1.
הרבה דובר במסדרונות השלטון ולשכותיו, על אותה מריבה קצרה ופרועה בין הרמטכ”ל שלנו, רב אלוף קדם עדן, לבין חברו מילדות שלו, ראש שירות ביטחון כללי, ד”צ, בגלל קנאה גדולה, שניעורה פתאום בליבו של ד”צ בעקבות היחסים אשר התרקמו בין הרמטכ”ל שלנו לבין אלוף אדם לוטם, הידוע כאינטלקטואל של צמרת הצבא, קרא את “פאוסט” (חלק ראשון), את לודויג ויטגנשטיין (המוקדם), ושימש כבר בעבר נושא לרומן, שלא זכה בשום פרסים, אבל בתהילה רבה, דווקא בקרב אנשי המטכ”ל. מה שלא סופר עד כה היה ההסבר לאופן בו יצא ד”צ מהכלים וניתק, אחר כך, כל קשר עם ראש המטה הכללי, עניין שהיו לו השלכות צבאיות קטסטרופליות ומשום כך אינו מעניין אותנו.

מכל מקום, בדיוק כאשר נכנס ד”צ ללשכת הרמטכ”ל שלנו, בלי לבקש רשות, או פגישה, כמובן – שנא לבקש רשות, פחד שיאמרו לו כי חברו מילדות איננו, יצא, לא ברור מתי יחזור, ובכלל כדאי לו לקבוע פגישה בעוד מועד – בדיוק כאשר נכנס לשם, היה אותו אלוף שנוא עליו בראשיתו של סיפור, לא הביט בשני מאזיניו – הרמטכ”ל וראש השב”כ – משך כל זמן הסיפור. אחד משני השניים, הרמטכ”ל, רב אלוף קדם עדן, ישב מולו, ואילו השני, ראש שב”כ, ד”צ, ישב מאחוריו, בפינה, הביט בעורפו של האלוף לוטם. כזה היה ד”צ -דני צנזור קראו לו, די עם ראשי התיבות הללו, למה ללכת סחור סחור? – ולוטם לא הביט, כאמור, לא בקדם עדן, לא בצנזור, אלא השפיל את עיניו אל שתי כפות ידיו, כאילו מנה מחדש את תשע האצבעות המפורסמות, כאילו מכאן נבע הסיפור, דווקא משום שהניח כף על כף, אצבע מול אצבע, ולאצבע המיותרת בכף השמאלית, זו שלא נמצאה לה אחות תאומה ביד הימנית, הניח להיות עליזה כמריונטה, בעת שסיפורו הלך והתייגע.

