שני הספרים הללו באו אלינו מצרפת, ונכתבו בידי סופרים צפון אפריקאים, החיים שם. טאהר בן ג’לון המרוקאי, כתב דיאלוג רהוט לילדים, שעניינו היות זר בצרפת, בתקופה שבה שוב מרימה הגזענות את ראשה. ספרו של אלבר ממי, סופר צרפתי-יהודי ממוצא תוניסאי, הוא דיון אינטלקטואלי בענייני גזענות, הניזון מהתיאוריות ה”צרפתיות” של הפוסט-סטרוקטוראליזם ונעזר בחוויות המחבר מן השנים שבהן חי תחת שלטון קולוניאלי צרפתי, ואחר כך, בעת שחי בקרב האירופים בצרפת. חשוב לזכור, בצרפת מתחולל מאבק עיקש נגד הגזענות של לה פן. זהו הרקע לכתיבת שני הספרים הנפלאים הללו. על צידם של מתנגדי לה פן ניצבת החוקה הצרפתית. לנו אין כלל חוקה, משום שהסעיף הראשון המגדיר את שוויונם של כל האזרחים לפני החוק לא מצא לו עדיין ניסוח, שלא יסכן את אפלייתם של האזרחים הישראלים הלא-יהודים. לכן, יש משהו צבוע קצת בששון הישראלי של קהילת התרבות לקדם את מכירת שני הספרים הללו כאנטי-תיזה ל”ימין” הישראלי.

ממי מודע היטב לכך שהגזענות הפרימיטיבית, בעולם שאחרי היטלר, איננה הבעייה המרכזית. הוא כותב: “ההשמצה הביולוגית, על אף עוצמתה והיקפה, מכל מקום, בקרב דורנו, איננה עיקר הגזענות, אולי היא-היא התירוץ והאליבי” (ע”מ 99). ובהמשך: “הגזענות היא ייחוס ערך, כללי או מסוים, להבדלים ממשיים או מדומים לטובתו של המפליל ומתוך פגיעה בקרבן, וייחוס הערך נועד להצדיק תוקפנות או זכויות יתר” (ע”מ 106). הפילוסוף אטיין באליבאר כתב במסתו “גזענות ולאומיות” דברים דומים למה שכותב ממי: “האלטרנטיבה בין הגזענות הסוציולוגית והמוסדית מזהירה אותנו לא לפטור כזניחים את ההבדלים המפרידים בין נוכחותה של הגזענות בתוך המדינה מגזענותה (הרשמית) של המדינה”.

טיעונים נגד אפלייה מעוררים תגובות מביכות בזירתנו. כאמור: לה פן, בתרגום להוויה הישראלית, אינו רחוק מהאידיאולוגיה הדומיננטית בישראל. “חוק השבות”, למשל, זוכה שוב ושוב לתירוץ של “אפלייה מתקנת” (מה היא מתקנת? מי מופלה לרעה בתהליך התיקון? מי אחראי ל’קלקול’ שאותו מתקנים? האם המופלה לרעה אחראי לקלקול?) בתחומי האקדמיה זכינו אפילו ל”תיאוריה” סוציולוגית של סמי סמוחה על ישראל כ”דמוקרטיה אתנית”, על פיה מגן הרוב השליט גם על ‘זהותו’ באמצעות אפלייה “מוצדקת”. (איך יכנו ההיסטוריונים של ישראל בעוד שלושים שנה את “התיאוריה” הזאת?) התרגום לעברית שלפנינו נתקל בבעיות אותה מציבה התרבות הפוליטית העברית לפני מי שצריך לכתוב את מה שבצרפתית נשמע מובן כל כך. ממי כותב על הגזענות בהמשך לכתיבתו על הקולוניאליזם. והנה, המתרגמת, נורית פלד-אלחנן, עשתה מאמץ למצוא מקבילה לשונית למלה colonisateur. היא הכריעה לטובת “כובש-מתנחל”. ספק רב אם יש בהמצאה הזאת לבטא את הפרובלמטיקה הגדולה של הגזענות הממוסדת בחיינו. נכון שהתמונות העולות מתיאוריהם של עמיתינו גדעון לוי ועמירה הס הן תמונות מובהקות של אפרטהייד מהיר, והעדר התנגדות יהודית או ערבית, אבל ספק אם הכובש-מתנחל נפרד מהמדינה שלו, מדינת ישראל.

האם יש קשר בין לאומיות וגזענות? מדינת הלאום המודרנית בנתה את עצמה, בדרך כלל, על המצאה של מסורת אתנית לקיבוץ היושב בה (שום דבר לא היה משותף באמת ל”עם הצרפתי”, שאפילו לשונותיו הרבות נעלמו בהדרגה רק לקראת המאה העשרים). המצאת האתניות כרוכה בהרבה מאוד אלימות כלפי “פנים”: בדיכוי שפות, בהשכחת מסורות, באלימות פיזית, בהשלטת “מרכז” על חלקים מרוחקים או עניים. יתר על כן, מדינות לאום בונות את האתניות הזאת בעזרת אויב “חיצוני”, כולל זה היושב מבפנים. ממי מספר את רשמיו שלו מהחיים במדינת הלאום התוניסאית החדשה, שבה יהודים, כמו בארצות צפון אפריקה אחרות, אף שרבים מהם היו שותפים במלחמות לשחרור לאומי, נתפסו פתאום, אחרי הקמת המדינה, כאויבים. אכן, ביחד עם המצאת המסורת ה”אתנית” המשותפת “לכל בני הלאום”, ביחד עם “נצח ישראל”, או “נצח העם הגרמני”, או הגאליות העתיקה של “כלל הצרפתים”, זוכה הזר, להעצמה, לדמוניזציה, לעמלקיזציה. כאן בוודאי משתלבת היטב האנטישמיות המודרנית.

