כָּתוּב: “בְּכָל יוֹם וָיום אָדָם
נוֹצָר וּבְכָל יוֹם וָיוֹם אָדָם נִבְרָא
וּבְכָל יוֹם וָיוֹם אָדָם נוֹלָד וּבְכָל
יוֹם וָיוֹם אָדָם חַי וּבְכָל יוֹם
וָיוֹם אָדָם מֵת וּבְכָל יוֹם וָיוֹם נָפְשׁוֹ
שֶׁל אָדָם נִטֶּלֶת מִמֶּנּוּ וְנִתֶּנֶת
לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן וּמְיַסְּרִין אוֹתוֹ
כְּתִינוֹק לִפְנֵי רַבּוֹ וּבְכָל יוֹם
מְכַלְכְּלין אוֹתוֹ כְּתִינוֹק עַל שְׁדֵי אִמּוֹ
כִּפְרִי מַעֲשָׂיו”. אֲנִי רוֹצֶה
שֶׁתֹּאהֲבִי אוֹתִי כָּל חַיַּי
כָּל חַיַּיִךְ

וְקָנִינוּ לִי כִּפָּה בַּדֶּרֶךְ
לָרַבָּנוּת, וְיַיִן זוֹל, וְגַם שִנַּנְתְּ
לִי: “אֶת הַטַּבַּעַת הַזֹּאת
קָנִיתָ בְּכֶסֶף”, וְאַרְבָּעָה
אַלְמוֹנִים הֶחְזִיקוּ לָנוּ
חֻפָּה, נָתַנּוּ טִיפּ לַחַזָּן, גַּם
הַמְּנַקֶּה בִּקֵּשׁ, הַרְבֵּה זְכוּכִיּוֹת
אָמַר, נָתַנּוּ, בִּטְנֵךְ הָיְתָה מְלֵאָה
בְּיַלְדֵּנוּ, עֵינַיִךְ בָּרְקוּ, אָהַבְתִּי אוֹתָךְ
כְּמוֹ אֵד עוֹלֶה מֵהָרַכֶּבֶת
הַתַּחְתִּית, עַל אַהֲבָתֵךְ אֲנִי
נָד וְנָח (אָנוּחַ, אַנִּיחַ אֶת רָאשִׁי)

וְלַמְרוֹת מַה שֶׁחָתַמְתִּי
בַּכְּתֻבָּה, אֵין לִי קְבִיעוּת
וּפֶּנְסְיָה גַּם לֹא (פְּרוֹפֶסוֹרִים
מִתְחַנְּפִים עַד שֶׁמְּבַקְּשִׁים מֵהֶם
פַּרְנָסָה, וְהָעוֹרֵךְ? יוֹם אֶחָד
יְפַטֵּר) אָז מַה? (אַתְּ אוֹמֶרֶת)
שֶׁיִּזְדַּיְּנוּ, נִסְתַּדֵּר, וּבַמִּדְרָשׁ גַּם כָּתוּב
“זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁמַּחְשִׁיךְ
פְּנֵי הַבְּרִיּוֹת” פֶּחָם עֵינַיִךְ מֵאִיר
אֶת הַלַּיְלָה בַּחֶדֶר בִּדְמָמָה, עֵינַיִךְ
כֵּהוֹת מִן הַלַּיְלָה, מַלְאָכִי הַשּׁוֹמֵר עָלַי
מִדּוּמָה. “עֶשֶׂר שָׁנִים נִפְלָאוֹת” (אִלּוּ
אָמַרְתְּ) אֲבָל לָמַדְתִּי מִלִּיר, לֹא
לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת מֵרֹב אַהֲבָה, לִשְׁאֹל
כֵּן, לֹא לַעֲשׂוֹת עִנְיָן מִתְּשׁוּבָה