א
נשיא התעשיינים היה קרוב של משפחת לומפנמן והיה, לאחרונה, גם מקור גאוותה. משפחת לומפנמן כללה את אלכסנדר האב, את אלה האם ואת יחיאל לומפנמן הבן. כמו כן כללה המשפחה את חבי. ערב אחד, כשהיה הנשיא בעירנו, לרגל הרצאה, חיכו לו בני-הזוג הקשישים עד שילכו כל המאזינים הביתה וכן יילכו לבתיהם כל אותם טרדנים של אחרי הרצאה, ויישאר רק רכז התרבות של עירנו, מר לוטם, כדי להודות באופן אישי לנשיא הצעיר. אדון וגברת לומפנמן חיכו לקרובם ליד דלת-הכניסה לאולם. היתה זו גברת לומפנמן שהיתה קרובה אליו מצד אמו המנוחה, ואילו בעלה, אלכסנדר, הכיר את הנשיא הצעיר אך בקושי. פעם אחת, כשעמד אלכסנדר בתור, בסניף הדואר של מגדל-שלום בתל-אביב הגדולה, ראה את הנשיא והזכיר לו את קירבתם, וגם ויתר על תורו לטובת הנשיא, כיוון שמיהר מאוד, מן הסתם. הנשיא השיב בחיוך ושאל מה שלום בלה. אדון לומפנמן ייחס את טעותו לטרדותיו הרבות של הנשיא. עכשיו דחקה בו אלה אשתו ללכת להזמין אותו לארוחת-ערב מאוחרת. אלכסנדר אמר לה: “אותך הוא מכיר. הרי את היית אצלם בבית כל-כך הרבה פעמים”. לומפנמן לא אמר את המשפט הזה באירוניה, שהרי אלה אשתו, שקולה צרוד ועורה קמטים-קמטים, אכן עזבה השבוע סופית את מפלגתה, פלג משמעותי של קואליציית השלטון-לשעבר, שעכשיו היא חלק מן האופוזיציה, גם בעירייתנו הקטנה, בגלל התקפה פרועה וקיצונית בעיתונות המפלגתית על נשיא התעשיינים, והכל בגלל מה שנראה למפלגתה, אהובה מאוד עד לאחרונה, כתכנית אנטי-פועלית ל”מלחמה באינפלציה”, כביכול. עכשיו העלתה לומפנמן במוחה את שיחתה במכולת עם גוברניק, שאמר לה: “כל הכבוד, אלה. כשאני עזבתי את המפלגה, אז את לא הבנתš אותי, אבל עכשיו את בטח מבינה אותי”.

אלה היתה משוכנעת שהצדק עמה בנושא ההתקפה על בנה של בת-דודתה המנוחה, אבל בפירוש לא הסכימה עם עזיבתו של גוברניק, ולדעתה חייב היה לקבל את מרות התנועה, אלא שגוברניק היה חנווני. ככה חשבה לה לומפנמן בשיחת הפיוס עם גוברניק, אבל עכשיו אמרה לאלכסנדר: “כשהוא יגיע לדלת, נראה כבר מה להגיד. בסדר?” עוד כשהיה הנשיא צעיר, התפארה אמו לפני אלה, באחת מפגישותיהן הלא תכופות, כמה מבריק בנה וכמה מהר ילמד את עניין הניהול מאביו. שלא כנשים אחרות, לא קינאה אלה בבת-דודתה. להיפך. שקטה-שקטה נשאה את חוסר כשרונו של בנם-יחידם, יחיאל-חיליק לומפנמן, שהיה חרט מעולה בבית-החרושת הגדול ביותר בעירנו. בסתר לבה ידעה אלה כי נחמתם היחידה בחיים, של חיליק, של אלכסנדר ושלה, הוא בנה של בת-דודתה, וכשחיליק יתחתן, אם יתחתן, יזמינו את הנשיא לחתונה, יגידו לו, לא צריך מתנה, רק לשמור על קשר, אמא מתה ואלה ואלכסנדר יכולים להיות כמו משפחה בשבילו. משפחתו של נשיא התעשיינים היתה מסועפת מאוד מצד אביו, ואלכסנדר אמר עכשיו לאלה: “תיגשי את אליו, אותך הוא זוכר”.

