שונה בנצי שלנו מגיבורי ההיסטוריה, מלנין האינטלקטואל המזהיר, שהלך לעסוק בפוליטיקה, ולא במסגרת חופשה-ללא-תשלום מהאוניברסיטה, שונה מטרוצקי, שהיה איש צבא גדול וכישלון פוליטי מפואר, ממארא, שזעק “בני אדם לא היו מוותרים על מלוא זכויותיהם הטבעיות ומצייתים לסדר החברתי, אלא באותה מידה שהחברה תפסוק להם גורל עדיף מן הגורל אשר מינה להם הטבע”; שונה מהם בנצי, קודם כל מבחינת עיסוקיו: הוא סטודנט שנה ג’ בחוג למדע המדינה, ויש בו תקווה עזה לסיים, מהר ככל האפשר, את לימודי התואר הראשון כדי להתקדם בעבודתו בבנק. בנצי שלנו חולם בסתר גם לשנות את שם משפחתו לשם קצר וחריף, אולי להמשיך את לימודיו במסלול התואר השני של בית הספר למינהל עסקים, ובסופו של דבר להתחתן, אם לא לפני כן. יש לבנצי בעייה אחת: גובהו אינו מגיע כדי מטר וששים סנטימטרים, וכידוע, אפילו בחורות בממדים כאלה נאלצות לטפח יתרונות אחרים, אם יש להן, כדי לחפות על חולשה מבישה כמו זו של בנצי. שוו אפוא בנפשכם מה רב סבלו של בנצי שלנו, בהיותו נמוך כמו בחורה נמוכה, רק משום שכך גזר עליו הטבע. גם אין לו שם חיבה, אף שהוא משתוקק לשם חיבה, אלא שכזהו טיבו של השם בנצי: אין לו עיבוד לשמות חיבה. לצבי קוראים צביקה או ציקי; ליצחק קוראים צחי או איציק; רק בנצי נשאר בנצי. על כן חולם בנצי לשנות לא רק את שם משפחתו לשם חד וקצר כפגיון, אולי בן, פשוט ב’ ון’. גם את שמו הפרטי הוא חולם לשנות, אולי אחרי מות הוריו. מכל השמות מוצא חן בעיניו השם מנחם. העולם מלא אפשרויות.

לנין נרצח ביריה. טרוצקי נרצח בגרזן. מארא נרצח בפגיון. מאיר הרציון עבד ניתוח בגרונו בליל קרב. בנצי נשא את עלבונו יום יום כמו מאכלת שוחטת לאט את הנפש, ואף על פי כן קיבל בשקט את נידויו. בסיכומו של דבר, אם אפשר כבר לסכם מקצת חייו של בנצי, חייב הוא תודה לתעשיית הביגוד וההנעלה המתרחבות של ארצנו. ומדוע חייב בנצי תודה לתעשיית הביגוד? כיוון שבעזרתה יכול היה, יום אביב בהיר אחד, להלך על עקבים גבוהים וגם להסתירם, בעת ובעונה אחת. למרות שמדובר בתפנית המרכזית של הסיפור, נבהיר זאת כבר עכשיו: האופנה החדשה התירה לגברים נמוכי קומה כמוהו לגבוה ב-15 ס”מ. אכן, יש משהו נפלא במכנסיים המתרחבים למטה ומכסים את רוב-רובה של הנעל ואת עקבה ואת סביבתה. אותם חמישה עשר סנטימטרים שהגביהו את בנצי (מ-1.58 מ’ עד 1.73 מ’) לא נראו מגוחכים כלל וכלל הודות לכיסוי הרחב כמו קרינולינה. גם תוספת הגובה, אילו צמחה מאליה, בין הברך לירך, למשל, לא היתה נראית מגוחכת. כך או כך, חייו של בנצי השתפרו מיד.

בחור מכוער לא היה בנצי, ואלמלא אהבו הנערות הנמוכות בחורים גבוהים, כיוון שסבלו בעצמן מאותה חרפה לא צודקת, ואלמלא נאלצו גם הנערות הגבוהות, בעל כורחן, להסתפק רק בבחורים גבוהים, היה בנצי זוכה כבר מזמן לשכב עם אשה, ואולי גם להתחתן, ואפילו עם בתולה. שומה על המספר העוסק בקטנות, למנות גם חוב שלישי שחב בנצי לעולם, בנוסף לחוב הגדול לאופנאים רחוקים, ולתעשייני ביגוד והנעלה. חשוב לציין במקום זה, כי גדולתה של ההיסטוריה הכתובה, שהיא יכולה לחסוך מקוראיה שמחות קטנות. כמה חשוב לכותבי ההיסטוריה אושרה של נערה שגילתה תכשיר חדש ויעיל להלבנת השפם, או לסילוקו של שיער זכרי מרגליים נקביות? לגמרי לא חשוב. ומה יכול לכתוב היסטוריון, או אפילו מחבר רומנים, בראותו סטודנט נמוך למדע המדינה, בעת שהוא שותה בקפיטריה, בצמא, כמעט בלי בושה, לעיני כל, את דבריהם של יושבי השולחן הסמוך לשולחנו, תלמידי המגמה לחשבונאות, שנה ב’, בקפיטריה של הפקולטה למדעי החברה, מלאי חדווה, מסיבה שהיו בה, הם או אחרים, אולי אפילו רחצה לילית בבריכה פרטית, כנראה, וגם אם מישהו מהם זוכר את בנצי, מבחין במבטיו (לבדו הוא יושב, כבר לגם את כל מה שנשאר בבקבוק המיץ שלו) גם אם זכר אותו מישהו משיעור המבוא לכלכלה מדינית, נניח, הרי לא יזמינו להצטרף לשולחן, שלא לדבר על הזמנה למסיבה. ומצד שני, מדוע אין בנצי קם ומצטרף בעצמו לשולחן החשבונאים-לעתיד? ובכן, בנצי מסתפק בעמדת ההתבוננות המיושבת. יש בו שקט בטוח. זעם קדוש פורץ לפעמים מליבות הקוראים, נוכח העולם הבדוי, המתאר אי-צדק. לא כאן מקומכם, אוהבי האי-צדק והצדק. הרי בנצי עצמו אינו הולך הביתה להניח את ראשו על הכרית ולנעוץ את עיניו בחשיכה, עד שדמעותיו שלו מצטרפות לחשיכה כגשם לים. ומה יאמרו אלה המבקשים לכעוס דווקא כרגע, אם נבטיח להם בהן צדק, כי הסטודנט בנצי ממדע המדינה שנה ג’ הבין תמיד, ומתוך בגרות מעוררת קנאה, שאסור לו לצפות למצב עניינים אחר?

כבר בהיותו תלמיד תיכון, שנים לפני העקבים החדשים, נהג בנצי ללכת למסיבות הכיתה הפתוחות לכל: שתיים-שלוש בחגים היהודיים הפחות עצובים (חנוכה ופורים), וכמובן מסיבת הסיום. בדרך כלל היה ממונה במסיבות אלו על כיבויו הפתאומי של האור, על פי הוראה מוסכמת מרמי, ראשון המתגלחים (כבר בכיתה ו’). החושך שימש לבני הכיתה מחסה בלתי צפוי, לכאורה, למחוץ פטמות, לשרוט שדיים, ובנצי חיכה בשקט, בחושך, ליד המפסק, לצעקתה של אחת הבנות “מספיק עם זה”, ואחר כך, בדרך כלל אחרי קריצת תודה זחוחה מרמי, קיפל את המכנס הימני, יצא אל אופניו, ורכב הביתה. ומה עשה בימי ששי בערב? במסיבות האחרות, הצנועות יותר, יש אומרים אינטימיות, לא השתתף בנצי. לפעמים הלך לכיכר המרכזית של עירו, ישב על ספסל, התבונן בעוברים ושבים. לפעמים הלך עם שני בניה הצעירים של השכנה מן הדירה ממול לקנות שלגון. לפעמים רכב עם חבריו הטובים לטייל בכבישי אזור תל-אביב. מרחוק נראו כמו ילדים קטנים. אבל באמת הם לא היו ילדים. ובכלל, לא כולם היו עדינים. אחד מהם נתפס פעם כשהוא מציץ בהזדווגות אוהבים נרגשים בגן ציבורי אחד. חבריו של המציץ רצו לבקש מהגבר לסלוח. הגבר רכס את מכנסיו. הוא היה גבוה. גם האשה, ששכבה על הדשא ובכתה קצת, היתה די גבוהה. בסופו של דבר, אחרי שלבש את חולצתו, הסתפק הגבר בסטירת לחי למציץ. האחרים חיכו לו למטה, ליד חניון האופניים. כשבא, מתייפח, לא לעגו לו, אבל גם לא אמרו מלה. המשיכו לרכב. אגב, בנצי לא עישן וגם לא התכוון לעשן. עניין זה יכול להעיד כאלף עדים עד כמה לא רצה להיות כמו האחרים. הגבוהים בכתה, למשל, כולם עישנו, בלי יוצא מן הכלל. אבל הוא לא גינה את העישון. לפעמים צפה בכיכר בפליאה, בימי ששי בערב, בגברים מעשנים, ניסה לראות את התענוג על פניו של המעשן, ולמען האמת יש לומר גם, כי שמע פעם שיחה בקופת חולים על הפרעות גדילה בגלל עישון.

