קונצ’רטו

א
מצד אחד של הרחוב יושב צעיר וכותב על מכונת-כתיבה. אין לו אבא או אמא ואין לו אחים או אחיות. הוא גר בשכירות, יש לו שיער ארוך והוא לובש מכנסי-ג’ינס ארוכים ומלוכלכים. בדיוק ממול, מעבר לכביש, בגובה החלון של הצעיר, גר לאופמן הזקן והבן שלו, לאופמן הצעיר. זהו אזור משונה מאוד, אזור זקן, והרבה מודעות-אבל חדשות. לפעמים אפשר לראות כמה זקנים מתקבצים בבוקר סביב מודעת-אבל חדשה. ככה גם מתפנות דירות והאזור מתאכלס צעירים, שאין להם מספיק כסף, ושחורים, שיש להם מספיק כסף לצאת מהשכונות שלהם אבל אין להם מספיק כסף כדי לעבור לצפון-העיר, איפה שגרים עשירים.

בחדר של ההיפי אין כלום, מלבד כמה ספרים, כמה תקליטים, פטיפון ישן, תמונת אמו ואביו. בעל-הבית הוא צעיר, שקיבל את הבית ואת הדיירים, כמובן, בירושה מאביו, שהיה זקן ומת. ההיפי היה מאוד מיודד עם בעל-הבית הזקן. הצעירים שבאים לגור כאן בשכר-דירה, או אפילו קונים את הדירות של המתים, הם ביחסים טובים מאוד עם הזקנים שנשארו כאן. ככה שההיפי שומר על יחסים טובים עם בעל-הבית הצעיר, בגלל האבא. ככה הוא גם אומר לדיירים האחרים. יש לו שותף שונה ממנו בדירה הזאת. כל כמה ערבים מופיע השותף עם בחורה צעירה, שעובדת בחברה שאותה הוא מנהל, עולה מהר במדרגות, שוכב איתה ומביא אותה הביתה, או נותן לה להישאר, והוא בעצמו הולך הביתה. לאשתו. היא פקידה קטנה, שכבר נהפכה בזכותו לאחראית על הפנאי של העובדים ועל הפנאי שלה ושלו קצת בלילה עם קצת רעש והרבה שמחה של הדיירים ברחוב. גם של הצעירים.

ביום שישי אחד אחר-הצהריים ראו את ההיפי אוסף ירקות בשוק, אחרי שזרקו אותם. את זה הוא למד מגרינברג האלמנה, שאין לה כבר כוח אפילו לאסוף ירקות והוא אוסף בשבילה ובשבילו. חוץ מזה, הוא כותב עבודות סמינריוניות לסטודנטים, שאין להם כוח לגמור את התואר. למשל: בחורה אחת, כשלמדה מן המניין, היא לא חשבה להיות אקדמאית. פשוט רצתה ללמוד ולגמור. היא היתה מכוערת ועצובה. לא היו לה חברים. וככה, כאשר האחרים והאחרות התחתנו, היא התחילה להתעמק בלימודיה, התחילה להצליח ואפילו ניבאו לה עתיד אקדמי עם מילגות; מדובר בשליטה על חומר רב ועל הרבה ספרים. היא קראה הכל על כל הנושאים. אחר-כך, פתאום, נסעה לחוץ-לארץ. כשחזרה, אי-אפשר היה להכיר אותה. הבעת-פנים שונה ויחס אחר לחיים. אחר-כך היא חייתה לבד, ולא עם ההורים, כמו-קודם, ואחר-כך היא פגשה מישהו והתחתנה. לעולם זה נראה כמו פתאום, אפילו שזה לא ככה. היא התחתנה עם מישהו שאז לא למד באוניברסיטה. היה לו עסק לחומרי-הדברה רחוק מהעיר. שם היא גם לימדה בבית-ספר תיכון. בשביל עליה במשכורת ורשיון-ההוראה היא היתה צריכה לגמור את הבי-איי. וככה היא הגיעה לצעיר הזה כדי שיכתוב לה את העבודה. איך היא מצאה אותו? אולי ממישהו אחר שקיבל את השירות הזה. היא גם שכבה אתו, אפילו שהיו לה כבר שני ילדים, אחד קצת גדול. הרחוב חי רגיל. הצעיר משתף את הזקנים בכל מה שקורה אתו. הוא נחמד אל הזקנים, ואנשים מחוץ לרחוב הזה מסתכלים עליו בשמחה. איך זה שטיפוס מפחיד כזה מסתדר טוב עם זקנים, שיש להם שם של שונאי חריגים. אבל כאן הוא לא חריג. להיפך, הוא יושב Š הרבה עם הזקנים, עם זלץ ועם הגרינברגית ועם לאופמן הזקן ועם הבן שלו, שהוא שונה מההיפי. האשה שילמה אלפיים וחמש-מאות לירות כדי לגמור את העבודה, על הפרוטסטנטים והקאפיטליזם. היא היתה מכוערת כבר בזמן הלימודים ודווקא עכשיו יש משהו אחר בפנים שלה וגם הגוף שלה אחרי שני ילדים נעשה יותר בשל. הצעיר לא גמר את הלימודים אף פעם. זה לא מעניין אותו. גם לא מעניין אותו שבתוך העבודות שהוא כותב בשביל כסף יש משהו מעניין לפעמים. אי-אפשר לשבת ולכתוב כל-כך הרבה דפים בלי להגיד משהו יפה או חשוב, או חשוב ויפה. כמוהו אין הרבה בתל-אביב, אבל הוא אומר שיש כאלה הרבה בעולם המערבי, ואת כל הכסף הזה הוא מקבל מזומן ליד, בלי מס-הכנסה. פעם ברחוב הזה גרה גניקולוגית. פעם גר כאן רופא-שיניים ויש עכשיו עוד צעירים כאלה, וכולם מיודדים עם הזקנים, חוץ מהרציניים יותר. וכולם מתאספים מול הטליזיה, או אחר-הצהריים על המרפסת. לשוחח על כל מיני דברים. לצעירים האלה כאן אין גיל. או שהם תינוקיים. לא ברור. למטה, נעמי התימניה נפרדת מהאשה של מטרסו, אלוף השחמט והולכת ללאופמן, האלמן הזקן. זהו החלק הראשון של הסיפור. לפעמים באים הנה הבנים והבנות של הזקנים, ביחד עם הנכדים או הנכדות. אז אפשר לשמוע הרבה רעש וצחוק, ואחרי זה משתרר שקט והזקנים חוזרים להיפגש אחד עם השני ועם ההיפים והמשונים האחרים. הצעירים שבאים לבקר הם רועשים ומחוספסים. הם אנשים מצליחים. לחלק מהם יש פרוטקציה לבתי-זקנים של קופת-חולים שקשה להשיג שם מקום. אונייה נכנסת לפיסת-הים בקצה הרחוב, למטה. אחר-כך האונייה יוצאת בצד השני של הרחוב. במוח היא נשארת יותר זמן. לפעמים הרבה יותר זמן. המראות, ייאמר כאן, אינם משתנים באותה המהירות כמו העצמים הפיסיים, העושים אותם. מצד שני, חברות-הביטוח שוכרות אתš הדירות כאן וגם עורכי-דין והרחוב לא יראה הרבה זמן ככה. זה בטוח.

