סינדרום ג’ורג’

אחד התפקידים החשובים במודיעין הוא ריגול גלוי, כלומר גזירת קטעי עיתונות מכל מיני מקומות בעולם, ותיוק הגזירים בקלאסרים רחבים, מעין מעקב ממושך אחרי אישים, בלא להיזקק לאמצעי ריגול רומנטיים, כמו לוויינים, ציתות, חיילי קומנדו בפיאות בלונדיות, החלפת טרנזיסטורים בלב הבקתות החשוכות של מחנות פליטים, מעקב במעיל גשם ומשקפי שמש ועיתון על חופי הים של קזבלנקה אחרי אנשי עסקים. מאידך גיסא, אצל חלק מהחיילות הגוזרות נוצר בפירוש סינדרום אהבה לאויב, שהצבא למד להתמודד איתו, בעקבות מה שכונה “משבר ג’ורג’ חבש”, ובעקבותיו זכה לכינוי בספרות המקצועית – שנכתבה מתוך שיתוף פעולה הדוק ומתמיד בין המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה שלנו, המנוהלת בידי אנשי מודיעין, והצבא עצמו – כ”סינדרום ג’ורג'”. הכל נפתר אחרי שהחיילת הגר רוזנברג-שוסטקוביץ ניעורה משנת הלילה שלה – תפקידה היה לגזור כל פיסת מידע בעיתונות העולמית, בכל שפה, מובנת או לא, אודות ג’ורג’ חבש, מנהיג טרוריסטים ידוע, איש חסר רחמים, שתפיסת השיבה למולדתו-שלו זרה לאינטרסים של העם היהודי השב למולדתו – ולמרבית המבוכה קראה החיילת, סמלת הגר רוזנברג-שוסטקוביץ, מהמודיעין, באמצע הלילה: “ג’ורג’, שוב הביתה”, כי למרבית האירוניה היתה סמלת הגר רוזנברג-שוסטקוביץ תושבת לוד, עיר הולדתו של ג’ורג’ חבש, אשר תושביה, כולם, גורשו בעזרת טבח חסר-רחמים, בקיץ הלוהט של 1948, הועלו על אוטבוסים – כלומר מי שלא נטבח בחצר המסגד, שם רוכזו כל הגברים במה שלא כונה אַקְציָה, אבל גם לא כונה בשום שם אחר – ונשלחו לעבר הירדני של החזית.
מובן שלמרות הצטיינותה בתפקיד, הועברה סמלת הגר רוזנברג-שוסטקוביץ לגשר אלנבי, שם הוטל עליה לחטט בצרורות של הפלאחיות הנוסעות לעבר הירדני של הגבול, ובגופן של הפלאחיות השבות מן העבר הירדני של הגבול – עכשיו כבר הרבה יותר רחוק מהגבול של ימי הטבח ההוא בלוד או בדיר יאסין, או בטנטורה, וכאשר התלוננה על התפקיד השפל, שנפל בחלקה, נאמר לה כי מוטב לה לסתום את הג’ורה שלה, ומוטב לה גם לסתום אותו בלילה, ולא לצעוק מתוך שינה. ואולם, ככלל, ייאמר כאן שאגף המודיעין שלנו אינו אדיש למצוקת חיילותיו, והוא אף מבין את הנטייה להתאהב במושא המעקב. לפיכך הציעה מחלקת המחקר הפסיכולוגי של אגף המודיעין למחלקת גזרי עיתונות, לדאוג שכל חיילת מתרגמת תאמץ לעצמה גם גיבור משלנו, ותצטווה לגזור ולתייק כל דבר שנכתב בעיתוני ישראל על האלוף זלמן זל, למשל, או אדם לוטם, או רחבעם זאבי. הצלחת הפרויקט שיועד כמובן לשעות הפנאי גדולה היתה מן המשוער. חיילות וחיילים וצעקו מתוך שינה בעברית: “עוצר, עוצר!” “לא לוקחים שבויים”, “אין לי ארץ אחרת”, ועוד כהנה קריאות מתוך שינה. הבה נודה כי היו גם יוצאות מן הכלל בתוך כלל המריעות. חיילת צעירה אחת בשם ורד צלע עקבה אחרי כוכב עיתונות נידח בשם אוסאמה בן לאדן. והנה, כאשר נפלו מגדלי התאומים, הודתה ורד, אולי מתוך שינה, אולי בהקיץ, כי היא מאוהבת בבן לאדן. מיד שאלו אותה מדוע אינה יכולה לאהוב אף אחד מקציני הצבא שלנו, אלופים רבים יש לנו, חלקם אף הפילו מגדלים, השיבה להם ורד: “קודם כל, הכרתי אותו הרבה לפני שהתפרסם; אני מרגישה כאילו המצאתי אותו, אולי אפילו הריתי אותו, וחוץ מזה יש בו רוחניות מהולה באהבת אסטרטגיה”. נשקלה כמובן האפשרות להדיחה מהיחידה, אלא שאז התברר להם כי ורד צלע כבר קצינה, והכשרתה עלתה בכסף רב. למען האמת, היא היתה הקצינה המבריקה ביותר ביחידה ההיא, המתחילה בספרה 8, ויותר מזה איננו רוצים לגלות. אחר כך שקלו לתת לה לגזור קטעי עיתונות על הרב הצבאי הראשי שלנו, אלוף ישראל סבא. בסופו של דבר הסתפקו בנזיפה, כי כמה יכולה כבר אהבה להזיק?