רנה דרורי, חוקרת צעירה וגדולה, שהלכה לעולמה בטרם עת, כתבה בסיום מאמר מבריק על שלושה ניסיונות להחייאת העברית בימי הביניים (מאמר שראה זה עתה אור בספר “אדרת לבנימין”, כרך ב’): “אף שנוח לספר את סיפורה של הלשון העברית במגעיה עם התרבות הערבית בימי הביניים כסיפור אחד, רציף ומתפתח, שהיא דמות מרכזית בו, הרי הפונקציות של העברית בכל אחד מן הניסיונות להחייאתה (…) היו שונות מאוד זו מזו”. בפעם הראשונה בתולדות מחקר העברית, מתארת דרורי את שלושת הניסיונות הראשונים הללו כשלושה ניסיונות נפרדים: הניסיון הקראי, כאן במזרח, כולל ירושלים של המאה העשירית, הניסיון היהודי בתחומי אנדלוס המוסלמית, כמעשה של בידול מן התרבות היהודית במזרח, והניסיון השלישי, הרדיקאלי ביותר, מערבה משם, בספרד הנוצרית, שם “מותווית, אולי בפעם הראשונה, האופציה של שימוש בשפה העברית כדי לסמן את זהות הקהילה היהודית לעומת הסביבה הלא-יהודית. פונקציה זו של העברית, הנראית לעיניים מודרניות ולאומיות מובנת מאליה, מתבררת כתופעה התלויה ומותנית במערכים ספציפיים”. המשפט האחרון הוא האופן שבו חוקרת דגולה הסבה את תשומת הלב של קהילה גדולה של חוקרים אל מה שבדרך כלל אין הם עושים באמת: בחינה היסטורית של עמדתם הא-היסטורית.

בלשון עדינה, כשם שדיברה, וכשם שהסבירה בצניעות כמעט מכמירה, אבל באמצעות ידע בוטח, אחרי קריאה שקדנית של טקסטים עבריים, ערביים, ובעיקר טקסטים בערבית יהודית, ערערה רינה דרורי, משך שנים, על מה שהיא קוראת לו כאן ‘העברית כגיבורה של סיפור שבו היא הגיבורה הראשית’, או בלשון בוטה יותר למי שאינו בקי במכבש הדרכים הגדול המהדק את מסלול התחייה כעניין אחד וחסר גוונים צריך לכתוב: העברית כגיבורה ולא כתוצר של תרבות יהודית לא-עברית ותרבות לא-יהודית ולא-עברית: “האופציה העברית לכתיבה לא הועמדה בניגוד לשאילה מן הערבית (כפי שמקובל לטעון), אלא היתה דווקא ביטוי של שאילת דגם ערבי. זוהי דוגמה מובהקת לכך שההנגדה בין מה שנחשב ‘השפעה זרה’ לבין מה שנחשב ‘יצירה עצמית’, הנראית מובנת מאליה בחשיבתנו ומקובלת כל כך במחקר, איננה אלא הנגדה אידיאולוגית”.

ההבדל בין ה”שאילה” לבין “שאילת דגם” עודנו פעור מתחת ללימודי ההיסטוריה של העברית. חלק גדול מאי הידיעה שלנו לגבי השפה שבה אנחנו מדברים וכותבים קשור לדגם ששימש אותה, בין אם כתוצר של “תכנון תרבות” ובין אם כתוצאה של התפתחות היסטורית ממושכת יותר. ומכל מקום, ייתכן שאנחנו יודעים כל כך מעט על מוצא העברית רק בגלל מיעוט באמצעים (וגם כאן יש מקום לצעקה, למשל שערוריית היחס אל העובדים על המילון ההיסטורי של השפה העברית). ובכל זאת, יש משהו עמוק יותר ממיעוט האמצעים החוסם את הדרך אל המחקר ההיסטורי של העברית, והופך את הדיון בה, כמעט תמיד, לדיון נורמטיבי, שאפילו דיון סינכרוני (כלומר כמה שפות משתתפות בעברית האחת שלנו, או בתרבות של משתמשיה) אסור בו, או נדחק לשוליים מפני “הגיבורה הראשית של הסיפור”. מהו שאינו מסוגל להיות דיון היסטורי?