2.
“בבית שבו אני גר, בקומה מעלי, בדיוק מעל לשכנים מולי, היתה משפחה קטנה, אבא, אמא ויהונתן הקטן. ההורים היו די מבוגרים. הרבה שנים חיו באותו מקום, אבל לא היה להם ילד. אין לי מושג למה לא הביאו ילד עד גיל ארבעים-ומשהו-הוא, שלושים-ומשהו-היא. בכלל, השכנים כמעט לא מדברים איתי, כאילו אין לי זמן בשבילם. אני גם חושב שהיד שלי מפחידה את הילדים בגלל האצבע החסרה. לפעמים אני חושב לעצמי מה עשו באצבע הזאת, אחרי הניתוח. מה עושים בערלה אחרי המילה? אולי האשה עברה טיפולים נגד עקרות, ורק אז נולד הילד. אלה טיפולים מכאיבים. אני חושב שהיא עברה טיפולים כאלה. הבעל היה חוזר איתה ועוזר לה לטפס במדרגות, כן. אני בטוח שאלה היו טיפולי פוריות. בכל אופן, נולד להם ילד נחמד. הוא גדל בסדר גמור. לפעמים ראיתי את האמא יורדת במדרגות והילד בידיים שלה, מניחה אותו בעגלה, הוא מביט בה, תמיד מודאג, מתירה את השרשרת שמחברת את העגלה למעקה המדרגות, ליד האופניים של האבא, והולכת עם הקטן לטייל. לפעמים ראיתי את האבא יורד עם הילד בידיים. הוא אהב את הילד מאוד. בחיים לא שמעתי אבא אומר לילד שלו כל כך הרבה פעמים ‘מי אוהב אותך?’ והילד תמיד ענה: ‘אתה’, והאב אמר: ‘ומי אוהב אותי?’ והילד ענה: ‘אני’, והאב נישק אותו, בעיקר בשיער, או דיגדג אותו, גם האמא נישקה את הילד, הרבה. כשהאב הלך לעבודה בלילה אמר לבן, תמיד, בצחוק, מלמטה, הילד הביט בו מהמרפסת: ‘תשמור על אמא, כן?’ לפעמים הם רבו, בני הזוג הזה. אני חושב שהיו להם בעיות פרנסה. כל אחד משניהם עבד, והילד היה מטופל אצל איזו אומנת. תמיד אחד משניהם הגיע בריצה כדי להספיק לקחת את הילד מהאומנת. אני חושב שלאף אחד משניהם לא היתה ממש עבודה קבועה והם פחדו מאוד מה יהיה עם הילד, אם הפרנסה תתחרבן להם פתאום. הם לא הכינו, בשנים שלא היה להם ילד, שום דבר שיבטיח את חייו בעתיד, גם הדירה שלהם היתה שכורה. כשהילד היה בן חמש הוא דיבר הרבה על מוות. הרבה מדי. שמעתי אותו עושה ספקולציות על מות הוריו. ‘אבא ימות ראשון, אמא שנייה, ואני אחרון’, זה היה משפט שהוא חזר עליו די הרבה, עד שהשכנים הפסיקו לצחוק, אולי השתעממו, אולי חשבו שהוא מגזים, ואמו אמרה לו פעם: ‘די עם זה, אני מבקשת. לא טוב לדבר ככה על המוות’. והילד אמר: ‘מוות זה הוא או היא?’ אבל זה לא מה שרציתי לספר. יום אחד יצא האב לקנות חלב, כי נגמר להם החלב, ואף פעם לא חזר. הערב ירד. האשה חשבה שהוא נתקע למטה, התעכב עם חברים, במערב האדימו האפור והכחול, מעל לים, העננים נראו כמו רמץ בוער. היא הלכה כמה פעמים למרפסת הפונה לרחוב, וחזרה אל הילד, כעסה כי רצתה לתת לילד חלב חם עם דבש, לפני השינה, בגלל השיעול שלו. בכלל, מצב הבריאות של הילד דיכדך את שני ההורים. אחר כך היא התחילה לדאוג. לקחה את הילד בידיה ויצאה איתו לרחוב. הילד שאל אם אבא מת והיא התעצבנה. אף פעם לא צעקה עליו, ועכשיו אמרה ‘שתוק כבר!’, הילד פרץ בבכי וייבב: ‘זה לא יפה לדבר ככה, אסור לדבר ככה, אני אגיד לך סְתְמִי את הפה!’. היא התנצלה, כמעט פרצה בעצמה בבכי, משום שלא מצאה הסבר בשביל הילד מה קרה לאבא ורק אמרה, נבוכה: ‘אבא לא חזר ואנחנו נצטרך להודיע למשטרה’. הילד פחד. אולי פחד מהמשטרה. הוא שתק. היא טילפנה למשטרה. המשטרה שאלה כמה זמן עבר מאז נעלם הבעל, ואחרי שהאשה הסבירה, השיבה לה המשטרה שהם מטפלים בהיעדרויות רק אחרי יומיים. היא חיכתה בחוסר סבלנות, עד שהילד יירדם – אבל דווקא בערב ההוא הילד לא נרדם, אולי חיכה לאבא, אולי התקשה לנשום – כדי שתוכל לטלפן לחדרי המיון באזור. לא היו לה חברים או חברות טובים מדי, ואולי גם התביישה להודות שבעלה ברח, ואולי לא רצתה לבייש אותו, הרי יכול להיות שקרה לו משהו מביך, חשבה שאולי איבד את הזיכרון פתאום, והילד לא נרדם, רצה לדעת מה קרה לאביו. ובכן, חיכתה שיירדם, שוב גערה בו, ושוב בכה, ושוב נכמרו רחמיה, החליטה לא לקום מהמיטה שלו עד שיירדם, ליטפה אותו, הוא נרדם לאט, עיניו היו כבדות, בן חמש, או שש, הבין שמשהו לא בסדר, אמר לה בשקט: ‘אל תפחדי, אני אשמור עלייך’, והיא, ליבה נחמץ, את כל זה היא סיפרה לי, פחות או יותר, רק לפני חודש, ורק אחרי שנרדם, בלי סבלנות רצה אל הטלפון, מיהרה, האצבעות רעדו לה, ביקשה במודיעין את המספרים של כל חדרי המיון, צילצלה מחדר מיון לחדר מיון, מסרה להם את הפרטים של הבעל, הכל היה רשום אצלה בכל מיני מקומות, שמצאה אותם תוך כדי שיחות טלפון חסרות סבלנות, קולה רעד, מדי פעם הקשיבה גם לרחשים שעלו מחדרו של הילד, הוא השתעל, לפעמים חשבה שהוא קורא לה, השאירה פעם אחת את האחות בחדר המיון על הקו, רצה לראות אם הוא באמת קורא לה, הוא בכלל לא קרא לה, בינתיים ההיא ניתקה, והאשה חיטטה בניירות, תוך כדי שיחות, חיפשה את מספר  תעודת הזהות שלו, את סוג הדם, נתנה סימנים מזהים, לפעמים ענו לה בנימוס, ולפעמים ענו לה בגסות, הרי יש הרבה עבודה והרבה טלפונים, והיא שאלה עוד ועוד, ועד חצי הלילה עברה על כל חדרי המיון בכל רחבי הארץ, כן, בלי סיבה בעצם, ולא מצאה את בעלה, וחשבה גם על תחנות משטרה, חדרי מעצר, או על פיגוע, אולי חטפו אותו, בטעות, בתור ערבי, או בתור יהודי, כל הלילה התגלגלה במיטה, לא ישנה, ואחר כך העיר אותה הילד, ששמח קצת לראות אותה ישנה לבדה, נכנס למיטה וחיבק אותה, ואמר בביישנות: ‘אבא לא חזר, נכון?’ היא התנערה מהשינה ונזכרה בבת אחת שבעלה באמת לא חזר, ואמרה לו: ‘לא, אבל הוא יחזור, אני בטוחה. אתה מאמין לי, נכון?’ והוא אמר: ‘לא, כי הוא מת’. נזהרה לא לכעוס עליו. הימים עברו, לא היה לה מושג לאן נעלם בעלה, לא ידעה מה להגיד לבנה, בעל המכולת אמר שהבעל לא היה אצלו בכלל באותו ערב, השכנים לא ראו, וכמובן החלו לפטפט, אבל לא זה מה שהציק לה. מה שהציק לה היה הכאב שהלך ונקווה אצל הילד. הוא חשב שאביו עזב אותם בגללו. אי אפשר לדעת למה חשב ככה. אולי פעם שמע את האב מקלל את הרעיון להביא ילד לעולם? אבל הרי אביו אהב אותו, אמר לו כל כך הרבה פעמים: ‘אתה כל עולמי’, וכשהאם הצטרפה לחיבוק, אמר האב: ‘אתם כל עולמי, אתה כל עולמנו’. זה היה המוטו לחיים שלהם, ובכל זאת הכאב שחילחל בילד קדח חור. יהונתן הקטן הפסיק לדבר על אביו, גם לא שאל, כאילו לא היה לו אף פעם אב, כלפי חוץ, בכל אופן. האשה גם התגעגעה אל בעלה, בעיקר דאגה לו, אולי נזקק לעזרתה, התביישה לפרסם מודעה, או להתראיין בתוכנית טלוויזיה, שם הרי תמיד שואלים ‘אולי היתה לו איזו סיבה לעזוב?’ אבל היא התביישה גם משום שלא ידעה איזו סיבה יכולה היתה להיות לו, כי בעלה הרי היה שפוי לגמרי והיא דאגה לילד, ועכשיו יכלה פחות לעבוד, מי יישאר עם הילד, וכל כך כאב לה הבור הסתום הזה אצל הילד… לאן הוא נעלם? מי ראה אותו בפעם האחרונה? הסיפור מכאיב לי, קדם. היא גוננה על הילד באופן שקשה לתאר, נישקה אותו, חיבקה אותו בכל מיני רגעים פתאומיים. היא התפטרה ממשרד הגרפיקה שבו עבדה, החלה לנקות משרדים אחרי הצהריים, לקחה את הילד לעבודות שזכתה בהם, וכל זה הסתכם אצלה במלים ‘האסון שקרה לנו’, אבל המלים הללו בגדו בה, זה ברור, לא? הרי הצטרכה להסביר מחדש את האסון הזה לילד ולא ידעה איך להסביר לו, כי הילד חשב שיש הסבר לכל דבר, האמין שיש לה, או לאבא, הסבר לכל דבר, בעיקר לאבא. הם לא מצאו את האב. הוא הלך לקנות חלב ולא חזר”.

