מבעד לחלון נעים כתמים כהים שמתפצלים לכתמים רחבים וצרים ואחר-כך מתחברים לכתמים אחרים תמיד הם כהים ומקיאים או בולעים את הכתמים האחרים ותמיד הם כהים ולא צבע מיוחד וכשאני מרכיב את המשקפיים הם כבר ילדים צורחים ואז אני מוריד את המשקפיים והם כתמים, ואני בחלון מפנה מהם את הראש רק כשהתקליט נגמר על הגראמופון ואני נזכר להרכיב מחדש את המשקפיים ואני קורא את השם של התקליט הבא. אני לא אוהב אף אחד מהתקליטים שאני מנגן על הגראמופון ואני מנגן אותם בעיקר בגלל השכנים, כי בדירה ממול גרה יהודיה שמנה לבדה ואם אני מצליח לשגע אותה אני עשיתי דוקטוראט ואני מסתכל בילדים בלי געגועים כי אנשים שעוברים ממקום למקום, אין להם געגועים, ככה אני חושב ובגלל זה לי אין לי געגועים לשום מקום, לא למולדת שלי ולא לארץ הזאת, גם אין לי שום שפה, וכשהייתי קטן, אבא לימד אותי איך לא להתגעגע לאמא (למטה, הכתם מתאחד וגדל. נקודות וכתמים נוספים אליו לערימה גדולה, לאגם. לפעמים אני מרכיב את המשקפיים ורואה את הפולני הקטן למטה, עם הרומני שמרכיב משקפיים. גם אבא וגם אמא מתו מזמן, עוד לפני ששירתי בצבא היהודים וקברו אותם בשני מקומות בגלל שהם מתו בשני מקומות ואני נסעתי בשני ימי הזיכרון שהמצאתי לשני המקומות כי בצבא זה נתן לי הזדמנות לשני ימי חופש ואפילו בבית סוהר קיבלתי שני ימים חופש, אבל לא היה לי מה לעשות חוץ מהנסיעה לקבר של אבא או לקבר של אמא, תלוי של מי היה היארצייט.

אני ישבתי כמעט שנה בבית-סוהר צבאי יהודי בגלל שניסיתי להרוג את המפקד של הגדוד שלי, לא, לא ראיתי בו כתם שחור מתנועע, אני לא עד כדי כך, להיפך, אני הזמנתי אותו לדו-קרב והוא הסכים, אבל אני לא הכרתי טוב את המרחקים המתאימים לתת מקלע היהודי וכשהוא התרחק לכמעט מאה מטרים, אני לא הבנתי שזה בלוף גדול ופתחתי באש אוטומטית והוא נבהל, שכב מתחת לשולחן, אבל אף כדור לא פגע בו כי זה היה רחוק מדי, וכשנגמרו לי כל המחסניות, הם לקחו אותי והאשימו אותי בניסיון לרצח, ואחר-כך באה מלחמת-ששת-הימים ואני יצאתי מבית-הסוהר. אני לא רוצה לדבר על הזמן שם. אין לי שפת אם. גם אבא מת ואני נשארתי כמו ממזר גדול. לשכן מלמעלה אני קורא ממזר גדול ואחר-כך אני סוגר לו את הדלת בפנים. הוא מרביץ לי. למה אני קורא לו ממזר גדול? בגלל הרעש שהילדים שלו עושים כל יום. הכתמים למטה במגרש נעלמים, מתחברים עם החושך ואני יכול להדליק את האור ולשים תקליט. אני לא אוהב מוסיקה, אבל אני לא אוהב את השקט הזה שבא על השכונה הזאת בערב. הבתים הענקיים עם המרפסות הקטנות וקופסאות-הקרטון לפני הבתים. כשאני בא בלילה לחדר שלי, השמנה ממול פותחת את הדלת להסתכל אם מישהו בא אליה וכשהיא סוגרת את הדלת אני אומר לה מהר מאד: ז’ידובקה, ונכנס אלי מהר, אז היא דופקת על הדלת שלה מבפנים וצורחת: “די”. פעם הכנסתי לה מתחת לדלת מגן-דוד צהוב. הפרענקים בבניין לא מבינים את העינויים האלה. הם חושבים שהשמנה לא מוצאת חן בעיני וחלק חושבים שהיא כן מוצאת חן בעיני. אחר-כך אני הולך להעמיד מים על הגז המלוכלך שלי ואני מחפש צורות בלכלוך שעליו. קפה או מרק, או עגבניות בשמן. אני ישן רק כשאני עייף באמת. אני גם קצת פוחד בחושך. לפעמים אני קם באמצע הלילה, או אחרי זה, ושם תקליט ברעש גדול. אחר-כך השמנה היהודיה דופקת על הקיר ואני חושב איך היא באה שאשכב איתה ואני נותן לה עד כמעט ואז מגרש אותה. אני צוחק לקיר שהיא דופקת, מתכסה, מוריד את המשקפיים, רואה איך הכתמים מכסים את החדר כמו דם ונרדם. בחלומות שלי אני רוצח אנשים שאין לי אפשרות לפרט, בלי שמות ברורים, ואם יש להם שמות – אז הם לא נכונים ומודבקים על אנשים שמחליפים פרצופים או תפקידים או אני לא יודע איך להגיד בעברית או בכל שפה. בבוקר אני רוחץ את החלומות האלה ויוצא מחייך, בעיקר אם השמנה בדלת ממול פותחת את הדלת וצועקת אחרי גסטאפו.