שימו לב לרטוריקה של שירמן, היסטוריון התרבות היהודית הימיבניימית בתחומי הערבית, אותו מצטטת דרורי במאמרה: “והנה דווקא בשעה שהטמיעה בתרבות ערב הלכה וגדלה, קמה בספרד שירה עברית לאומית שהיתה כעין משקל נגד לשאיפות המתבוללים. המשוררים העברים שגדלו בעצמם על ברכי התרבות הערבית הגנו על הלשון העברית ועל המורשת שהנחילו להם אבותיהם, והם גם הצילוה מכיליון”. הנה הא-היסטורית בהתגלמותה אצל היסטוריון! “שירה לאומית” בימי הביניים? “מתבוללים”? “הצלה מכיליון”? איפה הם חיו? בליטא של סוף המאה התשע עשרה? אבל לא בשירמן או בני דורו העניין, אלא בא-היסטוריות הפעורה מתחת למחקר הספרות העברית, ואולי היא פעורה מתחת למחקר הלשון העברית בכללה.

בתוך המובן מאליו הלאומי, כלומר בתוך המדומה הקיבוצי, חיה לה העברית מצוידת במין ביוגרפיה של ילדה אבודה שקשרו לה כמה פרטים סביב הצוואר וזה מה שהיא זוכרת: בראשית היה התנ”ך, הוא נכתב עברית צלולה ומהותית, בלי אף מלה זרה, אחר כך היו חז”ל, הם ערבבו עברית וארמית ואפילו קצת יוונית, אחר כך היתה גלות והתבוללות, ואז באו משוררי ההשכלה ואליעזר בן יהודה והחיו את הלשון העברית. שהחיינו וקיימנו. דובר העברית הממוצע, מזהה כך את לשונו, וגם את מוצאו: היינו כאן, סולקנו, ועכשיו אנחנו חוזרים, אחרי שחלקנו השתזף בארצות החמות, וחלקנו נעשה ג’ינג’י עם עיניים כחולות בגלל כמה מעשי אונס קיבוציים ליד הדנייפר, וזהו, מיר זענען דא.

התיאור הזה מדויק עד בושה, ולפעמים הוא מהדהד גם במקומות רציניים, בהם מתוארת העברית שלנו, למשל, כ”פשרה בין לשון המקרא ללשון חז”ל”. העובדה שכמה מן המחקרים היותר מרתקים קשורים היו תמיד בהיסטוריה סמנטית ובתיאורים אטימולוגיים, קשורה באי היכולת לנוע אל המקומות שבלעדיהם אין שפה: תחביר, יחסים בין כתב לדיבור, יחסים בין שפות “שכנות”. לבלשן פול וקסלר יש תיאוריה רדיקאלית מאוד על מוצא העברית מסלאווית דרומית, לא כאן המקום לסקור אותה. פול וקסלר סבור כי העברית בת ימינו ממודלת על היידיש (באמצעות שפת העיתונות העברית שנתקנה כאן בארץ בידי יהודים ליטאיים יודעי עברית שבאו ארצה ועבדו בענף). איתמר אבן זוהר סבור כי יש לעברית כשפת תרבות עבר מורכב של מגע עם הספרות הרוסית, ובאמצעותה עם השפה הצרפתית (כמו גם עם הגרמנית); רק לעברית המדוברת יש רקע תחבירי יידישאי. מכאן הפער הגדול בין שתי השפות, פער שהספרות העברית אינה יכולה להתמודד איתו, והוא ניכר באמת בעבודת הפרך של מי שנקראים עורכי חדשות בעיתונים: העברת מהירה של לשון הדיבור של הכתבים ללשון תקנית בעיתון. ספק אם עבודה כזאת מוטלת על עורכי חדשות אנגלים, או צרפתים. קל לדבר על ידע לקוי. בוודאי שיש משהו לקוי מאוד בלימוד שתי השפות, המדוברת והכתובה, ובעיקר בנכונות (ההיסטורית בעיקרה) להודות בקיומן של “שתי שפות”, אבל משהו עמוק יותר מסתתר מתחת לכל זה, אי היכולת לאתרו קשור בא-היסטוריות, באמונה ב”נצח”.

