“מה שהנאצים עשו ליהודים לא ניתן היה לניסוח: אין לשפה מלים בשביל זה, משום שאפילו ‘רצח המונים’ היה נשמע, נוכח הטוטאליות המתוכננת והשיטתית שלו, כמו משהו מן הימים הטובים ההם של הרוצח הסדרתי. ואף על פי כן היה צורך למצוא מונח, אם רצו להציל את הקרבנות – בכל מקרה, רבים מכדי לקרוא בשמותיהם – מקללת אין-מחשבה מוקדשת למתים. אבל, למען המחאה, באמצעות קידוד – כמו שעשתה “ההכרזה הבינלאומית על זכויות האדם” – נהפך הבלתי-ניתן-לניסוח לבר-השוואה. על ידי העלאתו לכדי מושג, זכתה האפשרות להכרה: מוסד שיש לאסור עליו, לדחותו, לדון בו. יום אחד עשויים להיערך דיונים בפורום של האו”ם אם זוועות מסוימות נכנסות תחת הכותרת ג’נוסייד, אם יש למדינות זכות להתערב, והן בלאו הכי אינן רוצות להשתמש בה, ואם לנוכח הקושי הבלתי צפוי ליישם את המושג הלכה למעשה, צריך להסירו מספר החוקים. תיכף לאחר מכן תבוא כותרת בעמודים הפנימיים של העיתונים: “תוכנית הג’נוסייד במזרח טורקסטאן קרבה להשלמתה” (אדורנו).

 
I
בכיכר מרקס ואנגלס, בברלין המזרחית – על האנדרטה הגדולה, – ראיתי ב-1991 גראפיטי בגרמנית פרימיטיבית של ה”בילד”, קורצת לתיירי המערב שאחרי נפילתה הדרמטית של החומה: “בלי מרקס אין לנין, בלי לנין אין היטלר, בלי היטלר אין מלחמת העולם השניה, בלי מלחמת העולם השניה אין חומה”. אבל לא רחוק ממכון גתה בברלין (המערבית) יש גן, שטיינפלאץ. משני צדי הכניסה אליו’ עומדים עציצים גדולים ודומים מאוד זה לזה. עציץ אחד מוקדש לקרבנות הנאציזם והשני – לקרבנות הסטאליניזם. העציצים הושמו שם יותר משני עשורים לפני נוּלטה והוויכוח הפנים-גרמני של “ההיסטוריונים הגרמנים החדשים”. ההקבלה בפתח הגן הזה היא שמץ מהנרטיב, שהיתה לו פונקציה פוליטית מסוימת. הנרטיב הזה עכשיו כבר אינו שייך רק ל”רוואנז’יסטים”, כמו שבעצם כּונתה בז’רגון הקומוניסטי העמדה הזאת בארבעת העשורים שאחרי מלחמת העולם השניה. גם אין הוא שייך רק לקהילה הבינלאומית הרחבה של משתפי הפעולה – הקרואטים, האוקראינים, הליטאים, הלטבים, הרומנים, ההונגרים, – המוצאת את דרכה אט אט מאוסטרליה ואמריקה בחזרה “הביתה” – לאירופה המדומיינת, בעלת ה”עבר הנקי מתאונת הדרכים ההיסטורית היהוּדוֹ-אסיאתיות”, כלומר מרקס-סטאלין (אחת מפקודות המבצע החשובות של היטלר בחזית המזרחית נוסחה ברוח זו). שמץ-הנרטיב הזה שעל האנדרטה, או משני צדי הגן בשטיינפלאץ, אינם יוצאי דופן. פעם מדובר היה – אם לסכם בקצרה את סוף המאה העשרים – בלהבה קטנה, אמת פוליטית שולית, ועכשיו יש לפיד גדול, כמעט לפיד אולימפי.

אין בהערותי שום געגוע לעבר אחר, עבר שדור שלם של אנשי שמאל התגעגע אליו מדי פעם, אפילו בהוליווד, עבר ברור מאוד שבו, מצד אחד, ניצבו הנאצים ועוזריהם’ ומן הצד השני ניצבה הקואליציה הרוזוולטית-סטאלינית: ליברלים וקומוניסטים. אין בדברים הללו גם שום קריאת תיגר פרובוקטיבית על שכתוב ההיסטוריה. ההיסטוריה היא שכתוב מתמיד בידי המנצחים. מחוץ לאמת-השכתוב יש רק מנוצחים ואמת מנוצחת חסרת לשון. ואלטר בנימין כתב כדברים הללו זמן קצר לפני שהתאבד. אבל הנרטיב המנצח של גרמניה הוא הסיפור המְמַשְמֵעַ את העבר בהוֹוה שלנו. “היה לנין/סטאלין, היה היטלר/אולבריכט, עכשיו יש חופש”.

האם הפוזיציה הזאת שניצחה השתתפה בהפלת הקומוניזם (או בניצחון החופש, או בניצחון הדמוקרטיה, או בניצחון כלכלת השוק, או בקולוניזאציה של מזרח-גרמניה, או מה שם יש לקרוא לאמת החדשה והמבוססת?), או שמא ניצחונה הוא רק פועל יוצא של ניצחון המערב? קשה לומר. מה שחשוב לשאול כאן, הוא אם הניצחון הזה של “קץ ההיסטוריה” מאפשר לגרמנים להתמודד באמת עם “עברם”, כלומר לזהותו כ”עבר שנגמר”. ואולי מוטב לשאול: מדוע רק נפילת הקומוניזם ואיחוד גרמניה, הולידה את היכולת של גרמניה הפדראלית לציין את יום השנה לשחרור אושוויץ, כיום זיכרון לשואה, לא לפני כן? ובמלים מסבכות יותר: איך באמת מתמודדים עם העבר, שלא באמצעות ניכוסו לרשות האמת של הווה (האמת השייכת לבעל הבית הפוליטי)? אין לי שום כוונה לנסח תשובות לשאלות הללו ואני בטוח שיש מספיק גרמנים שיש להם תשובות מוצלחות יותר מההערות הלא מקצועיות שלי. אני מרשה לעצמי להניח שהגרמנים הסתייעו במכירה הקבצנית ההמונית של מדי הצבא האדום וסמליו ליד שער ברנדנבורג, כדי להחליט על יום השואה כיום שחרור אושוויץ. עכשיו, שהמשחרר איננו, נמוג, אין בעיה לציין את היום.