כשבאנו לארץ, כל אחד היה מקלל את השני גסטאפו. כולם היו גסטאפו. השוטרים בהפגנות, הפקיד בלשכת-עבודה, הפקיד בסוכנות, ובעיקר הקיבוצניקים. אמא מתה ראשונה. עוד במחנה עולים. זה היה ככה: ביום שהרופא גילה כינים אצלנו, היא מתה. הלכנו לבית הספר. לקחו אותנו אל האחות. היא נגעה בי ואני אהבתי אותה, מתחת לחלוק הלבן ראו את הצבע של התחתונים ואת הצורה שהם עשו מתחת לחלוק. ככה גם עם החזייה. היה לה חזה גדול ורך והיא היתה שמנמנה ובלונדינית. היא מצאה אצלנו כינים והיה לה גועל-נפש על הפנים. ולי, הזין הקטן היה קשה בגללה. כל הילדים מהמחנה היו להם כינים, והילדים של הוותיקים נדבקו והרביצו לנו. זה היה שאלה של זמן בשביל אבא ואמא לצאת מזה. ככה הם אמרו. אפילו את ה’ הידיעה למדתי, למרות שהחלטתי לא ללמוד אותה אף פעם. ואמא מתה בחורף ההוא במחנה. חזרנו מבית ספר עם החיטוי בכל הגוף והיה רופא ואחות מהסוכנות ואבא בכה, הוא ישב על קצה המיטה, כדי לא לשבת לאמא על הרגליים. כולם הסתכלו עלי ודיברו פולנית. אז הבנתי שאמא מתה, כי בדרך כלל אסור היה לוותיקים לדבר אלינו פולנית. אני חושב שהוותיקים תכננו שנתערבב בהם מהר, ובאמת החברים של אבא יש להם מישרות בשלטון הוותיקים, ולמרות שאנחנו הפולנים, הם מחלקים את העבודה. בעבודה שלי אני לא עושה הרבה, אבל זמן להכין את התכניות הקטנות שלי — יש לי. עד גיל מסוים יש לאדם תכניות רצח גדולות ומפורטות, אחר-כך צריך להחליף את התענוגות האלה במציאות אחרת. הרציחות שלי עכשיו מצומצמות מאוד. אני אשגע את השכנה ממול, אהרוג כמה שכנים, קיבוצניק אחד ואת הילד הפולני מלמטה אתלה ערום ואכתוב עליו פולני-חולני מלך היהודים. היהודים הם עם עתיק שנעלם. הידיים של הדודה הזקנה דומות לידיים של אמא ואני זוכר מאמא הכי טוב את הידיים. השכנה ממול, רוסית, פולנית ואוקראינית, היא יודעת טוב-טוב. והיהודים שנעלמו הולכים עוד מעט בעיר עד שימותו.

