מעט מאד נכתב גם על מצוקותיו של א.ב. יהושע – לא האיש, ולא הסופר – מצוקותיו של א. ב. יהושע המחבר: כלומר מה שיושב ומחבר את הספר הזה, או את הספרים הללו, שנכתבו ונחתמו בידי א. ב. יהושע. מצוקת המחבר היא המצוקה החשובה ביותר לתיאור מעשה הסיפור. שהרי אי-אפשר באמת לחבר סיפור עד סופו, ומרגע שהסיפור המריא, אין לו אלא סיום “מלאכותי” ועיקרו בפיתוחו, ובכל מקום שבו נעשה מאמץ גדול מדי לחבר, לפתח, כדי להגיע לסיום, נולד סיפור חדש, או מת הסיפור כולו, נחנק. כך למשל העיד על עצמו יהושע, כי את “מר מאני” החל לכתוב לפני שכתב את “מולכו” [יהושע, 1987], ועזב, והחל לחבר את “מולכו” ורק אחר-כך שב אל “מר מאני”. וזה בדיוק מה שביקשתי לומר: עיקרו בפיתוחו, ובמקום שהוא מתאמץ מדי, מתחיל סיפור אחר, שכבר אינו קשור בסיפור הקודם, או דווקא כן קשור, אבל בדרך משונה מאוד. הנה, הניגוד בין “מולכו” ל”מר מאני” הוא ניגוד כל-כך גדול, השוני בין שני הרומנים שיצאו זה מתוך זה כל-כך גדול, והקרבה בין השניים, ראוי לה שידובר בה דווקא משום שא. ב. יהושע הוא מספר עתיר דמיון, ומודע, כל-כך מודע, ל”ספרותיות”, וכל-כך לא מודע ל”עצמו”, ולכן בנה שני רומנים מתוך אותה אי-מודעות עצמית ומתוך מודעות גדולה מאוד למעשה האמנות.

ב”מולכו” נמצאה למחבר שעת כושר להיבהל מהשסע העדתי הגדול, שאיים רגע (1981-1982) על “הזהות הלאומית”. התבהל, כיוון שחשב כי דורשים ממנו להשיב על השאלה “מי אתה?”, גימגם ולא ענה “אדם אני”, כי התשובה לא נמצאה מסַפקת (הרי השאלה שניסרה בחלל היתה, אם מי שאיננו אשכנזי יכול להיות ‘אדם’ בתוך ההנחות המובלעות בתרבות, שה’אדם’ אף פעם איננו יצור מופשט, אלא יש לו דמות, ואפילו צבע). מאידך גיסא, התשובה “ספרדי אני” הבהילה אותו עוד יותר. ולכן גימגם עוד יותר ומן הגימגום נולד מעשה הספרות, שאין כמותו להיות אויב הרהיטות, כלומר הגמגום הוא לב ליבו. אין א. ב. יהושע יכול לסבול את מוצאו ואין הוא יכול לברוח ממוצאו, ואולי משום כך, מפעם לפעם, הוא משתדל להטביע את מוצאו “הזר” בדיבורים על “זהות לאומית”. אבל אין לו נחמה. על כן, ברגע של שסע גדול ישב והוציא מתחת ידיו ספר נפלא, שמעטים כמותו נכתבו בעברית, “מולכו”. גבר ספרדי שגלה ממקומו – עמוק לתוך אשה אוהבת. כשמתה האשה, איבד הוא את “זהותו”, שלא היתה זהותו מתחילה, אלא זהות האשה שנכפתה עליו; באהבה קיבל את הכפייה הזאת, או בלית ברירה – הרי אין הבדל – והוא נודד בעולם כדי להשיב לעצמו את הזכריות שלו באמצעות נקבה שימצא סוף-סוף. ומה הוא מגלה? שאין דבר כזה זכר או נקבה, אלא בחלוקה שרירותית ו”לא טבעית” של תפקידים. (זיכרו את סצינת האופרה בברלין ברומן: את תפקיד אורפיאו [של גלוק], המחפש את אורידיצ’ה, מגלמת אשה ומר מולכו יושב באולם).