אבל מי לא יודה שהמוני גרמנים, מיליוני גרמנים, היו קרבנות של הסטאליניזם, למן סוף המלחמה ועד נפילת החומה? חוסר הנחת של יהודים רבים מהקביעה כזאת, למשל בנוגע לגירוש הגדול מהמזרח אחרי המלחמה, הוא עניין אחד, וכמוהו האדישות או חוסר העניין בטרגדיה הזאת בתוך השמאל והמערב. לעומת זאת, המגורשים מהמזרח, הגרמנים שגורשו בהמוניהם מהמזרח – אפילו אם נזקקו להכרה בסבלם, כדרך שכל איש סובל זקוק לה, ואך טיפשי הוא לא להעניק הכרה כזאת, טיפשי ומרושע לא להעניק הכרה בסבל הארמני, למשל – שומרים על גרעין קשה של אמת, של אמת הסבל הזה, של האמת שאין לה צורך בהוכחות, אמת בלתי ניתנת לצמצום, אמת טראומטית, והוא דוחה כל ניסיון לנכסה לתוך אמת אוניברסאלית אחת.

להשמדת יהדות אירופה לא היה תקדים היסטורי, והיא נזקקה לכל כך הרבה דברים שאינני יודע אם יש מי שיכול לתארם: אכזריות, שנאה, אדישות, גזענות, רציונאליזם, ברבריות, משמעת, מיליטריזם. האם האמת הזאת התמצתה? הבלים. כל אחד מהמושגים שציינתי בהיותו מושג לשוני, יכול לזכות בהשוואות. הקבלות היסטוריות, כל כמה שהן נחוצות לכל מיני אנשים – בין השואה של העם היהודי לשואת הארמנים, בין גורל היהודים לגורל הפלסטינים, בין גורל העבדים השחורים, שהובאו מאפריקה לאמריקה, לגורל היהודים באירופה – אינן אלא סוגים של השוואות כמותיות, בעלות אמת “אותנטית” או “לא אותנטית” בשביל זה הנזקק להשוואה. האם אני רשאי לגזול מהאם הפלסטינית שבנה נורה בלילה בידי חוליית חיסול ישראלית וביתה נהרס חודש אחר כך כעונש ללא משפט, וברשות בית המשפט העליון, את האמת הנוראה שלה, שבראיון לטלוויזיה מזדמנת לביתה משתמשת בהקבלה היסטורית? לא על נולטה אני מבקש להגן, חלילה, אלא על הזכות לשמור על הכאב, על החורבן, על האבדן, מפני השוק העולמי של הדימויים, המלים, התמונות, ההקבלות, הפטישיזציה של ההיסטוריה, גם באמצעות האוניברסליזם. האם יש לילדה אחת שנדדה על פני פולין מחופשת לנוצריה, נודדת לבדה כדי להינצל מאנשי הגסטפו והאס-אס והוורמאכט תיאור מבחינת המוסר האוניברסאלי? והאם חורבנה של ילדה, פליטה גרמנית משלזיה, אינו זכאי לאמת משלה? אבל האם אין העציצים בגינה ליד מכון גתה בברלין – מעין סיכום גרמני פוליטי להיסטוריה של הפשעים, שבתוכו, בתוך הסיכום, הגרמנים הם גם קרבנות וגם תליינים – כלום אין הם שייכים לסוג כזה של הקבלה, מתימטיזציה, אוניברסליזציה כזאת, שאומצה כבר, כאמור, בעולם המערבי המנצח? המאה העשרים נפטרה, על פי האמת הזאת, משני אויביה הגדולים והדומים: היטלר = סטאלין.

II
יש מקום שבו אי אפשר לנסח בשום צורה שהיא את העבר במונחים הליברליים המערביים האלה – ישראל. שום קשרים הדוקים בין גרמניה הנדיבה לקהילה הפוליטית בישראל, או לקהילה האקדמית, לא תוכל לשנות את הגרעין הקשה של אמת אחרת, זרה, בלתי ניתנת לצמצום, אמת טראומטית. יכול כל קרבן של הסטאליניזם בגרמניה (הפליטים ממזרח אירופה, הנרדפים במזרח גרמניה) לומר בכנות ובאמת ובתמים: אין הבדל בין סטאלין להיטלר, אבל אני חושב שאף יהודי-ישראלי אינו יכול ברצינות להניח למשוואה כזאת להתקבל כחלק מהסיפור ההיסטורי ומבלי שייאלץ לברך על ניצחונו של סטאלין, על כוחו, על היותו, כלומר על כוחה של ברית המועצות. אינני יודע בעוד כמה ארצות או מדינות של המערב יש יער שניטע לכבוד הצבא האדום והוא עדיין עומד וקרוי על שמו. אני בטוח ששמו לא יימחק, בניגוד למה שמתרחש במקומות אחרים במערב.

חודשים לפני שנרצח, השתתף ראש הממשלה יצחק רבין בטקס מדהים ומוזר של עולים מברית המועצות. הוא, הגנרל הזקן, ביחד עם הרמטכ”ל אמנון שחק, העניקו לעונדי המדליות הזקנים, פרטיזנים לשעבר, ולוחמים לשעבר בצבא האדום, גיבורי היערות והערים במצור, שרידי הרעב והלחימה, הכרה של מדינת ישראל. השנה הוחלט אפילו לציין, בניגוד לכל השנים שעברו, ושבהן התאריך הזה היה זר לנו, את יום הניצחון על גרמניה הנאצית, כיום ממלכתי רשמי. מהגרים רבים הגיעו אלינו עם מורשת כפולה של מאבק אנטי-נאצי: יהודים לוחמים וסובייטים לוחמים. וב-9 למאי הם מסתובבים ברובעיהם עטורי מדליות ואותות הצטיינות ואותות מלחמה.