אחרי שאמא מתה, אבא לקח את כל החפצים שלה וזרק למחטטים, וגם את החפצים שלנו, חוץ ממה שהצטרכנו. לא היה לנו שום מקום להשאיר אותם. אחר-כך דיבר אלי בשקט, באוהל-הבד הגדול, שרוב המיטות היו בו אפילו בלי מזרונים והיה שם ריח רע של חיטוי. הוא אמר שנלך. לא בכיתי. מאז שאמא מתה לא בכיתי אף פעם. עברנו מקומות כל הזמן. רצו לקחת אותי מאבא ואני לא הסכמתי. לפעמים הוא חשב שאולי יקחו אותי ויהיה טוב, אבל כשהרגשתי את זה, התחלתי לרעוד חזק-חזק. מאז שהתחלתי להכיר את הטריק, הרחקתי מחשבות כאלה מאבא. נדדנו ממקום למקום, ואבא העביר מצרכים, זאת אומרת, נסענו ליישובים קטנחם ואבא קנה ביצים בשקט ולפעמים אני הייתי מחזיק את הביצים, או אפילו עוף שחוט, אצלי בתיק הגדול, כשהיתה ביקורת או משטרה, ובתל-אביב אבא מכר את כל המלאי, בכל מיני בתים, שאני לא מבין איך הוא מצא אותם. לא גרנו בשום מקום. בפולנית, בשקט-בשקט, כמו שהיה שר לי בלילות, בפנסיונים קטנים או אצל דודות זקנות עם ריח רע של בגים ישנים, הוא היה מדבר עוד פעם על הזמניות של המצב הזה, הוא לא קרא לזה עבודה ולא קרא לעבודה בשום שם אחר וכל פעם שהיה מפרק את המטען או מקבל מטען חדש של ביצים, או אפילו קפה, הוא היה מסמיק ומזיע במצח. אני המשכתי לאהוב אותו וכל המצב ההוא היה זמני. אף פעם לא שמעתי שזה רע להעביר מצרכים, עד שאיש אחד מקיבוץ ראה את אבא בתל-אביב מוכר בכניסה לבית אחד את הביצים שאני החזקתי בתיק שלי לאשה אחת והוותיק הזה ניגש לאשה הזאת ואמר: “גברת, את לא מתביישת לקנות אצל הספסר הזה ביצים? המולדת שלנו נחנקת. הוא הסתכל עלי בשנאה, והאשה אמרה: “הבעל שלי, אדון, הבעל שלי חולה”. והגוי הזה אמר: “את יכולה לקרוא לי חבר. אני לא אדון. ואם חסרות לך ביצים והבעל שלך באמת חולה, תגידי לרופא”, בינתיים אבא לקח אותי ביד וברחנו משם, והוא מלמל: “גסטאפו, גסטאפו”. האיש צעק אחרינו: “שוק שחור” ו”תתביישו” ו”שוק שחור”. אבא התבייש מאוד, ועד שירד החושך על אלנבי הוא הסתכל לכל הצדדים ולא הסתכל עלי בכלל. אני לא רציתי שיתנצל. כל פעם שהוא התחיל לדבר על הזמני והזמניות, ועל חינוך והשכלה ותרבות, אני רעדתי כדי שיבין שאני לצידו וגם אני מהגזע שלו, אבל אני חושב שהוא לא הבין שאני הייתי לצדו. לפעמים בלילה, כשאני מתכנן את המבצע הסופי שלי להשמדת היהודים, אני מביא בחשבון את המקרה הזה. הכתמים מכסים גם את הממשלה ואת הקיבוצים והבנקים והאשה הזאת, שלא היה לה אומץ לגרש את המחנך והכריחה את אבא שלי לברוח לתוך היער, למרות שהוא הביא ביצים לבעלה החולה וביצים אי-אפשר להשיג ככה בלי קשרים עם אבא.

ערב יורד על העולם. כתמים בצבעים כהים. העולם מתחלק כמו אמבות לחצאים, רבעים, שמיניות וכו’. הגוף שלי נפרד ממני. מרוב עייפות. אני עייף משנאה. עד שאפרוק את הרציחות המלוחות האלה, אהיה בהריון ובחילות. בעבודה אני מרמה. מאז שקיבלו אותי. הם חושבים שאני שקט, מסור ומטומטם. אני פותח את השער, המכוניות נכנסות ואני סוגר את השער. אני לא אומר מלה, וכשבאים המנהלים אני מחייך אפילו. זה כל מה שגדול בבני-אדם. בפנים כל התכנית עם הנשק והמקומות ודרכי הבריחה ובחוץ – חיוך וקידה. הכניעה שלי והחיוכים הזמניים. בינתיים אני תופר את הפתרון הסופי. אני משתדל לחשוב בפולנית, חסרות לי מלים. גם בעברית. אני לא דיברתי אף פעם עברית טובה ואבא מת אחרי כמה שנים.