עמידתם שם, כאילו היו שואלים שאלת-הבהרה אחרי הרצאה, כנהוג בעירנו, או כאילו היו חנפנים, או אספני אוטוגרפים, עמידתם שם לא ארכה זמן רב. עד-מהרה הגיע הנשיא ואתו לוטם אל הדלת הראשית וחייך אל אלה. רווחה גדולה חשה הקשישה. הנשיא היה חביב מאוד. הוא לא היה אישיות פוליטית. על כל פנים, לא מן הטיפוסים המפלסים את דרכם הפוליטית בעזרת מרפקיו העסקניים. כוכבו דרך רק לאחרונה, בעיני הציבור הרחב, כמובן; בעיני משפחתו דרך כוכבו לפני זמן רב. יש מספרים כי עוד בהיותה מזכירת סניף המפלגה נהגה אלה לחתוך את כל קטעי העיתונות שדיברו בנשיא, סרה וטובות. “טובת המדינה כולה דורשת את כוחו”. על כל פנים, את הדחיפה להזמין את הנשיא להרצאה במרכז-התרבות של עירנו נתנה אלה את מר לוטם (מיד אחרי עזיבתה של חבי) עת פגשה בוקר אחד בבית-המרקחת, רכז פעילויות התרבות בעירנו. לוטם נזהר מהתגרות במודה ועוזבת. בעבר נהג להקניט את שכניו המרקסיסטים ולומר: “אי, אילו ידע קרובכם על האידיאולוגיה שלכם, היה כועס עליכם”. ובכן, עכשיו, בבית-המרקחת, אמר מר לוטם: “שמעתי בעניין רב על הפרשה. כן”, הוסיף מר לוטם, “אני מבין ללבך”. אלה אמרה: “ולמה אתה מתנהג כמוהם?” ולוטם אמר: “מה זה כמוהם?” אלה השיבה: “כמוהם, זה כמוהם. למה אינך מזמין אותו להרצאה כאן? הרי את מזכיר ההסתדרות הם הביאו להסית נגד התכנית הכלכלית”. ולוטם גילה לה שכבר עשה הרבה למען ההרצאה, ואילו יכלה היא ללחוץ קצת, כי אז אולי בא כבר נשיא התעשיינים. עוד באותו ערב טילפנה אלה לביתו של הנשיא והעירה את המזכירה האוטומטית, שביקשה בקול מדע בדיוני להשאיר הודעות. בלילה, מאוחר, צלצל הנשיא. וניכר היה בקולו שאינו יודע במה מדובר ואפילו במי מדובר. מעבר לקולו הדהדו חדשות הלילה של הטלויזיה. לשנייה אחת, אפילו פחות, ניסתה אלה להאזין גם לחדשות. להם לא היתה טלויזיה. אלה אמרה: “כאן אלה לומפנמן. אתה זוכר אותי?” ובצד השני היה שקט ממושך. מישהו סתם את הפומית. אלה לא נתנה דעתה לדומייה, אולי כן נתנה, ואמרה בקול תקיף, כדרכה מימים: “אני משמשת מעין שליחת-ציבור. זאת אומרת, מנצלים כאן את הקשר המשפחתי שבינינו. מאוד היו רוצים שתבוא לכאן להרצאה. זאת אומרת, לא הייתי מטלפנת בשעה כזאת” — כבר שכחה שהיה זה הצד השני שטילפן בשעה זו. שקט היה באוויר; אחר-כך נותקה השיחה. ואז נתנה אלה את דעתה לכך, שאיש לא הזדהה מתחילה, ושטלפונים אכזריים כבר הגיעו כמה פעמים בתקופה האחרונה, ומאז עזבה חבי אף התרבו מאוד הטלפונים הליליים. אבל פרץ הדברים שלה הקדים את הזיהוי. עייפה היתה אלה בת השישים שעמדה בכתונת-הלילה הצהובה, ואלכסנדר ישן במיטה הגדולה ונוחר מדי פעם, מאיים באפו על העולם שמעליו, ולא נרגעה עד שעמדה וחייגה שוב את מספרו של הנשיא, שהיה שמור עמה, אך מעולם לא עשתה בו שימוש עד לערב זה. קול קר ועייף של מזכירה אלקטרונית ענה לה במקום נשיא התעשיינים. מאז נעלמה חבי דמה אלכסנדר לירק קמל, ואילו היא היתה מעין מפעל תעשייה ענק העובר לחלק אחר של המדינה על כל אגפיו ומבניו. למחרת ניסתה אלה שוב את כוחה, והפעם ביתר הצלחה. היא אמרה לו: “מתי האזכרה לאמא?” ואחר-כך מסרה לו את בקשתו של לוטם. עוד אמרה לו: “בזמן האחרון התחזקה ההסתדרות ונתנה גם סמכויות לוועדי-העובדים כאן בעיר. כדאי היה מאוד שתבוא לעצור את זה”. מי היה מאמין שהיא תשמיע משפט כזה. אלה היתה כאמור כבר בת שישים ואלכסנדר לומפנמן היה בן שישים וחמש. בנם היה צעיר יחסית לנשיא, למרות שאמו של הנשיא היתה בת גילה של אלה. חיליק היה בן-זקונים וחרט מצטיין. בבית-הספר התיכון העיוני היחיד בעירנו היה חיליק כישלון.

בסופו של דבר בא הנשיא הפופולרי להרצות בעירנו והתקבל בחום. מלבד המוני הצעירים, שלא הירבו לבוא להרצאות והפעם צבאו על הדלתות בהמוניהם, הגיעו לאסיפה גם כמה מפעילי מפלגות-הפועלים ואפילו קומוניסט אחד. הנשיא מיהר להיכנס לעימותים מילוליים עם פעילי המפלגות הללו ולא היסס ללגלג עליהם. לא פעם הוכיח אותם על חוסר-אחריותם, ואף השכיל לנווט את הוויכוח הקולני עד כדי כך שהמזכיר המקומי החדש של מפלגת-הפועלים, בוויכוח של קריאות הביניים, השתעל, נכשל בלשונו ואמר: “לעזאזל, המדינה”. שקט השתרר באולם. אפילו הקומוניסט נדהם, והנשיא האורח, בקולו הצברי, סחט את השקט עד תום. אחר-כך ובניגוד לציפיותינו הפרובינציאליות, סלח למזכיר ואמר: “אני בטוח שלא התכוונת לזה. זהו להט הוויכוח, אבל אתה רואה לאן מגיע הלהט הזה להגן על המפלגה? במקום לעזור לנו לרסן את העם, אתם מעודדים אותו להרס המשק”. אלה תקעה ביורשה מבט נזעם. היא ביקשה לומר ‘שאתה תדבר ככה?’ אבל הנשיא, בנה של בת-דודתה, כבר קצר תשואות על המשפט: “אני מתחייב כאן חגיגית לקצץ גם אצלנו בחמישה אחוזים”. ההמונים באולם אהבו את הצלחתו. הוא הירבה לספר על משפחתו, ואלה ידעה כי הוא זוכר גם אותם. הוא סיפר איך החל אביו מלא-כלום ואיך הגיע למה שהגיע, והכל בשתי ידיו. כאן הרים הנשיא את שתי ידיו-שלו, שכן ידי אביו לא היו עמו באותו רגע. אלה מחתה דמעה. היא זכרה את אמו של הנשיא, את בת-דודתה, ואמרה לעצמה: “לו ראתה אותו. לא ראתה אותו עכשיו”. ואחר-כך אמרה לאלכסנדר השקט והרדום כמעט: “הוא יהיה ראש-ממשלה. אני אומרת לך”. ועכשיו ירדו הנואם ומר לוטם והאולם היה ריק. ליד הדלת אמר מר לוטם האצילי כל-כך, לדעת אלה: “אותה אני בטח לא צריך להציג בפניך, נכון?” ומר לוטם נפרד מהנשיא ופנה לעבר אופניו, שחנו בסמוך למכונית הנשיא. הנשיא עקב במעט חשש אחרי מנחה הערב, שאצה לו משום מה, הדרך. רכז-התרבות הקודם, רותם, למשל, לא הניח לאף מרצה חשוב, עד שהיה בטוח כי דמותו שלו נחקקה בזיכרון האישיות המרצה, ובהיסטוריה החולפת מעל עירנו ונוחתת ברעש גדול בכרך הגדול מרחק דקות טיסה. לוטם הטרזן, אנין טעם מוטב לומר, נעלם לחלוטין ולא היה שום חשש שיבוא כדי לחלץ את הנשיא מהלומפנמנים.

