“ורק כעת אני נבהל פתאום, ולא זוכר אם היה פחד, כבר מעבר לזה, אם ידעתי משהו, אבל ראיתי איך רוני נופל פתאום והתכופפתי אליו ואמרתי רוני אתה בסדר, ורוני לא יכול לענות וראיתי את הדם מהגרון שלו ואת העיניים שלו יוצאות, וצעקתי לו רוני, רוני, וראיתי שהוא גמור, ולא ידעתי מה כעת ומה פתאום וכבר הלכתי לסחוב אותו בכתפיים לאחור, וירו עלי והסתובבתי אליהם ויריתי כמו משוגע, לא יודע לומר לכם” (עמ’ 99). כן, זהו יזהר, והוא מנסה שוב ושוב למסור מגרונות גיבוריו, ומגרונו שלו, את מה שאי אפשר למסור במלים. בספר הזה, במקום שהמלים נגמרות, מתחיל היקום, או ההרג, או העיתונאים המקשקשים, אשר יצאו לתקוף את יזהר על ספרו האמיץ, אבל הם מין פשרה טרחנית בין לשון הספרות לפחיות שימורים של הסדר, וכזוהי תהילתו של סופר גדול, שתמיד יש היוצאים לנשוך בו. מה חטאו? שסיפר מה שראה (“ואחר כך רואים שזו בעיטה שהם בועטים בחוד נעליהם ובועטים בכוח אל סנטרו של המת ופתאם גם מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו”), וההוכחה היחידה נגד מה שראה היא ש”לא יכול להיות דבר כזה”: וכדי לסתור את עדותו עושים מה? משחירים את פניו. זמן רע לפגיעה בנרקיסיזם הישראלי, זמן רע מאוד, יזהר. דווקא עכשיו דרושים ספרי נוסטלגיה. אתה אומר שראית? אנחנו מביאים את הטיעון הלוגי שלא יכול להיות שראית.

אם יש פן אסתטי לייאוש הגדול של יזהר, הוא מצוי באופטימיות הממוזערת של המחבר, המציבה את האדם כטיפש נלחם, או כעובד אדמה מבקש שלום תיכף אחרי המלחמה. אבל ההקשר הוא תמיד הקוסמוס של בן המושבה: “בתוך שמיים נקיים בלי הערפל של תמיד ובלי צעיפי האד, שמי מידבר זורחים בתאורת חגיגה ובכל האמת האמיתית, זו לא כיפה גדולה אחת וזוהרת אלא שפע כוכבים גדולים זורחים ענקיים, נוצצים ורושפים, רגע כמו פירות זהב בשלים, למשל, ורגע כמו עגילים ענביים, ובאותה תנועה של עגילים רכה ורושפת, או כאילו נתחרחר שם למעלה איזה אריג קטיפה שחור מתוח ונקוב בהמון חורים זוהרים וגדולים” (עמ’ 152).

התיאור הזה בגבעות שמחוץ לעיר סואץ המדממת ובוערת, מקום גבורת המצרים והישראלים, מקום מותם של כל כך הרבה בני אדם, נותן ליזהר את פיכחונו. למוות יש ממשלה ואין לממשלה הזאת שום נגיעה במעשי בני אדם, אדישות הטבע היא המבהירה כמה מטופשת המלחמה: “כעת פתאום מתחילים להבין משהו או כמעט להבין, מפני שיודעים שהמוות כאן. ושזה מקום שהמוות לא אכפת לו, לא החיים ולא מותם. בתפאורה הזו של גרמי שמים זוהרים מעל הר סלעי נישפה, כוכבים עצומים שלא אכפת להם כלום לא ממך ולא מכולנו ולא מהם ולא מכלום, ולא אם חיים או לא, או מי גבר על מי. כל זה הוא קטנות ונשאר למטה. ואילו שם למעלה אין כל זה ולא קיים כל זה, לא קיים כלום ולא משנה כלום. […] ואתה לגמרי זר כאן, וכולנו זרים כאן וכולנו מיותרים. […] ואתה כולך ואתם כולכם רק עסק קטן וחסר ערך מול הדבר הענקי האדיר והזורח ביפעת הכוכבים החוגגת הזאת, ואיזו יפעה, איזו תפארת כוכבים חוגגת שם, אבל אף אחד לא נוגע בשני. ובעצם אין למה לצפות” (עמ’ 153).