שני הספרים, משקיעים כאמור מאמצים גדולים להסביר את המופרך והמרושע בתיאוריות הגזע. שיחתו של טאהר בן ג’לון עם בתו, שיחה מדהימה ביופיה הפשוט והיעיל, מסבירה היטב את העניין הזה. כיוון שלא הייתי אף פעם בן למיעוט מופלה בשל מוצאו האתני, או הדתי, קשה לי אולי “לתפוס” במלוא העומק את הצורך להסביר עד כמה מטופשת היא האידיאולוגיה הגזענית הרואה בבני הגזעים ה”כהים” בני אדם נחותים (עבדתי פעם בשכתוב באיזה ירחון רוק, אליו הגיעו שקי מכתבים ממעריצים לזמרת עפרה חזה. איני יכול לשכוח את המכתב של אותה ילדה תימניה המבקשת לשפוך את ליבה על היחס אליה מצד הילדים האשכנזים בכיתתה). שני הכותבים משקיעים מאמץ גדול בתיאור הגזענות כולל צידה ה”נאצי”, כלומר הצד הזה שאלבר ממי קורא לו גם “ההשמצה הביולוגית”. שניהם מציידים את הקורא, בעיקר עושה זאת בן ג’לון, בתשובות טובות לניסיונות לתאר שחורים או כהי עור בתכונות מעליבות. מצד שני, בישראל, אף שיש בה בוודאי גזענים רבים מספור, אין אידיאולוגיית-גזע מנוסחת. שמא נאמר, כי הזיכרון ההיסטורי ממלא כאן תפקיד חינוכי? ייתכן.

ואולם, השומרים בפתחי הדיסקוטקים של תל אביב, אלה המופקדים על הסלקציה, והמונעים את כניסתם של הערבים, או המזרחיים, או בני מעמדות נמוכים הם האייקון, הסימן הציורי ביותר למנגנון הגזעני של החברה הקפיטליסטית הדמוקרטית. מהבחינה הזאת, אין הבדל בין קולוניאליזם למוסד אחר, הפונה אל השיטור האלים כדי ליצור חיץ “בינם” ל”בינינו”. אלבר ממי מכיר את הקשר הזה: “הגזענות היא בה-בעת האידיאולוגיה של השליטה וגילוייה הפעילים. כך שבכל פעם שאנו חוקרים ובוחנים שלטון אנו מוצאים בו גם גזענות, הנשרכת אחריו כצל, כשובל בלתי נמנע. […] אני שולט בך מכיוון שאתה יצור נחות; יש בינינו הוכחה לכך” (ע”מ 69). לאיקונוגרפיה של הגזענות יש להוסיף, אפוא, לא רק את שומרי הדיסקוטקים, אלא את חברות השמירה הפרטיות המופקדות על ביצור שכונות פאר או בתי פאר בתוך שכונות העוני, ואת ניידות המשטרה ב”איזורים בעייתיים”, ואת בתי הספר הפרטיים, ואת הסלידה מ”אינטגרציה”, וכו’ וכו’. ברבות הימים שכחנו את הקשר בין גזענות וקפיטליזם.

באחד הגנים של יפו, בתוך אוהל, מתגוררת משפחת סוואף. סוחר נדל”ן השליכה מהדירה. לא משום שהיא ערביה. אבל היא גם ערביה (ליהודים היו מוצאים כבר פיתרון). העירייה שולחת מדי פעם את המשטרה כדי להשליך את המשפחה מהגן (יהודים לא היו מושלכים מהגן). מצד שני, האם יכולים ערבים לרכוש דירות בבנייני הפאר החדשים שהוקמו בלב העוני של יפו? בניגוד להלצה הידועה על הדמוקרטיה כמקום שבו “כל אחד יכול לישון בהילטון”, ערבי אינו יכול לקנות קרקע בכל מקום בישראל, אפילו אם יש לו כסף. חוקי מינהל מקרקעי ישראל תקפים. ומי אינו זוכר את פסק הדין המזוויע בעניין בורקן שביקש להתיר לו לגור בביתו שלו ברובע היהודי בירושלים המזרחית. השופטים הליברלים (בראשם ישב חיים כהן) קבעו כי הרובע היהודי צריך להישאר יהודי. הרובע המוסלמי, כידוע, מתמלא ביהודים. ודווקא כאן צריך להתחיל הדיון בגזענות כעניין בורגני, אם יצליחו ערבים לקנות דירות בבניין יהודי מפואר, אפילו יסייע להם כבוד השופט הליברלי, יירד ערך הדירות, גם אם יקשיבו כל היום למוצרט ויבשלו מרק עוף עם גזר מבושל. דיירים ערבים מורידים את ערך הדירות. לא בגלל “הביטחון”, או “הזהות הלאומית”, אלא בגלל מושג ה”ערך”. תארו לכם פרויקט חדש, שכונת קוטג’ים, כמו העיר מודיעין, ובו בונים שכונות ליהודים ולערבים. מי קונה?

פברואר, 1999