, ‘את צדקת אמא, ואין לך מושג כמה, לא, לא הגיל שלו, לא ההשכלה, את בכלל לא מבינה כמה ההשכלה לא חשובה, משהו שאת לא מבינה, אמא, הגבר הקשוח שאהב אותי הוא סמרטוט, אני אהבתי אותו בגלל הקשיחות שלו, בגלל כל הסבל שעבר עליו, אף פעם הוא לא התלונן, והוא מתבטל כמו רמש לפני גבר קשוח באמת, שלא מדבר איתו בכלל, שאשתו עזבה אותו, כמה רחוק הלכתי, אמא, כמה אני רוצה לזחול בחזרה, וכמה שניסית לשמור עלי, אמא, אני לא הבנתי שאת יותר מדואגת לי’. אחר כך פסעה ברגל רועדת לתוך רחבת הגג, השתעלה בלי כוונה, והוא התעקש בכל זאת לא להסתובב. כעס גדול שוב התעורר בה. עליה לכחכח שוב בגרונה ולרמוז שהיא כאן, שרפי הרוויח בהתערבות, והוא הפסיד.

אחרי דקה ארוכה, בחוץ יילל אמבולנס, ואחר כך שוב נדם הכל, פנה יהודה לאחור, אולי שמע אותה רק עכשיו, הביט בה מופתע, אילו ידע שזו ורד, היה ממהר להסתובב, אולי היה גם מקדם אותה בחיוך אחר משעטה עכשיו על פרצופו, חיוך מוזר. היא נבהלה. הוא בכלל לא האמין שתבוא, לא ידע שהתנהל קרב מתוח בין בני הזוג, עיניו בחנו אותה בקפידה רק בגלל החושך. היא נבהלה, חיוך כזה, כאילו היא הכישלון של רפי שלה, משום שהיא משתינה בתחתונים מרוב פחד. חילצה את עצמה מתוך שמלתה הלבנה והארוכה, נעמדה עירומה, עורה סמר, החזה הקטן שלה היה שזוף, ותחתוניה הבהיקו על הגג.

יהודה בכלל לא התכוון לשכב איתה, אפילו לא למזמז אותה, לא להביט בגוף שלה, ולמה היא מתפשטת ככה, מה את מתפשטת, לא יעמוד לי ממך. הוא לא שכב עם ילדות קטנות, להיפך, רק עם בנות גילו ומעלה. אף-על-פי-כן התפשט, ניגש ונצמד אליה במערומיו. האיבר שלו היה שמוט, היא הרגישה משום מה, אולי משום שחשבה על האיבר הזה, אולי משום שפחדה מאיברים זקופים, ובמקום להגיד לעצמה ‘זה כל הסיפור שלו?’, נבהלה, ובמקום לשמוח על הגיפוף העצבני – רק להתנשק איתו לא רצתה, ואת זה דווקא ניסה, כשהרגיש שלא עומד לו, חשב להתחיל הכל מהתחלה, ניסה לנשק אותה, אבל לשונו פגשה שיניים חשוקות – הדפה אותו מעט, ושוב נפלה לתוך זרועותיו. גבר ונערה בלי תשוקה. הוא דחף לה יד בין הרגליים והיא נבהלה, רעדה. לרגע נדמה היה לו שאיברו מתקשה, אבל איברו לא התקשה, להיפך, מעט הזיקפה שהיתה לו, נשמטה, והוא ידע שכל כמה שישפיע עליה אהבה, אולי גם יתאכזר אליה קצת (אז נעמד לו), כל כמה שלא יתאמץ, אבוד לו, ובכל זאת המוח לא הרשה לו להניח לה, והוא גרר אותה אל המזרן שלו בתוך הדירה – הכלבה קמה ממקומה והסתלקה בנביחה נרגנת – וחיבק אותה. היללה הקטנה שלה הכמירה בו משהו. הוא ליטף אותה והגוף שלה נענה דווקא לליטוף הזה. הוא נגע לה בתחת, והיא משכה את היד שלו, בלי להביט בו. יהודה אמר: “אז את כן מגיבה, מה?” והיא אמרה בשקט: “בבקשה, לא”. לא יכול היה לשאת את הפאסיביות הגמורה, משהו חי, ורק היופי הזה, היופי המצמית הזה, כמה שנים שלא ראה גוף כזה בעירום, שלא נגע בגוף כזה. מעיינות של תשוקה פרצו מידיו, אבל איברו היה מושחת מדי, אולי מוסרי מדי, והוא אמר לה: “אני פוחד עלייך, כמה אני פוחד עלייך”. והיא אמרה בקול די רועד: “מאחורה אני לא רוצה”.

קמה לשטוף את עצמה מהזרע שלו. זרע תמיד הגעיל אותה ומשך אותה, פעם ככה ופעם ככה, בכל פעם שראתה את העמילן הזה נבהלה ונמשכה. לא, הוא לא שכב איתה. מתישהו השפיך על הירך היפה שלה. התבייש עוד יותר בגלל השפיכה הזאת. היא לא ידעה אם נכנס לתוכה או לא. אחר כך, כשהתפתה לאונן בכלא, עלתה בו לרגעים דמותה, דקה, עומדת בקור הסתיו, מורידה את התחתונים, מרימה רגל, משתופפת. האם שכח שלא הצליח לשכב איתה? לא שכח, כי זה מה שאמר לרפי: “בן אדם, תאמין לי, לא הצלחתי, וגם היא לא רצתה, תרחם עליה”. ומה נשאר בזיכרון שלה? גועל נפש. מריבה גדולה עם רפי. מה נשאר מרפי? לך תדע. בן אדם זומם להינתק מאהובתו ואחר כך מתנתק ממנה וכל חייו הוא מצטער על כך, אבל הוא לא כעס עליה, וגם על יהודה לא כעס, רק לפעמים, כאשר זכר את כל הפעמים בהן דיבר בשבחו, באוזניה. יהודה גנב מכוניות, ורפי שחט אותן בשביל למכור אותן בשטחים. אני ורד.