אהבָתי לַספר הזה קשורה בוודאי בדברים שקשה לי לנמק, אבל אני חושב שאהבתי מאוד את הדיון הכואב באבל, את המבנה המחוכם של “שלבי האבל על פי פרויד”, אבל גם את תוצאות ההישלטות (ועוד אסביר עניין זה אחר-כך), את הדיון הישר בפאסיביות, הרחק מן ההגדרות האידיאולוגיות הרווחות, אפילו אצל המספר עצמו, ובדייקנות מרבית, נאמנה לחוויה העמוקה של האבדן (התאלמנות) מטפל א.ב. יהושע בגלותו התרבותית של מולכו. גיבור הרומן, מולכו, הוא פקיד בכיר למדי במשרד הפנים. הוא איננו יליד רוסיה, ואין הוא גם בנם של יוצאי מזרח אירופה, ואין הוא בוגר הפלמ”ח ו/או הנח”ל, ומובן שאין הוא אחד מבני המושבות המאכלסים את הספרות העברית מאז הולדת “היליד”. כלומר, הוא “האחר” האתני של ה’אדם הישראלי’, או לפחות של ה’אדם’ אצל העלית השלטת, ומן הסתם גם לגבי דידם של מרבית קוראי הספר, מבקריו, סוקריו. גם לגבי דידי. גם בסוף קריאת הספר, אינני יודע מה הביא את מולכו אל גלותו. למה התחתן עם מי שהתחתן, אבל אני מבין טוב יותר כיצד מתבצעת השליטה ומה היא מעוללת. אינני יודע “מה עושים עם זה”, אבל אני יודע טוב יותר, כך אני חושב, כיצד התרוקן מולכו בבת אחת ממה שדימה כל שנות נישואיו כאילו רכש אותו (אשליית ה”זהות”, “ההגדרה התרבותית” וכו’). ראוי לזכור בכל דיון על “זהות”, זה הדיון האהוב כל-כך על בני אדם בתרבות העלית שלטת, ואחר-כך גם אצל נשלטיה, ש”זהות” תמיד מביאה לתוכה את החיצוני. הזיהוי, כלומר ההצבעה על ‘זה’ היא חיצונית. מישהו מזהה אותך, ואפילו את/ה מזהה את עצמך בתור מישהו/מישהי/משהו, תמיד יהיה הזיהוי “חיצוני”: מתן תוכן (הבא תמיד מבחוץ, חומר) בתוך צורה ריקה: “נפש”.

כיוון שיהושע עוסק ברומן הזה בעולם אבוד, לדמות המרכזית, לסובייקט שלו, לו עצמו, כיוון שהוא מספר ישר, עוצמת הרומן הזה היא עוצמה טראגית, למרות שיהושע – בכל-כך הרבה דברים שאמר וכתב – איננו מסוגל לרדת לעומקה של החווייה הטראגית, אולי משום שהוא מאמין גדול מדי, מכדי לכפור בעיקר (חוץ מנכונותו לכפור בעיקר קדושת חייהם/זכותיותיהם של הערבים – ואז אין הוא כופר בשום עיקר, אלא מציית שוב, כבני דורו, לאמת הציונית). אבל “מולכו” נכתב בידיו של סופר, שזכר לרגע את ספרדיותו בעולם של שונים ממנו, מכתיבי הביוגרפיה השלטת. בין אם בז יהושע למולכו שלו, בין אם חמל עליו, התוצאה היתה רומן על אחר אתני בעולם אשכנזי (=מערבי; לכן מולכו רץ מערבה, אפילו כדי לשכב עם היועצת המשפטית הספרדיה במשרדו). עד שבסופו של הרומן “נאלץ” יהושע להודות ש”האחר” האתני הנשלט אצלנו, כמו בכל מקום, כמו בכל שליטה, הוא אדם שדוד, מרושש, אבוד.