הנשיא עמד מולם בחושך. אלה חייכה, ואלכסנדר חשב ‘הוא לא זוכר אותה. אני בטוח שהוא לא זוכר אותה ובטח לא זוכר אותי’. כמעט פנה אלכסנדר בייאוש והביט לעבר החורשה הסמוכה בגעגוע גדול אל בנו ובגעגוע יותר גדול אל חבי שלו. אמר הנשיא בליבו ‘אילו היו כאן בחירות לנשיאות כמו בארצות-הברית, הייתי דואג לצלם שיצלם אותי עם הדודה הזקנה או מה שהיא שלי’. כך, טוענים המשמיצים, היה אומר לעצמו הנשיא, כל אימת שנאלץ לנסוע להרצאה או לכנס לא-משמעותי, ובעיקר כאשר נסע להרצאה בעיר קטנה כמו עירנו, שהיו לה בסך-הכל חמישה בתי-חרושת, שניים מהם שייכים להסתדרות העובדים. הלומפנמנית אמרה: “נלווה אותך לאט-לאט, או שאתה ממהר?” ולומפנמן התעורר: “אולי תזמיני אותו לכוס-קפה? הוא בטח עייף מההרצאה”. הלומפנמנית אמרה פתאום בטון מריר, נדיר ובלתי-מבוקר: “הוא בטח לא ירצה. הרי הוא ממהר”. אפילו אלכסנדר, שהכיר את כל הטונים והנימות האפשריים שיצאו עד היום מפיה של אלה אשתו, הופתע כאילו היה קברניט שהכיר את המפה על בוריה, והכיר גם את הטריטוריה של המפה, ולפתע, אחרי שסיים לגלות את הכל, גילה אי חדש. אלה אמרה: “תמיד הוא ממהר כל-כך”.

ספק אם קורא עירוני יכול להעלות על דעתו היעתרות מהירה של הנשיא. למה ייעתר נשיא התאחדות התעשיינים, שעיתונאים משחרים לפתחו, שמהדורות-החדשות פותחות בו, משל היה מצלמה שאך זה הומצאה ושינתה את פני האמנות, או צפלין טס מעל לעיר, או מהפכה בארץ ששפתה מובנת רק לדיפלומטים, למה ייעתר הנשיא להזמנת זוג פנסיונרים מעיר-שדה ליד תל-אביב שהמטוסים הגדולים עוברים מעליה ונוחתים הרחק ממנה והלאה? אבל המספר הקרתן אינו מיטיב לחדור לנפשות הפועלות הגדולות מערים גדולות וממעשים גדולים. הנשיא אמר: “כשהייתי באמריקה, פגשתי את הנשיא שלהם, הוא ידיד שלי, רץ מבית לבית-קפה, כדי להיבחר לנשיאות הכי חשובה בעולם; ולי יש דודה אחת מצד אבא ואני לא אלך אליה הביתה?” אלה אמרה: “אתה מתכוון מצד אמא”. והנשיא אמר, על פי השמועות: “מובן. אמא מתה. זה נורא”. לקח אותם לביתם במכוניתו הכבדה והחרישית. בחדשות ששמעו מהרדיו בתוך המכונית, דיווחו כבר את מה שאמר נשיא התעשיינים נגד ההסתדרות במרכז-התרבות של עירנו ומבעד לשמשות המכונית אפשר היה לראות את מר לוטם דרוך ליד חלון-ראווה מואר, מאזין באור השפוך עליו מהחלון הגדול לטרנזיסטור, לשמוע אם הצליח להכניס לחדשות את הידיעה שהעביר כבר במחצית ההרצאה. אלה התרגשה ואלכסנדר אמר: “מה? כל-כך מהר?” והנשיא אמר להם בטוב-לב: “הם צלצלו אלי ושאלו מה אני אגיד לכם. אז אמרתי להם מה אני אגיד. זה הכל. זה לא כל-כך מהר. עניין של שמונה שעות”. הנשיא חש אחריות נוכח הערצת הזקנים הבודדים והעריריים. אלכסנדר מדד את פרופילו של נשיא התעשייה מהספסל האחורי. אלה ישבה ליד שאר-בשרה החשוב, עליזה ומפזמת ביחד עם הפרסומת שבאה תיכף אחרי החדשות. עולם מלא מוצרים. אלכסנדר אמר לעצמו: “הוא לא זוכר אותנו. אני בטוח שלא”. אור היה בבית ואלכסנדר אמר: “אור אצלנו בבית?” אלה, גם היא לא ידעה אם חיליק בנה-יחידה בא לקחת ביצים מהלול הפרטי שלהם, או אולי גנבים, או אולי המפלגה שלחה פורצים לגנוב את הפרוטוקולים שלה. “או שמא חבי שבה”, מלמלה דעתו של אלכסנדר לומפנמן המתגעגע.

