יֵשׁ לֵילוֹת כָּאֵלֶּה. אָדָם רוֹקֵחַ לוֹ אֶת
מְנַת הַסַּם אִתּוֹ יֵלֵךְ לִישֹׁן לְבַד, שָׂמֵחַ
שֶׁאִשְׁתּוֹ כְּבָר יְשֵׁנָה, שֶׁבְּנוֹ עוֹד לֹא חָזַר
מִבִּלּוּיָיו, שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא שִׁיר אֶחָד קָצָר
לִכְתֹּב, כְּמוֹ מִכְתָּב קְצַרְצַר, לִפְנֵי שֶׁיִּתְעַרְפֵּל
מֹחוֹ וְרַק בַּשֶּׁקֶט הַמַּקִּיף אוֹתוֹ יוּכַל לוֹמַר:
אֵין כְּלוּם, לֹא כְלוּם, אֵין לִי דָּבָר לוֹמַר, לְאַף
אֶחָד, לֵילוֹת כָּאֵלֶּה מַקִּיפִים אוֹתוֹ, יִשְׁכַּב לִישֹׁן
בְּחֵיק לֵילוֹת כָּאֵלֶּה כְּמוֹ חוֹלוֹת, כְּמוֹ מְחִלּוֹת
עָפָר, אֵין לִי דָּבָר וְלֹא יִהְיֶה, וְאֵין דָּבָר שֶׁאֵין
דָּבָר, לִישֹׁן, לִישֹׁן וְלֹא לִהְיוֹת דָּבָר, הָאוֹטוֹבּוּסִים
רָצִים בַּדֶּרֶךְ הַלַּחָה, “שָׁלוֹם עוֹלָם, לֹא הֵבַנְתִּי אוֹתְךָ
לֹא הֵבַנְתָּ אוֹתִי, הַכֹּל בְּסֵדֶר, הָעֹדֶף מְסֻלָּק”