ב
לפני שהספקתי לכתוב משהו על טקסס, איך נסעתי בטקסס והיא מכוסה שלג, כשרק התחלתי לברוח מהעולם, לפני שהספקתי להכין לעצמי משהו על הממשי, ראיתי את נעמי רצה לכיוון הבית שלי, מנופפת בידיה, עוד לא הספקתי לדווח לעצמי על זה, על התמונה הנוראה הזאת של זקנה רצה, אחרי שכבר שנים על שנים היא לא רצה, זמזם הפעמון בדלת שלי והיא עמדה בדלת הפתוחה, חיוורת ורועדת. היא תפסה אותי בשרוול-החולצה וגררה אותי עד הדירה של לאופמן, שמהצד השני של הרחוב, בקומה השנייה. הדלת היתה פתוחה. מימין, דלת חדרו של לאופמן הצעיר היתה פעורה, ומשמאל, דלת חדרו של לאופמן הזקן – החדרים היו משני צדי המסדרון – גם היא היתה קרועה. במיטה של הבן, בן העשרים ושתיים, גאוות לאופמן הקשיש, האלמן המשכיל-משהו, שהיה בבונד ואחר-כך בקיבוץ ואחר-כך בסולל-בונה ועכשיו הוא ספרן זקן, שכב הצעיר, מת במיטה שלו. נעמי אמרה: “מסכן, מת, מת המסכן”, ואז החלה פתאום, אחרי השתיקה הארוכה, לייבב. הוא היה באמת מת, המסכן. היה דם על הסדין, והפיג’מה שלו אדומה היתה לגמרי, מדם. הוא לא חייך, בניגוד למסופר תמיד, על הרצוחים בשנתם. באופן כללי, הוא שכב עם פנים נבעתות. לא היה צריך בכלל לחקור. טיפות-דם גדולות הובילו לאורך המסדרון אל החדר של לאופמן הזקן. הוא ישן במיטה והיד שלו, המגואלת בדם, אחזה חזק בסכין-המטבח שלהם. אני הכרתי את הסכין, כי חתכתי אתה כבר הרבה פעמים לחם. הוא ישן. נעמי נפלה עלי. בינתיים באו עוד כמה שכנים. שפכתי מים לנעמי על המטפחת שלה. המשטרה באה והתחילה למדוד ולרשום ולקחת עדויות. היה גם עיתונאי אחד שהרחיקו אותו. הטיפש מלמל משהו על חופש העיתונות. אלמלא היו הוכחות כאלה מרשיעות נגד הזקן, היו בטח השוטרים חושדים בי. הם לא רבו אף פעם, האב והבן. להיפך: הוא נהג מספר לכולם על הבן שלו, שהיה כנראה מוכשר. היה לו ידע רחב ומחוספס על כל דבר. הזקן ישב והקשיב לשיחות שלו ושל החברה שלו, רינה’לה, או לשיחות שלו אתי. אני השתדלתי לא לייאש אותו. הרי אני ידעתי שאין שום תוחלת. אין התחלות מאפס. וגם לי היו חברים, בנים של משכילים ותיקים. אני ניסיתי להיות “נובו-משכיל”, אבל אני ידעתי שהדברים אידיוטיים מכדי לרוץ במסלולם. לאופמן הצעיר לא הבין אף פעם בשביל מה אני צריך לנסוע לחוץ-לארץ כל פעם שאני אוסף מספיק כסף. מה כבר אפשר לראות עוד פעם ועוד פעם. לא הצלחתי להסביר לו, גם לא ניסיתי והרי גם אני לא מבין בדיוק. הוא היה חכם מאוד, הצעיר הזה. לאט לאט, כמו בסרט אילם, היו מתקבצים הזקנים, לפני שהיו מכשירי טלוויזיה לכולם, יחד עם כמה מהצעירים שגרים בשכונה. ובשכונה זאת גדל לאופמן הצעיר. הוא היה היחיד שהיה עולה בתחנה של השכונה הזאת וממשיך עד לאוניברסיטה.

למסיבות העישון של הזרוקים לאופמן הצעיר כמובן לא בא, ואף אחד לא צחק לו. הזקנים, בדרך-כלל, אם מופיע אצלם בין הצאצאים איזה גאון צעיר, מייחסים את זה לאיזה סבא או דוד שהיה רב בליטא או פולין או מקומות כאלה. תודו שקשה להסביר איך בשכונה כזאת צומח פתאום בחור, שבזמן השירות הצבאי שלו, בערב ראש-השנה, או סוכות, מפרסם במוסף ספרותי מכובד מאמר רציני על הגיבורים של איבסן וממשיכו ארתור מילר. אני לא יכול להמר שבאמת לא היתה קינאה תחת המעטה של השמחה הכללית ומלמולי ההערכה. מאוחר יותר, כשלאופמן הצעיר כבר היה סטודנט מלומד, הוא אמר לאביו שמוטב היה לו אלמלא פורסם המאמר ושהוא רצוף שטויות. עלבון צורב ראה בהערה הזאת האב הזקן, הערה שבאמת לא היתה חכמה מבחינת ההבנה. לפעמים בלילה היה הצעיר יושב על המרפסת ורושם לעצמו רשימות. הוא היה אחוז בולמוס של קריאה. לא היה לו זמן והוא ידע שהיריעה רחבה. החברה שלו, רינה’לה, יפה ושטוחה קצת, ותינוקית, יושבת על-ידו, כמו על-יד איזה שתיל, שרק נטעו, ומעיינת ברשימות שהוא עושה, מסדרת את העמודים הגמורים כאילו היתה אסיסטנטית בניתוח. היא רגילה לא להפריע. מתאים יותר אילו למד לאופמן הצעיר אצל אבא של רינה’לה, מנהל מחלקה בבית-חולים. לאופמן הזקן היה גאה גם בזה. אולי צריך להוסיף כאן יותר פרטים. היא היתה יושבת בשקט ומעלעלת בספרים שרק הניח מידו, או בספרים שטרם קרא, או שכבר קרא והצטרך להם שוב, ואז הוא היה אומר בשקט: “רינה’לה, את הספר הזה”, והיא העבירה את הספר. לפעמים היא ביקשה סליחה. היא ידעה הרבה מאוד וידעה גם מתי היא חייבת בהתנצלות ומתי לא. בעיקר התעניינה רינה’לה במוסיקה קלאסית ומודרנית. היה לה טעם מעודן, באמת, והיא סלדה מכל מה שהיה גס, המוני, או פשוט, ולאופמן הצעיר אהב מאוד שירים עבריים. עוד מהקיבוץ הוא אהב שירים עבריים, כשהיה ילד, ידע כל מלה של כל שיר. היו לו מחברות ישנות, שלאופמן הזקן עוד שומר, עם כל השירים העבריים שהלכו מסביב. אם תפסו אותו שר, אפשר היה לשמוע איך הוא מזייף. בחיל-הקשר הוא למד גם קצת שירי פופ באנגלית, אבל נשאר נאמן לשירים העבריים. רינה’לה ניסתה לדחוף אותו לקרוא קצת על מוסיקה קלאסית ולעניין אותו באמנות דרך הידע המתרחב שלו. אין הבדל, היא טענה, בין אהבת אמנות לבין ידיעתה. משהו כזה. לא הבנתי בדיוק. בעיקר לא הבנתי איך נערה בכיתה י”ב מבינה את כל זה. היא כבר בי”ב. על מוסיקה חדשה היא ויתרה לו לעת-עתה, אבל שנברג יהיה בתכנית שלו בשנה הבאה, אם אבא שלו לא היה הורג אותו. אצלם על הקירות בווילה היו תמונות אורגינליות. תמונה אחת, של דייגים יחפים מפורטוגל, הכרתי מאיזו כרזה פוליטית באמסטרדם או לונדון ומצחיק שפתאום פגשתי דווקא פה, בתל-אביב, את האורגינל. רינה’לה לא אהבה את זה, זה היה פאתטי מדי לטעמה ויקר מדי בשביל משהו פאתטי. היה להם גם הדפס ממוספר של פיקאסו, מתוך 150 שהונפקו, וגם שאגאל. את שאגאל היא אהבה, למרות הכל, וגם לאופמן הצעיר אהב את שאגאל.

