בְּחֹדֶשׁ מַאי הַנִּפְלָא, בְּבֶּרְלִין, לְיַד הַסָּגֹל
הַבּוֹעֵר שֶׁל פִּרְחֵי הַלִּילָךְ, רָצִיתִי לְצַלֵּם אוֹתָךְ
אֲבָל הָיָה זֶה בֶּאֱמֶת בִּלְתִּי-הוֹלֵם, וְרַע מִכָּךְ הָיָה
בִּדְרִישָׁתִי הַמַּפְגִּיעָה לְהִצְטַלֵּם אִתָּךְ, וּכְשֶׁתַּרְאִי
לְאוֹרְחַיִךְ תַּצְלוּם שֶׁלָּךְ עִם בַּעֲלֵךְ וִילָדַיִךְ, לְיַד
לִילָךְ פּוֹרֵחַ, בְּחֹדֶשׁ מַאי נִפְלָא כָּזֶה, הֵם לֹא
יֵדְעוּ שֶׁהַתַּצְלוּם שֶׁלִּי, לְיַד אוֹתוֹ לִילָךְ, הוּא
בִּלְעָדַיִךְ, כִּי הַלִּילָךְ פּוֹרֵחַ בַּגִּנּוֹת, בָּרְחוֹבוֹת
בְּגָלוּי בָּאוֹר, בִּמְקוֹם אֱמֶת, כְּלוֹמַר בְּתוֹךְ
אֱמֶת, וּבַמַּרְתֵּף שׁוֹכֶבֶת נְבֵלָה שֶׁל מֵת, וּמְדַשֶּׁנֶת
אֶת גִּנַּת בֵּיתֵךְ, לִילָךְ וְרַקָּפוֹת, הַנִּזּוֹנִים בְּדֶרֶךְ
כְּלָל, בְּבָתֵּיכֶם, מִן הַבִּיּוּב וְהַגּוּפוֹת. בִּכְלָל, בְּכָל
תַּצְלוּם מוּטָב לִרְאוֹת רַק אֶת יְפִי הַסֵּדֶר, כָּךְ נִכְתַּב
גַּם חֶלְקֵךְ בְּסֵפֶר הָעֵדֶר, “וּמַה שֶּׁנֶּעֱדַר מִן הַתַּצְלוּם”
אַתְּ שׁוֹאֶלֶת בִּכְאֵב (מַס פִּיּוּט שֶׁמְּשַׁלְּמִים [גְּבָרִים
נָשִׁים] עַל אַהֲבָה צְדָדִית), “כְּלוּם לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ
מַשֶּׁהוּ בַּלֵּב?” וַדַּאי, יַקִּירָתִי, אֲבָל רָאוּי לְכַסּוֹתוֹ
בְּבַעַל, בִּילָדִים, בַּאֲרוּחוֹת הֶחָג, עַד שֶׁיֵּרָקֵב