בנצי ידע כי מקומו יהיה ביציע המאחרים, אבל גם שם רואים את ההצגה, אם גם מחמיצים כמה דקות. לכן לא התלונן אף פעם, לכן שמר על קור הרוח, על סובלנות, על נכונותו לעזור, לגבוהים כמו לנמוכים, בלי שום הבדל. בדיחות על חשבונו קיבל ברוח טובה. הבדיחה הידועה ביותר שנזרקה לחלל האודיטוריום באוניברסיטה, נשמעה ב’מבנה הפוליטי של ישראל’. כאשר קראו בשמו “שטרקמן, בנציון”, מתוך רשימת הנוכחות, והוא נעדר, או לא הספיק לענות, השיב מישהו אחר: “הלך לאיבוד בדשא”.

ולפעמים, כמובן, התקשה להירדם. ער שכב משך שעות, התהפך, חזר והתהפך, וחלם בהקיץ, או בתוך שנתו, על גאולה. גאולה, אם חוזרים רגע להשוואה הלא הוגנת בין בן גוריון לבין בנצי, היא עניין מכביד מהבחינה הלשונית. אבל גאולה בשביל בנצי יכולה היתה להתמצות במשגל טוב, כמו בין צמד המזדווגים העירום בגן שבקצה הגבעה ברמת גן. גאולה יכולה להיות נערה שמנמנה, די נמוכה, שהאירה לו פנים לפני הרבה שנים במשרדי הרס”ר, ואחר כך הלכה לאיבוד בתוך המוני החיילים בצבא. לא, בנצי לא חיפש אחריה. לא חיפש, כי התבייש לשאול מי היא, איפה היא משרתת, מתי היא נוסעת הביתה, מנין היא, וכו’. הכל היה אחרת, אילו מצא אותה, זה כן, אבל הוא לא מצא וזהו. זהו? לא כל כך זהו. שנים אחרי שחייכה אליו, לא הרפה ממנו החיוך, בלילות בעיקר, במיטתו, בבית אבא ואמא, חזה עגלגל מכוסה בחולצה צבאית צרה מתפקעת מהעדר פרופורציות בין גובהה לגודל החזה (גם הצבא חושב במונחים סטריוטיפיים: אם היא קטנה, בטח גם החזה שלה קטן, כביכול). היו לו גם תכניות אחרות בשוכבו במיטתו: השקעות בצמודים, נסיעות למשחקי הכדורגל של קבוצתו, כלומר הקבוצה שאהד, מן הליגה השנייה, ארגון התד”ל לשירות המילואים, איך לתחוב לשם כמות גדולה של חפצים בצורה המסודרת ביותר, וכמובן רכישת סטריו מוצלחת, אחרי סקר שווקים מקיף, רכישה וסקר הזויים לגמרי. מעולם לא ריחם בנצי על עצמו. היה בו משהו מגדולתם של אסירי מצפון ואסירים פוליטיים במרתפי העינויים. הוא ידע כי אם יניח לכאב לחלחל אל תוכו, יחוסל מיד. מעולם לא הסגיר טרוניה או תלונה על מצבו בעולם. יכול להיות שאפילו לא ידע כי מצבו בעולם איננו כל כך טוב. אולי חשב אפילו כי מצבו טוב. יום אחד, כאשר ישתרע לתוך פתחה של אותה אמריקאית רזה, ולרגע קט לא יידע מה בדיוק עושים, גם אז ישמור בנצי על קור רוחו ויחשוב טוב טוב על מה שראה בתמונות, בסרטים, מה שקרא בספרים. עד אז, וגם אחר כך, לא יידע בנצי שום צער, מכל מקום, לא צער גלוי.

פעם בא הביתה, אחרי יום לימודים ארוך באוניברסיטה, ואמו שאלה אותו בקול מאופק, אבל חרד קצת, בפעם המי יודע כמה, אם אין לו הערב מסיבה, או אם אינו הולך לסרט קולנוע או להצגה, או מדוע אינו מזמין את הבחורה היפה ההיא (ככה קראו בביתו, הוא והוריו, לחיילת המחייכת, מאז סיפר עליה לפני שלוש שנים; מאז, יש להודות, פחתה האהבה, אבל לא דובר בפיחות, ואותו סיפור נקרש והתייצב כאירוע רב-חשיבות וניתן להשגה, בעזרת עוד קצת מאמצים, אצל אמא, שלא התערבה בחייו, כמעט בשום נושא; אף פעם לא שאלה אם התכונן לבחינה, למשל). לפעמים נידנדה לו אמו מעבר לנידנוד הסביר, ואביו הביט בהם בדאגה, בעודו מקלף מלפפונים, או פותר תשבץ מסובך. אבל גם אז לא הניח בנצי לארס לחלחל אל תוך מחשבותיו, זכר לא להתעצבן, שכן בעומק ליבו ידע כי הכל, הכל הופך להיות חומר נגדך, דווקא מבחינת המאבק בין השקט לרעל. הרעל זר לגופך. השקט לא. היתה בו, אם כן, בגרות מוזרה, לא מינית דווקא; המיניות אף פעם איננה מבוגרת — הבה נודה אנחנו, היודעים טוב יותר מבנצי כמה תינוקית היא האורגזמה — אבל הבגרות שלו נתנה לו להבין כי אמו היא הסובלת מבדידותו, לא הוא. הוא, זמנו בידו, זמנה שלה חולף, מהר מכפי שאפילו היא מדמה לה, ואולי משום כך, אולי גם בגלל סיבות אחרות, דווקא היא, הנשואה, התקשתה להבין כמה פשוטה ההיסטוריה: כל אדם מוצא לו ביום מן הימים את אושרו ובאמת אין שום סיבה להתעצבן.

על כן שכב בנצי בלילות על משכבו והזה, או מוטב לומר תיכנן, את אושרו ואת דמותה. וכל אימת שאימו הציעה לו ללכת לסרט, או להצגה, או לחברתה הטובה מהלאגר, שיש לה בת בתחילת התיכון, ובבית ההוא יש דיעה טובה מאוד על בנצי, אחרי שנתן גם לאמו וגם לחברתה מהלאגר ייעוץ פינאנסי, איך ומה לעשות במארקים שהן מקבלות מגרמניה בעבור מה שעשו להן הנאצים, כל אימת שהציעה אימו הצעות כאלה, אמר לה בנה: “ומתי אני אבלה איתך, אמא?” ומי שחושב כי היה כאן איזה מעשה צביעות או צדקנות, אינו מבין כי בנצי אהב באמת את אמו, ונהג לספר לה מעוללות החיים באוניברסיטה לפרטי פרטים, וכאמור, לא כעס, כאשר חזרה תמיד לאותן נקודות, כאובות כביכול, בעניין החיילת המחייכת מאז, או הנישואים המתעכבים. אין צורך לומר, כי בנצי לא העז לבטל מכל וכל את פרשת החיילת הנשכחת הזאת. אולי לא רצה לפגוע באמו, שבנתה עתיד רומנטי מזהיר על גבה של אותה אלמונית. אולי הוא עצמו המשיך להחזיק את דמותה על לוח ליבו. אולי עזרה לו בכך דווקא אימו, שלקחה את כל העניין ברצינות של ממש. וכך, במקום ללכת עם אמא לקולנוע, היו פוסעים, מדי ערב, הבן והאם, לאורך שכונתם, הוא מביט בעבים, היא מביטה בו, ולפעמים הם גם מחליפים מלה או שתיים על השרב, או על הגשם, או על החדשות.