בריה”מ וניצחונה על גרמניה בזיכרון ההיסטורי הישראלי הם דוגמא למקום שבו אי אפשר, בשום אופן, ליישב בין אמיתות. הנרטיב הרוויזיוניסטי של הגרמנים, שהולך ומקבל ממדים כלל-מערביים, אינו יכול לכלול את האמת ההיסטורית של הישראלים.

המהגרים הרבים מברית המועצות הביאו עימם את חייהם ואת גאוותם המיליטנטית. הגאווה הזאת היא תוצאה של חינוך ושל אינדוקטרינציה. אין לי שום אפשרות לומר מה אותנטי ומה אינו אותנטי. אני יודע שהחג הזה – שיהיה בשנים הקרובות, מן הסתם, חג רוסי-יהודי-ישראלי ואחר כך יסתכם, מן הסתם, בתוכניות טלוויזיה על השואה ועל המלחמה, ועל חלקם ההרואי של היהודים במלחמה נגד הגרמנים – החג הזה עומד בסתירה לעובדה שגרמניה אינה יכולה לציין דווקא את יום הניצחון על גרמניה הנאצית כיום השואה, למרות שהיא גרמניה אחרת. אני יכול להמשיך ולפשפש בהכרעות הלאומיות על תאריכים, ולתהות מדוע לא ציינה ישראל את יום השנה העולמי לניצחון על גרמניה הנאצית כיום ממלכתי (ובעצם רק הקומוניסטים עשו כך), ומדוע יום איחוד גרמניה לא חל ב-9 לנובמבר, שהוא גם יום השנה לליל הבדולח, יום השנה לנפילת הקיסרות, ויום הפלת החומה. יש לי כמה תשובות אבל אני מבקש להתרכז רק באמת הבלתי ניתנת לעיכול.

את האוניברסליזציה הרציונאלית של ההיסטוריה אני מוקיר והייתי רוצה להאמין שכל המין האנושי ילמד לקח מהעבר ובאמת צריך יהיה לשבת יום אחד ולנסח סיפור כללי, מקיף, נכון לכולם, וסופי, בלי רוויזיות. אבל אי אפשר, כנראה. ועכשיו, אחרי שהדגמתי בצורה קצת ארוכה את מה שאפשר היה לנסח בשני משפטים קצרים, את הזרות והניכור המבורכים, אני מרשה לעצמי לסטות מההקדמה, שהיא העיקר, ולדבר בעזרתה על הטפל, על עצמי.

III
אני נולדתי ב-1948 להורים שיצאו את אירופה 14 שנים קודם לכן. אמי באה כנערה מריגה, כבית”ריה וציונית נלהבת, ועבדה 16 שעות ביום בתל אביב כדי להתפרנס, לחסוך כסף ולהביא את אמה ואת אחותה מריגה. ההיסטוריה שלה התחילה מחדש, אולי בעיקר משום שהצליחה להציל את אמה ואת אחותה. אבי עזב את בילפלד, גרמניה, בדצמבר 1934, כלומר חי כמעט שנתיים תחת המשטר הנאצי. גרמניה היתה בשבילו סיכום שהיה לו סוף. אחד הסיפורים שנחרתו בזיכרוני היה חזרתו מהעבודה, מתישהו ב-1933 ממפעל גדול, שבו עבד וכבר אינני יודע את שמו. כמו הרבה אחרים, עמד במרכז העיר וקרא עיתון צמוד ללוח קיר. לפתע הצביע עליו בן השען, השכן מלמטה, אחד בשם מָאיֶיר, ואמר: “הנה היהודי הארור”, ונתן לו סטירה לעיני כל. אבי היה אז בן 20 ולא התגונן, אולי משום שהיה יהודי, אולי משום שהיה אדם לא חזק מבחינה פיזית, אולי משום שלא היה אלים, אולי משום שהחיים בגרמניה הנאצית היו משהו שאני באמת לא יכול להבין. אבל הסיפור הזה על אבי המוכה ליווה איתי הרבה שנים.

אני יודע שסטירת לחי נאצית, לעומת מה ששמעתי על השואה בילדותי נשמעת כמו Puenktchen und Anton (“פצפונת ואנטון”), ואף על פי כן, היא לא היתה אף פעם סיפור קל בשבילי. וגם זאת: בתחילת כל שנת לימודים היה אבי עוטף לנו את המחברות בנייר חום, גוזר לאט לאט, במטבח, את הנייר ועוטף בהקפדה את כל המחברות ואת כל הספרים. אנחנו היינו במיטות בחושך, והוא עמד במטבח, באור, וגזר ומדד ועטף. העבודה הזאת שלו עמדה בניגוד לכל היגיון אחר בבית. הכל היינו צריכים לעשות לבדנו, או ביחד עם ההורים: לרחוץ כלים, לשטוף את החדר, לעבוד בחלקת האדמה שלנו, וגם להרוויח את דמי הכיס מדי פעם. רק העניין הזה של עטיפת המחברות והספרים חרג מהתבנית הזאת. אני לא זוכר מי סיפר לי את הסיפור המלודרמטי שעמד מאחורי החריצוּת – הוא או אמי – אבל הסיפור היה כזה: כשאבי הלך לכתה א’, ב-1919, היה כתם שומן על אחת ממחברותיו. המורה הרימה את המחברת והראתה לכל הכתה את המחברת של היהודי היחידי בכתה, היהודי המלוכלך, כך אמרה. מאז התבייש והשתדל מאוד. גם בשבילנו.