הפרופסור חזר מהתורנות ונישק את רינה’לה בחום. אחר כך הוא ישב קצת אתנו והקשיב לתקליט שרינה’לה שמה אחרי הדבר החם. למעלה עזרו לסבא הזקן והמשותק ללכת לישון. רינה’לה הסבירה מהי הקדנצה והאומֵן למעלה אמר: “יופי! יופי!” הפרופסור פקח עיניים ואמר לרינה’לה: “סבא למד היום ללבוש חולצה לבד. את יודעת?” היא ידעה, אבל הקשיבה למוסיקה, גם בעיניים עצומות, מהנהנת לאביה. מדי פעם הצביעה בראשה ובידיה על משהו שקודם הסבירה ללאופמן. הוא באמת הקשיב. היה בו משהו נחוש להבין. משהו נוקשה. אני בטוח, כן. הוא רשם, כאילו, לעצמו, כל מלה שאמרה וכל הערה שהעירה בראשה המתנדנד בזמן הנגינה. ובתוך המשפחה שנכנס לתוכה הקשיב עכשיו לשוברט. זאת אומרת כמעט נכנס. אם אבא שלו לא היה הורג אותו קודם.

כשנגמר הצד הראשון של התקליט השני, הלך אבא שלה למקום אחר. הבית היה גדול והוא נבלע בחושך. בסוף הצד השני של התקליט השני נכנסה האמא ונתנה לרינה נשיקה. הם כולם אהבו אחד את השני ורינה היתה חייבת להם הרבה מאוד על כל מה שהם עשו בשבילה: שיעורי הפסנתר והניצוח, החינוך המעולה, החדר שסידרו לה, עם כניסה נפרדת, הנסיעות הרבות לחופשות, בעיקר לאנגליה. באמת שזה היה קן חם. האמא שאלה בלחש, אני לא יודע למה, ורינה ענתה בלחש, אני לא יודע אם היא ידעה למה, או ענתה כך רק משום שאמא שלה שאלה בלחש, אם אבא כבר בא, ורינה אמרה בשקט, שהוא היה עייף והלך לישון. המוסיקה נגמרה, ולאופמן הצעיר קם ממקומו לחפש לעצמו תקליט. חשבתי שהוא ישים איזה להקת נח”ל, אבל לא היה דבר כזה אצלם, וחוץ מזה הוא לא היה מרדן מטבעו, וניסה באמת ללמוד. אחרי שחיפש הרבה זמן ורינה דיברה משהו עם אמא שלה, מצא לאופמן את “אגם הברבורים” לצ’ייקובסקי והפעיל לעצמו את הסטריאו. הוא נהנה מאוד מהיצירה הזאת ועם הצלילים הראשונים שלה חייך לעצמו על ההתקדמות שלו. רינה התאכזבה קצת והלכה להכין סנדביצ’ים לכולנו. עד שהפרק השני היה בחלל, כבר חזרה האמא בלי כל התכשיטים שהיו עליה קודם, כשנכנסה בפעם הראשונה, וגם חלק מהאיפור ירד כבר. היא סיפרה לרינה שאבא נרדם כבר, ואחר-כך שאלה את לאופמן הצעיר איך לאופמן הזקן. הוא אמר: “בסדר”, הסתכל עלי וחייך. אחר-כך נפנה אל אמא של רינה ואמר לה: “עובד כל הזמן, לא נח לרגע”. רינה נראתה סובלת וכיוון שאי-אפשר לתאר יותר מדבר אחד במשפט אחד, צריך לציין שהיא ישבה משך כל הזמן ההוא עם העיניים באדמה. האמא מסרה בהזדמנות ההיא ד”ש לזקן ואמרה שהיא שמחה שהוא עובד כל הזמן ושיותר טוב ככה מאשר – וכאן היא הצביעה למעלה, איפה שהסבא המשותק באופן חלקי הלך לישון בעזרת האומן במשכורת מלאה. ואז היא יצאה מהחדר. התקליט נגמר ורינה’לה לא התאפקה ואמרה לי: “ברוך השם. איך יכולתם להקשיב לזבל הזה?” זה פגע, אני חושב, בלאופמן הצעיר, כי הוא רצה למצוא תקליט קלאסי שיוכיח לה. מה בדיוק התכוונתי לספר מתוך כל הסצינה הזאת בערב שהלכתי עם שניהם, כי לא היה לי מה לעשות, כיוון שהיתה שביתה בטלויזיה והיום החם ההוא השכיב את כל הזקנים מוקדם? בכל אופן, משהו מכל הסצינה הזאת הייתי חייב לבחור ואולי לא צריך לספר הרבה. הרי בלילה, אחרי שישבו ושוחחו כל הערב על המרפסת, כמה לילות אחרי הקונצרט ההוא, ושוחחו על איזה תרגום מופת חדש ליצירת מופת ישנה – רצח האב האוהב, באמת אוהב, את בנו-יחידו המסור והאוהב, בתוך שנתו.