יותר מכל חייב היה בנצי תודה לצבא הגנה לישראל, כמו כולנו, אבל מבחינה מסוימת אפילו עוד יותר. בעיקר חייב הוא תודה על שירות המילואים השנתי האחרון וזה שקדם לו. עצות שנתן לחבריו לפלוגה בענייני השקעות בבורסה, הפכוהו בשנתיים האחרונות למילואימניק הפופולרי ביותר, ככה נאמר לו במפורש וכך גם סיפר לאמו בטלפון, עוד באותו ערב. עד לפני שנתיים או שלוש עסקו הכל במין, בניבולי פה, בהרפתקאות מלוכלכות ממש, והנה עכשיו (שמא קשור הדבר בחילופי השלטון, אחרי שהחיים הפכו להיות כלכליים יותר?) הפכה ההשקעה הנכונה בבורסה לשיחת היום, ואנשים כמו בנצי, גם אם לא הכל במאהל הכירו את שמם, היו לבעלי ערך רב ביותר. בעיקר מדובר היה בששון, שכנו לאוהל. בשנים קודמות העביר ששון את זמנו ואת זמן חבריו בסיפורי זימה. לטענתו, שכב אפילו עם שתיים-שלוש נשים ממש באותו זמן. אילו העז בנצי לשאול שאלות בעניינים כאלה, היה מבקש לדעת יותר על הסימולטאניות, אבל בנצי, כאמור, או כמובן, לא העז. בשנה שעברה הביאו עצותיו של בנצי הרבה רווחים לששון, והוא תלה ציפיות גדולות בשירות המילואים הזה. ששון זה גם הכתיר, לאות תודה, את בנצי בתואר “שר האוצר האמיתי של המדינה”. צריך אולי לציין, כי ששון היה האיש שדחק בבנצי לרכוש נעלי עקב גבוהות. “תאמין לי, אפילו הבחורה שתתאהב בך, אני לא אומר, תתאהב בך בגללך, לא בגלל שום יופי וגובה וצבע של העיניים, אפילו בחורה כזאת תתאהב בך עוד יותר, אם יהיה לך עוד קצת גובה. כן כן”, אמר לו בשקט, כאילו בנצי התווכח איתו, “אהבה צריכה גם שקרים. אני לא אומר שאתה חייב לשקר אותה כל הזמן. מה שאני אומר זה שהיא רוצה שתשקר אותה ואל תגיד לי שאתה לא יודע איך מתי שבחורה שואלת אותך, ממש ברגע שאתה מכניס לה, כן? אל תגיד לי שאתה לא שמעת אף בחורה מבקשת שתגיד לה ‘את זונה מלוכלכת’, אני במו אוזני כבר השחלתי אולי עשר כאלה שאמרו לי בדיוק ברגע שדחפתי להם את הנבוט ‘תגיד לי שאני זונה מלוכלכת, נכון אני זונה מלוכלכת?'” והוא הגביר את קולו וניסה לחקות קול נקבי, ואחר כך הוסיף: “אתה חושב שהם באמת מתכוונות לזה? שהם זונות מלוכלכות, איכס, אני הייתי דופק זונה, ועוד מלוכלכת? אבל זה השקר שהם רוצות”, ואחר כך, לטובת בנצי, הנמיך את קולו וחזר להסבר החרישי “אז מה? היא באמת חושבת שהיא זונה מלוכלכת? מה פתאום? אבל היא רוצה שתשקר עליה”. ששון עצמו, שדפק לא מזמן תיירת שבדית, באילת, באמצע היום, על החוף, כאילו אף אחד לא היה שם, הוא בעצמו, אף שגובהו מתנשא כדי 1.73 מ’, פוסע על עקבים בני 17 סנטימטרים כל נעל. ואשר להסתרת העקבים, מה העניין? תקנה לך מכנסיים מתרחבים, אמר ששון, אף אחד לא שם לב, ואפילו אם שמים לב, מה זה משנה? גובה זה גובה. במילואים, יש להודות, חזר גם ששון לגובהו הקודם, ורק בלילות, כיוון שהיו לו עניינים בעיר הסמוכה לבסיס, היה נועל את נעליו גבוהות העקב, ויוצא מתוך האוהל תמיר וזקוף כאילו עבר כישוף.

הנה כי כן, אולי בעקבות סיפוריו של ששון, שכנו לאוהל, חזרה החיילת נפוחת החזה, הנמוכה ממנו, לתעתע בבנצי, אולי לשמח אותו, כמו בכל שירות מילואים, אולי בכלל בגלל החיילות הסדירות, הצעירות, הצוהלות, המשוטטות בבסיס המילואים הצחיח הזה, למרות שמן הסתם זו שלו כבר השתחררה מזמן, אולי נישאה והיא מגדלת ילדים (תאמרו אתם), למרות זאת, נשארה כמוסה כחיילת צעירה, באותה חולצה צבאית, שכפתוריה יצרו מעין אי התאמה נאה דווקא במקום שבו ניכרה החזיה בכל יופיה (בנצי אוהב חזיות). בעת שירות המילואים הזה התברר מעל לכל ספק, כי כל חיילי המילואים עברו מהפך אמיתי, לא רק ששון, והמהפך לא בא לידי ביטוי רק בעליית ערכו של בנצי בעיניהם, גם בעיני מי שסירבו להיפרד מעלילותיהם המיניות; כהן, למשל, התעקש להמשיך ולחפש חיילות סדירות שימצצו לו במשרדי הרס”ר, כמו ההיא מאז, ואף על פי כן, גם הוא ישב בשקט, במעגל, כאשר בנצי הסביר להם את חשיבותו של המדור הכלכלי, ואת היכולת להבחין בין ניירות ערך מסוג אג”חים לניירות ערך אחרים, ומט”חים וגמ”חים, וכל הרזים הנפלאים הללו, שמעלים כסף בחלומות הלילה, כמו תחתונים מנופחים אצל חיילים סדירים ביציאה מהמקלחת. וראוי אולי גם לציין כי בדיוק בשעה שהיו חיילי הפלוגה בשירות המילואים שלהם, יצא אחד מעיתוני הערב בחידוש מהפכני – מוסף כלכלי על פני 15 עמודים תמימים. מאליכם תבינו, קוראים יקרים, את פשר התשואות ואת קריאות החדווה ואת הציפיה למנוחת אחרי הצהריים, אחרי הפריקה או ההעמסה, ולפני השמירה, כאשר בנצי יושב במרכז המעגל, ומפענח את אותות המדור. הרוב העדיף רווחים קצרי טווח. כל ניסיונותיו של בנצי לדבר בשבחו של הפיקדון ארוך הטווח עלו בתוהו.

ואכן כאן גם לא נדדה שנתו של בנצי. כאן ישן טוב. כאן ישן הרבה יותר שעות משישן בבית. אולי היתה זו העבודה הקשה. הוא גם לא ביקש לצאת הביתה בשבתות, או לאפטר המרגש, שחבריו-לנשק ייחלו לו, כולם, בלי יוצא מן הכלל, חוץ ממנו. כי הוא הסתפק בטלפון אחד לערב לאמו הדואגת והגאה בשירותו. מדוע היתה גאה? משום ששירת במקום בטוח, לא מסוכן בימים שבהם שוב רעמו תותחי צבאנו באחד הגבולות, כדי לחפות על מפלותיו באחד הגבולות האחרים, כרגיל. קצר רוח היה רב”ט שטרקמן, כל אימת שנראה כאילו חזרו לסורם, והחלו לספר את נפלאות הרפתקאותיהם המיניות, בעיקר בלילות השמירה. מדוע קצרה רוחו? אולי משום שהשיחות על המט”ח-אג”ח-גמ”ח לא הותירו בו תחושה עזה כל כך של רפיון אברים. אולי משום שרפיון האברים הזה הוליד בו פתאום, תוך כדי תחושה של צניחה מטה מטה, לתוך בור של שינה בהקיץ, חשד בחבריו לנשק, כי לא דיברו אמת, או הגזימו. איך אפשר להאמין — גם אם תמיד האמנת, משך שנים האמנת — שבחורה באה לעבודה בעיריה, מסננת לעבר שותפה לחדר, כלומר שמואל פרנקפורטר, שאין לה תחתונים מתחת לחצאית, וששמואל פרנקפורטר שיחק אותה באדישות גמורה, והיא ממשיכה לומר לו מה אין לה ומה אין לה ומה אין לה עד שנעל הפרנקפורטר הזה את הדלת ובעל אותה על השולחן, והיא צרחה: תדפוק אותי, תדפוק אותי, מה חיכית כל כך הרבה? תדפוק אותי. יתר על כן, פרנקפורטר היה נמוך ולא היה יפה ולא היה חכם, ולא למד באוניברסיטה, אפילו לא חצי ב.א., ואיך זה יכול להיות, חשב לו בנצי. ולמרות כל מה שנאמר למעלה, יצוין כי מדובר היה בשיפור גדול. זו רק רגישותו של בנצי שעוררה בו אי אמון ועצבנות לא מובנת. בדרך כלל, ריסנו חבריו למילואים את הזיותיהם. המהפך, כלומר עלייתו של הימין לשלטון, היה מעין נחמה גדולה לבנצי (לא רק במילואים אפשר היה להיווכח במהפך הזה: אלא גם בספריות, בבתי הקולנוע, ובעיקר בבית הכנסת של האוניברסיטה). והוא, לשקר לא רצה. אולי לא ידע לשקר. אולי ילמד לשקר רק אחרי שישכב עם אותה אמריקאית מנוזלת, ואחרי שיידע אותה, ילמד לעטר את העניין עצמו באינסוף ואריאציות כדוגמת ששון ופרקנפורטר.