חייו של אבי עברו בשבילי, לא רק במבט לאחור, היום, אלא גם תוך כדי חיינו, גם בעיניו, בין כתם השומן היהודי המלוכלך לסטירת הלחי, וככה הם נמסרו לי כחלק חשוב ב”מוצא היהודי-גרמני” שלי. כשההיסטוריה הגרמנית שלו נגמרה, נשארה אמת היסטורית רחבה, עם ידע פוליטי, הרבה ידע פוליטי, עם שנאה עזה לגרמנים, והשתלבה בה יפה האמת הפרטית, הסירוב לנסוע לגרמניה משך שנים רבות, השמחה לראות את גרמניה הרוסה לגמרי בפעם היחידה שחצה אותה כחייל בריטי ב-1945, בהובלת הארמיה של מונטגומרי מאיטליה לקאלה, דרך גרמניה.

החשבון ההיסטורי שלו עם גרמניה כבר לא היה שייך לגרמניה. הוא היה שייך לאיש הקואליציה הגדולה שניצחה, ולציוני הנלהב, ולאיש הומני ואנטי גזעני שיצא משם. מבחינתו, לא ברח, ולכן גם סירב לקבל דרכון גרמני, שהוצע לכל יוצאי גרמניה בשנות החמישים. אבל חייו בגרמניה התנהלו לבטח על פני צירים רבים יותר מהציר היהודי שבין הכתם לסטירה. אין לי יכולת לשחזר אותם באמת. הוא היה איש סגור ולא סיפר סיפורים מיניים, או חברתיים. עובדה שהרבה יותר סיפורים שמעתי על שירותו הצבאי במלחמת העולם. אין לי בכלל ספק שחייו בגרמניה הפכו למשהו אחר מן הרגע שהסתיימו כחיים בגרמניה. הם היו אובייקט בעל משמעות בעלי התחלה אמצע וסוף, וככאלו עברו אלי. חייו הגרמניים עברו רדוקציה (וגם סובלימציה). הם הולאמו והיו בדרך זו גם לחלק ממה שאני יכול לומר על עצמי.

נעוריו הגרמניים של אבי (היהודי-ישראלי) התנהלו במקביל להתמוטטות הרפובליקה הוויימארית. הוא הלך לבית ספר ב-1919, וסיים את לימודיו 12 שנים אחר כך, הוא היה חבר בנוער הסוציאליסטי והצטרף לאיגוד המקצועי שלו ב-1931, הוא היה סוציאליסט. הוא היה אנטי קומוניסט. הוא היה אנטי פאשיסט. הוא היה חבר במיליציה הסוציאליסטית. הוא היה נער פוליטי, חייו בוויימאר היו חיים פוליטיים, כולל מאבק בבית הספר על הזכות לבוא ב-9 לנובמבר עם סיכת האדום-זהב-שחור. את כל זה אני יודע, ואני שומר אפילו את התעודות ואת הסמלים. אבל הוא היה גם ילד. ראה שם את אור העולם בפעם הראשונה. ביער טויטרבורגֶוָאלד שיחק, ואת תולדות הקרב שם ידע על פה. הוא היה תלמיד טוב, והתבייש במוצאם הפולני של הוריו, הוא התכחש ליידיש, ועד יום מותו לא ידע לדבר יידיש, הוא דיבר וכתב גרמנית מעולה. אני מניח שהוא אהב נערות גרמניות ולא גרמניות, הוא בטח סָבַל סֵבֶל של נערים אחרים, יהודים ולא יהודים. הוא הלך לראות הצגות וקולנוע. הוא שמע רדיו. הוא פיתח טעם איום ונורא למוסיקה קלה. אבל אין לי מושג על החיים שלו מחוץ להיותם בשבילי חיים פוליטיים בגרמניה, שהיתה להם מסקנה נחרצת: “זה לא היה המקום שלי”. שום ויכוח לא היה אפשרי ואיננו אפשרי עם האמת הבלתי ניתנת לניכוס. הציונות שלו כמסקנה מעליית הנאציזם לשלטון היתה כמובן רק אופציה אחת. אפשר היה לנסות ולהגיע לארה”ב. (אפשר, אבל למען האמת גם היה קשה: ארה”ב נתנה, אפילו אחרי המלחמה, יותר ויזות לפושעי מלחמה מאשר לקרבנותיה). הוא חזר וציטט באוזני הטפת מוסר של סוציאליסט אחד מבית החרושת שלו, שהפציר בו לא לנסוע לפלשתינה ב-1934: “לא מנצחים לאומנות בלאומנות”, אמר לו איש ועד העובדים מה-SPD, ואבי חגג באוזני את ניצחונו: “איפה הייתי היום, אילו הקשבתי לו. הוא לא יכול היה לעזור לי, האיש הטוב הזה, אילו נשארתי”. את המסקנות של אבי קל היה להפריך. למען האמת, האמת שלו לא היתה יותר הגיונית מהאמת של אותו ידיד מבוגר, סוציאליסט גרמני מסור. גם העובדה שאבי נשאר בחיים, ואילו נשאר בגרמניה, היה מושמד, איננה ממש הוכחה. הרי יכול היה לטבוע עם חלק גדול מחבריו לנשק בהפלגה בין טריפולי למלטה, בהכנות לקראת הפלישה לדרום איטליה, שלא לדבר על ההזדמנויות הרבות להיהרג כיהודי כאן, בארץ. אני לא התווכחתי איתו על האמת שלו.

אני נושא עמי את הרדוקציה של חיי הורי, רדוקציה שהמאה העשרים הכתיבה להם: הם ויתרו על הגעגועים לעבר. הגעגועים המתים הללו לעבר שונים בוודאי מהחיים האמריקאים של נדודים בין עיר לעיר, ומהמודרניות האורבנית של דבלין וברכט. היתה כאן רדוקציה אחרת: נאציונליזם בלי שורשים של ממש, אפילו לא מדומיינים.