הרמטכ”ל שלנו התכוון לשאול ‘אבל מה קרה בסוף?’, סיפור הרי צריך שיהיה לו סוף, ולכן הסיפור הציק לו, רק שהוא לא ידע מה בדיוק הציק לו, אז הוא לא שאל, ולוטם שתק, הביט בידיו, אצבעו החסרה כאבה לו. מדוע החל לדבר? עינו התותבת הציקה לו, אבל בגלל הסירחון בלשכה לא הוציא אותה כדי להרטיבה ברוק ולהשיבה לחור העין. ומה אכפת לו אם הרמטכ”ל שלנו וידידו צנזור יסלחו זה לזה על כל מה שהתרחש ביניהם, כאן ובמקומות אחרים? ואנחנו, כמי שמכירים את לוטם קצת יותר טוב משני הגברים שישבו בחדר – הרי קראנו את הספר אודותיו, והיינו בישיבת המטכ”ל שהוקדשה לספר וללוטם עצמו – יש לנו שאלות אחרות: איפה נחבא הסיפור הזה כל הזמן? מדוע צץ פתאום, דווקא עכשיו? מצד שני, מי אנחנו שנפסול אותו פתאום, או נצנזר את הסיפור המעניין והעצוב הזה? לכן הבאנו אותו במלואו, עם כל ההסתייגויות, כי אנחנו יודעים שסיפור הוא דבר חסר אחריות. אפשר בהחלט להניח שלוטם דיבר ברצינות.