תיכף אחרי המילואים, כשהגיע לאוניברסיטה, עבר ליד התקהלות. עמדו שם בעיקר סטודנטים ערבים כהי פנים, בורקי עיניים. הם עמדו יחד. מולם ניצבו היהודים שהתגרו בהם (לא בדיוק יהודים, אלא קוזקים יהודים, כלומר עם כל הקריאות הגזעניות והאיומים לרצוח וההתגרויות בנוסח “נעשה לכם מה שעשינו לאחים שלכם במלחמה”, והערות כאלה, בניגוד מפורש לרוח האומה) ובצד עמדו כל היתר, שהתבוננו בוויכוח הסוער. אלמלא חזר באותו יום בנצי משירות המילואים הממושך, לא היה עוצר להאזין לוויכוח, תמיד מיהר בקרבת התקהלויות, כחתולה ברחוב הומה, ומכל מקום, כמה מהסטודנטים הערבים טענו בלהט, כי הם רשאים ללמוד בארץ הזאת, ולחיות בארץ הזאת, ולעבוד בארץ הזאת, ולהוליד ילדים בארץ הזאת, בזכות ולא בחסד. בשלב כלשהו השתרר שקט. אלו שטענו כי הערבים ממילא נהנים מכל הזכויות הללו השתתקו, כי מה יכלו לומר עכשיו על התביעה לשוויון, אם כבר יש שוויון? ואלו שטענו, כי הערבים אינם זכאים לזכויות הללו — התביישו, ואלו שתקעו בדיחות במקומות השקטים של הוויכוח — גם הם השתתקו, וכל השקט הזה חיכה לבנצי, שיבוא ויאמר את מה שיש לו לומר, והוא באמת השתרבב מתוך קהל המאזינים, הישר אל קו החזית, מצא את עצמו בדיוק מול הסטודנט הערבי מחשבונאות ג’, הביט בעיניו, ראה כמה עצבניות הן, ופתאום אמר בקול שאפילו הוא לא הכיר: “שלוש שנים אנחנו משרתים בצבא. שלוש שנים אנחנו קורעים את התחת. נותנים את החיים בשביל המדינה שלנו. ואתם מה? רק זכויות, נכון? רק ‘מגיע לנו’, ‘מגיע לנו’, ‘מגיע לנו’, ואני בכלל לא מדבר על מילואים, חודשיים בשנה, חודשיים”. את המלה ‘חודשיים’ הדגיש בטרוניה, כאילו הערבי הזה היה מפקד הפלוגה של בנצי, וכאילו הוא קרא לו למילואים ארוכים ותכופים. שקט השתרר סביב. בנצי שקל אם לחזור על מילותיו האחרונות, אחר כך הופר השקט, כמעט מהומה פרצה, “הוא צודק”, “הוא לא צודק”, אנשי הביטחון של האוניברסיטה החליטו, לא לפני שדיברו במכשיר הקשר עם דיקאן הסטודנטים, המושל הצבאי לשעבר של טייבה, אהרן שלוש, והלה התיר להם לפזר את ההפגנה הערבית בגלל סכנה לשלום הציבור. אנשי הביטחון ניגשו לסטודנטים הערבים, חטפו להם שלט אחד, הסטודנטים האחרים קיפלו את הבריסטולים והסתלקו מהמקום עד להפגנה הבאה, העוברת תמיד דרך שלוש עם כל ההשפלות של “מאיזה חמולה אתה?” ו”אני מכיר אותם טוב טוב; עושים צרות”, אבל לערבים לפני הבחינות אסור להסתבך, וגם ליהודים אסור להסתבך לפני הבחינות, וכשהכל התפזרו בקול תרועה, אמר לבנצי אחד מהסטודנטים למדעי המדינה ב’, כאילו הוא עצמו לימד את בנצי מה להשיב: “הכנסת להם, צוציק, מה?” ואחר כך, בקפטריה, ראה בנצי את הסטודנט הערבי, כשהוא קורא את מוסף הכלכלה של עיתון הערב הנפוץ ביותר. חשק עז עלה בו לגשת ולהתנצל. על מה להתנצל, לא ידע. אפשר להניח את הפיסקה הזאת לא גמורה, אבל אולי צריך לומר משהו גם על תחושתו של בנצי. תחושת ניצחון? לא. האם באמת כעס על הערבי, או על הערבים? לא. האם באמת חש תשוקה לייצג את עמו המתייסר? לא. האם סבל בגלל המילואים? לא ולא. להיפך. האם חשב על הסטודנטיות היפות מסביבו? לא. ובכל אופן, לא ניגש ולא התנצל, וגם לא סיפר על האירוע הזה אף פעם לאף אחד.

ומה עוד שמר בסוד מפני אשתו, סינדי, אחרי החתונה? לא סיפר לה על רכישת העבודה הסמינריונית שהפרידה בינו לבין התואר האקדמי. מה כבר יכולה אמריקאית מארצות הברית של אמריקה לדעת על כל החובות הללו מהגן דרך בית הספר היסודי ובית הספר התיכון והצבא, עם טופס השחרורים, וכל הציוד שהלך לאיבוד וצריך לגנוב ציוד אחר במקומו ממישהו שיגנוב ציוד אחר במקומו, וכן הלאה, ואחר כך האוניברסיטה הזאת עם הבחינות והעבודות, והאנגלית למתחילים ולמתקדמים, גם כן חיים, אבל בנצי לא התלונן, פשוט שתק, כדרך ששותקים האסירים הפוליטיים הגדולים, נלסון מנדלה באי שלו, למשל.

באותו אביב נפלא, שבנצי עשה את שירות המילואים השנתי שלו, עברו הבחירות להסתדרות הסטודנטים מבלי ש90%- אחוזים מהסטודנטים יידעו עליהן דבר וחצי דבר, ואף על פי כן נמלאו המנצחים שמחה והמפסידים חרקו שיניים. בסמינריון על משנתו המדינית של קארל מרקס אמר הסטודנט משה כהן לד”ר ארווין שטיינצונג, אשר הגיע אלינו מארצות הברית ודיבר פתאם על הטרילוגיה של אייסיכלוס: “אתה תסלח לי, דוקטור ארווין, אבל אני לא בדיוק הבנתי אותך. כל מה שאמרת מהתחלת השיעור עד עכשיו שייך לחומר של הבחינה או לא שייך?”, ודוקטור שטיינצונג אמר לו: “מה זה משנה? מה זה משנה?”, ואץ להמשיך ולדבר על הפיתרון של הטרילוגיה, עם הנאום של אתינה, או מי נואמת שם, ומשה כהן, בשם איזו רטינה קולקטיבית, שטרם סרה מארצנו מאז מלחמת יום הכיפורים, אמר: “מה זה משנה? בן אדם, מה אתה חושב שאנחנו עושים כאן? נהנים? אתה קורא ספר, מספר לנו קצת על מה שקראת והופ, אנחנו חייבים להתעניין בזה. מה זה משנה? זה משנה מאוד” וד”ר שטיינצונג אמר מיד, אבל מיד, כאילו רק עכשיו הבין לאן נקלע: “אה, לא לא, בטח לא שייך לבחינה, זה חומר של רקע תרבותי, אתם לא צריכים לרשום כלום, שום דבר”, והכיתה כולה גנחה גניחת רווחה, סגרה את המחברות והפסיקה להקשיב לעניין הנישואים והרציחות בפרומיתיאה, כי השאלה של משה כהן היתה שאלה, והתשובה יכולה היתה להיות עמומה יותר, ובכלל, שטיינצונג נהג לדבר על הרבה דברים שאינם שייכים בכלל לחומר הבחינה. זה דבר אחד שקרה באביב ההוא, כשבנצי היה בדיוק במילואים.