עלי להוסיף גם שאשתי, אם-בני, חיה סיפור אחר. אבי-אביה נחטף ברחוב בבריסל בידי אנשי SS, בדיוק כשחזר מביקור אצל בנו הקטן, זה חותני, בכפר הפלמי, שם החביאוֹ תמורת תשלום אצל איכרים פשוטים ועניים. אחר כך מת האב מרעב עם שחרור אושוויץ. הבן ידע שאביו ניצל, כי מישהו סיפר לו שראה אותו בחיים עם השחרור, ולכן חיכה אביה של אשתי, במשך חצי שנה, יום יום, בן 14, בתחנת הרכבת של בריסל, שהאב יחזור, עד שנודע לו כי השחרור בא מאוחר מדי.

זוהי חלק הביוגרפיה המקוצרת שלי כמו שבוודאי אמסור אותה לבני. הרדוקציה התרחשה כבר אצל אבי, עם הכרעתו לא להיאבק בנאציזם בגרמניה, אלא לצאת משם ולהיות חלק מלאום במקום אחר. אני עומד על זכותי לשמור על הסיפורים הללו שאני אוסף בחיי, בצל הלאומנות. שום סיפור כללי אינו יכול להפוך את כתם השומן על המחברת של אבי למשהו אחר, ממה שהיא אצלי, בשבילי, בחיי. אני באמת מתנגד גדול לכל סוג של לאומיות או גזענות. אני מוכן לסבול אנלוגיות להשמדה. הג’נוסייד של הארמנים ראוי לתיאור. ישראל מתכחשת להשמדת העם של ארמניה מסיבות שפלות יותר משאפשר לחשוב. ישראל היא בעלת הברית של טורקיה, מדינה המבצעת יום יום פשעים נגד האנושות בכורדיסטאן, בעזרת ישראל וארה”ב, ומן הסתם גם גרמניה, השולחת כורדים בחזרה לטורקיה כדי שייתלו שם. השמדת הטוטסי ברואנדה, בתחמושת מתוצרת ישראל, ומה שנעשה למוסלמים בבוסניה הם חלק מהווייה הולכת ומתעצמת בעולם ברברי של קפיטליזם ושוק חופשי מנצח ותעשיית נשק שאין לה בכלל גבולות. כל זה נכון. ומעולם לא חשבתי ש”אסור להשוות”. מותר להשוות. כל אחד יכול להשוות את מה שנראה לו כאמת. אינני יכול לגזול מן הזוג הפלסטיני שתינוקם נולד ומת במחסום משום שהחיילים לא הניחו לאשה המתפתלת בצירי הלידה שלה לעבור לבית החולים, כי זו היתה הפקודה, אינני יכול לגזול מההורים את זכותם לאנלוגיות למה שמדינת ישראל עוללה להם, את מה שירדוף אותם כל חייהם.

הסיפורים שהמאה העשרים ייצרה, מיליוני סיפורי הזוועה, לא יכולים להסתכם לכדי סיכום אוניברסלי אחד. את ההיסטוריה כותבים המנצחים. אבל למנוצחים באשר הם יש סיפורים משלהם.

IV
לפני מאה שנים בא סבי מגליציה לגרמניה. הוא היה בן 16. הם היו חמישה אחים. אחד נסע למאנהיים. אחד נסע למץ. אחד נסע לבילפלד. המרחקים היו גדולים. הם החליטו לקרוא, איש איש, לבנו הבכור, על שם סבם, יוסף. כך עשו. נכדתו של האח שנסע למץ היא היום צרפתיה. השואה לא ממלאת בחייה תפקיד חשוב כמו שהיא ממלאת בחיים שלי, למרות שאביה, ז’וזף, ואמה, יהודים צרפתים, חיו תחת הכיבוש הגרמני, במסתור. אני תוצר של מדינת ישראל. לכן, למשל, אני יודע הרבה יותר ממנה על השואה. יכול להיות שהמשוואה סטאלין = היטלר יכולה להתקבל על דעתה. היא לא יכולה להתקבל על דעתי. משום שאני ישראלי.

כל הישראלים הם ישראלים-ניצולי-שואה או ישראלים-לא-ניצולי-שואה.

האם יש נושא, תימה, מושג, ארגון של ידע ישראלי, שאי אפשר לדבר עליו בהקשר של השואה? ספק רב. דוגמאות ספורות: “התנועה הציונית והשואה”, “האנטי ציונים והשואה”, “האקדמיה הישראלית וחקר השואה”, המערכת הפוליטית בישראל והשואה”, “הפלסטינים ויחסם לשואה”, “היישוב היהודי בפלשתינה ויחסו לשואה”, “השואה והיהודי המזרחי”, “השואה והכיבוש”, “השואה ויהודי הגולה”, “השואה, יהודי הגולה ומדינת ישראל”, “השואה וצה”ל”, “השואה ומערכת החינוך הישראלית”, “השואה והחינוך הלאומני”, “השואה והשמאל הישראלי”, “השואה והימין הישראלי”, “השואה והדת היהודית”, “השואה ויחסי יהודים ונוצרים”, “השואה והמרד”, “יחסי היהודים בינם לבין עצמם בשואה והשתקפות היחסים הללו בישראל”, “השואה בספרות הישראלית”, “השואה בקולנוע הישראלי”, “השואה והדרמה העברית”, “השואה בתקשורת הישראלית”. אני יכול להמשיך ולהציע עוד ועוד נושאים שכולם רלוונטיים ואף אחד מהם אינו מצוץ מן האצבע.