ב
הם ישבו כמעט עשר דקות בחדר-האורחים. הקפה גלש במטבח. אלה היתה נרגשת עד כדי כך ששכחה לבדוק מי הדליק את האורות בבית. אלכסנדר התעקש לדעת אם חבי הגיעה הביתה. אבל מכיוון שישב בכורסה, כמעט נרדם. הנשיא עיין בקריקטורות של מוסף השבת, ואחר-כך נכנסה חבי לחדר ואמרה לו: “כבוד הנשיא, אתה הולך למות עכשיו”. חבי כיוונה אליו אקדח גדול ואצבעה נחה על ההדק. בחלון הופיע חיליק וחייך אל הנשיא, שלא הכירו. הנשיא העדיף לחייך אל חבי ואחר-כך הביט בזקנים. פניהם הוכו בתדהמה. אלכסנדר, שהקיץ מקולה האהוב של חבי, חשב לרגע שעודנו בתוך החלום על חבי. אלה אמרה בפסקנות: “חבי, די!” אבל חבי הישירה מבטה אל הנשיא ואמרה: “אתה מכיר אותי?” הנשיא אמר: “לא. אני צריך להכיר אותך מאיפושהו?” חבי לא ענתה. היא נעה סביב החדר, אוחזת באקדח בשתי ידיה המושטות קדימה. היא אמרה לאלה: “נו? את חושבת בטח שאני לא אהרוג אותו?” ואלה צעקה ממקומה על הספה: “די! די לך!” והנשיא ניסה להרגיע את בני-הבית ואמר בטון די בטוח: “היא ראתה יותר מדי סרטים אמריקאיים בטלוויזיה. מה זה, אין לכם כאן טלוויזיה? אבל היא לא ראתה באמת רצח אמריקאי. אני ראיתי. פעם הייתי בבאר של מלון מפואר בפריסקו — “. חבי חשבה, כמובן, שהנשיא מנסה להאריך בדיבור, כדי לקחת לה בכוח את האקדח, ולכן ירתה כדור אחד, שפגע ישר בתמונה מפורסמת של כמה אישים חשובים מההנהגה. הירייה הוכיחה לנשיא וגם לאחרים שלחבי יש כוונות רציניות, אבל עכשיו שהירייה הדהדה והצטרפו אליה צרחותיה ההיסטריות של אלה, התעורר חשש פן יבואו השכנים לבירור. חיליק עמד בחלון, הגיחוך טרם נמחק מפניו, והוא הכריז: “אני החרט הכי טוב שיש בעיר. אני החרט הכי טוב שיש בעיר”. לומפנמן הזקן אמר: “חיליק, מה קורה כאן? מה קורה כאן חיליק שלי?” פתאום נבהל אלכסנדר. אולי יחשוד בהם הנשיא, כאילו הרצח הזה תוכנן בעזרתו ובעזרת אשתו. ובאמת מי ידע מה התרוצץ במוחו של הנשיא ברגע שכזה. בפינת החדר נחו הספרים האדומים של ספריית הפועלים, תרגומי הכתבים למרקס ואנגלס ערוכים על-פי ההוצאה הסובייטית, שאלה לומפנמן התכוונה בדיוק השבוע לקחתם לתל-אביב למכירה, ועכשיו לרגע קט עלה בה רעיון לנסוע כבר הלילה עם הנשיא שלה ותחסוך לעצמה את טרדת הנסיעה באוטובוס הצפוף בבוקר המחרת. איפה תישן? אצלם בבית. היא אמרה לאלכסנדר: “אני לא מבינה מה קורה כאן”. “קום!” אמרה חבי, והנשיא קם, כיוון שהיה בקיר ובתמונת המנהיגות חור מקליע אחד, והנשיא לא ידע כמה כדורים נותרו לה באקדח. חיליק, החרט המצטיין, קרא: “הוא קם! נשיא התאחדות התעשיינים קם! טו, טו, טו!” אבל חבי כבר ציוותה עליו לשבת, והוא ישב, בלי להביט לאחור, ממשש בידיו אם אכן הוא מתיישב על הכורסה. הנשיא היה גבר גבוה ושמן. תסרוקת אמריקאית (“צי”) ובגדים צבעוניים ציינו אותו תמיד. שפתו השמוטה משהו היתה חתומה עכשיו. חיליק צווח בחוץ: “הנשיא התיישב. תוספת יוקר! ˜רוצים תוספת יוקר!” לא היה ברור אם חיליק קרא את קריאותיו האיגוד-מקצועיות כפועל או כבן לאם שהיתה עסקנית איגוד מקצועי שנים רבות. כאן, על כל פנים, התערבה אלה לומפנמן ואמרה: “חיליק, שתוק! שתוק, חיליק!” היא סיננה את הפקודה הזאת בהרבה טינה. חבי אמרה לה: “אלה מותק, אמא’לה, אם את פותחת את הפה שלך עוד פעם אחת, אני יורה גם בך ביחד אתו. ועכשיו תספרי לו למה עזבת את המפלגה הפשרנית, הציונית, המגעילה שלך”. אלה דווקא שמחה מאוד לספר לו, למרות שאמרה: “אני לא רציתי לספר לך, אבל היא מכריחה אותי”. והיא ואלכסנדר סיפרו לנשיא, לסירוגין, נפחדים מאוד, אולי נרגשים, על עזיבתה של אלה את מפלגת-הפועלים האופוזיציונית, בגלל ההתקפות המחריפות על בן-משפחתם. כמו כן ציינו, שלאחרונה המפלגה, בעירם בפרט, ובארץ בכלל, גילתה הקצנה בהשקפותיה. חבי לא התערבה בהסברים, והקפידה לכוון את אקדחה לעבר הנשיא.