3.
כל מה שרצה ראש שירות ביטחון כללי, שב”כ, ד”צ, דני צנזור, גם כאשר העמיד פני מאזין לסיפור, שהרגיז אותו מאוד, מצד העורף המתוח של לוטם האזין, לוטם לא הפנה אליו את מבטו אפילו פעם אחת, כל מה שרצה היה להשלים עם עדן, שישב מעבר ללוטם, הביט רק בלוטם, כל מה שרצה ד”צ היה לבקש סליחה, להסביר מה תמיד מציק לו בקשר אליו, ואיך זה שלמרות הרצון להיות ידיד טוב כמו פעם, הוא רב איתו, ואיך במקום לרחוש אהבה, הוא משדר שנאה, והפעם החליט להשיג את העניין הזה תוך כדי דיבור, הוא ידבר, כן, יגיד כל מה שעל ליבו, אף כי חשש שתוך כדי דיבור יחמוק ממנו הדבר עצמו, מעבר לאותו רגע, ואחרי השיחה הזאת תצטרף לתחושה האיומה, שיש בו עכשיו – והעורף של לוטם מגעיל אותו, כן, והוא היה שמח לחבוט בעורף הזה – גם תחושה חדשה, משהו אחר, מלא שנאה עצמית, במקום לשנוא את עדן או את לוטם.

צנזור היה חוקר, חוקר טוב, כליות ולב קוראים לעוצמת החקירה שלו, האמין בעובדות, ומבחינתו לא היתה חקירה שנכשלה, תמיד אפשר היה ללמוד מהחקירה משהו, על הנחקר, למקרה שיצטרכו אותו לעניין אחר, על סביבתו, על קרוביו, על שיטת החקירה עצמה. . בסופו של דבר הרמטכ”ל שלנו בכל זאת שאל: “מה היה הסוף?”

