“וּמַה נּוֹתַרְנוּ כִּכְלוֹת כָּל אֲהוּבֵינוּ?”
קוֹל מִי אֶשְׁמַע בְּרֶגַע הַבִּינָה הָאַחֲרוֹן
בֵּין מְעַט הַכֹּחַ לִרְשֹׁם פֶּתֶק “תִּמְחֲקִי
אֶת הַטְּיוּטָא, אָלִינָה” וְהַצָּמָא לִרְשֹׁם
עוֹד אֶחָד, “אַף פַּעַם לֹא אָהַבְתִּי אִשָּׁה
כָּמוֹךְ” אֲבָל בַּבֹּקֶר הַהוּא תִּשְׁכַּח הַיָּד אֶת
הַכְּתִיבָה, הַמִּלִּים יִשְׁכְּחוּ אֶת הָאוֹתִיּוֹת
הַמַּרְאוֹת יִשְׁכְּחוּ אֶת הַמִּלִּים, יִתְרַסְּקוּ, וּמִי
קוֹרֵאת לִי: חֹשֶךְ בָּא מִן הַחֻרְשָׁה
הַדְּיוּנוֹת כְּבָר טָבְעוּ בּוֹ, בּוֹא לֶאֱכֹל
לְהִתְרַחֵץ, לִישֹׁן, מָחָר יוֹם חָדָשׁ.
וְרִידֵינוּ מִתְרוֹקְנִים כְּמוֹ מִסְדְּרוֹנוֹת
בֵּית סֵפֶר בַּלַּיְלָה, חֲלוּלִים יִשָּׁאֲרוּ עוֹד
שָׁעָה בְּתוֹךְ הַגּוּף הַמְהַדְהֵד דְּמָמָה.
הַזִּכָּרוֹן הוּא הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ
לִשְׁתּוֹת עַד הַסּוֹף הַטּוֹב הַחַם בַּחֵיק