חבי היתה נערה יפה. כשגדלה, צימחו שדיה ושערה ארך ועיניה להבו אש, ואלכסנדר אמר לעצמו בוקר אחד: “כזאת בת רציתי. כזאת אשה רציתי. כזאת בת רציתי תמיד”. לפעמים, בעוד חיליק רכון על הגרוטאות שהביא מהמפעל (חיליק חלם תמיד לפתוח לעצמו סדנה קטנה לעבודות חרטות ומסגרות; למרות מגבלותיו, ביקש חיליק להיות עובד עצמאי, בעל עסק קטן, כמו כולם, ולא פועל שכיר), היתה חבי ניגשת לגינה ומבקשת לעזור לאליכסנדר בגינת-הירק הקטנה שטיפח ועזרה לו לנער צנוניות אדומות מן העפר. גם גזרים גידל אלכסנדר וגם אותם עזרה לו חבי לנער. חבי היתה מהירת-תפיסה. שדה. אגרופיה חבטו בעולבים בה. פעם סטרה למורה שאמר לה בצחוק, בלי שבכלל הכיר אותה, כדרך מורינו העוקצניים, ילידי עירנו: “מאיפה קנו אותך?” פעם דרשה להתקבל לאימוני הכדורסל הגבריים, וכשנדחתה, ירקה בפניו של הדוחה. לקורס הציד כן קיבלו אותה והיא היטיבה לירות בבעלי-חיים, איש אינו יודע כיצד הצליחה להרוג צבי בציד פרטי שערכה. רק התערבות המפלגה מנעה את הרשויות מהעמדתה לדין. “בתולה כבודה”, קראו לה בכיתתה. היא היתה נמוכה ופניה היו יפות כפני מלאך כהה. היתה לה תפיסה מהירה. פעם אחת הציצה בחיליק המתקלח וכבר ידעה איך נראה איבר המין הזכרי כשהוא זקוף. גם השמיעה צחוק פראי, שהפחידה את המתבגר. לא פעם התעללה בו, אך מעולם לא עשתה זאת, כשאלה היתה בבית. פעם חשפה עצמה, שלא במתכוון, לפני חיליק, כדי לראות אם גופה מגרה אותו, ובערב, לפני המראה, התעניינה מתי תהיינה פטמותיה רחבות כשל אשה ולא קטנות וורדרדות כשל ילדה. אחר-כך בא בית-הספר התיכון. ופעם אחת הלכה וביקשה מגבר כבן שלושים שנה, שאת שמו לא גילתה לאף אחד, שישכב איתה, תמורת בתוליה. מישהו אחר, שאף שמו לא נודע לנו, הציע לה לשכב עמו ואף הציע לה נסיעה לחוץ-לארץ. חבי סירבהמה. בכיתה הכריזה: “הממשלה צריכה לממן נסיעה לכל נער בארץ הזאת”. ואת סיפורי חוץ-לארץ של אורחי הלומפנמנים שתתה בצמא והיתה הוזה נסיעות הרפתקניות לאירופה ולאמריקה. חבי רצתה להיות דיילת, ועכשיו, שבית-הספר התיכון נסתיים, לא ידעה איך תשיג מישרה כזאת (היא נמוכה מדי) ובצבא לא היתה וגם אינה רוצה להיות. אולי אהיה שחקנית, חשבה לפעמים.

עכשיו שוטטה בחדר כמאלפת נמרים בקרקס. ידיה פשוטות לפנים (קצת עייפות וכואבות), הקימה והושיבה את הנשיא, נכדה של הדודה, בנה של בת-הדודה. חיליק התבונן בהם וצחק כל הזמן. במקרה בא לקחת ביצים, ככה הכריז עכשיו וצחק. למחרת התכוון ללכת עם פקידה אחת ממשרד המפעל לחורשה כדי לקטוף פטריות בין האורנים ולאכול איתה ארוחת-בוקר, אולי גם להכניס לה. בעצמו לא ידע אם הפקידה התכוונה לבוא בשעה שקבעו, או שמא היתה זו עוד מהתלה של חבריו לעבודה. אחד משעשועיהם היה להשיאו לפקידות המשרד ולפועלות במפעל, אפילו למנקות הערביות.

כשחבי באה לגור אצלם, היה חיליק צעיר וביישן. הוא נהג לקרוא את ביטאון חיל-האוויר ולבנות טיסנים מעץ. אף-על-פי-כן שלחוהו הוריו לתיכון העיוני. חבי היתה אז ילדה קטנה. היא באה אליהם עם מזוודה ועם עובדת סוציאלית. אחר-כך, כשגדלה, וחיליק כבר לא היה בבית-הספר התיכון, ואפילו בבית-ספר מקצועי לא רצה ללמוד נמנע הבן אפילו לפגוש את חבי וחמק ממנה. בתחילה כשבאה, נהג להציץ בחור- המנעול ולראותה מתקלחת, אבל אחר-כך, ובניגוד לאלכסנדר ששמח בשמחת חבי על התעגלותה, דחתה אותו התעגלות זו. כמה ערג לגופה השטוח של הילדה המתקלחת מבעד לדלת, לישבן החד. ואולי זו הסיבה שעזב את הבית? מי יודע? מעולם לא דיבר איתה ואף כי חיתה בביתם כבר שנים, ואף שקראה לאמו ‘אמא’, ואף שקראה לאלכסנדר ‘אבא’לה’, לא החליפו ביניהם מלה אחת. בקיצור, חבי היתה, כמובן, אחותו, אבל אחותו המאומצת. כשהוא נהפך לפועל מקצועי מעולה, נהפכה היא לנערה יפה ונמוכה, בעלת ירכיים עבות, חזה עגול ורחב. היו לה פטמות ורודות כמו לילדה, וחיליק ראה אותה פעם מתבוננת בראי וצובטת את פטמותיה כאילו היו לחיים.

הנשיא נעמד על רגליו וניסה להתקרב אל חבי. היא נסוגה, ידיה רעדו ושוב ירתה ירייה באוויר, כאילו חץ היה דרוך זמן רב בקשתה. הנשיא, שהיה ידוע בתביעותיו הנוקשות מהממשלה, לא תוותר ולא להיכנע לסחטנות, הוכיח את היצמדותו לעקרונותיו. הוא המשיך להתקדם ואף העלה חיוך מוזר על שפתיו. חבי החליטה פתאום לפגוע במפשעתו. נראה שמכנסיו הצרים הבליטו את אשכול זכרותו. היא אמרה לו: “אם אתה זז עוד פעם אחת, אני יורה לך בביצים”. אלה קמה ממקומה והתקדמה אף היא לעבר חבי. פטמות בתה המאומצת היו זקורות, עדות להתרגשותה, או לצינה בבית. היא לא לבשה אפילו חזייה, ולרגע זעמה האם קמוטת-העור. לרגע ביקשה אפילו לומר ‘תחזרי לחדרך ותלבשי חזייה. מה קורה לך בזמן האחרון?’ אבל נראה כי השפיות, שהיתה ממידותיה העיקריות של אלה לומפנמן, שלטה בה גם עתה והיא אמרה רק: “תהרגי אותי ולא אותו, בסדר?” חבי אמרה, משועשעת: “אני אהרוג גם אותך וגם אותו”. אלכסנדר קם גם הוא, ושלושתם החלו סובבים ומקיפים את הקטנה, האוחזת אקדח בידיים פשוטות. צלה על הקיר נראה כצל מפלצת ענקית. חיליק קרא מבחוץ: “אני היורש היחיד כאן. אני היורש”. לבית, שאותו אמור היה חיליק לרשת, היה גג-רעפים אדום ועצי-פרי זקנים ניצבו סביבו. יחיאל לומפנמן צעק שוב: “נראה מי ינצח”, וחבי ציוותה: “שבו! כולכם לשבת!” אבל שלושתם המשיכו במצור, וצרחותיו של חיליק נשמעו עכשיו כאילו שמחו לאידה. בכלל לא ברור אם חיליק נקט עמדה בסכסוך. מי שבאמת נפגע מהתנהגות שני הילדים היה אלכסנדר, שסירב משך כל השבוע האחרון להשלים עם הכאילו-שכול שאלה קיבלה על עצמה. כל השלושה התקדמו, כשהנשיא בפינה פורש לאט מאוד את כפותיו, כמו כוכב כדורסל, המבקש למנוע מכוכב אחר לקלוע אל תוך לבו. ואז, פתאום, נתקלה הבתולה הכבודה, בכורסה שמאחוריה, נפלה למצב ישיבה — ופלטה עוד כדור מאקדחה.