כיוון שאינני סוציולוג ואינני חוקר שואה אין לי כוונה לארגן את תחומי הידע הללו בהירארכיה כלשהי. יש לי גם סיבות אחרות שבגללן אני מסרב לארגנן להירארכיה כלשהי. האם פירוש הדבר שהשואה “השפיעה על חיינו”? כן, וכמעט טריוויאלי לומר זאת. אבל איך? אנסח זאת כך: חוויית השואה היא חלק מבניית האומה הישראלית. כיוון שאי אפשר לתאר את בניית האומה הישראלית בלי לתאר תיאור מפורט את התפקיד המסובך שמילאה השואה בבנייה הזאת, תבינו שאי אפשר להיות ישראלי בלי להיות במידה כזאת או אחרת “ניצול שואה” או “לא ניצול שואה”. כל הישראלים הם סובייקטים של אומה, נתינים של אומה, אשר נוצרה במהירות, באמצעות מכבש אידיאולוגי מבוקר וצנטרליסטי, ולתוך התהליך ההיסטורי הזה הצטרפה השואה כחלק מרכזי לסיפור, לפחות למן שנות הששים המוקדמות. מבחינת כמה אספקטים – ילידי שנות הששים והשבעים, יש להם יותר “ידע שואה” משיש לילידי שנות השלושים והארבעים. הידע הזה הוא ידע מאורגן והירארכי. במרכזו מצויה מדינת ישראל, האומה הישראלית, המייצגת בתוך האידיאולוגיה הציונית, את עם ישראל ההיסטורי. השואה פקדה את העם היהודי משום שלא היתה מדינת ישראל. זהו פחות או יותר העיקרון המארגן את השואה ובתוכו מתארגנת התימה החשובה ביותר של השואה: הגבורה. השואה היא חלק מסיפור התקומה הציונית.

מה שמבצבץ כסימפטום של האידיאולוגיה הוא שברוב הדיונים על בניית אומה (דיונים שזכו לתאוצה מבורכת גם במרכז השמרני של ההיסטוריוגרפיה הישראלית בזכות מה שקרוי “ההיסטוריונים והסוציולוגים החדשים”), הנה רוב התיאורים ההיסטוריוגרפיים של “בניית אומה”, ¬ רוב התיאורים הללו מתעלמים מן השואה, מחוויית השואה, מארגון הידע של השואה, כחלק מאותה בניית אומה שעל אודותיה, כאמור, מדברים בשנים האחרונות באופן רחב למדי.

יש לחור הזה בתיאור העצמי סיבות רבות, אבל אם מבקשים לפרט, כי אז הן בוודאי קשורות בעובדה שהלאומיות הישראלית מוצגת כעניין שנוצר בעבר, כבר משנות השלושים. חלק גדול מהמושגים הבסיסים של השמאל הציוני – בהיותו, בלי שום ספק, “בונה האומה” – אינם נגזרים מן השואה, אלא מראייה אחרת של ההיסטוריה היהודית כסטיכיה. חשוב יותר לראות שאומות, ודובריהן, כלומר ההיסטוריונים והסוציולוגים הלאומיים שלהן, מתקשים מאוד לתאר את עצמם “מבחוץ”.

מצד שני, חשוב להזכיר שהסכם אדנאואר-בן גוריון, כינון הקשרים הדיפלומטיים עם גרמניה, ההחלטה לצוד את אייכמן ולהעמידו למשפט ספקטאקולרי בירושלים, קבלת החוק שהפך את יום מרד גיטו וארשה ליום השואה הלאומי (1961), כל אלה ועוד צעדים שנקטה המדינה כדי לנכּס את השואה לחווייה הישראלית, אירעו באותה תקופה של “בניית אומה”.

אינני יכול להבין איך ממלאת השואה תפקיד חשוב כל כך בחיים שלי, בלי להסביר לעצמי את הצעדים הפוליטיים של המדינה ביחס לניכוס השואה. משפט אייכמן נפתח בטקסט שלא היה קיים במגילת העצמאות: מדינת ישראל – התובע במשפט אייכמן, הלא הוא גדעון האוזנר, היועץ המשפטי של ממשלת ישראל באותן שנים – דיברה בשם קרבנות השואה. גם הסכם השילומים עם גרמניה הכיר במעמד הזה. עניין של היות מדינת ישראל מדינתם של ניצולי השואה צמח בהדרגה ובאופן מבוקר. הוא לא היה צומח אלמלא רכשה לה ישראל כבר באותן שנים (ובעקבות ובאמצעות הצעדים הפוליטיים הללו התחזק המעמד הזה) הגמוניה בתוך העולם היהודי.

בשנות הששים ניצחו ישראל והציונות בקרב על ההגדרה “מיהו יהודי”. כל עוד היה הסובייקט הישראלי רק אופציה יהודית אחת מני אופציות יהודיות אחרות, נזהרה מדינת ישראל ממה שנקרא “חוויית השואה” כחלק מרכזי בהווייה הישראלית. הניכוס של השואה, הפיכתה לחלק מסדר היום האידיאולוגי של ישראל לא היתה אפשרית לפני שההוויה היהודית, בכל מקום בעולם, ובעיקר במערב, נקשרה בצורה כזאת או אחרת במדינת ישראל.

השואה כחווייה זרה, לא ישראלית, שניצוליה לא מדברים את השפה, שניצוליה מפוזרים בעולם כולו, שיש לה עוד נציגים, עוד דוברים, עוד ארגונים, השואה ככזאת היתה איום על יצירת האומה – עד שלב חשוב בחיים הלאומיים של ישראל. רק כאשר ההגמוניה הישראלית בתוך העולם היהודי היתה לעובדה, לאורך שנות הששים, כאמור, יכולה היתה השואה לחדור לחיים שלנו, תחילה כחלק מהחלטות פוליטיות של המדינה, ואחר כך כחלק מהתרבות. כיוון שאנחנו מדברים על תהליך, על תהליך שלא הסתיים, על ייצור-מחדש של סובייקטיביות קשה לדבר על תהליך שהסתיים. מלחמת המפרץ וסדאם חוסיין כ”היטלר”, היחס ההיסטרי להתנגדות של חלק מהשמאל הגרמני למלחמת המפרץ, הקישור בין הגז של סדאם חוסיין, גז מתוצרת גרמניה, לעמדת השמאל הגרמני שאף פעם לא תמך בהספקת גז לסדאם חוסיין, הם דוגמא סימפטומטית. כל כמה שהוויכוח בין גינתר גראס ליורם קניוק נשמע מבחיל בשל המלודרמטיות של קניוק באותו ויכוח, אי אפשר להבינו בכלל מחוץ להקשר הזה של הייצור-מחדש.