לאופמן הצעיר הביא ציונים טובים מאוד הביתה. לא אב כלאופמן הזקן ישכח לשאול איך היתה הבחינה הזאת ואיך היתה הבחינה ההיא וכמה קיבלת בבחינה האחרת וכמה קיבלת בבחינה הקודמת. הוא ידע על כל עבודה שהוגשה ועל כל עבודה שהוחזרה. הוא לא חיטט, אני חושב, במגירות של הצעיר, והצעיר גם לא הסתיר ממנו שום דבר. הוא אפילו לא נזקף בו על עבודה שלא קיבל בה את המקסימום. הוא גם לא זקף את זה לרעת המורים של לאופמן הצעיר, או שהבן לא עבד מספיק, או שכתב דברים מסובכים מדי, או שהנושא היה משעמם מדי בשביל הבן. בכל מקרה היה מסכם את העניין, בלי שהצעיר יגיב, בעד או נגד: “צריך ללמוד הכל, גם מה שלא מעניין. אין טוב בלי רע”. וכולי. הוא היה איש קשה וסיכם בלי שום ציפייה לשמוע את דברי הנער. הזקן היה מוסיף פרטים בשיחות הארוכות. הוא לא קינא בבן. הוא קיבל זאת כעובדה שהבן יודע יותר ממנו, והיה שמח להוסיף לידע שלו עוד. למשל, כשהבן סיפר על המטאמורפוזות של אובידיוס, סיפר האב שהתרגום הפולני נחשב לאחד היפים ביותר. לפעמים התווכחו. אף אחד לא היה ניצח בוויכוח, והאב היה מסכם. הוא היה מספר, זאת אומרת לאופמן הזקן, איזה ספרים קיבל לספרייה שלו ואיזה הזמין ומה לחץ שיביאו ועוד לא הביאו ומה, הודות ללחץ שלו, כן הביאו. האיש היה נעלב מזלזולו של הנער. בזה הייתי משוכנע. זאת היתה, למשל, בעיה ביחסים ביניהם. לאבא לאופמן היה רספקט עצום לכל דבר שהודפס. חוץ מספרים של קומוניסטים מהזמנים שלנו (להבדיל מקומוניסטים משנות העשרים והשלושים, שאליהם היה לו כבוד כמעט דתי) ואני הקשבתי. לפעמים הייתי קורא את העבודות, ותבינו איך הייתי מתפרנס. כתבתי עבודות סמינריוניות לסטודנטים שהתעייפו ולא גמרו את המירוץ. ישבתי והקשבתי ללאופמן הצעיר וללאופמן הזקן ואחר-כך, בבית, הכנסתי את זה לכרטיסיות המסחריות שלי. אבל לא בגלל זה ישבתי אתם. הרי כתבתי עבודות בשביל מחיה, לא בשביל שום דבר אחר. לא הייתי מתערב בשום ויכוח על עניין זה או אחר. הצעיר היה מסביר למשל, ראיתי את זה יותר מפעם אחת, מה עושה יצירה ספרותית לטובה, למרות שלא היה להוט לעסוק דווקא בהערכה, אמר בשקט. הזקן הקשיב וכאילו רשם לעצמו את עיקרי הדברים. הראש חתך את האוויר עם ההחלטה הנחושה להבין וללמוד. אחר-כך הראה לבן את הספרים החדשים שקנה בשביל הספרייה ושאותם הוא קורא אותם, לפני שהוא שם אותם על המדפים. הוא התלהב מהרעיונות ולא מהספרותיות. זה מה שהיה מעצבן את לאופמן ג’וניור, אף-על-פי שאני לא מבין מה מעצבן בזה שאיש זקן מחפש לעצמו את העיקר. בכל אופן, כשאבא הביא את הספרים למרפסת שטופת-ערבית וכולי, היה הצעיר מחפש תירוצים ללכת ולהכין את הסנדביצ’ים, או לעלות לשכנים למעלה ולטלפן לרינה, והיה מניח שאני אשאר עם אביו באותו זמן. הוא שנא מאוד להשאיר את אבא שלו לבד. ואני באמת שוחחתי עם הזקן. אהבתי את השקידה שלו, שנראתה לי מגוחכת ועצובה. הוא פחד לא להספיק משהו. אני יודע שסיכומים כאלה אינם בגדר חכמה ספרותית, והייתי מעדיף למסור את כל הסיטואציות שמהן שאבתי את ההחלטה זאת שהתנסחה בסיכום: לאופמן הזקן פחד לא להספיק, אבל זה היה לוקח רומאן שלם. הוא קרא כל דבר שרק יכול היה לקרוא. היה רושם לעצמו כרטיסיות והולך לכל הרצאה מטעם כל מה שהיה בחינם. הוא לא היה קמצן. אבל מה כבר אפשר לעשות במשכורת של ספרן ובקיצבת-זיקנה של סולל בונה? ואולי כן היה קמצן ואולי היה קשה לו ואולי אחד כרוך בשני. הוא הלך להרצאות באוניברסיטה העממית ובמועצת-הפועלים ובעירייה. כל המרצים נראו לו משכילים, אם היו צעירים, אלא אם כן נחשדו בקומוניזם. החשד הזה היה צץ פתאום. כמו החלטה נוקשה. בגלל מה שהזכירה לו מלה ששמע בעלומיו, או משהו שהזכיר צורת מחשבה מאז. אז רטן ומכין שאלה או הערה ארוכה, ופולט אותה קודם שקיבל רשות דיבור. מרגע שראה את בנו משכיל וחכם ומחכים, החל האב הזקן ללמוד גם הוא. אולי הזכירה לו החכמה הצומחת של הילד משהו ישן, כמעט אבוד, משהו שהזניח לפני הרבה שנים. פעם אמר לי בחיוך: “אני כמעט לא הבנתי שאסור היה אף פעם להזניח את זה”. מה זה היה הזה הזה, אני לא ידעתי וגם לא שאלתי. גם לאוניברסיטה היה הולך. לא לשיעורי בנו. למה. לא ברור אם הבן ביקש ממנו שלא יבוא לשיעורים שהוא לקח. לא ברור אם לא רצה לביישו, או אם רק חשב שהבן יתבייש. קמפוס כל-כך קטן וכל-כך הרבה אפשרויות כואבות. אבל בספרייה של האוניברסיטה ראיתי אותו יושב הרבה מאוד. רציני ומיוסר, הסיר את משקפיו כשניגשתי אליו ואמר: “שלום. אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אני מוכרח לגמור את המאמר לפני שיגרשו אותי”. חייך וחזר למאמר. לפעמים חזרו האב והבן יחד מהאוניברסיטה, והאבא היה מספר, באוטובוס, בשקט, על המאמר שקרא. הוא ידע לקרוא אנגלית, פולנית, רוסית, יידיש, גרמנית וקצת צרפתית, שלמד באחרונה. היה לו, מן הבחינה הזאת, יתרון על בנו. לאופמן הצעיר לא נמנע מלנסוע עם אביו בחזרה באוטובוס. כשירד החושך, היה ניגש אל אביו, בספרייה, בספסל הקבוע שלו, ושואל אותו: “אבא, אתה נשאר לישון פה או שאתה בא הביתה?” ואז נסעו יחד הביתה. גם אצל הבן היו הדברים באים כאילו בהחלטה ואחרי שיקול-דעת. בניגוד לזקנים אחרים, סירב הזקן לדבר על עברו. לא בגלל עברו הקומוניסטי או הפרו-קומוניסטי. אני מכיר כמה זקנים שהיו קומוניסטים, חזרו בהם והתחרטו וחזרו בתשובה, אבל המשיכו להאמין שלגבי השנים ההן, הם צדקו כקומוניסטים. ממש כמו שלגבי ההווה הם צודקים כאנטי-קומוניסטים.
הוא היה איש מוחלט, עם ריח הזיעה היבשה שלו, ונזיר באשר להנאות פשוטות כמו אכילה טובה או שיחה בטלה. לא היו לו בעיות עם כושר החלטה, ונראה שמעולם לא התלבט, לא היסס. הוא עלה לארץ ברגע שהפך לציוני. כששאלתי אותו אם זה לא היה להיפך, שהפך לציוני כשעלה לארץ, לא הבחין בציניות של השאלה, וענה בהינף ראש. כאילו היה חרמש: “לא, לא!” הוא סיפר כמעט בפרוטרוט, ובמעט זלזול בציונים המסורים אצלם בעיר, שנשארו להריח את הגאז של היטלר, ואיך הוא הקומוניסט המושמץ החליט להיות ציוני ולמחרת עלה לארץ. כל השנים ישב בקיבוץ והיה אחראי תמיד לעבודות הבניה, ככה שהיה גם אחראי לענייני העבודה הערבית, יותר מאוחר כמובן. הוא לא אהב ערבים ובמאורעות הוא הרג ערבי וזרק אותו לקישון, עם הבגדים.
פעם, לפני שנה וחצי, כתבתי עבודה סמינריונית לבחור מקיבוץ, שהיה פעם הקיבוץ של הלאופמנים. הקיבוצניק שאל אותי אם אני מכיר את הזקן הזה על המרפסת ממול ואני אמרתי: “מה, זה? הוא חבר טוב שלי”. והקיבוצניק אמר לי שהוא, לאופמן, היה פעם אידיאליסט, ויום אחד עזב את הקיבוץ בגלל ההחלטה לממן לימודים גבוהים לבת של חברה אחת, מן הוותיקות. לא הופתעתי. לאופמן היה איש ישר. הוא הסכים לדבר אתי על התנגדותו הנחרצת ללימודים גבוהים בזמן ההוא, כשהיה בסדר להתנגד ללימודים גבוהים. “מה שהיה צריך אז – לא פרופסורים. היום צריך גם פרופסורים”, אמר. כששלחו את הבחורה ההיא, הלך הוא העירה. אני מכרתי לצעיר מהקיבוץ עבודה סמינריונית באלפיים לירות והדגשתי שהרבה בתוך זה מבוסס על שיחות עם הלאופמנים, כדי שיידע כמה הם הצליחו בעיר. אבל המירוץ של הזקן עם הידע היה עניין אבוד. כמה שלא יקרא, הוא לא יספיק לקרוא הכל, עד יום מותו, אפילו לא חצי.