למקרא הרומן נזכרנו “פתאום” שא. ב. יהושע איננו אשכנזי וגיבורו איננו מן ה”וותיקים” שאת שרטוטם כל-כך אהב מאז החל לכתוב “פרוזה ריאליסטית”, כל מיני “ותיקים”, שהגיעו עוד מספרות ה”יישוב”, ועברו איזו קוסמטיקה פאתולוגית בידיהם הזהירות של סופרי “דור המדינה”. פתאום נזכר יהושע – וזה סוד כוחו של “מולכו” – שהוא חייב דין וחשבון “אתני” לעצמו. לא משום שחשבון אתני הוא חשבון הכרחי, אלא משום שהדרך ל”אמת” אצל יהושע היתה מוכרחה לעבור דרך ההמרה שעבר, אי שם, עם הולדתו כ”אפקט של סובייקט”, בכניסתו אל מערכת הסימנים והסמלים והלשון הקרויה “חברה”, עם זכייתו ב”זהות” חדשה. לא יכול להיות אחרת. אין לכך שום קשר עם היכרות הביוגרפיה של הסופר. די לנו לדעת שהוא סופר ממוצא ספרדי, כדי להודות במה שרק ב”מולכו” העז יהושע להודות: שהספרדי צריך “להמיר” את מוצאו בשביל להיות ישראלי. בכך אין רבותא. הרי האידיאולוגיה הציונית, מאז שנות השלושים, וביתר שאת מאז קום המדינה, הניחה “מיזוג גלויות”, שלא היה אלא מיערוב של היהודים מן המזרח, ובמידת האפשר גם חילון של הדתיים, ובין הדתיים הועדף גם מעין מיערוב של המזרח ולאומיות על פני חרדיות, והכל לטובת הדמיון הגדול למודל ה”ילד”, יוצא חלציהם של “המייסדים”, בעלי ה”זהות”. אבל במולכו יש איזו הודאה בכורח ובכאב שהעניין דרש. וגם כאן נעשה הדבר ברוח הימים ההם של שנות השמונים, שמותר היה לדבר “פתאום”, הודות למצוקה הפוליטית שנקלע אליה הליכוד ושיחרר את “השד העדתי”, כדי לצבור קולות, ואולי ההודאה הזאת של יהושע רווייה גם באיבה לספרדים, כמו שאמרו כמה מבקרים, וגם זוהי רוח העלית השלטת, ואף על פי כן – הספר יפה בעיני מסיבות, שאם אתן להן כאן הסבר כלשהו, תהיה זו התחמקות מדיון מתאר של עניין אחד, אשר דווקא אותו אני מבקש לחדד.

בפרק שבו מולכו נוסע לישוב עולים בגליל ניכרת כל העוצמה הטמונה בוויתורו של יהושע לספר את “העצמי” של הביוגרפיה הרשמית, להשתייך לקולקטיב הזה של העלית הישראלית, להיות “האחר” בתחפושת הצופית-קיבוצניקית של “העצמי”. בפרק הזה יש לנו הזדמנות להתבונן, דרך עיניו של מולכו, במדינה, במעשיה, במעלליה, ומתוך אותן עיניים אנחנו מביטים גם במתבונן (ושאלה אחרת: האם היה א. ב. יהושע מעז, לעשות כן, אלמלא היה ה’דבר’ העדתי נושא לגיטימי “לפתע פתאום”, וגם הוא, וגם יהושע קנז, וגם עמוס עוז, כולם “הורשו” לכתוב על אודותיו?). מולכו, ספרדי “מומר”, מייצג במושב האומלל הזה את המדינה, לכאן בא מעיר המחוז, בא למקום שבו מבצעת המדינה את ה”התיישבות”, את “קיבוץ הגלויות”, את “כל ישראל חברים”, ובקצרה – מפעילה את הפרקטיקה ואת האידיאולוגיה שלה ביחס לנתינים המזרחים, מנסה לגזול מהם את מה שיש להם, ומה שיש להם הוא יותר ממה שהם בשבילה, תמיד יותר, וזהו העודף המדיר שינה מעיני המדינה, כל מדינה, שיש לה נתינים, שיש להם יותר ממה שהם בשבילה: תרבות נפרדת, למשל, או שפה נוספת (“מיזוג גלויות” אינה אלא גרסה אחרת של אינטגרליזם לאומי/לאומני). אבל מולכו, כיוון שאין הוא אשכנזי, ולכן אין אפשרות לתארו באמת כמדינה עצמה, אלא כפקיד “אחר” של המדינה, מציב כאן מחשבת לירית. כאן מולכו איננו המדינה שהוא בא לייצג, אבל בהתבוננו בקרבנותיה – ענייו המרודים של איזה כפר בגבול הצפון – הוא נמצא רחוק משני הצדדים. אין הוא חלק מהגוף ששלח אותו, ובתחומיו הוא פועל, אבל גם אין הוא חלק מהשחורים הללו. מולכו הוא גולה מארץ אבודה (פלשתינה המנדטורית, ירושלים העתיקה, הספרדית) שהיגר לארץ אחרת (מדינת ישראל, האשכנזית) והצטרך למלא את התפקיד שספרדים כאלה מילאו עם הקמתה של המדינה – פקידות ממשלתית (ממש כמו אצל האנגלים) – ובדרך, איבד את מורת הדרך שלו בארץ החדשה, אשתו (האשכנזיה).