דבר אחר קרה בקפטריה באותו אביב נפלא: בראש נטוי ניצב לו אבי, זה אבי מתנועת המחאה של תיכף אחרי המלחמה, ששינה את דעתו באופן נחרץ מאוד כבר באמצע המלחמה, ואחר כך שינה את דעתו מחדש באמצע המחאה, וזכה לשני ראיונות גדולים במוסף סוף השבוע של “ידיעות אחרונות”, ושנתיים אחר כך שינה את דעתו על כל מה שעשה במשך השנים ההן וזכה לראיון בעיתון הערב המתחרה, ואז אמרה לו נוגה, שהמבטים האלה באמצע הקפיטריה, כאילו מדובר בציד כישרונות צעירים, בכלל לא נעימים “ותסלח לי” היא הוסיפה, “מה אתה בכלל רוצה ממני? מה אתה תוקע עיניים כל הזמן? אתה רוצה שמישהי תסרס אותך יום אחד? עומד ותוקע מבטים בכל מיני בחורות. מה אתה בכלל רוצה ממני?” ואבי חייך חיוך איטי מאוד, בוטח הביט בה מתוך משקפי השמש הכהים שלו ואמר לאט-לאט, כמה שאפשר לומר לאט שתי מלים: “את ה-א-מת?” ונוגה, תלמידת חשבונאות ג’, גם היא לא מיצמצה, אף לא לרגע, והוסיפה, למרות הקהל המתרחב, בהתגרות שאננה: “את כל האמת ורק את האמת, שמוק שכמוך”. אבי בלע את רוקו, כאילו נבוך ממה שאמר לכל כך הרבה סטודנטיות (הוא בכלל לא למד כאן) וסח לנוגה אט אט: “ה-א-מת? בא לי ע-ל-י-ך”, ונוגה התריסה: “לא קלטת אותי, מותק. אני לא מחפשת את זה. זה משעמם אותי כבר. מזה היה לי מספיק, מספיק בהחלט מזה. קונצרט? סבבה! ים? סחתן! באר? על הכפאק. דשא? הולך. אבל לא מה שאתה חושב, כשאתה עוקב אחרי כבר שבועיים. זה לא. לא”. הוא היה די המום, האבי הזה, אם לשפוט על פי חיוך המיונז על הפרצוף שלו. או שלא היו לו כבר תשובות לחרמן המשוטט הזה, ובינתיים היא הוסיפה מהר: “אין לי שום דבר נגדך, אבל בשביל שיהיה לי משהו בעדך, חסר לך הרבה מאוד, הרבה מאוד, מתוק שלי”, ואחרי שני חודשי מילואים, בדיוק כשחזר בנצי לסופה של שנת הלימודים, עודו מתרוצץ על עקבים גבוהים מאוד להשיג חומר משיעורים שהפסיד, בעיקר סטטיסטיקה למתחילים (שלוש פעמים ניסה לפתור שאלות הסתברות ונכשל; כמה שנים אפשר ללמוד מדע המדינה שנה ג’?) אחרי שבילה בנצי שני חודשי שירות מילואים, נישאו להם אבי ונוגה תחת כיפת השמיים, הוא בלי משקפי שמש ובן לקבלן, היא בת לפרדסן, שעל אדמותיהם המופשרות, יהא מקורן האתני אשר יהיה, עוד יבנו הרבה דירות וילדים ישחקו בהן חתן וכלה, וירקדו ריקודי עם. ייתכן בהחלט שבין האירוע בקפטריה לחתונה היו גם מפגשים רומנטיים יותר בין שני בני הזוג, וסביר מאוד להניח שגם הוריהם נפגשו לפחות פעם אחת, ואלמלא בחר הסיפור הזה להתמקד, מתוך חשדנות בהיסטוריה ובסיפורה המוצק מדי, דווקא בבנצי ולא באבי ונוגה, היינו יכולים בוודאי לספר משהו על נישואים טיפוסיים יותר להיסטוריה המעמדית של ארצנו המתעשרת החדשה, וגם על דיצה ממשפטים ב’ היינו מספרים משהו במקרה כזה, דיצה הנלעגת, אולי בגלל האקנה, דיצה שאבי מעולם לא חדל לקיים איתה יחסי מין, מתוך איזו תשוקה עזה, מהירה, במטבח שלה, בחדר המדרגות שלה, במכונית שלה, במיטה שלה, מתוך נאמנות מוזרה וראויה אולי גם לשבח, לא לפני שהחל לנעוץ עיניים בנוגה, או איך קראו לאשתו הטריה, ולא אחרי כן, כלומר גם לא אחרי החתונה, עד כדי כך שדיצה בכלל לא ידעה שהיתה חתונה, כי החתונה היתה כמובן ביום שלישי, וכשנודע לה שהיתה חתונה, לא יכלה להודות באותה בושה, לא באוזני חברותיה, ולא באוזניה שלה-עצמה, ומוטב היה אילו שמרה כל הזמן בסוד על היחסים הללו עם אבי, ולא רצה תיכף מהפעם הראשונה לספר לחברות שלה על המעלות והחסרונות של הזיון הקבוע הזה, כל יום רביעי ב-11 בערב, ולכן המשיכה ביחסים הללו כאילו לא היתה חתונה, לא לה ולא לבת של הפרדסן, ואבי, מצידו, שמר את כל יחסיו עם כל הנשים — בסוד, ואם לא התחתן עם דיצה, היה זה באמת בגלל כיעורה, שלא הלם את טעמו, והוא גם האמין, נוסף לכל, באהבה ואם אפשר אז אהבה ממבט ראשון.

יש להבהיר, עם שובו של בנצי ללימודים, עוד כמה נקודות, אם ברצוננו לנסות ולספר סוף-סוף את הסיפור שעודנו מגששים סביבו. ראשית, מקרה נוגה ואבי הוא רק מקרה אחד מאלפי רחשים והתרחשויות שנעו, זחלו, נצצו, רשרשו, המהמו, גנחו, צחקקו, טרטרו, קרטעו, זרמו באוניברסיטה, כמו נהר של תולעים ממהרות אל מטע פירות פורח, או שדה כותנה. מנין לנו? ובכן, באי האוניברסיטה, יצוין כאן, נחלקים גם על פי מיון כזה: אלו המבחינים בפעילות הסמויה, הכמעט-חשאית, של הרחישה הזאת, המבטים, החיוכים, הנגיעות, הצביטות, החיכוכים, הלחישות, המלמולים, היציאות הפתאומיות מהמעגל למסדרון צדדי, קודם הוא, אחר כך היא, או להיפך, מעין בורסה חשאית למסחר במט”ח לא חוקי, בארץ שבה גוזרים מוות לסוחרים כאלה, ואף על פי כן הכל סוחרים, אולי דווקא בגלל עונש המוות; החלק האחר סבור, לתומו, כי השיחות הללו, וכל מה שסביבן, כמובן, אין להן דבר וחצי דבר עם מה שמתרחש באמת במחתרת הלבה המינית: החיוכים הם חיוכים, הנגיעות הן תוצאה של צפיפות, הצביטות הן עניין תינוקי, והפרישה הפתאומית היא הליכה להשתין בשירותים. שנית, הבחינה על משנתו המדינית של קרל מרקס בחוג למדע המדינה לא כללה את המאמר על גיאורג לוקאץ’, למרות שהמורה, ד”ר ארווין שטיינצונג, לא שיחרר את הסטודנטים מקריאת המאמר הזה, בפירוש לא שחרר, כי המאמר על לוקאץ’ היה שייך לחומר הבחינה, ולמרות ששאלה על המאמר הזה הופיעה בשאלון (“דונו בשאלת היחס בין חיבורו המאוחר של לוקאץ’ על התודעה ההיסטורית של מעמד הפועלים לבין ‘כתבי שחרות’ של קרל מרקס המוקדם”), הנה אף אחד פשוט לא התייחס לשאלה, ושינסה לעשות משהו ארווין הזה, כי לא רק שהמאמר באנגלית, הוא גם קשה.