תיאור כזה עלול להישמע עלוב, נפסד, טריוויאלי נוכח מה שאנחנו יודעים על השואה. גם משום שהוא מניח כאילו אנחנו, הישראלים, הננו רק תוצרים של לאומיות והמדינה. ואמנם, לפעמים כאשר אתה שומע את הצעירים, ילידי השליש האחרון של המאה העשרים, מדברים על “השואה”, אתה חושש שאמנם כך הדבר. “השואה” מכסה על הכל, ממוססת את המושגים השמדה, גזענות, ברבריות, נאציזם, פאשיזם, כיבוש, רזיסטאנץ, שיתוף פעולה, אנטישמיות, רצח עם, שוביניזם, רצח של לא-יהודים, המתה של המוני סלאווים ומאות מרכיבים אחרים של ההיסטוריה האירופית. לפעמים נדמה כאילו הכל מתמצה בסטריוטיפ עמום, שמופיעים בו כמה אימאז’ים החוזרים על עצמם בתוך תעשיית התרבות. דבריו המרים של אדורנו על מושג הג’נוסייד הם תיאור נבואי כמעט של השיח הציבורי בישראל, אפילו בישראל. האם יש דרך לחמוק מהמניפולציה של ההיסטוריה הלאומית? האם חובה לזכור?

פרופ’ יהודה אלקנה – בעצמו ניצול שואה – המליץ במאמר דרמטי ומפורסם לפרוש מהשואה. מדי פעם, כאשר השואה הופכת באמת לנשק תעמולתי בישראל – בשנות האינתיפאדה, למשל, התרבו מאוד הסרטים על השואה בטלוויזיה הישראלית – מפעפעת בך התחושה שאולי באמת עושים נכון אותם סופרים ומשוררים המתעקשים לא להזכיר את השואה בכתיבתם, בשום צורה.

אבל כיוון שאני חושב שהסובייקט האנושי דוחה, בסופו של דבר, מתוך “סיבות” שלא כאן המקום לעמוד עליהן את האידיאולוגיה השלטת, הנה השואה, חוויות השואה, מזמנות דוגמאות רבות לאופן שבו אפילו טראומה היסטורית כזאת (שהתחליף הנוח ביותר שלה הוא הסטריוטיפ הבנאלי) אינה יכולה לשרת הגמוניה כלשהי. אין לי הכלים האמפיריים וגם לא התשוקה לעשות זאת, אבל אין לי ספק שבסופו של דבר הבריחה מן השואה, או ההמלצה לברוח מן השואה, משתפת פעולה עם המניפולאציה של השואה. החלל הריק שייך תמיד לפטפוט העיתונאי-פוליטי, החלל הריק שייך ליצרני הדימויים המאסיביים.

בין שתי האופציות הללו ניצב הגרעין הקשה של הזיכרון האישי, של ריבואות הזיכרונות האישיים, של סיפורי האימהות והאבות שדיברו עם ילדיהם, והשתיקות האיומות של ההורים שלא הצליחו לדבר עם ילדיהם, בין שתי האופציות הללו ניצב בנו של הקרבן, מעוות, יורש את הכאב ואת הזיכרון האישי האילם.

עכשיו אני מוכן לנסח את עצמי בצורה פשוטה, כמעט בנאלית: אני יודע שאני סובייקט, אני יודע שאני סובייקט של המדינה הישראלית והאומה הישראלית, אני יודע שהשואה היא חלק ממני ואין לי שום דרך להפריד בין “אותנטיות” ו”אי אותנטיות”, אני יודע שבכל פעם שאני מתקרב לשואה, אני מסתכן בנפילה למלכודת התעמולתית והאידיאולוגית של מדינת ישראל.

ובכן, האם התשובה הפוליטית השמאלית, כלומר התשובה המוסרית, היא הדרך היחידה להתמודד עם השואה? אפילו בכך אין לי ביטחון. (אני כמובן מניח בצד את ההבלים, כאילו צבא חזק, או פצצות אטום הן התשובות לשואה. המקום הזה לא רק קרוב מדי לווילה בוואנזה כדי לומר שטויות כאלו, אבל גם הפורום הזה מכובד מכדי לחזור על טיפשות כזאת). אבל מה אני יכול לעשות? אני מקשיב הרבה. אני קורא זיכרונות של ניצולים. אני משתדל לשחזר לעצמי את שנות החמישים המוקדמות, כאשר השואה עוד לא היתה נושא מאורגן, ותפוצת הדימויים היתה פרועה, לא מאורגנת, לפעמים אלימה, זרה מאוד לחיים הישראליים שלנו. הזרות של השואה, זרותם של הקרבנות היא עניין חשוב יותר מניכוס החווייה. היותם לא מובנים, סגורים בתוך דיבור לא מובן היא תנאי הכרחי. אני קרוב אליהם. הם לא קרובים אלי. אני לא רוצה לספח אותם. אני רוצה לשמוע אותם.

מול הידע הענק של השואה אני ניצב חשדן. לא חשדן, חלילה, ביחס לאינפורמציה, וגם לא ביחס לאינפורמציה החסרה, כלומר ביחס לסימפטומים של האידיאולוגיה הישראלית. אני ניצב חשדן ביחס ליכולת שלי לדבר על השואה כחלק ממני, וגם לדבר על השואה כעל חלק שאיננו אני. אני לא יודע, ולעולם לא אוכל לדעת, איפה עובר הגבול בין השואה שהיא “חלק ממני” לשואה ש”איננה חלק ממני”. הגבול הזה לא קיים, למרות שיש בוודאי מה שהוא חלק ממני ומה שאיננו חלק ממני.

