אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹּב שִׁירִים לְקוֹרְאִים בְּלִי הוֹרִים
כִּי הֵם מְבִינִים לְבַד אֶת מַה שֶּׁהֵם לֹא מְסַפְּרִים
לְאַף אֶחָד. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הוֹרִים נֶחֱרָד לִפְעָמִים
מִמַּחְשָׁבָה, אֲפִלּוּ מֵהֲזָיָה, אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב
בַּדֶּרֶך לַקָּפֶה, אוֹ לַמִּשְׂרָד, מְמַהֵר, עוֹצֵר, חוֹזֵר
מְטַלְפֵן, אוּלַי גַּם מְבַקֵּר, כָּכָה סְתָם לְדַבֵּר, לְסַפֵּר.
אֲבָל מִי שֶׁכְּבָר אֵין לוֹ הוֹרִים מֵבִין אֶת הַחֲדָרִים
הָרֵיקִים, אֶת הַסְּפָרִים הַמְאֻבָּקִים אֶת הַשִּׁירִים
הַמְאֻפָּקִים), עוֹבֵר לְיַד מוֹתוֹ (עָמֹק בְּתוֹךְ הַגּוּף
מַגַּע יָד רַךְ שֶׁהוֹלִיךְ אוֹתוֹ) לֹא לְסַפֵּר, לֹא לַעֲצֹר, לֹא
לַחֲזֹר, לֹא לְטַלְפֵן, לֹא לְבַקֵּר, לֹא לְדַבֵּר

נוית בראל קוראת “כוונה”