כוח לשונו של יזהר הוא בהיותה בעיקר קולנוע סוחף, לצאת אל מה שאינו ניתן לתיאור מילולי ולהביא עד סוף המשפט – דרך שמות העצם והפעלים, בסוף הסצינה – את מה שייוותר בזיכרון: מראה, מראה נידון לזכירה. “אלה המתים מן הקרב הזה, שאך הנה זה נפלו באמצע הריצה שלהם, אחדים על אפם והרובה בידם המושטת ואחדים כפופי רגל אחת גם הם כמו באמצע ריצה, ואחדים היו ששכבו על גבם ופניהם לשמים בזרועות פשוטות […] והם היו מוטלים כאן פזורים אחדים בכל רחבי השדה ואולי הם אפילו עשרים, שלהם, (וכמה נפלו משלנו?) שכובים על צדם ועל פניהם ועל גבם” (עמ’ 25). הדיבור הכי סוחף נשאר טיפש על יד המוות, טיפש כמו המלחמה, מלחמה שלא צריך היה שתפרוץ, שאפשר היה למונעה, שהנהגה פוליטית וצבאית אשר אין גבול לריקבונה אחראית היתה לה.

המלחמה היא המקום שבו מתנסה יזהר במגבלות הלשון. כך הוא מוסר את שרידי הקרבות מפיהם של שרידי הקרבות. את מה שמתנסח בדיבור יומיומי אין הוא מסוגל לתאר טוב יותר, אף אחד לא מסוגל לתאר טוב יותר, כי הרגע שבו האין מכסה על היש אינו יכול להיות מתואר בלשון בני אדם: “אף אחד לא יודע או לא מעז, או אולי רק דל כוחו, למצוא ולומר, ומה נשאר? שוב שהיה קשה, או זוועה או אש תופת, או דיבור שטוח כמו, ופתאום התלקח הטנק, מה זה ופתאום התלקח הטנק, למה לא מספרים מה באמת היה, מה שכל חייו יישאר מצולק בו ולא יוכל להתעלם ממנו גם לאחר שיעברו שנים, כשהכל כבר רחוק והיה מזמן, מה זה באמת כשהטנק מתלקח ומתחיל לבעור ואחד קופץ ואחד נשרף, ומה זה נשרף, איש אינו יכול לאמור את הדברים הגדולים באמת” (עמ’ 164). זהו המפתח לתחביר היזהרי, לתשוקה היזהרית, למגבלות שיזהר מכיר בהן: אי אפשר לומר הכל, אבל צריך לומר כל כמה שאפשר, אחרת מתפקע האדם ולפעמים לוקח לו עשרים וחמש שנים עד שהוא מספר את מה שמרעיש אותו. מי שאינו מבין כי הזיכרון מעצב לאט לאט את מראות העבר כאילו היו הווה, אינו מבין מהי ספרות, מהי עשיית ספרות.

יזהר נזהר מתיאור של ‘אני’ בלשון ‘אני’. תחת זאת הוא הופך את ה’אני’ לסתמי-רבים (“לא יודעים מה לומר ולא מה צריך, ורוצים גם שכבר נעבור מכאן”), או גוף-שני (“אף פעם לא ראית מתים, וודאי שלא כל כך הרבה ולא כאלה שרק עכשיו מתו ושרק לפני רבע שעה עוד רצו חיים”) להוציא פעם אחת מעניינת מאוד. ודאי שנוכחות המספר איננה נוכחות של מצלמת קולנוע. לכן הוא יכול גם לשער: שיעורים של זמן, של מעברים חדים מהווה לעבר.