ודאי שיש ברומן הזה עוד תובנות, אולי אפילו חשובות יותר (וכדאי לקרוא את המאמר של פרויד על האבל כדי לראות כמה נאמן יהושע לתבנית צורנית, בבואו לבנות את הרומן הזה). מה שאני מבקש להדגיש כאן הוא שבהשתחררו מ”המובן מאליו” האידיאולוגי, לפיו “כולנו עם אחד”, ולפיו “אנחנו לא ספרדים ולא אשכנזים, אלא ישראלים/יהודים”, ולפיו “הדברים יסתדרו בעוד דור או שניים (‘הנה אפילו א. ב. יהושע הסתדר בחברה החדשה’)”, בהשתחררו מביוּת אידיאולוגי כזה של הפחד (מ”פילוג בעם”), והאימה והזרות, שבאמצעותו נהגו לעבור לסדר היום, ולהתעלם מן הסבל שעבר על הפרטים, הבטיח יהושע את הדיסוננס היפה של הסיפור: בין מולכו ל”אחיו השחורים”, בין מולכו לתפקידו, בין מולכו למשטר האשכנזי, בין מולכו לנשים, בין מולכו לעולות החדשות, וכן הלאה.

יופיו של הרומן הזה נובע, לטעמי, מכך שהמספר ידע להודות כי העבר, שהוא עצמו הפציע מתוכו, נמחק על ידי מישהו חזק יותר. אין פלא שיהושע בחר בשביל גיבורו עבודה במשרד הפנים, המשרד המנפיק את תעודות הזהות לאנשים מטעמה של המדינה (ושולל מהם, במידה דומה את זהותם הקודמת): מספר, ארץ מוצא, דת, לאום, עדה וכו’. אבל, כאמור, מולכו איננו משרד הפנים. הוא פקיד שלו. הוא משרת אותו. כמו שאבותיו הספרדים הירושלמים עבדו במנגנוני המנדט, במשרד המשפטים ובמשרד הפנים שלו. סוד כוחו של הרומן הוא בהקפדה על שוליותו של מולכו, ברמזים המרובים להיותו נתין של תרבות זרה, הרוכש את תרבותו מ”האב” – אשתו האשכנזיה, ועם אובדנה, מאבד הוא את זכרותו, נכשל להיות גבר בלא האשה הגדולה של חייו. “מולכו”, המציג גיבור ספרדי אימפוטנט, שקיבל את כל עולמו הפנימי מאשתו האשכנזיה, בחסותה של המדינה, הוא רומן חתרני, אפילו אם יהושע עצמו רחוק היה מכוונות כאלו. ירידת המספר עד לעומק ריקותו של האלמן היתה גם לנבירה בתוך דרכו של השלטון להקנות לפרט תרבות/שפה/עצמיות. וברומן הזה הצליח יהושע, מתוך איזו זהירות מופלגת, להימנע מהעמדה האידיאולוגית שלו (“כולנו עם אחד”, או “אין שלטון הניצב מעל נתיניו”) גם ביחס לנושא המסוים הזה: מקומם של יהודי המזרח בתוך ה”הווייה הישראלית”. עד כאן באשר לרומן. זה הכל.

הטיח
עד כמה יהושע מכיר/אינו מכיר את מה שאירע לספרדים בארץ, בין אם באו מארצות ערב, בין אם היו כאן ונולדו כאן, אפשר לראות מרשימתו, שנכתבה כהקדמה לספרו האחרון של אביו, ספר שראה אור אחרי מות האב, וקובצה אחר-כך בתוך ספר המאמרים של א. ב. יהושע:

<<כל ימי מגורי בירושלים – כלומר עד שמלאו לי 27 שנים – הייתי מקפיד ללכת בחגים וגם בהרבה שבתות לבית הכנסת של אדון מולכו. גם בתקופה ששימשתי מדריך שליח מטעם ההכשרה בקיבוץ של תנועת הצופים. מרביץ לחניכי בערבי שבתות ובמוצאי שבתות את תורת הסוציאליזם הדמוקרטי חילוני, שבה האמנתי ואני עדיין מאמין בה בכל ליבי, הייתי קם כל יום שבת בבוקר, לוקח את שק הטלית מתחת לזרועי, הכיפה בכיס וחוצה את הרחובות הירושלמיים […] שולף את הכיפה ממש ליד פתח בית הכנסת […] מתעטף בטלית ונכנס לא להתפלל, אלא לשבת ליד אבי, בין האדונים הספרדים בחליפות מהוגנות, בנקאים, סוחרים, פקידי עירייה וממשלה ופה ושם גם נגרים וירקנים ובעלי מלאכה אחרים, יושב שם בשקט לא כמאמין אלא כמביע בעיקר סולידריות עם אבי ואמי.>> [יהושע, 1990: 233]

