“כַּמָּה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת יֵשׁ בָּעוֹלָם וְאֵין אַחַת
מֵהֶן בְּלִי קוֹל”. בְּתוֹךְ הַדּוּמִיָּה וְהַהֶמְיָה
הַמַּטְבִּיעוֹת, נְשִׁימָתִי כִּמְסַנֶּנֶת נֶחְנְקָה
וּשְׁתִיקָה רְחָבָה כְּמוֹ גָּדָה לֹא נוֹדַעַת
בִּקְצֵה הַחֹשֶׁךְ גַּם לִי מְחַכָּה
תִּקְוָה מְתוּקָה מְתוּקָה. וּבֶאֱמֶת אֵין
לָשׁוֹן בְּלִי קוֹל? וּכְלוּם אֵין אֲנִי
עָשׂוּי אוֹתִיּוֹת, קוֹלוֹת מְרֻסָּקִים
רְחוֹקִים, טוֹבְעִים, נִבְלָעִים.
?Wo bist du, mein Sohn,
אֵיךְ אֶרְשֹׁם אֶת הַקּוֹל הַזֶּה
וּבְקוֹל אִשָּׁה, אוֹ גֶּבֶר, אוֹ זֶמֶר
או שְכוֹל. (שַׁד אִמִּי הוּא קוֹל
יָדָיו הַחַמּוֹת שֶׁל אָבִי הֵן קוֹל).

אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת לְבַד, לָכֵן אֲנִי
מְדַבֵּר אֵלַיךְ, הַנִּבְנֵית בְּדִבּוּר, הַנּוֹתֶנֶת
לִי כִּסּוּי, כְּתֹבֶת, הֲרֵי אֲנִי לֹא הַלָּשׁוֹן
שֶׁמִּמֶּנָּה אֲנִי עָשׂוּי. וְכַאֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ
בָּרְחוֹב, אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים (מִדְבָּרִים שְׁטֻיּוֹת
חֲרוּזִים, הֲבָלִים, אֹשֶׁר גָּדוֹל בִּלְשׁוֹנוֹת
מַלְאָכִים) יָדִי בְּיַד בְּנִי, אֲנִי מוּלָך וְלֹא
מוֹלִיךְ, מוֹלִיךְ וְלֹא מוּלָך, מוֹלֵךְ עַל
סִמְטאוֹת הַבֹּץ הַלָּלוּ בַּלָּשׁוֹן (מוּלֵךְ),
אִשָּׁה וְעוֹד אִשָּׁה וְעוֹד אִשָּׁה (וּכְלוּם
יָכֹלְתִּי לִבְרֹא כֶּלֶב מְדַבֵּר אֶל חָתוּל?)
לְאָן אֲנִי חוֹתֵר? מַה יִוָּתֵר מִן הַדִּבּוּר
בְּלִי אֲנִי מְדַבֵּר נִבְנֶה בְּדִבּוּר?
“אִם בִּלְשׁוֹנוֹת אֲנָשִׁים וּמַלְאָכִים
אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הָיִיתִי
כִּנְחֹשֶׁת הוֹמָה אוֹ כְּצִלְצַל תְּרוּעָה”.

הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא כְּתַב טְבִיעָה.
בָּרְגָעִים שֶׁכָּתַבְתִּי אוֹתוֹ חָיִיתִי
לְבַד רָטֹב וּמְלֻכְלָךְ, הָיִיתִי
לָשׁוֹן מְשֻׁחְזֶרֶת בִּדְמוּת אֲנִי
בּוֹרֵא אוֹתָךְ בּוֹרֵאת אוֹתִי בּוֹרֵא
אוֹתָךְ. (“וְאִם תִּהְיֶה לִי נְבוּאָה
וְאֵדַע אֶת כָּל הַסּוֹדוֹת וְאֶת כָּל
הַדַּעַת וְאִם תִּהְיֶה לִי אֱמוּנָה רַבָּה
עַד לְהַעֲתִיק הָרִים מִמְּקוֹמָם וְאֵין
בִּי הָאַהֲבָה הָיִיתִי כְּאַיִן”).

מִתַּחַת לַחַלּוֹן בֶּחָצֵר רֵיקָה וּמֻזְנַחַת
פַּחִים וְרָקַב, אִישׁ שׂוֹרֵף תִּיקֵי מִסְמָכִים
וּלְיַד הָאֱגוֹז הַמְּלַבְלֵב פּוֹרֵחַ וֶרֶד בָּר, וְתִפְרַחַת
לִימוֹן מְתוּקָה רַק בְּחֶלְקָהּ וּבַחֶלְקָה הָאַחֵר
צַמֶּרֶת יְבֵשָׁה כְּמוֹ מַטְאֲטֵא זְרָדִים אוֹ
צְעָקָה. (חַיַּיִךְ בִּלְעֲדַי, בְּלִי שׁוּם סָפֵק, יִהְיוּ
קַלִּים יוֹתֵר). כְּמוֹ עֲלוּקָה אֲנִי כּוֹתֵב שִׁירֵי
אַהֲבָה, תְּשׁוּקָה, לִשְׂחוֹת עוֹד קְצָת בְּתוֹךְ לְשׁוֹנוֹת
אֲנָשִׁים, אֲנִי נוֹשֵׁם מַיִם יוֹרֵק דָּם. אִם אֶתֵּן
אֶת גּוּפֵי לִשְׂרֵפָה, אֵין בִּי אַהֲבָה. לֹא כָּךְ:
אֲנִי הָאֵפֶר שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אַחֲרֵי הַסֵּפֶר,
לוּ יִשָּׁאֵר הַסֵּפֶר אַחֲרֵי הַשְּׂרֵפָה.