פעם הלך הזקן לפגוש, ביחד עם הצעיר, את רינה ואת ההורים שלה. כנראה חשב הזקן שמדובר באירוסין. לאופמן הצעיר היה עטוף בשקט של ספריות. הפרופסור ניסה לשוחח עם הזקן, שהיה מאוד לא ידידותי, ורינה’לה ציחקקה כמו הרבה תלמידות תיכון אחרות בארץ. האמא השתתפה מדי פעם בשיחה. אני לא יודע איפה נערכה השיחה הזאת, מישהו אמר שכולם הלכו למסעדה מאוד מפוארת בצפון-העיר, ושם, בין מנה למנה, שוחחו. בכל אופן, הזקן חזר המום מאוד מהמסעדה או קונצרט ואי-אפשר לדעת בדיוק. הזקן חזר עם שקט גדול. הייתי אצלם בבית, ערב לאחר-מכן. הוא ניקה איזו כוננית כשאמר לי: “הם לא יתחתנו. הוא לא יתחתן איתה”. מעניין, זו בכלל לא היתה הנקודה. חוץ מהפרופסור, אף אחד לא דיבר על נישואים. רינה’לה, כאמור, לא חיוותה את דעתה משך כל הסעודה או הקונצרט או מה שלא היתה הזירה לשיחה האחרונה ההיא. את זה אני סיפרתי לשוטרים כיוון שהזקן מסרב לדבר איתם. הוא ישב וחייך וניענע בראשו לכל האורחים מהשכונה שעלו לראות אם זאת אמת מה שסיפרו מסביב, שלאופמן הזקן רצח את לאופמן הצעיר, בנו אהובו, וחלק חשב אפילו כי ההיפך הגמור קרה, שהצעיר הרג את הזקן, והם כמובן נוכחו לדעת שטעו.

הזקן נד עכשיו בראשו ולפעמים התפלא, בתנועת ראש שמחה, על איזה אורח שהגיע פתאום אחרי שנסע כביכול לחוץ-לארץ, או מת, כאילו רצה לשאול: מתי חזרת? הוא סירב לרחוץ את ידיו שהיו מגואלות בדם חום. כשהוציאו את לאופמן הצעיר, נשמע בכי בקהל, אבל יותר מזה היו האנשים סקרנים לראות אם הזקן בוכה, אבל הוא לא בכה. הוא הביט ניכחו באוויר. אילו היה זה מחזה תיאטרון הייתי צריך ללכת עד הסוף ולקבוע איך בדיוק נראה הזקן כשהביט ניכחו. אחר-כך הביט בידיו, בשתיהן, וכאילו התפלא עליהן, כאילו אמר: כמה דם. אני, משום מה, ואי-אפשר אף פעם לדעת למה בדיוק חושבים את כל הדברים האלה, חשבתי על טקסס, והרצח לא היה צודק. לא היה צודק כלפי לאופמן הצעיר ולא כלפי לאופמן הזקן. הלוואי שהטלוויזיה היתה מסתלקת מכאן והעיתונאיות הטיפשות הללו.

ג
ההיפי הביא לי ספרים. שייקח אותם בחזרה. אני לא צריך ספרים. כשהייתי צעיר עשו לי ניתוח שקדים והיה בי פחד לעבור ליד המרפאה ששם עשו לי את זה. כל פעם שהוא בא הנה, השוטרים מתחבאים כמו עכברים קטנים מאחורי הסורגים, כאילו אני אגיד לו מה שלא אמרתי להם. ככה זה עם ההיפים, הם עובדים בשביל הכסף עם המשטרה, אחרי כל האקסטראוואגאנס. ואני לא יודע למה הוא רוצה לעזור לי. אני בכלל לא מבין מה הוא רוצה ממני. יושב כאן שעות על שעות ומנסה לשאול אותי שאלות. אמרתי לו שבתור אב שכול אני מבקש קצת מנוחה, והוא לא ידע אם לצחוק או להישאר רציני, אז הוא פשוט נשאר עם מין חיוך קפוא. אמרתי לו, שאני לא אסביר לו בשום אופן ורק בבית-המשפט אני אדבר. בהתחלה סתם אמרתי. לא התכוונתי באמת. אחר-כך קרו עוד הרבה מאוד דברים, שהדגישו בפני את הברירה היחידה שנשארה לנו: לא לוותר. לדבר עד הסוף. להגיד הכל.

