לְכָל אֵלֶּה שֶׁלֹּא שָׁעֲטוּ עִם הָעֵדֶר
וְלֹא הִפְנוּ לָנוּ כָּתֵף קָרָה
וְלֹא הִתַּמְּמוּ אַחַר כָּךְ: “נוּ, מָה? הַכֹּל שׁוּב בְּסֵדֶר”
וְלֹא שָׁאֲלוּ בְּרִשְׁעוּת צַדְקָנִית: “מַה יֵּשׁ, מַה כְּבָר קָרָה?”

“כמו שהאם הולכת תמיד עם בניה, ואינה שוכחת אותם, כן הדיבור, שהוא בחינת
שכינה, הולכת עם האדם תמיד, זוכרת אותו תמיד, אפילו במקום הטינופת”.

ר’ נחמן מברסלב