מקומו של מנדלה מו”ס בכינון העברית של הפרוזה, כלומר של “הלשון המדוברת בתוך הספרות”, נפקד כבר הרבה זמן מסדר היום הספרותי, (ספר קצר ומעולה “המצאת הפרוזה העברית” שכתב אורי אלטר אף פעם לא תורגם לעברית, אין זה מקרה: ספק אם יש מקום שבו מתעלמים מהצלחת העברית כמו במקום שבו הצליחה, זהו האבסורד של “המובן מאליו”), ובמקום זה אנחנו חוגגים מדי כמה שנים את ההתרגשות מ”השפה המדוברת שלנו”. קטונתי מלזלזל בשפה שאני מדבר, וגם אינני רוצה להישמע פוריסט. ואני גם סבור שמה שעשה נסים אלוני עם הגשש החיוור, ושייקה אופיר ויוסי בנאי, ראוי לדיון רציני יותר מעיסוק באוצר המלים (זהו התחום הפשוט ביותר, עוד לפני עידן המחשב).

ואולם, התשוקה העצומה לכתיבה ההופכת את “השפה המדוברת” לסחורה מבוקשת, בין אם בצורה החרוצה והמקצועית למדי של רוביק רוזנטל, ובין אם במה שנקרא “שפה רזה” ואיננו אלא הניסיון להפוך כמה היבטים סגנוניים לחגיגת הנוכחות הקרויה ביידיש “מיר זענען דא”, כלומר “ממש ככה ממש אנחנו ממש מדברים ממש”, כלומר הספרות מן הסוג הזה “עושה היסטוריה”: היא עוברת ממש ברגעים אלה שאתם קוראים אותה, מהרחוב, מבית הקפה, מהבאר של הלסביות, מהמוצב בלבנון, מהתחנה המרכזית, ממרכז הליכוד, ובעיקר מהטלוויזיה המתווכת את כל המקומות הללו לרוביק רוזנטל או לגדי טאוב או לגפי אמיר, והסחורה המתמשמשת הזאת מעניקה תחושה כאילו עשינו דבר מדהים, כתבנו או קראנו ספרות שלא נכתבה עוד כמותה, הבאנו אל המדף את הז’רגון העכשווי. במלים אחרות: לא רק שאין לנו היסטוריה (דיאכרוניה), אין לנו אפילו נכונות לסבול סינכרוניות, כלומר אנחנו אצים לבודד מהשפה את מאפייני הז’רגון המקומי ברובע כלשהו והופ, רצים לספר לחבר’ה. במלים אחורת, החגיגה הנרקיסיסטית של “כמה נפלא לכתוב ‘מנחוס’, או ‘מאנוש’, או ‘זובי’, היא חלק מהששון לומר “אני חי וקיים וקוס אמא של מי שמטיל ספק בזה”. ביג דיל.

כאשר ראה אור ב-1972 המילון לעברית מדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, נדמה היה כי המוצר הזה, חוץ מעיצובו המצחיק, הוא משהו שאיננו הפקת נוסטלגיה (ודן בן אמוץ, הגם שהיה לו חלק גדול בהחייאת השפה המדוברת, אולי גם בזכות היידיש שהתכחש לה, אבל דיבר אותה, הנה היה לו, כמו שעמוס קינן הבחין בכך מזמן, הכישרון להפוך את התשוקה הנרקיסיסטית של “השכבה”, “החבר’ה”, לצרכני מזכרות. לרגל כתיבה על ספרו של רוביק רוזנטל – פרקים פרקים של דיונים בטיבם של ז’רגוניזמים או התפתחויות זעירות של מלים שונות, ושורשים שונים – אני פותח את המילון העולמי, בע”מ 217, שם מופיע הערך “שברו את הכלים”. מי שרוצה יכול להיזכר בשירם הארוך של “התרנגולים” שפזמונו מתחיל במלים הללו, כמו שהן מתבארות במילונם של בן יהודה ובן אמוץ, בעזרת שתי דוגמאות: “שברו את הכלים ולא משחקים”, וכן “פוס, שברו את הכלים. אני הולך הביתה”.

האם ילדים משתמשים עדיין בביטוי הזה? ספק רב. אולי בגלל השיר המעצבן של “התרנגולים”. הוא באמת היה ארוך מדי. אבל “שבירת כלים” עדיין נוכחת בעברית, לא כחלק מהסלנג ולא כייבוא מלשון הילדים, אלא כחילון של מושג תיאולוגי רב חשיבות (וגם הוא הגיע אל התיאולוגיה המיסטית מן העברית החז”לית), שנדד לספרות העברית כמו כותרת פרק כ”ד ב”תמול שלשום” של עגנון, ומקומות אחרים בשפת העיתונות והדיבור. (מ. צ. קדרי עומד על תולדותיו של הביטוי הזה בספרו הקצר והמרתק “מירושת ימי הביניים”). בקצרה, העברית המדוברת כמו שהיא “מונצחת” בספרי סגנון והווי, כולל ספרו של רוזנטל, שהשקיע הרבה אהבה וידע בספר הזה, אין לה שום סיכוי להתקיים מעבר לאלבומיותה, מסיבות שאינן קשורות לטיב האלבום, ואפילו לא לעברית, אלא לתופעות אחרות של אורבניזציה מהירה, הגירה הבלתי פוסקת אל תוך הארץ וממנה, ניוד (מוביליזציה) של דורות צעירים לתוך מכבש אידיאולוגי בן שלוש שנים, הקרוי צבא.