מאז שהבטחתי לדבר רק בבית-המשפט, הם קוראים לי לחקירות בלי הרף, אפילו איימו לשלוח אותי לאבו-כביר. הם רצו לדעת מה אני אגיד בבית-המשפט. ההיפי ביקש ממני, למעני הוא אמר, לדבר קודם כל איתם. אולי בכלל לא יעמידו אותי לדין. אבל אנחנו לא עשינו את זה מתוך שיגעון. לא. אנחנו לא מתכוונים בכלל ללכת לבית-משוגעים. החוקר, ואחר-כך ההיפי, אמרו לי שאני אקבל מאסר-עולם. רציתי להגיד להיפי שלא מתאים לבחור כמוהו להגיד כאלה שטויות, הרי עוד מעט אני גם הולך מכאן ויש לי רק עוד כמה עניינים לסדר. מובן שלא אמרתי לו את זה. ההיפי ניסה ללחוש לי משהו עם דיראון עולם. תמיד הוא גמגם, ההיפי, תמיד הוא דיבר על דברים, שאחרים יודעים, והוא רק השתלב בשיחות. אמרתי לו שאני לא זוכר שום דבר נורא ואני לא מבין על מה הוא מדבר. ולמה הם מביאים לנו עוד ספרים, הרי זה היה הסיכום האחרון שלנו, לא לקרוא יותר, אף פעם.

היה כאן שוטר זקן מהעיר שלי והוא היה נחמד. בלילה, פעם אחת, הוציא אותי לשתות קפה אתו, מחוץ לתא, והבטיח להביא לי עיתון עם בחורות ערומות. אמרתי לו שאנחנו לא צריכים דברים כאלה גם בתא המעצר וביקשתי ממנו להסביר לי למה כל-כך חשוב להם שאני אדבר כאן ולא אלך ישר למשפט. הוא אמר שהוא לא יודע יותר ממני וניסה רק לנחש. הניחושים שלו היו כל-כך פרימיטיביים שפשוט התאהבתי בו. מה הם לא ניסו להבין עלי? הכל. הם נסעו לקיבוץ ודיברו שם עם החברים. דיברו על הערבי שזרקתי לקישון. אני נכנסתי לחוקר הגבוה והוא היה נחמד מאוד. הם חשבו שאני אגיד מלה יותר, אם יהיו נחמדים אלי. הוא ישב והניד בראש וקרא את הדוח על השיחות בקיבוץ. הוא ידע אפילו עלŒהחירבה שאני דרשתי לחרוש ולנקות. הכל הוא ידע ועכשיו הוא ביקש שאני אסביר את המבצע שלנו. הוא אמר: “תראה, יכול מאוד להיות שנחסוך למדינה את ההוצאות הנוראיות האלה של משפט בשלושה שופטים וסיקור נרחב”. אמרתי לו שאני מצטער, אבל יותר מדי זמן היה שיקול כזה אצלנו בבית. די עם זה. אחר-כך ביקר אותי ההיפי המזדקן. כל מה שהוא רצה זה לייאש אותנו תמיד, ועכשיו הוא בא לכאן כדי לחגוג את ניצחונו, כאילו המציא אותנו, בשביל להוכיח את הכישלון, שלו, שלנו. אני חכם. יכולתי להיות רופא. יכולתי להיות פרופסור. לאבא ולאמא שלי היה בית כל-כך צנוע. אבל יכולתי להגיע רחוק. את זה לא אמרתי לחוקר שלי. כי הרי הבטחנו לשמור את זה בסוד. החוקר נראה כאילו הוא מחקה את החוקרים בטלוויזיה. זה החיקוי האמיתי בעולם שלנו.

ביקשתי שיביאו לי את הגרינברגית. אבל היא תשושה מכדי לבוא עד לצפון-העיר, לתחנת המשטרה. רציתי לשאול אותה רשות לספר בבית-המשפט איך גמר הבעל שלה את החיים ואיך הסבא של רינה גומר את החיים. זה מה שרציתי לספר לבית-המשפט. על זה לא סיכמנו הרי דבר, ולעומת זאת על הבורות שלנו, הבורות הבסיסית, על זה סיכמנו לא לדבר אף פעם. לפעמים היה נדמה לי שהיא יושבת מחוץ לחלון ובוכה. ההיפי אמר שיש לה רגשי-אשמה כבדים והיא חושבת שהיא אשמה, רינה’לה. מובן שזה היה נימוק הומאני להכריח אותי לדבר בשביל הבכי שלה. כמו טובת המדינה והנימוקים הסוציאליסטיים. אמרתי להיפי שהם לא יצליחו אפילו ככה ושיגיד לה שהיא לא תבכה. עשינו את זה ברצון חופשי ולא משום כפייה חיצונית. מה אשמתה? היא לא רצתה להתחתן אתו, ואני ישבתי שם ורציתי לבכות. לא כעסתי. את זה סיכמנו לעצמנו, שלא כעסתי עליה. אילו כעסתי עליה, לא היה כל המבצע הזה יוצא לפועל. לעומת זאת התערבבה אמא שלנו עם האשה ההיא. ראיתי כל הזמן את אמא שלנו חוזרת מהעבודה עייפה, מאוד עייפה. וכשהרנה הקטנה אמרה משהו שלא היה קשור בכלל לעניין, ואמא שלה נתנה לה נשיקה לחה בצוואר, והיד הענוגה והמעודנת נתלתה לה באוויר ולא היתה לה שום שייכות לשום יצור חי, ראיתי רק יד גדולה ויפה. ואז אמא שלנו היתה רק יד והטבעות היו זרות והיד הכחילה והכחילה. זה היה מוקדם מדי. אסור היה לנו להוריד את הטבעות מהיד. אסור היה להתנפל על האשה. אסור היה. כמה פעמים בחיים שאני הייתי עוצר ואומר לעצמי: הנה אני משתגע. הנה אני מוציא רוק על הסנטר. הנה אני מתפשט באמצע העיר. הנה אני אונס אשה קטנה ושמנה. הנה אני בורח לחוץ-לארץ. הנה אני שורף את כל הספרים שלנו. הייתי משתעשע בהאשמות ובבניית גרסאות סותרות. לא, אני לא התכוונתי לצאת מזה. הרי זו היתה ההתחייבות שלנו. ככה היה החוזה שלנו. ככה היה ההסכם שלנו. אני לא אפר אותו. אבל הייתי משתעשע בהמצאת סיפורים כמו ‘בלילה היא נשארה לישון אצלו, הם צחקקו כל הערב, אבל היא שתתה יותר מדי’. ‘מה?’ ‘כן, היא שותה. זה אצלם נוהג משפחתי-מעמדי’, ‘לא, לא, נוהג שלה לשתות בערב, ואז היא מתחילה לבכות או לצחוק ולצעוק. אפילו מתוך שינה היא מתחילה לצעוק והיא אומרת לו: איכר עלוב. איזה נעליים גדולות שיש לך ואיזה רגליים מגושמות שיש לך ואיזה פה גס שיש לך ואיזה כתב גדול ואינפאנטילי שיש לך ואיזה עיניים עצבניות ונפחדות שיש לך ואיזה מגע מיני משונה שיש לך ואיזה קשיחות ונשיפות איכריות שיש לך ואיזה בלוף שאתה מנסה ללבוש כל השנים, איכר שלי’. אחר-כך הוא הרביץ לה על ההערה האחרונה. ‘לא, לא תמיד הוא היה מרביץ לה. רק כשהיא התחילה להתעלל בו’, ‘כן, כן’. ‘התעללות כזאת היא הרבה יותר גרועה ממכות אלימות. זה ידוע. אני יודע שזה לא מעוגן בחוק, אבל בתי-המשוגעים מלאים באנשים שקיימו את החוק’. כאן צחקתי והשתעלתי וירקתי לתוך הכף וניגבתי על השולחן של החוקר. אחר-כך התחרטתי, כי חשבתי שהוא יסווג אותי כמשוגע. והרי שתקתי את כל זה ולא אמרתי את כל זה. מה שבן-אדם יכול להכיל בתוכו בלי שיש באמת משהו בפנים, כמו רדיו עם הרבה תחנות. כמו הנשמה. כמה היא עמוקה וכמה מעט אמת יש בה. ככה היא הרגה אותו.