“אז זהו, שהבעל שלה לא חזר. אף אחד לא יודע מה קרה לו. בעצם אין שום סוף. לכן זה לא סיפור. אני יודע. אבל הייתי חייב לספר את זה. אני לא יודע בדיוק למה. אולי משום שגם לָעולם אין סוף”.

אז אמר צנזור בחיוך מאחור, מעבר לגבו של הרמטכ”ל שלנו, בקול רם אמר, אחרי שבכלל שכחו ממנו: “ועכשיו אתה דופק אותה ונהנה מההיעלמות שלו, מה?” הרמטכ”ל שלנו הגיב בחומרה: “דני, איזה מין יחס יש לך למצוקה של בני אדם? כשאתה מדבר על הבת המכוערת שלך, אנחנו גם, אשתי ואני, מלגלגים עליך, שואלים אותך אם אתה בוועד ההורים של הבית המשותף או משהו כזה?”

צנזור נפגע מאוד מהעלבון שעלב הרמטכ”ל שלנו בבתו. יכול היה להשיב לו בעלבון משלו, למשל ‘אתה לא מבין מה זה כאב של אב, כי אתה לא היית אף פעם אב וגם לא תהיה’, אבל זו תחמושת שאפשר להשתמש בה רק פעם אחת, וטרם הגיעה העת, ומכל מקום, צנזור לא הצליח להירגע, הווריד בצווארו רטט, בטוח היה שרואים, הסתיר את הצוואר בכף ידו המנומשת. אף פעם לא דיבר עם קדם ועם אשתו העקרה על התאומה המכוערת. מעולם לא הודה שיש לו בת מכוערת. זו גרושתו הטיפשה, בטח. היא הרי ידעה כמה כואב לו ההבדל הגדול בין התאומות. קם, רצה להגיב על העלבון, ובמקום זה אמר בכעס ללוטם: “למה סיפרת את הסיפור הזה על האשה והילד? למה אתה מבלבל אותנו? מה יש לך שאתה מנסה לטשטש כל דבר בעולם בעזרת אירוניה מושחתת, עם צער ועם צחוק? מה יש לך? למה סיפרת את הסיפור הכואב הזה?” הסתובב לוטם והביט בפעם הראשונה בצנזור שישב מאחוריו. “אני חשבתי, חשבתי, שאולי אתם בשב”כ תוכלו לחפש אותו?”

“מה אנחנו? המדור לחיפוש קרובים?”

הרמטכ”ל שלנו, מצידו, בהחלט הסכים עם לוטם, אפילו התלהב. השב”כ צריך להתגייס כולו כדי לחפש אחרי האבא הזה, איך קוראים לו הרמטכ”ל לא זכר, אבל הוא מיהר לרשום את העניין ביומנו. הסיפור הכאיב לו. צנזור אמר לידידו מילדות, בניגוד גמור לסליחה שרצה לבקש כל הזמן: “יש בך משהו…” כל רצונו להשלים עם הרמט”כל שלנו גז כלא היה. לעזאזל הפיוס עם הטרחן הזה, איך אינו רואה את ההיתול של לוטם. “יש בך איזה טמטום עמוק”, אמר צנזור לרמטכ”ל. “הרי בהפגזה אחת על כפר בלבנון…” הוא נשם עמוק. ככל שדיבר הבין טוב יותר את הטמטום של הרמטכ”ל שלנו, ואת הציניות של לוטם, אולי גם לוטם מטומטם, כן כן. “מה קורה לכם? אתם משתגעים או מה? אתם מנהלים מלחמות או מאוננים יחד?” הוא בכלל לא התכוון להגיד “מאוננים”, אבל הרמטכ”ל לא הקשיב, ואמר שוב ללוטם: “אתה מסכים אתי, נכון? כדאי שהשב”כ יחפש אחרי הבעל הזה, לא?”