ובנצי? בנצי רק חזר מהמילואים. לא היה לו מושג שהתארגן מרי אזרחי נגד המאמר. הוא דווקא קרא את המאמר, לא הבין שום דבר, ואפילו לא ניסה להשיב על השאלה, משום שלא הבין, ולכן מבחינתו לא היה זה מרד נגד המורה האמריקאי, אלא כניעה פשוטה, כמו כל כניעותיו עד כה, עד שיתמזל מזלו. וכאשר הוזמן לבירור אצל ראש החוג, פרופ’ שטיינקופף, שבחר לו נאשמים ממדגם מייצג, כיאה למדען מדינה, אמר בנצי את הדברים הללו באופן מפורש, ובתמימות גדולה. על כן חויב בהגשת עבודה סמינריונית במקום הבחינה. ראש החוג חשב שעשה חסד עם בנצי, למרות שבנצי לא הזכיר את המילואים (אף פעם לא הזכיר את צרותיו שלו). ואף על פי כן יצא מחדרו של ראש החוג כאילו סלע כבד נפל על ראשו. הוא לא דיבר עם הממתינים האחרים בתור. הוא לא חילק מידע על מה שהתרחש בחדר. עיניו חשכו. איך יכתוב עבודה? אין לו מושג איך כותבים עבודה. העבודות שהגיש עד כה נעשו במאמץ רב, זמן רב, וגם כך נמשכים לימודי התואר הראשון שלו כבר שש שנים וטרם באו אל קצם. ייתכן שעליו לפרוש. עצב ירד על בנצי. בפעם הראשונה רפו ברכיו. לא היתה לו ברירה אלא להיכנס למנהל המחלקה שלו בבנק ולספר לו על תלאותיו. והמנהל? הוא ממש צחק. “בנצי, בנצי”, אמר המנהל, “מתי תפסיק להיות כל כך תמים?” בקיצור, המנהל הציע לבנצי לקנות את העבודה, שהרי ידוע לכל אחד, שברחבי הקמפוס מוכרים הכל, ככה אמר מנהל המחלקה, מאמצעי מניעה פרימיטיביים ועד תארים גבוהים, ובנצי חייך ולא האמין למשמע אוזניו. “לקנות עבודה?” אבל בוודאי, שאג המנהל במבטא גרמני, אני בעצמי גמרתי תואר שני רק בעד כסף, הרבה כסף. כסף מביא תואר. ובכלל, תהה המנהל, למה לשלם לאוניברסיטה בעד המרצים המחורבנים שלה, אם אפשר לקנות עבודות מסטודנטים מצוינים? ואולי בכלל הסטודנטים האלה מתווכים בין המרצים לסטודנטים הקונים עבודות? ואולי בכלל מכשילים אתכם כדי שתקנו עוד עבודות, ממי שמכשילים אתכם, באמצעות המתווכים? מה לא העלה המנהל באותה שיחה נרגשת? הכל. התלהבותו גברה ככל שנחשפה אותה רשת ענקית המוכרת וקונה חיבורים מופרכים על תקופות היסטוריות לא קיימות. הוא צחק. הוא נהנה. הוא המציא נושאים. הוא המציא מרצים. הוא המציא מחירים.

למחרת נסע בנצי שוב לאוניברסיטה. במקום אחד היתה התקהלות על הדשא. שוב היה זה ויכוח פוליטי. שם הסכים בנצי על נושא עבודה ועל המחיר עם סטודנט, שהסביר לכמה אנשים על הדשא את עיקרי תורתו של מרקס, וגם את צידקת המהפכה הדתית באיראן, כמובן. בנצי פשוט ניגש לבחור הגבוה הזה ואמר לו בקול רם: “תסלח לי, אתה מוכן לכתוב בשבילי עבודה סמינריונית? אני מוכן לשלם במארקים גרמניים” והבחור אמר לו: “בוא, ניגש לצד ונדבר”. ושניהם ניגשו לצד, ובנצי זכר את ששון ואת העצות ששון נתן לו, לדבר בשקט, בביטחון, כאילו שלו לא רק הכסף, אלא גם המפתח לחיים של המוכר, והבחור נכנע לכל התנאים של בנצי והבטיח לו עבודה מקורית. בנצי אמר לו, ליתר ביטחון, “אתה כותב את העבודה לבד?” והבחור אמר לו: “מה חשבת? שאני קונה אותה?” ובנצי אמר: “לא, אני רק רציתי להיות בטוח שאתה לא מתווך של איזה פרופסור שעושה עבודות צדדיות”. הבחור הגבוה הזה, הפעיל המקצועי של השמאל באוניברסיטה, טפח לבנצי על הגב, ואמר לו: “לא חשבתי על זה, אבל זה רעיון גדול, גדול”. בנצי היה כל כך שמח, עד ששכח שהרעיון היה של מנהל הבנק שלו. ובכל זאת היתה כאן מעין יד מטעם הגורל והתלהבות גדולה של השמאל מרעיונות של מנהל הבנק, וגם בנצי הרגיש שהוא עולה על הסוס כדי לרכב הלאה.

אבל יש להודות על האמת: אחרי המילואים קשתה עליו השיבה אל שולי האולמות הגדולים, או לפינת הקפטריה, או לשולחן האחורי בספריה, שם נאבק במאמרים באנגלית על תוצאות הבחירות בישראל, ולמה צריך לכתוב מאמרים על תוצאות הבחירות בישראל באנגלית דווקא, כאילו מישהו בעולם הגדול הזה, באוניברסיטאות של אוקספורד, או ניו יורק, או איפה עוד קוראים מאמרים באנגלית, מי צריך שם לדעת משהו על הסטטיסטיקה של תוצאות הבחירות בישראל, למשל קלפי בכפר סבא, שניצבה בבית הספר על שם כצנלסון? ועל המילון האנגלי-עברי היו כל כך הרבה מתחרים ומה זה transfiguration, ואיך אפשר להבין את זה מההקשר של קלפי 0561 בכפר סבא, שם הצביעו 25% למפלגת השלטון ועוד 12% למפלגה הדתית לאומית, ו-2% למפלגה הקומוניסטית, ו-15 קולות פסולים היו שם גם, ובמלים אחרות, אחרי שני חודשי היעדרות קשתה על הסטודנט שטרקמן השיבה אל מה שנראה לו עד לפני חודשיים עניין טבעי. סבלנותו הידועה וציפייתו השקטה לגאולה חישבו להתמוטט. מה זה, שדווקא עכשיו לא הניח לו ללכת לפינתו ולשדר את סימניו הברורים לו כל כך ולקלוט את סימני העולם הברורים גם הם, וללכת הביתה ולשוב לאוניברסיטה, וכלום לא היה בכך כדי להסביר את רכישת העבודה הסמינריונית, וכלום היתה מרשיעה אותו ועדת המשמעת אילו ידעה הכל (אבל הוא לא נתפס; אף אחד לא נתפס; פרופסורים ידועים באוניברסיטה שלנו קנו עבודות; המוכרים עודם בחיים; איך אפשר להעמיד מישהו לדין?) וכך, כאשר חזר הביתה אחרי יום ארוך בספריה, שאל את אמו: “קיבלת כבר את הצ’ק מגרמניה?” ואמו השיבה: “עוד לא, בנצי, אבל מה קרה?” ובנצי אמר: “תקני לי נעליים עם עקב גבוה ומכנסיים מתרחבות”, ואמו שאלה: “כמה זה בערך צריך לעלות?” וגם רמזה על אפשרות של קנייה בתשלומים, או בהמשכים, כלומר קודם נעליים, אחר כך מכנסיים, או להיפך, אבל בנצי הקשיח את עמדתו, עד שאמו כמעט לא הכירה אותו, והוא דרש בקול את הביגוד החדש עכשיו, עכשיו. ואמו — מה נאמר ומה נספר — קנתה את הבגדים ולא קנתה רק את מה שדרש ממנה, אולי חשבה כי משהו חדש פורח באופק המאפיל של חייה, לכן קנתה לו גם חולצה בצבע בריק ועניבה חומה, שבנצי הודיע לה, כי יענוב רק כשייסע לאמריקה, וכיוון ששניהם ידעו שלאמריקה, יהיה מה שיהיה, לאמריקה הוא לא ייסע, כי מנין יקחו כסף בשביל לשלוח אותו לאמריקה, שמה האם את העניבה בארון, ולאבא אמרה שהעניבה היא בשביל החתונה, ואבא אמר, שנראה קודם הזמנות לחתונה, אבל אמא ניגבה דמעה בחשאי וצירפה את העניבה למגבות ולסדינים ולציפות ולשמיכת הפוך הגדולה, ולכריות, אותם אגרה במשך שנים. אחר כך נפרדו בפתח החנות והוא נסע לאוניברסיטה. הוא ידע שאמו מביטה בו, אבל הוא לא הסתובב. משהו רע הצטנף בתוכו.