אחרי שנדדנו כל-כך הרבה זמן והבאנו מספיק ביצים ועופות לכולם, התיישבנו באותו מקום שבו היינו פעם עולים חדשים כי אמא היתה קבורה שם והמצבה שלה כבר הספיקה להישבר. אבא קנה לו חנות קטנה ואותי לקחו לבית-ספר בשביל העולים החדשים. הפולנים יותר חכמים מהאחרים. פעם גם נסענו לטיול שנתי. העמיסו אותנו על משאית גדולה ואחרי שעה היא הסריחה מכל האוכל והשימורים והסנדביצ’ים שכולם אכלו מהרגע שיצאו מהשיכון. כולם ישבו עטופים, פחדו לעזוב את התרמיל ואת השמיכות ואת כיסויי-המיטה שהיו קשורים בחבל. לקחו אותנו לגליל ששייך ליהודים הגויים, אבל גרים בו ערבים. ליד הממשל הצבאי עשו שלום לחייל שישב על יד המשרד שלו. הערבים גם כן היו מאוד אדיבים. בדרך אל ההר היו בריכות-מים בצבע חום וילדים קטנים שחו שם עם בגדים ובלי בגדים במים. הם היו עולים על הקיר של הבריכה וקופצים למטה וצורחים בשפה שלהם. כל הכיתה עצרה להסתכל. אחד הילדים הערבים, שהיה ערום, יצא מהמים. אחד הילדים בכיתה פתאום צעק: “תראו את הזין שבלי ברית-מילה”. כל הכיתה התקרבה בסקרנות אל הזין שבלי ברית-מילה והילד הערבי לא הספיק להבין מה קרה שם ואחר-כך קפץ למים וצלל. אני רעדתי. פחדתי. פתאום, עוד פעם הייתי קטן ורציתי את אבא ואפילו את אמא שלי שכמעט לא זכרתי אפילו את הקול שלה. המורה שהלכה מאחור עם הסגן-מנהל הגיעה סוף-סוף. הם גירשו את כל הכיתה להר, למעלה. היה לכפר שם בעברית וגם שם בערבית. כל הזמן חשבתי שהם הולכים להפשיט אותי ולבדוק לי את הזין. באותו זמן היה במקום שלנו סקנדל שכתבו עליו גם בעיתונים. ילד אחד, מהפולנים שהיו עם אמא ואבא ביער, מת. הוא היה חולני והמשיך לדבר פולנית גם על הכיסא-גלגלים מחוץ לבית. הוא לא התבייש מהוותיקים וגם לא פחד מהם, כי לא הבין כלום, ואני הייתי הולך לטייל אתו ולדבר אתו בפולנית ולא התביישנו אף פעם. זאת אומרת, אני הסתכלתי תמיד אם הוותיקים צוחקים וגם לא ראיתי כל-כך טוב, אבל התביישתי להרכיב משקפיים, והילד הזה פתאום מת, ולא קברו אותו בבית-הקברות של היהודים, כי לא היה על הזין שלו ברית-מילה. היה בלגן גדול ואפילו ממשלת-היהודים התחסלה בגלל השרים, שגם להם אולי לא היתה ברית-מילה או משהו. אחרי זה אבא בכה עוד פעם. הוא אמר לי שצריך לנסוע לאמריקה ולא צריך לבוא לפלסטינה. נזכרתי שזה היה השם של המקום שעליו דיברו תמיד. זכרתי משהו מהיער, אבל מאוד במטושטש.

