הַדָּבָר שֶׁלָּמְדוּ טוֹב מִכֹּל
הָיָה לֹא לִשְׁמֹעַ שׁוּם קוֹל
כְּשֶׁרָאוּ דָּם שׁוֹתֵת
שָׁאֲלוּ: “מִי שׁוֹחֵט
לוֹ דַּוְקָא עַכְשָׁו תַּרְנְגוֹל?”

[לא לפרוטוקול]

וְדִבְּרוּ עַל מַצַּב הַמֶּחְקָר
עַל חִנּוּךְ הַיְלָדִים (מַה יָּקָר!)
(“דַּל בְּאַנְגְלִית זֶה לֹא Dull?”)
וְעַל “כֶּנֶס” בְּאִיסְלַנְד בַּקַּיִץ (שָׁם קַר)
וְלַצָּלִי גַּם הוֹסִיפוּ קְצָת רֹטֶב חַרְדָּל

[עוד משהו לא לפרוטוקול]

וְאָמְרָה הַבְּכִירָה כְּשֶׁעָבְרוּ לַקִּנּוּחַ
“אֲפִלּוּ הַדָּם בְּאַרְצֵנוּ מָלוּחַ”
אֲנָחָה מִלְּמַטָּה עָלְתָה
אָז אָמְרָה: “יְלָדִים – לַמִּטָּה”
(כָּאן מִיָּד תִּתְבַּצֵּעַ שְׁחִיטָה)

[משהו גם לא לפרוטוקול]

נִשְׁטָפִים הַכֵּלִים בַּמֵּדִיחַ
מַחְמָאוֹת עַל הַצָּלִי שֶׁהִצְלִיחַ
נִפְרָדִים בְּשִׂמְחָה,
“אָח, אֵיזוֹ מִשְׁפָּחָה”,
וּבְכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ שָׁם קְצָת מַסְרִיחַ