אין לך מקום בארץ שאין בו מישהו שהמציא מלה ש”תפסה”. אני עצמי הכרתי בקיבוץ גבע את יוסקה מן הפלמ”ח. אמרו עליו שהמציא את הכינוי “בלטה” (כלומר מרצפת בערבית) למטומטם, או מטומטמת. בגדוד התותחנים 402 זה שחנה במצבת פרקר המציא התותן בן חמו את הכינוי “יא עגלה”, כל משרתי צה”ל הדפוקים בסיני השתמשו בו, לגאוות תותחני 402, והביטוי “אחי” הגיע גם הוא מפיקוד דרום וכו’ וכו’. אבל מי עוד משתמש בביטוי בלטה? ומי עוד משתמש בביטוי “יא עגלה”? אינני מדבר בשם הנצח, אלא בשם הצורך להסביר כי לא כל מה שמדובר ומרגש כאשר הוא נדפס ראוי ליחס רציני. צר לי מאוד על אותו יוסקה ובן חמו ועל אחרים. נכון ששטרונגול “תפס” יותר והגיע הזמן שהוא יוכנס למילוני השפה העברית.

הבעייה עם הכתיבה על השפה המדוברת או הכתיבה בשפה מדוברת (ואת המימד הזה מחמיץ רוזנטל מעצם השתתפותו בחינגה, אם גם מתוך ריחוק מסוים) איננה ביופייה המתבלה מהר מדי של השפה המדוברת. העניין הוא בתשוקה לתפוס את הרגע שלה, כאילו הרגע הזה הוא הרגע “שלנו” בהיסטוריה הנעדרת שלה. נכון שסוחרים ממולחים ממציאים את הרגע הזה מחדש. נכון שבמסגרת הקיום-כצמרמורת, כן, ממש כמו בכל חוויה אוטו-ארוטית, יש חדווה גדולה לגלות ש’שרמוטה’ או ‘באסה’ נדפסו על הנייר, וכן ‘דיר בלק’, וגם ‘חזוק’, אבל אי אפשר לנתק את החדווה הפטישיסטית הזאת מן הא-היסטוריות הגמורה של דובר העברית. הערבית סיפקה לעברית את האוצר הלקסיקלי הראשון להתפלספות: מ. צ. קדרי סוקר בספרו על העברית של ימי הביניים את מוצאן הערבי של מלות מפתח לדיונים פילוסופיים, כלומר אריסטו תורגם לערבית והמלומדים היהודים תירגמו את הערבית לעברית (“מן הכוח אל הפועל”, “מן הנמנע”, “יש מאין”, ודוגמאות אחרות). עכשיו, בתרבות ה”גלובאלית” העברית עצמה טורחת מעט מאוד להתאים את עצמה לסביבות פילוסופיות או תיאורטיות. מצד שני, לערבית מוצע המקום שמוצע לערבים: למטה למטה למטה.

‘מה הוא רוצה להגיד’, שואל הקורא הלא-דיאלקטי? אני רוצה להגיד ש”העברית המדוברת” כתופעה ספרותית איננה עברית מדוברת, אלא עברית ממוסחרת. ועוד אני רוצה להגיד שאי אפשר להסביר את הששון הגדול הזה למקרא כל מיני תופעות ז’רגון פשוטות שכל מיני עיתונאים נבערים לענייני תרבות עושים מהן מי-יודע-מה בלי לראות איך נבלעת העברית בתוך חור שחור, זו העברית שיש לה כל כך הרבה שכבות ובכולן היא משתתפת, לפעמים כשחקן משני, לפעמים כגיבורה ראשית, ביצירה לשונית תרבותית, שאין לה בינתיים צוות נט”ן, אבל הרבה הרבה קברנים.

יוני, 2001