וקברו את הילד מחוץ לבית-הקברות. זה היה בקיץ. בלילה חתכו את הגדר וצירפו כאילו את הקבר הזה לבית-הקברות, כדי שהשמים של הבית-קברות יהיו גם מעל החבר שלי, שאני לא זוכר איך קראו לו. אבא השתתף. לפעמים אבא היה מדבר בלילות עם השכנים הפולנים על הקומוניסטים בפולניה ובסין, ואני הייתי יושב בפינה ומקשיב. ככה באמת הוא היה: מסביר לכולם מה יהיה ואף אחד לא מתנגד לו ואם שואלים עוד שאלות, הוא מחייך ומסביר עוד פעם. עוד מעט הכל יהיה אחרת. כשבאו הנאצים, הפסיק אבא ללמוד ועכשיו יש לו חנות לגרעינים מכל המינים ובוטנים ותערובות והפרענקים קונים אצלו ומקללים אותו והדודה הזקנה יושבת בחוץ ושומרת על הילדים שלהם שלא יגנבו מהשקים הפתוחים, אבל בלילות הוא היה שונה לגמרי. הם היו מדברים על מארקס ואנגל ורק בחוץ, בתור לבנק, או בקופת-חולים, כשהוא היה בא אתי ואני תרגמתי לו מה שהם היו אומרים, צועקים או ממלמלים, הוא היה שונה, ואני רעדתי.

כאן בשכונה הערב יורד ואני שיכור מהוודקה או שרק כואב לי הראש, והשמנה מתפשטת בחדר השני ושרה ברוסית, בכוונה, כדי שאני אצעק לה ז’ידובקה ואני רוצה לדבר עם אבא שלי, להתנצל קצת. הפרענקים היו קוראים לו פולני גנב, ואבא והחברים שלו הלכו בלילה להזיז את הגדר כמו פרטיזנים. אבל המבצע היה טוב עד החורף כי היהודים קברו את החבר שלי בוואדי שהקיף את הבית-קברות ומי הגשם שטפו את הקבר הזה ואמא שלו מתה אחרי זה ולא קברו אותה על-יד הבן שלה. לא היה לה ברית מילה, אבל היא לא צריכה כי נשים לא צריכות. אחר-כך גם אבא שלו מת. יש משפחות שאחרי שהילד והאבא והאמא מתים, לא נשאר אף אחד בעולם כולו. ככה גם שאני אמות. יש בשכונה אצלנו פולניה אחת שהתחבאה במנזר של הפולנים ואחר-כך באו החיילים היהודים והצילו אותה. בימי ראשון, בתל-אביב, היא היתה מוכרחה ללכת ולהתפלל, כי פחדה שישו לא יסלח לה אף פעם שהיא עזבה את המנזר וניצלה לפה. אבל היא הפסיקה כי רצתה להתחתן. בחור אחד כבר ברח לה כי ראה איך שהיא מתפללת ביום ראשון, ביפו, על הברכיים ומזיזה את השפתיים. ואני לא מבין את הפולנית שלה.

אבא רצה שינתחו לי את הזין. הוא לא אמר למה, אבל אני ידעתי שאני הולך למות והוא רוצה שיקברו אותי בתוך הבית-קברות של היהודים. רעדתי. אפילו הקאתי והוא היה טוב מאוד אלי וויתר לי. רק בלילות הייתי ישן עם היד על הזין, כי פחדתי שהוא ייקח אותי לניתוח כשאני ישן. כשהודיעו לי שאבא חולה לב, הדודה הזקנה וכל הפולנים, הוא לקח אותי לקיבוץ. זה היה החלק הכי גרוע בחיים. עכשיו אבא הצליח להיפטר ממני בעזרת הפולנים בשיכון. כולם אמרו בפולנית, שהיו בה הרבה מלים בעברית וזה מאוד הצחיק אותי, שאם אני לא הולך, אני “הורג אבא”. ואני לא רציתי להרוג אבא. כל שבועיים אבא בא לבקר אותי ואני הייתי הולך אתו לטייל ומכריח