בחקירה אחרת (ואני שיחקתי את המשחקים האלה גם בשביל לא להתחיל לספר את ההסכם שלנו לחוקר, זאת אומרת, אני כל-כך רוצה לדבר על ההסכם שלנו, על הברית שלנו, על הפגישה שקבענו, שאני כמעט דיברתי על זה, איזה אדם מאוהב לא רוצה להסגיר בעצם את הסוד שלו? כולם) חשבתי על ההיפי בתור הרוצח. כאן חשבתי על טכניקה אחרת. החוקר שואל שאלות, ואני מדבר בתוכי ובחוץ אני שותק ובפנים אני מפזר רמזים. למשל, לספר איך ההיפי הוא בעצם אדם הרוס מבפנים. אתה מבין? אדם שאפילו לא ניסה לרוץ, ואם ניסה, לא סיפר לאף אחד. הוא ישב בחדר והם שוחחו שוב על אירופה. אף אחד לא ניסה לדבר אתו על הצלחה בלימודים, או על קריירה אקדמית, אף אחד לא ניסה להסביר לו שזה לא הוגן לעשות כרטיסיות מועתקות, במקום ולהכין מזה עבודה בעד אלף ואולי יותר. אף אחד לא לחץ על זה שהוא משכיב שאריות מארוחות של אחרים ומרוצה מזה. אף אחד לא הזכיר לו שאנשים שהתחילו מלא-כלום הגיעו למשהו, ובכל אופן הוא התחיל לצחוק בקול רם, כמו מטורף. הוא סיפר על כל הבחורות שהוא דופק בחוץ-לארץ. הוא אמר ששום לימוד אוניברסיטאי לא יכול לכסות על תענוג המסעות. “בכל מיני ערים בעולם שוכבות נשים עם בעליהן, ואני זוכר כל הזמן שאני נכנסתי בתוכן. כאן וכאן וכאן. בכל מקום אני דפקתי”, ככה אמר ההיפי. אני לא יודע מה היה שם, אבל אני יודע שהוא התבקש לצאת, כי יש הכרח ללמוד קצת ואי-אפשר תמיד להקשיב לכל הסיפורים החוזרים והנשנים. ואחר-כך הכל היה כבר אחרי. אני יודע שההיפי לא מסוגל אפילו לזה. בלאו-הכי, בשלב הזה היה החוקר, בדרך-כלל, מוחה את הזיעה מעל פניו ומשתדל לא להתעצבן מהעובדה שאפילו את תחינותיו לא הייתי שומע. סוף הקיץ. התמוז מת בנחת. החוקר לא הבין מה פירוש התמוז המת, והוא החליף את זה עם דברים אחרים שלמד.

אחרי אחת החקירות האלה, שבהן החוקר היה מקשקש פסים בעט שלו על הדף, מצייר ציורים, ואני מתכנן רוצחים חדשים, סיפורים על מניעים, בא זלץ לבקר אותי. הוא לא הביא ספרים. הוא הביא גבינה לבנה ואמר שהגרינברגית ביקשה סליחה; זה לא בגלל מה שעשיתי שהיא לא באה, אלא בגלל שאין לה כוח ברגליים ומזלה שהיא גרה בקומת קרקע, אחרת היתה מתה בתוך הדירה ואף אחד לא היה בא לראות אותה, באמצע השבוע לפחות. מטרסו לא רצתה לבוא ולא אמרה לזלץ למה, או שזלץ לא רצה להגיד לי למה, אבל מטרסו זאת, שהשטן ייקח אותה, בלאו-הכי היתה מנקה את השטיחים בלי לבקש לסגור את החלונות. כבר תיכננתי אותה לחקירה של מחר בסצינה מרתקת של אשה נימפומנית, מנסה לפתות נער בעזרת סכין. אלוהים, המלה נער והמלה סכין. זלץ סיפר לי איך ההיפי שלנו מספר עלי רק טובות בשכונה. איך אני מאכיל את המשטרה לוקשים ואיך יש אלי רספקט גם מצד המשטרה וגם מצד הפושעים האחרים במעצר.