עכשיו פגעה ביד אחת מידי הרודפים. דם הציף את השטיח הישן. חבי התרגשה. כאילו אדרנלין הוזרק לוורידיה. הכל התיישבו, כמו בפגישת עסקים, מביטים זה בזה. אפילו חיליק בחוץ נבהל והשתתק. שלושה שבועות נעדרה חבי מביתה, ובשבוע האחרון ישנה בבתי רווק, גרוש ואלמן בעיר הגדולה. אלמלא שערוריית העזיבה של מזכירת-המפלגה את המפלגה והמעבר הסופי למחנה היריבים, ממש אחרי שקיבלה את תמונת המנהיגות, בחתימת המנהיגים החיים עדיין, מידי אחד מהם, אשר ביקר בסניף והתרגש מאוד מעבודת הרה-ארגון, עבודה שאלה פיקחה עליה בקפדנות, אלמלא כן, היתה חבי שוברת את לבה של אלה לומפנמן. את לבו של אלכסנדר מחצה. משך שנים עסק רק במסגור תמונות, ובשעות הפנאי אסף בולים, עדר יבלית והקשיב לאופרטות וינאיות ואופרות של ורדי. שפמו הצחור היה נקי, וחבי נישקה את השפם הזה פעמים רבות. אחרי שנעלמה, נסע אל הוריה בשכונה דרומית, ומשראה כי גם שם איננה נבהל מאוד, אבל גם חשש שיזיק לה אם יגלה להם משהו על היעדרותה, ולכן אמר: “סתם רציתי לבקר ולהגיד שלום. יש לכם דרישת שלום מיוכבד. היא קיבלה ציונים טובים מאוד. כן”. האב הגדול, שחבי תיעבה אותו, ושהיה כל-כך רע, עד שהיה מוכן לבלוע את כל ילדיו, ובעיקר את חבי, נתן לאלכסנדר כבוד וקרא לאשתו ולהגיש דברי-מתיקה. מלבד טענת חבי, שהיכה אותה באכזריות ולכן ביקשה לה בית אחר, לא מצא אלכסנדר מעולם עילה לא להעריך את האיש הטוב והשקט. הוא לא עבד, אבל כסף לא חסר מעולם בביתם הדל למראה. אלכסנדר עזב את המקום ולא ידע את נפשו מרוב חרדה. לסוף מצא אותה ברחוב, ששמו הרע יצא עד עירנו. הזקן ידע שאמיצת-הלב איננה זונה. הוא אמר: “חבי, מה את עושה כאן?” היא אמרה: “מנסה להשיג ויזה לאמריקה. צריך להוכיח להם כל-כך הרבה דברים עד שאין Œלי שום סיכוי. אתה נוסע הביתה, אבא’לה?” כפוף-הגב אמר: “כן. אני נוסע לאלה. היא עצבנית מאוד מאז שעזבת. את לא רוצה לבוא. נכון?” אמרה לו חבי: “נמאס לי לשחק באמא ואבא”. אחר-כך הבטיחה לו שתבוא, כשתשיג מספיק כסף ולא תצטרך להציג יותר. הוא הבין היטב במה המדובר. מעולם לא האמין לידידות שנרקמה בין חבי לאשתו. מעולם לא האמין לחבי שבאמת נקשרה לאשתו. אלה היתה מספרת לחבי הכל. הכל. ובשכר זה ביקשה מחבי לספר לה גם כן הכל, וחבי בדתה סיפורים. אלכסנדר שמר סוד זה לעצמו. אלה היתה אומרת: “כשהייתי במלחמה העולמית” – היא היתה חמש שנים במלחמה העולמית – “היה לי חבר גוי. בלונדיני עם עיניים כחולות והוא הכניס אותי להריון ואחר-כך נעלם, כמובן. איטלקיה אחת שמנה עם אצבעות מלוכלכות הוציאה לי את זה”. אלכסנדר היה מביט בהן ודואג פן ישמע חיליק, כי משהו עוברי קדם לו ברחם אמו. חבי השיבה בתמורה סיפור סבל מילדותה, על העוני והמכות והלכלוך, או איך פגשה בדרך לבית-הספר, בדיוק לפני שבוע, מאונן, ולבסוף הוסיפה משהו על חיליק. “בדרך למרכז, ראיתי את חיליק מלטף את השערות של בחורה יפה אחת, והבחורה מתייפחת ואומרת לו כמה היא אוהבת אותו. בחיי!” חבי לא גילתה אף פעם פרטים על חייה ומעולם לא הסתבכה בסתירות. היא היתה חריפה. פעם נכנסה אלה לחדר-הרחצה כאשר חבי רחצה את עצמה. התבוננה בבתה המאומצת ואמרה: “את רוצה לנסוע אתי לתל-אביב? אני נפגשת עם בת-דודה שלי, שהבן שלה הוא נשיא התעשיינים. הוא יוכל לסדר לך את העבודה הזאת בתור דיילת. יש לו קשרים רציניים מאוד. הוא אחד הקובעים היום”. נסעו וחזרו. לא הצליחו לפגוש אותו, מן הסתם. נשכח הדבר ומאורעות אחרים כיסו על-פני נסיעה קטנה זו.