כאן באנלוגיה הזאת, המאוד “מודעת”, אבל גם אידיאולוגית מאד (כלומר, “לא מודעת לגמרי”), מצמצם יהושע (בהטייה אידיאולוגית בולטת) את כל המתחים הנפערים ב”מולכו”, עד כדי מתח אחד, הקרוי בעגה של העלית השלטת (כל עלית שלטת) “הפער התרבותי”, שהוא מפעם לפעם גם “פער דתי”: צופים סוציאליסטים חילוניים (אשכנזים, כמובן) מול זעיר-בורגנים דתיים, ספרדיים. יתרונו של “מולכו”, כאמור, הוא שברומן מתואר הפער הזה במונחים אחרים, מבניים יותר: איך נעשית השליטה, איך מתרחשת ההישלטות, מה משמעה במקבילות המיניות שלה, מהי מידת הזרות של “הנער המרביץ תורה לחניכיו”, כאשר הוא “נהפך”, למשל, לפקיד משרד הפנים באחד ממפעליו של הסוציאליזם הדמוקרטי הזה (שאותו הוא משבח ובו הוא משתבח ברשימה האידיאולוגית), למשל: מושב בגבול הצפון. אבל, כאמור, כוחו של הרומן נובע דווקא מכך שיהושע נטש את האידיאולוגיה השלטת (ברגע של מבוכה, תהייה, מתח עדתי ופוליטי בשנות שלטון הליכוד, חיפוש אחרי “קורא” פתוח, ועוד אלפי סיבות שאי-אפשר לעמוד עליהן, ואין גם טעם), ולפיכך הצליח לחשוף את מהותה של השליטה הזאת, מנקודת ראותו של הנשלט, שאיננו איש מודע, ואין לו נתונים התאבדותי ים, וגם אינו מצטער על מה שעולל לעצמו, ואינו נהפך ללוחם של אידיאולוגיה אחרת. אלא שיהושע איננו מצוי בשעת חיפוש. מה שמעסיק אותו הוא דבר אחר, רחוק מאוד מן המקום שבו “מודעות הסופר” פוקחת עיניים. הוא חיפש משהו אחר, סיפור על אבל, סיפור על מוות, סיפור על אשה חזקה וגבר חלש, ולפיכך הניח לביעותים לבוא בהיחבא, ממקום אחר, מפינה שלא ציפה כלל שיבואו, ואם ציפה להם, לא חשב עליהם במשמעויות שאני מעניק להם עכשיו.

יכול להיות שאילו ניסה יהושע לשים בפיו של מולכו, או במוחו, מחשבות על “העדפה של החברה האשכנזית” היה הורס את הסיפור. הנה בפסקה המצוטטת מהמאמר של יהושע יש ניסיון לצמצם את מהות הקונפליקט, לייפות אותו, להופכו לנוח יותר מבחינת ההכרעה האישית של המתבולל הספרדי. במאמר, יהושע מתריס, בלא מעט רוגז, נגד שאלות ביקורתיות שהוטחו נגדו, בעיקר אחרי פרסום “מולכו”, איפה היית כל הזמן אדון ספרדי, כל השנים שבהן נחוץ היה סופר ספרדי אחד כמוך, שיקום ויספר? ואכן התשובה במאמר, יש בה יותר מקורטוב של רוגז מצד מי שהגיח רגע אל עברו, ואחר-כך שב אל תחום “האפוס הישראלי” (והוא מסרב בכל תוקף, ובמידה גדולה של “צדק”, למלא תפקיד שדורשים ממנו, אלא שהוא אינו מסרב למלא תפקידים אחרים שהחברה מייעדת לו, ושוב אנחנו באים אל אותה סתירה מרכזית: הסופר כצייתן והסופר כסרבן מתחמק). כך או כך, כל מה שהוא עשה – כך היה יהושע רוצה שנקרא את התהליך – היה לבחור בעולם המתקדם יותר, הנח מחוץ לחלון הבית, העולם הסוציאליסטי, החילוני. וזוהי בדיוק ההגדרה של הקונפליקט הספרדי-אשכנזי כפי שהגדירה אותה המדינה במערכותיה השונות, כולל אקדמיה. ‘אנחנו העולם החדש והמתקדם. אנחנו נהיה אבא שלכם. אנחנו ניתן לכם חוקים חדשים, נושא חדש להאמין בו’. ואף שעולמו הרוחני, שאותו קיבל מולכו מאשתו שמתה, איננו עולם “פוליטי”, אלא עולם “תרבותי”, מולכו מוצג כל הזמן כנתין “נקבי” של סדר זר לו. (מכאן העיסוק הקדחתני ברומאן הזה באנדרוגינוס, מכאן ההקבלה בין מולכו, האלמן המושלך בעולם לבין האשה החוזרת בתשובה, שבעלה מבקש להשליך אותה, ככלות כוחה, או ההקבלה ל”אורפיאו”, כאמור כבר). הנתין “האחר” בסיפור הזה הוא הנתין המסורס. “מולכו” הוא רומן פוליטי על גבר שאיננו גבר משום שאיננו שולט. אבל גם במאמר שאנחנו עוסקים בו חותרות העובדות המוצגות מתוך הקפדה אידיאולוגית לא ליהפך לדובר של העניין הספרדי תחת הטיעון של “הבחירה החופשית”, שיהושע מציג ברשימה הביוגרפית, ללמדך שמולכו לא היה חופשי לבחור והגיע לעולם האשכנזי, וגם יהושע, שהיה חופשי לבחור, הגיע לאותו מקום.