אותו לדבר אתי עברית ואחר-כך הכרתי לו את “ההורים המאמצים”, חברים בקיבוץ שהיו אחראים על האהבה אלי. לא ראיתי טוב, באמת שכאב לי הראש מזה. התביישתי לבקש משקפיים כי לא רציתי שיקראו לי בשמות. ההורים המאמצים היו גם מפולניה, אבל הם באו כשעוד העם היהודי היה בחיים, והם לא ענו לאבא שלי אם הוא דיבר אליהם בפולנית, ואני תירגמתי לו את מה שהוא לא ידע להגיד. אז הם הכריחו אותו להגיד משפטים בעברית, והוא ניסה, כי הוא היה אדם עם נימוסים. (תיכף כשבאתי לשם, החליפו לי את השם לשם עברי וניסו להשפיע על אבא שישנה את השם שלו ואת שם-המשפחה שלו לעברית. אני לא ידעתי מה לחשוב על כל זה ואבא לא הסכים. הוא אמר שעל המצבה של אמא יש שם שלנו והיא תישאר מאוד לבד. אני לא ידעתי אם להתבייש או להתגאות באבא שלי). הם הסבירו לי שהיהודים בגולה, זאת אומרת, בפולניה, חיו חיים מנוונים, וכאן בארץ הכל השתנה כבר. השפה – העמל – הלחם – האדמה – הצבא – האמנות – הכל שלנו. הייתי חלש בלימודים וכבר לא הייתי בטוח שאנחנו באמת הכי חכמים. רצינו מאוד להיות כמו הילדים של הקיבוץ. אני לא רוצה לעייף אתכם עם סיפורים על קיבוצניקים. כשהתחילו כולם להתקלח יחד, אני ויתרתי על מקלחת והייתי מסריח מאוד. כשהייתי מסריח מאוד, היו נותנים לי ההורים המאמצים בחדר שלהם מגבת וסבון ושולחים אותי להתקלח במקלחת הפרטית שלהם, וכבר הצטערתי שלא עשיתי את הניתוח. בזמן ההוא, אני מודה, רציתי מאוד להיות קיבוצניק. אבל המבטא שלי נשאר מצחיק והר’ מתגלגלת. למה לא התקלחתי? פעם, אחרי העבודה, התקלחנו ביחד. כשהתפשטנו, התחילו כולם לאט-לאט להסתכל לי על הזין. אחר-כך דיברו עלי בכל הקיבוץ שאין לי ברית-מילה וההורים המאמצים, שהיה להם הרבה רצון לשנות גם אותי ואפילו את אבא, כדי שנוכל להשתייך אליהם, הציעו לי לעשות ניתוח. לא הסכמתי. פחדתי והתחילו לקרוא לי גוי ונוצרי וקאתולי. בשיעורי היסטוריה, כל פעם שדיברו על הנוצרים ועל כל הצרות שהיו ליהודים, היו כולם מסתכלים עלי וצוחקים. הם גדלו והתחילו אפילו למזמז בנות ואני לא. לאט-לאט זה הפך להווי מקומי, שאני הגוי. אני. ולא סיפרתי על זה לאבא. פחדתי שהוא ירגיש אשם וזה יכאב לו. הוא כל-כך רצה לשמוע ממני שאני מאושר ויש לי ילדים חברים ורצה להכיר בעצמו את החברים שלי ואני הייתי מתעצבן וצועק עליו ומקלל אותו אפילו ובוכה: נייחצע, נייחצע. פחדתי על הבריאות שלו ולא סיפרתי לו כמה אני סובל וכמה אני לבד וכמה שונאים אותי בגלל הברית-מילה ואולי גם הראייה הקצרה שלי. ההורים המאמצים שלי סיפרו לו שרק נזקים אביא על עצמי בגלל שאני לא מסכים לעבור את הניתוח. ראיתי את העולם בכתמים. כמו ביער. לא רציתי משקפיים והיה לי אפילו נעים לראות את העולם מטושטש, מתערבב, חסר גבולות. רק בצבא הכריחו אותי לעשות משקפיים.