בלילות צלל הבית כאבן כבדה בחשיבה ובקולות הלילה, כאילו היו הקולות עשבי-ים, והעצים והרוח – דגים ומדוזות, נאחזים בגג הבית ומאיימים לקורעו, דלתות החדרים היו פעורות תמיד. חיליק כבר עזב וגר בקצה העיר החדש. שם, בדירתו השכורה, חשב, יוכל למצוא לו נערה ולהביא אותה שתישן אצלו וחלומותיו יתגשמו סוף-סוף באמת. ידפוק במיטה הזוגית הרחבה שלו. נחירות הזוג הזקן השתוללו כרוחות רעים בבית. כל לילה פחדה חבי מחדש. כשבאה, לא קמה בלילה ממיטתה, גם לא להשתין, גם אם נדדה שנתה מלחץ השלפוחית המלאה. פחדה להעיר מישהו מהם משנתו. הוריה המאמצים ישנו זה מול זו, ראשו של אלכסנדר סמוך לכפותיה של אלה וראשה של אלה בצד כפותיו של אלכסנדר. לפעמים עברה אלה לישון בחדרו של חיליק, שכבר לא גר בבית. חבי רצתה ללכת אל אלכסנדר, אבל פחדה מקולות השינה של הזקן. פעם אחת, כשבאו מולידיה לבקר את מאמציה, והגבר הגדול יצא לשוחח בשקט עם אלה על ענייני התשלום לבית הספר התיכון, שאלה את הורתה הצנומה: “למה נתתם אותי — אני יודעת; למה הם לקחו אותי — אני לא מבינה”. אמה הורתה לא ענתה. הביטה בעיניים עצובות ולא אמרה מלה. לא עיניים עצובות, עיניים מפוחדות. שלושה שבועות לפני שריסקה בכדור מאקדחה את ידו של אחד ממבקשי נפשה, כשהאזינה, כדרכה, לשיחות בין המאמצים, מבעד לדלת, שמעה את אלה אומרת: “אלכסנדר, אני אוהבת את הילדה הזאת. אני אוהבת כל מילימטר מגופה. אני אוהבת את הקול שלה ואני מחכה לה כל יום שתחזור מבית-הספר, ובערב כשהיא יוצאת, אני עושה את עצמי ישנה ואני מחכה לה שתחזור”. אלכסנדר ענה לה: “אני יודע למה את מתכוונת, אלה, אני יודע, ואין ללב מנוחה מאהבה גדולה כל-כך והמצפון לא נקי. לא נקי”. אלה אמרה ומעולם לא נשמעה רכה כמו עכשיו (חבי עמדה מעבר לדלת): “את חיליק ילדתי. תשעה חודשים סחבתי אותו בבטן ולא הפסקתי לעבוד אף רגע ולהזיע ולבכות. גידלתי אותו, ואותה אני אוהבת והיא אוהבת אותי. היא מספרת לי הכל. אני כמו אחותה הגדולה. אנחנו כמו שתי חברות טובות, זה מה שחלמתי. שתהיה לי בת גדולה שתלך בדרכי והחלומות, כמה מעט מהם מתגשמים”. אלכסנדר אמר: “חבל שבזמן האחרון את מזניחה אותה”. אלה אמרה: “המאבק הפוליטי במפלגה לא מניח. אבל בקרוב אני אפרוש מהמפלגה. אתה הרי מבין. ואני כל-כך מאושרת. אני רוצה לבכות. כמה היא יפה”. ואלה נישקה, אחרי שנים כל-כך ארוכות שלא נישקה, לבעלה אלכסנדר לומפנמן. ואחר-כך אמרה: “אם אבא שלה רק יגדיל את התשלומים ואם משרד-הסעד יגדיל את התשלומים, עד לגיוס שלה, אני אסע אתה לאילת”. אלכסנדר אמר: “כן, היא בטח תשמח”. אלה עשתה באותו יום, עוד לפני ששוחחה עם אלכסנדר, את חשבון החודש. היתה זו הפעם הראשונה מאז באה חבי לביתם, שחשבונה הסתיים בגירעון. עד אותה שנה כיסו ההורים בתשלום החודשי את כל ההוצאות, וגם עודף קטן נשאר, וכך היה באימוץ הזה גם מן המועיל וגם מן המהנה. חבי היתה בת מסורה וחסכנית, ואת אלכסנדר אהבה מאוד. ככל שנראה לה אלכסנדר חלש יותר, אהבה אותו יותר. אבל הנשיא היה חשוד עליה באכזריות, כל אימת שהקשישים התכנסו סביב הרדיו להאזין לקולו הבוטח. פעם אמרה חבי לאלכסנדר: “אני רעה, אבא’לה. אני רעה מאוד, אל תאמין לי לשום דבר”. היא רצתה גם לומר לו ולא אמרה ‘הנה, תראה איך אני משגעת את חיליק המסכן’. מאוד רצתה להתחרות עם חיליק על לבו של הזקן אבל לא העזה לשבור את הלב הטוב הזה. היה בה חוש צדק מפותח. מציידת קטנה נהפכה לשופטת אכזרית.