המלחמה היא באמצע היקום, מבחינתו של יזהר, והברירה אצלו תמיד היא בין חקלאות (וצל, וגידול פרחים, או פרדס של המושבה המנדטורית, ומים – כמה יפה מתוארת מקלחת מאולתרת של אחד הלוחמים באמצע הלילה) לבין מלחמה (וחום נורא ומדבר וסבל של אין-תכלית). גם מן הבחינה הזאת צריך לקרוא את הספר הזה כמין אחרית דבר ל”ימי צקלג”, בלי הפאסיון משם, בלי גידי, בני, עמיחי, צ’יבי וכל האחרים, אחינו הגדולים מהתנועה. עכשיו יזהר מסתפק במועט.

הנרטיב מתארגן סביב חיפושו של המספר אחרי אליהו, קרוב משפחה, כנראה, חקלאי המסמל בשביל יזהר את המעט שיש להתגעגע אליו בארץ. הפגישה הפתאומית בסואץ החרבה, אחרי שהצנחנים נכשלו בכיבושה, הוא פסגת הספר, מעין קריאת חובה לכל מי שקרא את סיפור מותו של עמיחי החובש ב”ימי צקלג”. כך מניף אליהו הצעיר את יזהר המבוגר, באמצע המלחמה, באמצע הכאוס: “ומתנפל לחבק, לחבק ולחבק, איזה יופי, הוא צועק, ואולי גם דמעות, לא, השודד הגדול הזה, עם הזקן השחור, שלוקח ומרים את זה שכבר הוא חבוק חבוק בזרועותיו ומסובב אותו סיבוב אחד גדול וחוזר ומסובב עוד סיבוב אחד ואולי גם היה יוצא כעת במחול ורק צועק לכולם סביב תראו, בואו תראו, הוא צועק” (עמ’ 198). יופי גדול כזה, מאופק כמו איפוקו של הגבר האהוב. יופי מנוחם כזה מסביר גם את האופן המפוכח, שבו מתאר יזהר את הצנחנים. וכבר נמצא אידיוט ששמע משהו מכותרת עיתונאית וכתב מכתב בעניין הצנחנים, איך זה שכותבים שהם יודעים להסתדר, ולא הבין שהנחמה היחידה בעולם הזה היא הנחמה של להסתדר, כלומר לא ההישרדות, ששמה יצאה לשמצה, משוורצנגר ועד אחרון מדריכי הלוחמה הזעירה ברעננה, נגיד. כי הכל עומד אצל יזהר על האפשרות להסתדר איכשהו ביקום נפלא, אחרי הקרבות, לפני הקרב הבא, ביקום הרמוני שרק מלחמות מחרידות אותו, או להרוג איש את רעהו. ומי שמבקש את אחרית הדבר שלו ל”ימי צקלג” הנה מסכם יזהר את חיינו:

“השגיאה שבמלחמה איננה בפוליטיקה ולא בצבאיות וגם לא בצורך להישרדות, השגיאה היא בעיוורון לחיים, בעיוורון לבני אדם, השגיאה היא בהיתר שכאילו מותר להשתמש גם במלחמה, כשאין ברירה, שמלחמה היא בגדר האפשר, שבתנאים אחדים אין מה לעשות והולכים למלחמה. וכבר שנים קודם הכינו הכול לקראתה, והשקיעו הון וארגון והכנות לקראתה, מפני שהיא אפשרות, אם לא מצדנו הרי מצד האויב, האם היו מקבלים כאפשרות גם הרעלת העיר שלהם? המתת שכונות מגוריהם, האם גם זו אפשרות? הרעלה לא והפגזה כן?” (שם). תמימות? באמת רק תמימות? ואולי ההיגיון האחרון – מנגד לכל גאוני האסטרטגיה, ומנגד לכל המתחנפים לגנרלים – הוא ההיגיון של תמימים כיזהר? די להביט בכל נלהבי ההתקפה של נאט”ו, זו ההתקפה המסתבכת והופכת למלחמת חורבן בחורבן כדי להבין כמה עצמה יש בתום של “השגיאה היא בהיתר שכאילו מותר להשתמש גם במלחמה.”

23.4.99