יש כאן פושעים אמיתיים, אבל אני היחיד שלא מדבר בכלל, ומצליח לעצבן את המשטרה ואפילו להכניס להם פחד. אני סתם אמרתי שאומר הכל בבית-המשפט. גם זלץ הסכים שהם אידיוטים. מה נשמע מהשכונה ועד המסעדה מול הקולנוע הוא סיפר לי. פטפט שעתיים, ובפעם הראשונה אחרי כל-כך הרבה שנים לא הסתכלתי על השעון שעל הקיר כדי לראות כמה זמן עבר. לא היה בתא שעון-קיר. זלץ אמר: “אתה נראה טוב מאוד”, ואני אמרתי לו שזה פשוט בית-הבראה, והוא צחק. זלץ היה פעם דתי. אפילו לפני חמש או שבע שנים הוא עוד הלך לשטיבל קטן על-ידינו. אחר-כך הבן שלו, שנסע שנתיים לפני-כן להסתובב בעולם ועשה באמת חיים, לפי מה שהיה כותב לאביו שהקריא את המכתבים לכולם, כתב לו: “אבא, התחתנתי עם אנה-מריה אוסטנסון”, או משהו כה. זלץ, לא רק שלא התבייש, הלא הבן התחתן עם שיקסע וחיכו ממנו שיתבייש, אם לא לשבת שבעה, אלא שהוא היה אפילו מאוד גאה. הוא גם חשב שאכפת לנו מאוד אם הבן שלו קיבל אזרחות נורבגית וכל הזכויות הסוציאליות שיש שם ואשה נורבגית. אבל שמחנו. אחרי איזה חודש הבן שלח כבר את התמונה של הנכדה. באמת יפה. חלום של כל יהודי. בלונדינית ועיניים כחולות עם אף קטנטן. וזלץ היה בוכה לפנות ערב על המרפסת שהוא לא יכול לנסוע לנורבגיה בגלל הטרומבוזה ברגל שמאל ובגלל הכסף. היתה לו נכדה, שהוא עם כל הגרמנית הרצוצה שלו, שלמד במחנה, ויידיש הוא ידע יפה, לא יוכל לדבר איתה. אחרי איזה שלוש שנים, באה כל המשפחה הצעירה. זה היה בסביבות חנוכה. אז כבר סילקו את זלץ מהשטיבל והוא לא הטריח את עצמו ללכת לבית-הכנסת היותר גדול, שנמצא לא רחוק מהרחוב שלנו. להיפך, הוא התחיל ללכת עם טרנזיסטור ברחוב, אפילו בשבת, ויום אחד, לא פחות ולא יותר, ביום-הכיפורים, ראו אותו מעשן ברחוב, והרב מהשטיבל נאנח, כשסיפרו לו: “מעשה שטן”. הם באו, הנורבגים האלה, עם זלץ הפעוטה שהיתה דומה לזקן רק בשפתיים. בתחילה היא פחדה ממנו ואחר-כך שיחקה אתו שבע שעות ביום, עד שהוא נפל מהרגליים. הוא למד כמה מלים בנורבגית. אחר-כך הוא תכנן את הנסיעה לשם, התחיל לחסוך את הכסף שלו. כלתו נתנה לו במתנה צלב קטן מזהב, והוא, ראיתי, שם אותו ליד התמונות של הנכדה והבן והאשה והשיקסע. הוא סיפר לי שגרינברג הזקנה-האלמנה מסכימה שאגיד בבית-המשפט הכל, אפילו בכתה והתפללה לאלוהים שזה יביא לי מזל, הטיפשה, רק שלא אגיד שבעלה התנהג אליה מאוד לא יפה כל החיים. גם לא לספר שום דבר על היחס של שתי הבנות והבת השלישית אחרי שקיבל שיתוק. את זה היא הסתירה שנים על שנים והיא מבקשת לא להגיד, גם לא לספר שום דבר על היחס של הבנות. זלץ ישב עד הערב, עד ששוטר אחד ניגש וביקש ממנו לקצר, אבל אני הראיתי לו בתנועת-יד שיישאר והשוטר הלך כמו שבא. הבלטתי את כוחי. ההיפי עלול לבוא. הוא יכול לצאת מהסיפור, הוא לא שייך. זלץ נמנם קצת וכשהתעורר שאל: “נו, מה יהיה?” ושוב דיברנו על כל האנשים שאנחנו מכירים והוא סיפר לי על נורבגיה ועל ישוע הנוצרי שהיה גם הוא יהודי ונידו אותו בגלל שרצה לשנות את החוקים. בחג-המולד, כשהיו פה הכלה והבן והנכדה, לקחו אותו לבית-לחם והיה שם יפה מאוד. רק הקור מפחיד אותו. אם בבית-לחם היה קר, הרי בנורבגיה יהיה קר פי-מאה והוא כבר התרגל לאקלים של הארץ. הוא כבר לא יתרגל אף פעם ליערות ולקור, הוא אמר. שוב נמנם ושוב התעורר פתאום, אולי חלם, אולי נזהר לא להירדם, הוא היה בן שבעים ושלוש, ואמר: “נו, אז מה יהיה?” אחר-כך סיפר שסנאים הוא עוד לא ראה, מאז בא לארץ, והיה רוצה לראות סנאים ואולי לנסוע עוד פעם לפולניה.

היה חושך, מאיזה תא רחוק ממני צעק מישהו: “שוטר, ואליום. ואליום!” ואני רציתי ללכת לישון, היו בי געגועים חזקים מאוד, אבל זכרתי את ההסכם שלנו. זלץ נמנם עוד פעם. הערתי אותו ואמרתי לו, לא לפני שהוא אמר “נו, מה יהיה?” שהשוטר היה כאן עוד פעם ואמר שלא די שיש לי הזכות לקבל אורחים, הרי שאני גם מפריע לנהלים המיוחדים ומחזיק אורח בתא שלי כל-כך הרבה שעות. זלץ קם מיד ולחץ את ידי בהתרגשות כאילו שזה מסדרון תאי-המוות. גם אני התרגשתי. אחרי כל-כך הרבה זמן להיפרד באמת מאנשים. כבר אינני מתכנן לעצמי את הזמן. ביקשתי ממנו שיבוא למשפט שלי. הוא רצה כל הזמן לשאול אותי מה בדיוק אני אגיד, וגם גרינברג רצתה לדעת. אמרתי לו שאני רוצה לספר לשופטים שהסבא של רינה, אבא של אביה, משותק ויש להם מטפל בעד חמשת-אלפים לירות לחודש, והבעל של גרינברג מת שנתיים או שלוש אחרי שעשה במכנסיים, לכלך את הבגדים, ניסה לדבר אל אשתו ואולי אפילו להתחרט על מה שעשה לה כל החיים המחורבנים, אבל לא הצליח, והבנות שלהם, יש להן רגשי-אשמה עד סוף החיים שלהן, ואצל רינה’לה זה לא ככה, ואמרתי עוד הרבה דברים, הגיוניים יותר או פחות. זלץ היה עייף, והוא הבטיח לגרינברגית לזכור בדיוק איך אגן על עצמי בעזרת המנוח.

לא, אני לא זקוק להגנה. אני רציתי לספר לשופטים, שהדברים הם לא כפי שהשופטים מכירים אותם. אחרי שזלץ הלך היה חשוך ואני נשארתי בחושך, סובבתי את הנורה וכיביתי אותה. אני אוהב אותך, בני. הטעיתי אותך מאוד. הבאתי אותך לעולם. הוצאתי אותך ממנו מהר. בקרוב אני בא. זה שצעק “ואליום” התחיל לצעוק “סיגריה”. אולי זה היה מישהו אחר, אבל אז זה שצעק “ואליום” השתתק פתאום, ומישהו אחר קרא מבחוץ משהו ברומנית, לתוך התחנה, ואני לא הבנתי. לרגע חשבתי שזה היה באיטלקית, גם אז לא הבנתי. בלילה אנחנו יכולים להיות יחד. כמה אני מחכה לחושך, עכשיו שאפשר לשבת סוף-סוף בשקט, בלי לרוץ, בלי לפחד ובלי לנשום בקושי. לאט-לאט. הדברים כל-כך רחבים והעולם כמו אוויר לנשימה, צלול וקריר. לאט-לאט, בעומק וברחבות.