אלכסנדר ואלה לומפנמן הביאו את יחיאל לעולם, כשהיו בני יותר מארבעים שנים. חיליק היה ילד יפה ומוכשר בעיניהם. הוא, לעומת זאת, התעניין במטוסים וקרא רק את ביטאון חיל-האוויר. בימים של מחסור ומאבקים החליטו השניים, ולא רק מתוך שיקולים כלכליים, אלא גם מתוך שיקולים מוסריים-חברתיים ואחרים, לאמץ להם בת. בייחוד שמח אלכסנדר לקראת יוכבד הקטנה. עמוק בארונו האישי, בבית-המלאכה הקטן שלו, שמורים עמו בגדיה, אותם לבשה כשבאה עם העובדת הסוציאלית, ריטה, שהמשיכה לשמור עוד הרבה שנים על קשר. חיליק, מצדו, רצה להיות בצוות-קרקע של מטוס מחיל-האוויר. אלה רצתה שיהיה חייל קרבי ממש: צנחן, טייס, או קומנדו ימי. בכלל, כשכל בניהם של חברי המפלגה נסעו בקיץ לכפרים הערביים, התעקש חיליק להישאר בבית. כי חיליק שנא ערבים. כמו כן שנא חיליק אתš עדות המזרח, שהיו אתו בשירות הצבאי. מהבחינה הזאת, לפחות, היה יתרון ברור להתנדבות לטיס או לקומנדו. את זה ידענו כולנו. באה יוכבד הקטנה וטרפה את מוחו. כשדיבר עליה היה אומר “המאומצת”, או “השחורה”, או “יוכבד”. מעולם לא דיבר איתה. פחד להיות איתה לבד בבית. אמו היתה כל היום במפלגה. אביו מיסגר רפרודוקציות, שהמקור שלהן נמצא במוזיאונים גדולים מעבר לים, ובבית השקט שוטטה ילדה זרה. חבי הצטיינה בריצה, בקפיצה ובכדורסל. היא העדיפה להתחרות בבנים. בלימודים העיוניים היתה בינונית ונעזרה הרבה באלה. היא ראתה באלה אשה חכמה מאין כמוה. חיליק מעולם לא נעזר באלה, ובאמת הוצא מבית-הספר אחרי שנה אחת. חבי עמדה על זכותה להצטרף למפלגת אלה בגיל צעיר. כבר בחודש הראשון להשתתפותה בחוג הרעיוני, שאותו אירגנה אלה, נקלעה לוויכוח מר עם ראש החוג. חבי אמרה: “אין שום איסור על מלחמה של יהודים ביהודים. להיפך. צריך לחסל את העשירים. הם מפריעים לפועלים ולעניים”. הדוגמה שאותה נהגה להביא בדיונים, שנמשכו מאז העלתה את טענתה המפחידה, היתה מרד החשמונאים. ראש החוג הרעיוני חייך אליה בעיניים טובות וסלחניות ואמר: “נו, ושם לא לחמו נגד הזרים? נגד היוונים?” חבי לא נחה עד שלא הוכיחה כי עיקר המלחמה היתה נגד היהודים. יהודים נגד יהודים. הטובים נגד הרעים. העניים נגד העשירים. “ולא חרב הבית בשל כך?” חייך אליה בשקט אותו מטיף. חבי שנאה את חיוכו. “שייחרב”, פלטה בשקט ועזבה את הפגישה. אלה עזבה את המפלגה בגלל הפגיעות הבלתי-פוסקות במקור גאוותה, הלא הוא נשיא התעשיינים הטרוד כרגע בדם הרב שנקווה על הרצפה, וחבי שבה דווקא הערב, אחרי שאלה כבר ויתרה עליה סופית. אלכסנדר שתת דם. הוא החוויר. אלה ביקשה מחבי להניח לה להוציא את בעלה לבית-החולים. חיליק צווח מבחוץ כמו קוף: “הם מרמים אותך, יוכבד. הם יזעיקו עזרה”. אלה אמרה: “כל הווידויים שלך היו שקר. נכון?” חבי אמרה: “איזה וידויים?”

בשבוע שבו שמעה את השיחה בין אלכסנדר לאלה לומפנמן, ביקשה חבי כסף לנסוע לחוץ-לארץ. אלה אמרה: “השתגעת? מאיפה יש לי כסף לחוץ-לארץ? אפילו לא הכנו כסף לחיליק אם יתחתן פתאום. אין לנו כסף לתת לו בשביל חצי דירה. ואנחנו, מאז באנו לכאן לפני ארבעים שנים, יותר — לא יצאנו מהארץ הזאת”. חבי אמרה: “למה אימצתם אותי?” ענתה אלה: “רציתי בת”. חבי אמרה: “נו, ואני בת שלך?” אלה אמרה: “אני אוהבת אותך”, וכאן הנמיכה מאוד את קולה, כאילו נערה ביישנית מגלה את אהבתה, “יותר משאני אוהבת… את חיליק”, שקט עמד בחדר. אחר-כך חבי אמרה: “והאימוץ הזה השתלם? בתור עסק אני מתכוונת, מהבחינה הכלכלית, אני מתכוונת” אלה צעקה: “על מה את מדברת?” יש טוענים כי חבי נפגעה. על משפחתה המאמצת הגנה, ומי שהתבדח על-חשבון אלה העסקנית, אלכסנדר השתקן ואפילו על חשבון חיליק המגוחך, ספג ממנה מכות. אחד מבני האיכרים בעירנו, המשופעת בבני איכרים, איבד שן בגלל עלבון פוליטי. טרוצקיסט קטן אחד מהכיתה המקבילה שבה את לבה והציע גם להחריב את המדינה, ואפילו לו לא הניחה חבי לפגוע במפלגת הוריה. יש אומרים כי הערצתה לאלה המהפכנית היתה הדבר הכי עמוק שחבי למדה לאהוב. אבל אלה בכלל לא היתה מהפכנית ודברים כאלה חבי לא הצליחה בכלל להבין.

בעיר הגדולה הציע לה קברניט מטוס אחד לטוס עמו בחינם לחוץ-לארץ, תמורת בתוליה, כמובן, וחבי, גם בתולים של תלמידת תיכון לא היו לה לתת לו. כשחזרה, מוכה וחבולה, קרועת בגד ובוכה, לעירנו השקטה, היתה ההרצאה של הנשיא בשיאה. מחיאות כפיים הרעידו את האולם. גם אלה התלהבה ואלכסנדר התעורר מתנומתו. חבי עזבה את המקום עוד בטרם הבחנו בה. במעילה היה אקדח, אותו גנבה מקצין שריון שבילה איתה לילה חייתי. האקדח היה הפיצוי של חבי. מעולם, כך אומרים, לא ראתה בסיפוק המיני פיצוי נאות לסיפוקו של הצד השני. כשבאה לדירתו של חיליק, הוא קרא ברומאן זעיר והופתע לראותה, אף הסמיק מאוד. חבי אמרה לו: “בוא נהרוג את התעשיין שלכם”. חיליק אמר: “את תהרגי ואני אסתכל מהחלון. אני אהיה צוות-חלון”. חבי הרגה את נשיא התאחדות התעשיינים. ואחר-כך חבשה, או לא חבשה, את ידו של אלכסנדר ואחר-כך לקחה את אקדחה והלכה לה. אוהבי ספרות יגערו במספר על צבעיו הרועשים. בארצות אחרות, מעבר לים, היו כותבים על חבי בלדות ארוכות. אצלנו חיפשה אותה תיכף באותו לילה המשטרה.