במאמר, בניגוד לרומן, משתחזרת, בהבזק קצר, תמונה אחת מן התמונות האפשריות ברומן שעוד לא נכתב: מהן תמונותיה של הביוגרפיה השלטת, ש”האחר” מבקש לאמץ לו, לקבל עליו כסיפור חייו. מהו המראה שכמותו הוא “רוצה להיות”, מכאן ואילך.

<<הספרדים הישנים, זקני המשפחה וכו’, היו רק חלק מהווייתי ולא החלק הקורא להזדהות כל-כך. שנות ההכנה לקראת הקמת המדינה העמידו גיבורים אחרים, שעקבתי אחריהם שעות ארוכות מחלון ביתי ברחוב המלך ג’ורג’, מסתובבים ליד קולנוע “תלאור” ובית ההסתדרות – תחילה רק בבגדי חאקי ובכובעי הגרב שלהם ולאחר נובמבר 47′ גם עם הסטנים והג’יפים – הם המעטים, הצנועים, שמעולם לא עשיתי מהם דמויות רומנטיות ומיתולוגיות כדי להרוס אותם אחר-כך במיסטיפיקציה רומנטית. הם לא היו מחוברים לסבי שהלך עם גלימתו השחורה והתרבוש ברחובות ירושלים, שהייתי פוגש ולפעמים ברחוב בלכתי עם חברי מן “הגימנסיה העברית”, מתבלבל ומתבייש משהו.>> (ע”מ 132)

אבל גם על התמונה ה”קולנועית” הזאת של “הערצת יופיו של הצבר” או “הערצת עליונותו” (הבאה ביחד עם איזו טיפה של השתפכות ציונית: “המעטים, הצנועים, שמעולם לא עשיתי מהם דמויות רומנטיות”), גם על התמונה הזאת מכסה מיד התערבות אידיאולוגית (מעין סוציולוגיה פרטית-לגמרי). יהושע מפציר בנו שלא נטעה ולא נכנה את המתח הזה בינו, א. ב. יהושע, לבין העולם, כמתח בין ספרדים לעולם אשכנזי. הוא ממהר לסייג את עצמו: “אינני רואה את המקרה שלי כמקרה מיוחד. יוצאי מאה שערים המתחלנים הרגישו אותו דבר” (שם). כיאה לאוניברסליסט, הוא יודע איך הם הרגישו, יוצאי מאה שערים המתחלנים: בדיוק כמוהו, משום שהוא הרגיש בדיוק כמוהם. לא הגיחוך שבהשוואה הוא המעניין, אלא העובדה שזהו בדיוק “המובן מאליו” ששומעיו/קוראיו מצפים לשמוע: כולנו באנו לכאן, ועכשיו כבר כולנו איננו שם. הוא יודע איך כולם מרגישים בכל מקום. הוא חושב על קורא מסוים מאוד – וזוהי תמיד הדו-משמעות הכרוכה בעמדה האוניברסליסטית. ואולי ב”מולכו” איבד יהושע את הקורא המסוים וכתב ל”מקום”, בלשונו של בארת, ל”חור ריק”, בלשונו של לקאן, לכן איתר את השסע, או הקרע. כי מה נאמר לנו באמצעות הסוציולוגיה הפשטנית שבמאמר? הרי כולנו אותו דבר. כולנו ישראלים (לא ספרדים ולא אשכנזים). ואם זה כך, הרי מובן שגם ליֶקִים היו בעיות דומות, ולפולנים גם היו בעיות, ושוב אין כל הבדל בין מה שעבר יהושע למה שעברו אחרים, או – וזה אולי העיקר – אין כל הבדל בין יהושע לבין כל ישראלי אחר. מה המחיר למשוואה הכל-יכולה הזאת? הכל נהיה, בבת אחת, ראיון טלוויזיוני של יום העצמאות, טקסט פשוט, היכול ליהפך בקלות גם לאחד המונולוגים של מדליקי המשואות, טקסט של השלטון, מפי דובריו, הרבים מספור כאן. והכל נודף ריח עז של פסיכולוגיה למסתגלים/מהגרים: “לכל אחד היו כיווני הזהויות שלו, הפתרונות שלו והדחפים שלו, כבכל כור היתוך של הגירה” (שם).