בשנה האחרונה שלו השתדל אבא לספר לי מה שיותר על פולניה. כי כבר לא נגיע לפלסטינה אף פעם. בכל ביקור היינו הולכים לספסל בכניסה לקיבוץ, והוא היה מוציא מהתיק בית-ספר שלו, שהצחיק את הקיבוצניקים מאוד, סנדביצ’ים, כאילו אין לנו אוכל בקיבוץ והיה מדבר בפולנית, שלא את כולה הבנתי, על מיצקביץ’ אחד ועל סיינקביץ’ ועל שופן שהיה פסנתרן עם יד אחת ועל רוזה לוקסמבורג שהיתה לנו תמונה שלה בבית ואבא אהב אותה כנראה מאוד כשהיה צעיר, ואני מצידי, לא ויתרתי על הרצון להיות קיבוצניק וזה עכשיו מצחיק לספר לכם איך קנו לי רצועה מעור עם מכסה לשעון כמו שהקיבוצניקים הלבישו, וקניתי לי כאפייה לבנה למסע, שלא נתנו לי לצאת אליו כי אמרו שאני חולני. פולני-חולני. כמו חלום רע. כשהתחילו לאונן ביחד במקלחת כל החברת-נוער, רצו לראות איך זה שזין של גוי עומד ואני הסכמתי לעבור את הניתוח. אבל העניין נדחה משום-מה. אבא מת במוסד סגור ואני הייתי יחד עם שני זקנים בלוויה. בשרון, בין פרדסים, קברו אותו באיזה בית-קברות שהקברים היו מכוסים מחטים יבשים של אורנים.

עזבתי את הקיבוץ ואף אחד לא הצטער. הצבא מצא אותי איכשהו כשהגיע הזמן שלי. הרכיבו לי משקפיים עבים שאראה את ההבדל בין האויבים של המדינה למדינה. ידעתי שעניין הזין יחזור להטריד אותי וכבר הסכמתי לעבור את הניתוח, אלא שכל פעם, כשהיו מעליבים אותי על זה, הייתי נכנס להיסטריה. המפקד אמר לי פעם: פולני מסריח, אפילו הנוצרים התחילו לחתוך לעצמם את הזין כי הבינו שזה הורס לנשים שלהם את הבטן. אחר-כך הוא קילל אותי עוד קצת. לך קיבינימאט ואבו-ארבע. הלוואי שהייתי יכול לתאר בעברית או בכל שפה אחרת איך הם שנאו אותי בגלל הזין של גוי שהיה לי. קצין-דת הציע לי ניתוח אבל היו לו שאריות של לבניה על הזקן, סביב הפה. אמרתי לו שאני לא מהעם שלו ושאני אשמיד אותו בתא-גזים, אותו ואת הזקן שלו ואת הטלית שלו ואת כל הספרים המסריחים שהוא התפלל איתם. מפקד-הגדוד שמע על כל האיומים האלה והתחיל לחשוד בי שאני פושע נאצי שמסתתר דווקא במקום שהכי פחות מחפשים אותו, בצבא היהודי, והוא נבהל כהוגן והעליב אותי ואת אמא שלי. אז הזמנתי אותו לדו-קרב. כבר סיפרתי איך המטורף ההוא פגע בכבוד שלי וככה נכנסתי לכלא. ניצלתי מאונס בתחת בזכות הברית-מילה שלא היתה לי כי הבריון המאיים של התא, שאפילו השוטרים הצבאיים היו נכנעים לו, בחר בי להיות העבד שלו, אבל בגלל שהייתי גוי הוא לא רצה בי.

הזיכרונות שלי הם מחבוא בטוח. אני שותה מיץ-אשכוליות עם הוודקה. היה לילה כשברחנו ליער ואסור היה לצעוק. את השמנה תפסו. ואת האחות מבית-הספר עם התחתונים הוורודים אני אאנוס. שחררו אותי מהצבא בתור פסיכי וככה גם בעבודה אני בתור פסיכי. עברתי ניתוח בזין שלי בגלל בחורה שלא רצתה לשכב אתי בגלל זה. העולם כמו בקטריות תחת מיקרוסקופ. למטה הפולני הקטן והחבר הרומני עם המשקפיים, מנהלים עסק קטן. הצגה. הפולני אין לו ברית-מילה, והרומני לוקח כסף מהילדים של השכונה. שליש הולך לרומני והשאר לפולני הקטן. והילדים באים בהמונים מהשכונה ומשכונות אחרות, מכל העיר באים כדי לראות זין בלי ברית-מילה. הפולני הקטן הזה מרוויח הרבה כסף. אני ארד יום אחד ואתקע את הפולני הזה על עמוד ואדפוק בו מסמרים, ואני אצא אחרי זה עם הנשק שקניתי והתחמושת שאספתי ואהרוג את היהודונים. ואת הקיבוצניקים.