“Mein Sohn, was birgest du so bang dein Gesicht?” –
“Siehst, Vater, du den Erlkonig nicht?”

“בְּנִי, לָמָּה פָּנֶיךָ בְּפַחַד תַּחְבִּיא?”
– לֹא, תִרְאֶה אֶת שַׂר הַיַּעַר, אָבִי?”
(גתה, ‘שר היער’)

שָׁנִים שֶׁעָקַבְתִּי אַחְרֵי כָּל מַעֲשָׂיו שֶׁל אָבִי (הֻמְלַץ לָנוּ לְגַּלוֹת עֵרָנוּת
הַשָּׂפוֹת שֶׁדִּבְּרוּ לֹא הָיוּ בְּרוּרוֹת) הוּא עָבַד כְּמוֹ חֲמוֹר וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי
עַל עֲרֵמַת הָעֵצִים (רַק עִנְיָן אֶחָד הֶעְלַמְתִּי תָּמִיד: אָבִי הָיָה חֲסַר כָּל
הִתְמַצְּאוּת בַּהֲוַי הַצְּבָאִי) וְלִפְעָמִים כָּתַבְתִּי שִׁירִים נֶגֶד הָעֲקֵדָה
(וְנֶגֶד הָאָבוֹת) אֲנִי זוֹכֵר אֶת לֵילוֹת הַשִּׁעוּל. הוּא מָרַח לִי
שֶׁמֶן חַם עַל הֶחָזֶה וְעַל הַגַּב רִפֵּד בְּצֶמֶר גֶּפֶן וְעָטַף בְּבַד וִּבִשְׂמִיכָה
וְיָצָא אִתִּי הַחוּצָה לֶחָצֵר. אֲנִי זוֹכֵר עַד הַיּוֹם אֶת בִּרְכָּיו, אֶת יָדָיו
הָרַכּוֹת, אֶת צַמֶּרֶת הַתּוּת בַּחֹשֶךְ וְאֶת שִׁיר הַעֶרֶשׂ שֶׁשָּׁר לִי בְּקוֹלוֹ הָרַךְ
בְּלִי מִלִּים (בִּגְלַל הַשָּׂפוֹת שֶׁדִבְּרוּ וכו’). אֲנִי, מִצִּדִּי, פָּחַדְתִּי לָמוּת
(וְשֶׁלֹּא יִקְּחוּ אוֹתִי לַצָּבָא)
וְהוּא אָמַר לִי בְּקוֹל מָלֵא אַהֲבָה:
אַל תִּפְחַד בְּנִי, הִנְנִי, בְּנִי יִצְחָק
(וְהַיֶּלֶד הִשְׁתַּעֵל וְקָדַח וְאָמַר: מִי אַתָּה?
וְהָאִישׁ עָנָה בְּמִבְטָא קְצָת זָר:
לֹא אֶתֵּן לָהֶם, בְּנִי, לָקַחַת אוֹתְּךָ
אֲנִי הָאַיִל
אֲנִי הַמַּלְאָךְ
אֲנִי אַבָּא שֶׁלְךָ)