לַיַּלְדָּה הַיָּפָה בַּבָּנוֹת שֶׁאָהַבְתִּי
שֶׁלָּחַשְׁתִּי אֶת שְׁמָהּ בַּלֵּילוֹת בַּמִּטָּה
שֶׁחִכִּיתִי כָּל בֹּקֶר לְבוֹאָהּ לַכִּתָּה
וְלֹא שָׁכַחְתִּי אַף פַּעַם, לֹא בַּחֲלוֹם
וְלֹא לֹא בַּחֲלוֹם, לֹא אֶת פָּנֶיהָ וְלֹא
אֶת שַׁעַר הַגָּן לְבֵיתָהּ, וְנִסִּיתִי שָׁנִים
לְמָצְאָהּ, לְגַלּוֹת לְפָחוֹת אֶת שֵׁם נִשּׂוּאֶיהָ
לַיַּלְדָּה הַיָּפָה בַּבָּנוֹת שֶׁאָהַבְתִּי, הַיָּפָה
בַּנָּשִׁים, מָלְאוּ לִפְנֵי חֹדֶשׁ שִׁשִּׁים. וְלֹא
אֲטַלְפֵן אֵלֶיהָ כְּדֵי לוֹמַר לָהּ ‘תִּשְׁכְּבִי
אִתִּי רַק פַּעַם, אֲנִי מֻכְרָח לְנַצֵּחַ מַשֶּׁהוּ
מִטַּעַם שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לְהַסְבִּיר’ וְלֹא
בִּגְלַל עוֹרֵךְ לֹא אֲטַלְפֵן אֵלַיִךְ וְלֹא
בִּגְלַל בְּשָׂרֵךְ לֹא אֲטַלְפֵן אֵלַיִךְ, אֲנִי
הֲרֵי אוֹהֵב אוֹתָךְ עֲדַיִן, מֵאָז כִּתָּה א’
אַף שֶׁנֶּעֱקַרְתִּי מִשָּׁם כְּבָר בְּכִתָּה ז’.

הוֹרֵינוּ שְׁלָדִים מַשְׁחִירִים בָּאֲדָמָה
אֲנַחְנוּ מְאַבְּדִים אֶת הַפַּחַד כְּמוֹ לֶסֶת
רְדוּמָה, לֹא מַבִּיטִים בַּבָּבוּאוֹת, אֵשׁ
אֲיֻמָּה נִתֶּזֶת מֵהֶן, גַּחְלִילִיּוֹת עֵינַיִם
קְפוּאוֹת, שׁוּם דָּבָר לֹא יִצְרֹב, לֹא
הַמִּלָּה רָחוֹק, לֹא הַמִּלָּה בְּקָרוֹב