אני יודע שהשואה מגדירה אותי כיהודי-ישראלי, וגם הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים מגדירים אותי כיהודי, ושני האלמנטים הללו בהתנגשות שלהם, למשל, יוצרים שדות שאינם מתקשרים כלל, למרות המלודרמטיות של הטיעונים הערביים הרשמיים (בעבר לפחות). אינני יכול לקשור בין שני השדות הללו, אבל אני מודה שאני לא יכול להפריד ביניהם. אני יודע שהשואה, או יותר נכון – הנאציזם, או יותר נכון ההשפלה שעבר אבי והעביר לי כ”ערך חינוכי” – הכתיבה לי עמדה מוראליסטית קיצונית ביחס לעמדותי הפוליטות. אני גם יודע שהשואה מגדירה אותי כאשכנזי, והיא מגדירה מחדש את היהודי המזרחי כפחות ישראלי ממני, משום שהוא “לא היה שם”. אני יודע שהשואה מגדירה אותי כבן של יוצא גרמניה, כלומר מצבי הכלכלי טוב יותר ממצבם הכלכלי של אנשים במעמד דומה לשלי, משום שכסף גרמני עזר לאבי לקנות לי דירה, למשל. אני יודע שהשואה מגדירה אותי כבן של “ותיקים”, כאלה שיצאו מאירופה לפני הקמתה של מדינת ישראל. למתח הזה בין ותיקים לחדשים היה משקל רב בקביעה של ההגמוניה התרבותית בישראל בשנים הפורמטיביות. אני נתין של ההיסטוריה היהודית המודרנית ושום אידיאולוגיה איננה יכולה להכיל את ההיסטוריה הזאת באופן טוטאלי. מכאן נובעת האופטימיות הזהירה שלי.

ובכן, אני יודע כמה דברים. האם הידע הזה מאפשר לי לחצות את השוביניזם הישראלי – אויבי המר ביותר? לא. משום שהבעייה האינטלקטואלית איננה לפרק משמעויות, אלא לתאר את האופן שהמשמעויות נוצרו. העולם שנבנה עבורי, שנבניתי לתוכו, הוא עולם שאני מאולץ להתבונן עליו מתוכו, ולנסות ולצאת ממנו כדי להביט עליו מבחוץ. אין לי יכולת להתחמק ממנו. אינני יכול לחצות את הלאומיות הישראלית בעזרת נוסחה פשוטה שמחלקת את הזמן לעבר, להווה ולעתיד. הארגון הליברלי הנוח הזה הוא סוג הכלה שאינני יכול לחיות איתו, ולבטח אינני יכול לכתוב, או להיות חופשי בעידן הלאומיות שלא הסתיים, לצערנו.

ולפיכך אני מחויב לידיעה שאי אפשר להילחם בזיכרון הקולקטיבי הכפוי. מה נשאר לי בתוך הפער הזה, בין האמת הכללית, המניפולטיבית, לאמת הפרטית שאי אפשר לכלול אותה בתוך שום תיאור דיאלקטי? כיצד אתייחס לריבואות האמיתות הזעירות, המצטרפות-לא-מצטרפות לגוש הגדול והחשוך הקרוי “שואה”? מה שנשאר לי הוא הציטוט. אני יכול רק לצטט.

ברומן שלי הופיעה, פתאום, לקראת הסוף, אשה, אולי אם של חייל, אולי רק טוענת לאימהות כזאת. היא מופיעה רק בסוף הרומן ואין לה חלק בפיתרון שלו. היא זרה. כנראה שהיא ניצולה. אני לא יודע מה עבר עליה. אני יודע רק שהיא מתרוצצת בין תל אביב לנגב, כדי לראות את הבן שלה לפני מלחמת 1967, שהרומן שלי הצליח למנוע אותה, משום שהחיילים כולם ברחו ונדדו בעולם. אמנם אין לה חלק בפתרון הרומן, אבל מתחילתו כללתי בו גם קטעי יומן שהעתקתי ממחברות של אשה שכתבה על שנות הגיהינום שלה בפולין תחת הכיבוש הגרמני. העתקתי רק קטעים ספורים. אני מודה שבחרתי קטעים “אוניברסליים”. הפצצה גרמנית על שיירת פליטים, שבה נהרגה אמה, בעוד היא, הילדה הקטנה, שוכבת בחיקה המדמם. עבדתי על הרומן הזה בזמן המלחמה בבוסניה. כללתי גם שבועה שלה, בקשת סליחה מהמתים, מחילה לכמה מאלה שהרעו לה, לא לגרמנים, חלילה, אלא ליהודים ביניהם.

האשה, שמהיומן שלה ציטטתי, ראתה את גטו וארשה בוער מחלון של דירה. כך קראתי ביומן. דירה של כומר פרוטסטנטי גרמני. הוא נתן לה מחבוא. היא הגיעה לבית הזה בדרכון מזויף, ביום שבו שרפו הגרמנים את הגטו. היא עמדה ליד החלון. היא אמרה לאשה אחרת שהיא רוצה לקפוץ לאש. כמו פרפרים, היא אמרה. האשה האחרת – היא לא ידעה בבירור אם האשה האחרת היתה יהודיה; אף אחד לא ידע בבירור את השם, את הזהות האתנית של שכניך למחבוא ¬ – ¬ האשה השניה אמרה לה על יד החלון, באפריל, בלילה, בוורשה, שצריך להישאר בחיים, כדי לספר את הסיפור. אני יכול רק לעשות את זה, לצטט. לבני קראתי על שם אבי. גם זהו ציטוט. “ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם”.

ברלין, דצמבר 1996
התפרסם ב”הארץ”, שבועות תשנ”ז