ב”מר מאני” “השתחרר” יהושע מן המינוריות המסורסת שכתב בה את “מולכו”, שכתב בה כספרדי על הספרדים. ב”מר מאני” כבר כתב עליהם כ”ישראלי”: “לא ספרדי ולא אשכנזי”. ב”מר מאני” השליך מעל עצמו את המעצורים הסוציולוגיים ומתוך אמונה משונה קצת, שהכל יכול להימצא בארכיטיפ (היונגיאני?) ובעיצוב הלשוני, קפץ לתוך הבריכה הפובליציסטית ה”ציונית-כללית” (ובעזרת כוח מופלא של דמיון): עם אחד, ארץ אחת, אידיאולוגיה אחת. אבל כמה לא אמין המבע שאין לו דובר של ממש, לכל אורך הסיפור (לא שפעת הקולות המדברים/מספרים היא העניין, אלא חוסר היכולת לכתוב דוֹברים של ממש). מצוקת הסופר ניכרת מאד בספר הזה, קשייו בכתיבת הספר ששדווח עליהם הרבה בעיתונות, הקשיים הללו קשורים היו, אולי, בחיפוש אחרי איזה דובר סביר לעמדה אידיאולוגית שאין לה שום גילוי קונקרטי בספר עצמו. במאמר על אביו, שנכתב אחרי כתיבת “מולכו” (ולכן גם במקביל ליצירת “מר מאני”) ניכרת ההתרוצצות הזאת, הסלידה מן ה”ספרדיות”, אי היכולת למצוא באמת עמדה אחרת, אחרי “מולכו”, שתהיה משוחררת מהחיבוטים של העבר, אחרי שהווידוי של “מולכו” עבר בשלום, “אף אחד לא הרגיש”, “אף אחד לא חיטט מדי”, (כאילו מדובר באיזה חשיפה של “בעייה” בעבר). הנה כך מתבארים אצל יהושע ה”מודע”, האידיאולוגי, המסתיר, כל המתחים, בסופו של דבר, על-פי הדגם היהודי ממזרח אירופה, הנה כך מתאים יהושע את סיפורו לנרטיב השליט במאמר על ספרדיותו:

<<אני חייתי את המגירה שהיתה אולי מקננת בלבוש יהודי מתבולל בעיר גדולה באירופה. סוף סוף לא רציתי להיות אשכנזי אלא ישראלי וזאת היתה מטרה אידיאולוגית טובה, מוסרית ונכונה מכל הבחינות, אבל היתה בזה – אם להיות ישר לגמרי עם עצמי – גם נוחות מסוימת, במיוחד בהתבדלות מגלי העליות של יהודי ערב שהגיעו בראשית שנות החמישים על כל בעיותיהם.>> (ע”מ 232)

הפרק הנפלא שהזכרתי קודם לכן, במושב העולים בגבול הצפון, הוא מה ש”יצא” מהרגש הזה, אחרי כלות המאמץ האידיאולוגי. אבל בדיוק מתוך אותה הנחה אלימה (“מטרה אידיאולוגית טובה, מוסרית ונכונה”), שבמאמר, בדיוק מאותה סיבה גרר יהושע ב”מר מאני” את גיבורו הספרדי עד לאי כרתים, בפרק הכי פחות קונקרטי, בפרק הכי “רעיוני”, כדי “להעביר אותו את השואה”, להתמודד עם הנאציזם, כלומר אירופה, כלומר הגרמנים, כי השואה, היא הרי “המכנה המשותף התרבותי של כל היהודים”, ומול הגרמנים, כאירופים, היהודים אינם בדיוק אירופה, כלומר קצת ספרדים. זוהי ההטייה האידיאולוגית של יהושע, שאותה חשף לעצמו ב”מולכו”, שגיבורו נוסע לאירופה כדי להתבונן בסירוס: “סוף סוף לא רציתי להיות אשכנזי אלא ישראלי. כלומר: אני חייתי את המגירה המקננת בלבו של יהודי מתבולל בעיר גדולה באירופה”.