“אולי. אני לא יודע. זה הרי לא בסמכותנו. זה בסמכותם. כדאי לך לדבר עם צנזור, אולי כשתשבו לכם בארבע עיניים, אולי גם מצב הרוח שלו ישתנה, ישתפר. אתם הרי חברים טובים. אתם בכלל צריכים להשלים ביניכם. לא נעים לי כל המצב הזה ביניכם”.

אבל הרמטכ”ל שלנו בכלל לא רצה להשלים עם צנזור. טוב לו שלוטם מדבר איתו, בנעימה רכה כזאת, כאילו הם חברים מאז גן הילדים. זה עם צנזור שאין לו כוח לדבר, וגם לא לריב. אז אמר הרמטכ”ל שלנו ללוטם: “כן, כמובן, אולי ניפגש עם האשה הזאת, השכנה שלך… איך קוראים לה? לא חשוב… ננסה לדובב אותה. אולי נמצא עוד פרטים שיעזרו לנו לאתר אותו. אני חושב לעצמי על הילד הזה”.

4.
“אתה באמת עושה מעצמך אידיוט, עדן. אתה לא מבין שהוא מהתל בך? אתה לא מבין מה פירוש המסתערבים שלו? אתה באמת לא מבין שהם נכנסים בלילה לכפרים בלי חשמל, לבתים צפופים מרוב ישנים, שהם חוטפים את מי שהם מחפשים, מוצאים או לא מוצאים, ואחר כך מביאים אלינו את האבא, או את הבן, שנחקור אותו? אתה יודע לכמה נעדרים אתם אחראים כל יום? אנשים שאין להם מושג מה קורה עם הילד שהם משאירים מאחור? והילד לא יודע איפה אבא שלו. אז פתאום אתה מחפש אבא אחד? אתה מאמין לו בכלל שאכפת לו מהאבא ההוא? אתה לא מבין שהוא, זה שפיתח את השיטה של החטיפות והחיסולים, לא יכול להתאבל על אבא אחד שהלך לאיבוד. לא יכול להיות שהוא מתאבל. זה נגד הטבע. אין לו בכלל רגשות. אתה לא מבין? אתה באמת לא מבין את זה? אתה לא מבין שהכל בשבילו, אבל הכל, רק מעבדה לשונית, רגשית?”

הרמטכ”ל שלנו לא הבין את הקשר בין כל הדברים שצנזור אמר, ועוד פחות מזה הבין את הקשר של כל זה למעבדה הלשונית, אבל הוא לא הגיב. אחר כך אמר לצנזור, בחיוך מנוול – קשה היה לו להמציא חיוך כזה, כי היה איש טוב לב: “הרי אמרת שזאת ההצלחה הכי גדולה של הצבא בעשור האחרון, החטיפות והחיסולים. זה רשום בדו”ח ששלחת לראש הממשלה. הנה, יש לי כאן העתק”. הוא ניסה לחפש את המסמך, ודמו של צנזור רתח. הוא הרים שוב את ידו וכיסה על הווריד בצוואר.

“אתה שמעת ממני עכשיו מלה אחת נגד השיטה שלוטם המציא? מלה אחת? תענה לי… אתה לא עונה. נכון? נכון? כי אתה בכלל לא מבין מה שאני אומר. נכון? נכון? תענה לי. כל מה שאני מנסה להסביר לך שהאיש הזה לא מתעניין בסבל של השכנה שלו, לא יכול להיות שהוא מתעניין בסבל של השכנה שלו, הוא לא מסוגל להתעניין בסבל של השכנה שלו, ואני לא מתכוון להתרגז יותר”.

הרמטכ”ל שלנו חייך בגניבה לעבר לוטם, נהנה מכך שצנזור שם אותם, את שניהם, את שני היריבים המפורסמים של המטה הכללי, באותה סירה. אהבתו ללוטם – שנמנה תמיד על יריביו המושבעים, בעבר, כמובן – גברה עוד יותר. לוטם הסתובב עוד פעם, התכוון להסביר לצנזור משהו, אבל צנזור צווח עליו ממקום ישיבתו, כמו באוטובוס ישבו: “אנשים כמוך, לוטם, אולי משום שאין להם ילדים, הם אנשים מסוכנים, משום שאין להם ילדים, מסוכנים כמו מחלה מידבקת. אתה עקר, לכן אתה יכול לשבת כאן ולגרד בביצים במקום לעשות את העבודה שלך, ואל תספר לי על הבעל של השכנה שלך, כי השב”כ לא יתחיל לתת שירותים לכל המזדיינות שלך, תבין את זה, ועוד דבר…”

