הִנֵּה הָאָבִיב הֵחֵל בִּצְוָחוֹת, חֲתוּלִים
מִזְדַּוְּגִים בַּמַּדְרֵגוֹת, וּבְכָל זֹאת הַפַּרְדֵּסִים
הָעֲזוּבִים פּוֹרְחִים בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נוֹלַדְתִּי (אֲנִי
יוֹדֵעַ, הַשָּׁנָה לֹא נָסַעְנוּ לִרְאוֹתָם, אֵין לָנוּ
רֶגַע פְּנַאי, וְהַדְּאָגוֹת מְאַיְּמוֹת לְפוֹצֵץ אֶת
עוֹרֵק הַמֹּחַ, כָּכָה מֵתָה אִמִּי בְּסוֹף הַחֹרֶף
לִפְנֵי הָאָבִיב, לִפְנֵי הַפֶּנְסְיָה, לִפְנֵי חֲצִי
חַיַּי), וְאֶת מִכְתְּבֵי הָאַהֲבָה שֶׁקִּבַּלְתִּי בַּסְּתָו
הָאַחֲרוֹן בְּהִתְרַגְּשׁוּת, אֲנִי קוֹרֵא שׁוּב וָשׁוּב
כְּמוֹ עֹנֶשׁ, לָעַד יִהְיֶה זִכְרוֹן הַהִתְבַּזּוּת שֶׁלִּי
חָקוּק בְּמַבָּטֵךְ, כַּמָּה קַל הָיָה לִמְשֹׁחַ אוֹתִי
בְּאַהֲבָה, וְאַתְּ הֲרֵי הָיִית לִי, וְיָפְיֵךְ הַכֵּהֶה
וְחִיּוּכֵךְ הֶעָיֵף, הֶחָכָם, הִבְהִיקוּ בַּחֹשֶךְ
כְּמוֹ פָּנַס קֶסֶם, אֲבָל אֲנִי רַצְתִּי הַחוּצָה חֲתוּלְתַּן.
אָבִיב, הָרֵאוֹת עוֹד נוֹשְׁמוֹת עָמֹק, רוֹצְחֵינוּ
אָרְבוּ לָנוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, מֵעֵבֶר לְפִנַּת הַיּוֹם
מַמְתִּין הָעֹנִי, וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ מְלַבְלְבִים
פְּרִיחָה רַב-שְׁנָתִית, וּבְנִי, פְּרִי בִּטְנֵךְ, פּוֹרֵט
לָנוּ אֶת אֶלִינוֹר רִיגְבִּי. בְּכָל שַׁבָּת אֲנַחְנוּ
מְקַדְּשִׁים עַל מָרָק צִבְעוֹנִי וּקְרִישׁ הַדָּם
שָׁט אַט-אַט, אַט-אַט, לוֹ יֵשׁ זְמַן וְלִי
סִכּוּי. הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ
הִנֵּה הַסְּתָו חָלַף עָבַר