גם ברשימה ב”הקיר וההר”, בנוסף ליושר הרב, יש איזו נכונות להעניק לחיים ממד של סיפור, והסיפור – מה לעשות? – דומה להפליא לסיפור הלאומי. מעבר לכאן נעלמת ה”מודעות” הבלתי אפשרית, מעבר לכאן יתחיל בוודאי רומן מעולה על הקשר בין יחסי אב-בן ליחסי גבר-אשה.

<<בתקופת ילדותנו והתבגרותנו היו הגיבורים שהציג לנו [אבי] לאו דווקא הרבנים הספרדים או נכבדי העדה אלא הפקידים היהודיים הגבוהים במשרדי ממשלת המנדט הבריטי שם עבד, מלומדי האוניברסיטה העברית, שם סיים את לימודיו התיכוניים בתחילת שנות העשרים. אלה היו חביביו האמיתיים, שעליהם היה מדבר בהתרגשות>> (שם)

ותיכף אחר-כך, בתמימות של נער מודע “למחצה”, בעזרת חוש הומור המסוגל להפוך, בספרות, לכוח חקרני מופלא על תולדות האהבה:

<<לא ייפלא שנדבקתי באהבה רוסית כזאת שנמשכה לא רק לספרות ולמוסיקה הרוסיות אלא כיוונה אותי כמו ברדאר מדויק אל הרקע הרוסי של אשתי לעתיד>> (שם).

אילו הצטרך מישהו להדגים איך מתבצעת שליטה, איך הופכת הגמוניה תרבותית ואידיאית של השכבה השלטת ליעילה כל-כך, לקונסטרוקטיבית (מבחינת השלטון, המדינה, העלית) ולדסטרוקטיבית (מבחינתם של הנשלטים), ראוי היה לו להביא את המסה הזאת של יהשדע כטקסט מדגים, על סתירותיו, על הבזקי היושר התמים שלו, על הדיאלוג האנרגטי עם העלית האשכנזית מתוך מחיקה של קו החיץ (בין “העצמי” ל”אחר”), וגם על הגְבָבָה האידיאולוגית שבו. מה שיפה כל-כך, בעיני, ב”מולכו” הוא, בין היתר, ההתבוננות בשרידיו של סיפור אחד כזה, סיפור על שבי. כאילו נח המספר ממאמציו המכחישים ונתן להודאה לשלוט בסיפור, בעט קלה, ביופי גדול. וב”רגע הלירי” הזה קרא הסופר דרור לנימה טראגית שהיתה גלומה בראייתו את העולם “האבוד”, בדברו על עצמו (ולא חשוב כרגע אם הפרטים הביוגרפיים בספר הם אוטוביוגרפיים או לא)[1].

סיפור מולכו, הספרדי שנשבה בין האשכנזים, שסורס, והוא משוטט לו מושלך בעולם המערבי, חסר יכולת להיכנס שוב, להיות שוב חלק (לכן הוא עוזר לעולה הרוסיה ההיא להידחק בחזרה לעולמה שלה, במין סיום כנעני/ציוני, כולל הבוז של יהושע למי שאינם רוצים “להיגאל”, בוז הלובש כאן אופי הפוך ממה שנאמר אצלו במאמרים על “עלייה” ועל “ירידה”, אבל “מנבא” את האיבה הגדולה לעולים החדשים, בתוך תחומיו של האתוס ה”חצי-רשמי” של המדינה הציונית), סיפור מולכו הוא סיפור בעל עוצמה מרדנית, שאינה מקבלת את הדין, בתוך תיאור של קבלת-דין קורעת לב. “מולכו”, על כל חלקיו, היפהפיים ומעוררי הריגוש, הוא קודם כל קינה על מצבם של רוב בני האדם, של ספרדים שנשבו בין אשכנזים, של נשים שוויתרו על הנרטיב שלהן לטובת הנרטיב הגברי, של חלשים בעולם חזק. כניסה כפויה אל התרבות והיפלטות כפויה ממנה: אתה הנשלט, על כורחך אתה בא ועל כורחך אתה הולך. שבייה, שימוש, השלכה, הודאה בתבוסה, שפירושה גם אי קבלתה.

ראש השנה, תשנ”א (1990)

הערות:
[1] אני מודע גם לאפשרות שקוראים מזרחים ימצאו בדברי האשכנזיים הנאה מכניעתו של יהושע, בפני ההיסטוריה שכיוונה היה, לדידו, כמחבר “מולכו”, בלתי-הפיך ומשום כך כתב את מה שכתב וגרם לי לאהוב את מה שאהבתי.

ביבליוגרפיה:
יהושע, א.ב., 1987. מולכו. הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
יהושע, א. ב., 1990. הקיר וההר. הוצאת זמורה ביתן.