5.
למה העליב צנזור דווקא את לוטם? הרי לוטם לא אמר שום דבר נגד התאומה הלא-יפה שלו, ובכל זאת קולו של ראש השב”כ רעד. הוא עזב את המטכ”ל במפח נפש. הש”ג ניגש אל חלון מכוניתו כדי לשאול משהו, ואחר כך התרחק כמו בתוך מסך של סרט קולנוע. צנזור רצה ליטוף. רק עדנה, אשתו הראשונה, ידעה לחבק וללטף אותו כמו שהוא באמת אוהב ובכל פעם שהחברה שלו ליטפה אותו, התחיל להתגעגע לעדנה, רק אז, ככה בכלל לא אכפת לו שהיא הלכה. מובן שהדברים יכולים להצטייר אחרת. אנחנו הרי לא שמוקים כאלה שננסה פתאום לחזור בנו מההיסוס השיטתי שלנו כמספר. הוא אהב יותר מכל ליטופים, ואם היה לו משהו נגד גירושיו, היה זה בגלל המחשבה המציקה, כאילו ישנה רק אשה אחת שאפשר לו להסגיר לפניה סודות כאלו. ברמזור כבה המנוע, צפרו לו, יכול היה שוב להתניע, אבל התעכב בכוונה, יעכב אותם עוד שני ירוקים ושני אדומים בתור עונש. אולי ייסע לעדנה כדי לבקש שתלטף אותו, אחר כך חשב גם על זונה שתמצוץ לו. אחר כך ויתר. גם משום שאסור לאנשי שב”כ ללכת לזונות. אחר כך טבעה מכוניתו בנהר האורות האדומים על הכביש.

רצה לשכוח את הפגישה האידיוטית אצל קדם עדן. היא התערבלה בתוך מריבות אחרות, ופניו של הרמטכ”ל נראו לו מרחוק כמו פני אביו שהוצפו דם לפני מותו. הוא דיבר אל המכונית, בשפתיים ממלמלות אמר לה להוביל אותו כדי לראות את התאומות, והמכונית, כמו תמיד, עשתה את מה שאמר לה. חנה מול הבית בחושך. חשב שאולי יוכל לראותן בחלון, אולי אחת מהן, אף שפחד מהביטוי “אחת מהן”, מסדרות את המיטה לפני השינה, או רבות, או רצות בבית עם כריות בידיים וכותנות לילה חדשות לגופן מפלאנל צהוב.

ויתר ונסע למשרד, פסע במסדרון. עובדת ניקיון אחת הפסיקה לשטוף את הרצפה, כשעבר. כשהתכופפה, התחת שלה היה עגול מאוד. עובדות הניקיון לא דיברו עברית בבניין הזה (עשו להן מבחן קבלה באי-ידיעת עברית). לפעמים שכח שהוא ראש שירות הביטחון הכללי, כל כך נסחף בגעגועיו לשתי הבנות. מוטב היה להעמיד בתפקידו, במקומו, אדם בלי ילדים, כמו הרמטכ”ל שלנו, או כמו לוטם. מצד שני, הצלחתו הגדולה בחקירות, במעצרי פרטיזנים, בתפיסת חוליות התנגדות, היתה קשורה תמיד בידיעה המדויקת איך להפחיד אבות בעניין ילדיהם, ולהיפך, וגם אימהות וילדות כמובן. ידע גם ללחוץ על חולשות של ילדים באוזני הוריהם, למשל היה להם פעם נחקר שבנו היה חירש. צנזור ידע לדבר על זה עם הנחקר, להכאיב לו בעדינות. הידע האבהי שלו עזר לו מאוד. בתולדות שירות הביטחון הכללי לא ייזכר צנזור בגלל המריבות שלו עם הרמטכ”ל שלנו, בהחלט לא.