וכך, בשיעור האחרון לפני הבחינה ב”בחירות בישראל בין 1949 ל-1959, תנודות ושינויים” (שם למד איתם גם כתב הטלוויזיה הישראלית ששמו נשכח מאיתנו כרגע, והמרצה החליף עימו תמיד חיוכים סודיים), הגיע בנצי ובליבו הסמור גם ששון וגם פרנקפורטר, על אבריהם הזקופים, שניהם נמצצים במשרדי הרס”ר, או בחופי הים האדום, שואלים שאלות על השקעה במט”ח, באג”ח ובגמ”ח, והוא פסע הישר אל תוך האולם האפלולי. בפעם הראשונה הסתכל על כולם, אבל על כולם, מגובה של 1.73 וכיוון שהכל כבר ישבו ורשמו, נראה העולם כרגע בחגביותו הסבירה. לרגע פיקפק בנצי בטוב הטעם של החלטתו. אולי צריך היה לדרוש מאמו לקנות לו כמה זוגות נעליים, חמישה ס”מ עקב, שמונה ס”מ עקב, וכן הלאה, ובלבד שלא יגבה בבת אחת, ויופיע פתאום, כאילו עבר ניתוח, אבל בנצי עשה את דרכו אט אט אל המושב הריק באמצע שורה 12, ואף שגם עכשיו, כמו תמיד, חשש להתחכך בברכיהן של הסטודנטיות הרושמות, אולי יגידו משהו על סטיות, הנה היום הגיס ליבו בפחד הזה, שיגידו שהוא מתחכך, אז מה, קוס אמא שלהם, קוס אמ-אמא שלהם, זימרו ששון ופרנקפורטר בליבו. הוי ששון ששון, אילו רק ידעת כמה פעמים כבר שילמת לבנצי על העזרה בפק”מים. הנה, הסתיים השיעור וביציאה הצפופה, ניגשה אליו מירי, בלונדית ממש, עם עיניים כחולות, וחזה די מפותח, הלוואי שהיה רואה אותו פעם אחת בלי חזייה, או אפילו רק בלי חולצה, וישבן עגול היה לה כמו נורת חשמל מאירה, והיא קראה לו: “הי, אתה. בוא רגע לכאן”, ובנצי הניח את תיקו, לו רק היה לו מסטיק עכשיו, אבל הוא מיהר ללעוס נייר, קצת נייר, וחצה את המעבר וניגש אליה. הם היו באותו גובה. היא הביטה מטה אל רגליו ושוב לתוך עיניו. זיק לא ניצת בהן. אבל גם הוא הביט בה באדישות ולעס את הנייר. מירי (כמה רצתה לשנות את שמה למאריה, הוא בטוח בכך, הוא ישנה לה את השם, ישפיך עליה, ימלא לה את השדיים בזרע, וישנה לה את השם) אמרה לו: “כבר השגת את כל הסיכומים?”
– את מתכוונת מהשיעורים שלא הייתי?
– אלא מה חשבת? אתה הבטחת ליוסקה לסכם לו, לא?
ובאמת בנצי נזכר שהבטיח לאותו קצין יחידת-עלית, עסקן בכיר בהסתדרות הסטודנטים, מקורב מאוד לשר הבריאות, לסכם בשבילו חומר בעת היעדרותם המשותפת, ולרגע לא נבוך, אף שבאמת שכח, ואמר למאריה: “בשמחה, רותי”, והיא התרעמה קצת: “מה פתאום רותי?” והוא אמר: “רק רגע, תני להיזכר”, ולפני שהספיקה לומר לו ‘לא חשוב, העיקר תביא את הסיכומים, בשביל אהובי היחיד’, או משהו כזה, הוא אמר לה (לעס נייר): “תזכירי לי. ציפי, לא?” וכפה עליה לעמוד ולהיות שופט בחידון שהוא חיבר את שאלותיו ואת תשובותיו השגויות, והביט לה ישר לתוך העיניים ביובש קר, הכל לפי עצותיהם של ששון ופרנקפורטר הבוקעות מהביצים שהטילו בליבו, ועוד לפני שתקף אותו רגש אשמה, תקף עליו יצרו, בדיוק כאשר הבחין בשיער הפשתן מתחת לבית השחי שלה, ושערה נראה לו פתאום כמשהו נטול צבע, חבל מפורר, ואף על פי כן תהה כיצד נראה השיער הזה למטה, בין הרגליים, אבל לא שאל, וגם לא הציע לה שום הצעה מגונה, אף שיש להצעה כזאת יתרון, שהרי תמיד יש סיכוי, בהסתברות נמוכה מאוד, אבל זהו טיבו של כל סיכוי, שהיא תאמר, כמו שאמרו כל כך הרבה נשים לכל כך הרבה חיילי מילואים ‘בוא מהר לשירותים ואני אראה לך’ ותמהר להפשיל את מכנסיה, ואחר כך תכרע על ברכיה, תפשיל את תחתוניה ותראה לו את השיער, ואם יתעקש, תוכל להראות לו יותר, כמו בתמונות, ורוד ורוד לב האתרוג הזה, בתוך הריפוד הפשתני, אבל בנצי חייך חיוך מוזר, אולי קצת מעוות, חיוך שהלם את חולצת הבריק שלו, ואת מכנסי החרדל, ואמר לה: “לאיפה להביא לך?” הו, טעמה המתוק של השאלה העילגת הזאת, טעמה המתוק של השפה הגסה! היא נתנה לו את כתובתה, והוא הביט בפתק ואמר: “אה, מירי! מירי קוראים לך! ואת בטח רוצה שיקראו לך מאריה”. ובאותו רגע נפרדה מחלומה הישן להיקרא מאריה, אם היה לה חלום כזה, והביטה בו בשאט נפש. משהו צווחני עלה מהאיש המשונה הזה. היא שנאה אותו. לא היה לה זמן. לא היה לה חשק לעמוד כאן. בנצי אמר: “אני אביא לך את כל הסיכומים, את יכולה לישון בשקט”. לישון. מי ישן באביב הזה? ובקפטריה התערב בנצי בקול רם בוויכוח על צמודי מדד. לרגע נדמה היה כי גם האוניברסיטה עברה מהפך רוחני גדול, כמו יחידת המילואים, אבל בנצי עצמו חש כי דווקא בתוך מכנסיו מתקשה איבר המין שלו כמו חילזון רירי. בנצי ידע, כמו כל חבריו למילואים (עניין שלא דובר בו באמת, אלא בין רווקים) כי מרבית הבגידות בחיי הנישואים-מתוך-אהבה מתרחשות בעת שירות המילואים של הגבר. הבה נודה, השומרים על גבולותיה של הארץ, נבגדים בתחומי הגבולות הללו, לילה לילה, בזכות ההגנה הזאת. כן כן. משהו התרחש במוחו של בנצי. כפסע היה בינו לבין פריקת כל עול. היה צפוף בקפטריה. מישהו אמר לו: “תגיד לי, צוציק, אתה לא יכול ללכת על הרגליים שלך?” הוא נפגע. מן הצד השני של הקפטריה — ריח קפה זול הציף את חללה — באה התגרות אחרת, לא בו, אלא באיש שעלב בו: “זה לא הוא שדרך עליך, טמבל, זה אני”, ובנצי מיהר לומר לנדרך (כמה מהר התעשת): “תלך מכאן לפני שאני מזיין לך את האמא שלך”. הו פרנקפורטר המסור. שקט השתלט על הקפטריה. באוניברסיטה אף פעם לא מאיימים, חוץ מאשר בהפגנות של הערבים. איש לא הכיר את בנצי, אבל מיום שאקקי אקקייביץ’ קרא “אחיך אני” לא נשמעה קריאה כזאת. בנצי פנה לצאת. הוא כשל משום שעוד לא היטיב ללכת על עקביו הגבוהים. כשנפל, פרצו הכל בצחוק. כאילו הם יודעים ללכת על עקבים כאלה. הדשא הגדול הבהיק בשמש. המיית דבורים או מה היה זה באוויר כשכל הפרחים בערוגות פרחו. קבוצה של תורמים אמריקאים סובבה בקמפוס. ארצנו מקבלת יפה את פניהם של הנדבנים, כידוע. יום אחד נתרום גם אנחנו לאוניברסיטאות בארצות אחרות. בלי ספק. הצחוק בקפטריה כאב. גרונו נשנק, כאילו עופרת קרה נתקעה שם. אולי הקדים את המאוחר. אולי צריך היה לחכות עוד. אברו לא הרפה ממנו. הציץ אם רואים את הבליטה. מכנסי החרדל היו מונחות היטב. הוא לא יוותר למירי זאת. צביטה אחת בפיטמה והיא שלו. יוסקה אימפוטנט, לא מצליח לעשות כלום. כמה שהיא מבקשת, מתחננת, עושה לו הצגות גסות, והוא, חתיך, אבל לא עומד לו, ומירי רוצה את בנצי, אחרת לא היתה נותנת לו את הכתובת שלה. תשכיב אותה תיכף כשתפתח את הדלת, אבל בלי להסס. מה אתה דואג אם תצעק, שתצעק.

מירי מיהרה. היא הודתה לו על הסיכומים. הוא התעקש להישאר בדלת הפעורה ולא היתה לה ברירה אלא להציגו גם לפני גזבר הסתדרות הסטודנטים, שלקח אותה לקונצרט מיוחד (הכנסותיו קודש לקרבנות של שיטפון כלשהו בחוץ לארץ), והנה יצאה מן המקלחת סינדי, שותפתה לדירה של מירי. ראשה היה עטוף במגבת, ואת כיעורה ייחס בנצי לתנאים המיוחדים: מגבת סביב הראש, עיניים אדומות מהסבון שנכנס לעיניים וממרח לבן על הפנים, נגד פצעים או זקנה או משהו. אז עוד לא ידע דבר וחצי דבר על קדחת השחת שלה. לכל היותר חשב שהצטננה, כשהתעטשה. איך יכול היה לדעת שמשך חמישה חודשים בשנה תתעטש לו? מירי מיהרה לצאת עם גרשון הגזבר, אבל בנצי ביקש ממנה בקול נמוך להתלוות אליו למטבח. עיניו היו יבשות, עכשיו לעס גם שני מסטיקים אמיתיים, ורודים. גרשון הביט בהם, הביט במראה, הביט בסינדי. סינדי התעטשה. הטלפון צלצל. זה היה יוסקה, ישר מהמילואים. בנצי התעלם מהכל. הוא אמר למירי: “את חייבת לי טובה”. היא נמלאה חשש. סחיטה היתה הדבר האחרון שהיה לה כוח בשבילו. גרשון החליף מלים עם יוסקה. הוא קרא למירי. מירי דיברה בטלפון עם יוסקה. היא נשבעה. גרשון התבקש לשוב לטלפון. מתישהו נותקה השיחה בכעס. גרשון אמר למירי שיוסקה כועס. אביב היה בחוץ. למי היה ראש בשביל הטלפון העצבני מרחוק. למה מירי צריכה לוותר על אביב יפה כזה, רק בגלל שליוסקה אין אומץ להשתמט, כמה אביבים כבר היו לה? כמה אביבים עוד יהיו לה? הסיכומים של בנצי היו על השולחן במטבח. היא חזרה מהטלפון (“אתה יכול להיות שקט, מתוק שלי, בין כה וכה אני מחורבנת”) ושאלה את בנצי: “בקיצור, מה אתה רוצה ממני?” “סדרי לי משהו עם האמריקאי הזאת. הוא הסתכל בה ביובש. באמת צמח בו משהו מרושע, בבנצי הזה, כאילו הזרע בביצים השפריץ לו רעל ללב. מירי השיבה לו: “לך?”
— מה יש?
מירי לחשה: “החבר הקודם שלה היה טייס”. בנצי אמר: “אני מבין”. גרשון אמר: “את רוצה להתערב איתי שיוסקה שלך מגיע עוד הלילה לביקור מטורף? בואי נלך כבר”. היא לא ענתה. בנצי אמר שוב: “אני מבין,” והלך לדרכו. כמעט קרה לו מה שקרה לאקקי אקקייביץ’, אחרי שנשדד ממנו מעילו, אבל בנצי החליט לחזור על עקביו. הוא איננו לבלר, ובגדיו עלו די הרבה. הסתתר ליד פחי הזבל שבצד הבית. משעזבו גרשון ומירי את הבית, עצרו ליד תיבות הדואר. גרשון חיבק אותה, דחף לה אצבע מתחת לחצאית, והיא אמרה: “לא כאן, חכה קצת, מה אתה חושב שאני?” ואחרי שהלכו, עלה בנצי לאט לאט במדרגות. סינדי לא פתחה את הדלת ומבעד לעינית שאלה: “Who is it?”. משבוששה תשובתו להגיע, פתחה את הדלת, והוא אמר לה בשפת אמנו: “זה אני, זוכרת אותי?” סינדי לא זכרה. אולי חשבה שבנצי לא התכוון לפגישה בפתח המקלחת, אלא למפגש מוקדם יותר. אלפי חביות התגלגלו במורד שכלו. הוא ריחם על עצמו. גידף את העולם. החליט להשמיד את סיכומי השיעור שהכין ליוסקה. הוא אמר לה: “שכחתי כאן מחברת שהבאתי למירי”.
— Could you please speak slowly, I can hardly understand what you are saying.
בנצי חדר פנימה וסינדי אמרה לו שהיא מוכרחה ללבוש משהו. הוא צפה בדלת הזכוכית הסגורה. מעבר לחלב השמשה ראה את צלליתה הגדולה מרימה ידיים, לובשת בגד ושבה להיות צללית גדולה של אשה בשמלה, למרות שזו היתה כותונת לילה ואחר כך גם חלוק. כמה השתוקק אליה. אחר כך, כששתה את הקפה מולה במטבח, לא הצטער על איפוקו. היא שאלה אותו מה הוא לומד והוא אמר מדע המדינה והיא סיפרה לו על הוריה והוא סיפר לה על גם על אימו, גב’ שטרקמן לבית יונגר, וגם על אביו, שטרקמן בן שטרקמן. בלילה ההוא שכב בנצי עם מי שנישאה לו מאוחר יותר. כבר נרמזו כאן קור רוחו, תושייתו וחושיו המפתיעים. סינדי היתה בחורה גבוהה, יחסית. 1.70 מ’. היא לא היתה בתולה. זה נכון. אבל הנקב שלה היה כל כך זעיר, או אולי בנצי היה כל כך מסורבל, עד שכאביה הציקו לה ולו, כאילו היה זה המשגל הראשון גם בחייה. אימו של בנצי אהבה מאוד את סינדי, בסופו של דבר, והוריה של סינדי באו לחתונה לארץ ביחד עם אחיה הגדול, שלא סבל, לא את אחותו ולא את גיסו, אבל עד הירושה יהיה לכולם זמן ללכת לעורכי דין טובים, ככה גם אמא של בנצי חשבה. אוהבי סיפורים עצובים ואלה שאינם משלימים עם סדרי העולם הזה, היו מעדיפים בוודאי לראות גיבור טראגי במקום בנצי, מישהו שהיה מבצע פשע מיני נורא, מתחבא בנקיקים, נוסע כשליח הסוכנות לגולה, נפצע בשירות מילואים. בנצי היה גדול מכל אלו. בתם הבכורה, גאולה, סבלה מקדחת שחת תיכף אחרי שנולדה, וזכתה לטיפול רפואי מסור. הוריה אהבו אותה מאוד. אשר לגובהם של שני הבנים, דבר זה יש עוד לחכות ולראות. בינתיים משחק איתם בנצי כדורגל בגינה הציבורית, והם אוהבים אותו אהבה עזה, בעיקר כשהוא מניף אותם על כתפיו, והם אוהבים לראות את העולם מלמעלה, כי העולם הוא אותו עולם. הללויה.

אפריל 1979