בפברואר 1945 התפנה ברכט מעבודתו על “גליליאו” כדי ‘לשפר’ את המניפסט הקומוניסטי: לכותבו בשורות שיריות. ביומן העבודה שלו כתב, כי המניפסט כפמפלט מהווה אמנם יצירת-אמנות בפני עצמה, ואולם, עכשיו (כלומר הצבא האדום, שותת דם, שבור ורצוץ, מביס את גרמניה הנאצית, והניצחון הגדול ניצב כבר בפתח), רושם ברכט, עכשיו יש לצייד את המניפסט, ביחד עם “האוטוריטה החמושה שלו”, גם בהעלאה בדרגה (aufheben) של האופי הפמפלטי. ברכט מתיישב אפוא וכותב את המניפסט בשורות דידקטיות אה-לה לוקרציוס (כך הוא מתווה לעצמו את תוכנית העבודה, עוד בטרם הוא מתחיל). התוצאה היא עשרים עמודים צפופים שלא באו אף פעם לידי סיום. הנה כך מתחיל “המניפסט” של ברכט (תוך ויתור שלי על ההעברה דרך הסגנון של לוקרציוס:
“מלחמות הורסות את העולם ובשדה החורבות
משוטט לו רוח הבלהות.
לא נולד במלחמות, גם בשלום לא נראה כבר זמן רב.
מבהיל אדונים הוא, אבל את ילדי השכונות משמח”.

המשפט הפותח את המניפסט המקורי, של מרקס ואנגלס, מהדהד כאן (“רוח בלהות מהלכת על פני אירופה – רוח הבלהות של הקומוניזם”), ואף על פי כן, השורות של ברכט נתקלות בתרגום עברי ‘מיליטנטי מדי’ של המניפסט. לא מרקס ואנגלס, וגם לא ברכט בעקבותיהם, לא פתחו בהכרזת מלחמה. ה’מלחמה’ המפורסמת הפותחת את הפרק הראשון של “המניפסט הקומוניסטי” בעברית – “דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי-הימים של מלחמת-מעמדות” – איננה מופיעה במקור הגרמני, ולא בתרגומי המניפסט. בכל השפות מדובר במאבק – אנגלית (struggle), צרפתית (lutte), איטלקית (lotta), ספרדית (lucha), ערבית (ניד’אל). האם רק בעברית תורגם המאבק (המעמדי) ל’מלחמה’? אין זה כמובן המקום היחיד שבו האינטילגנציה של השמאל הציוני פיצתה את עצמה ברהב מילולי על ההימנעות מכל מאבק מעמדי, כלומר דחיקתו עד אחרי הבחירות או החגים. גם “האינטרנציונל” כולל שורות מזוויעות כמו: “עולם ישן עדי היסוד נחרימה” (ובדרך כלל שרו “עולם ישן עדי היסוד נחריבה”), או “זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם”, בלי קשר למקור. ומה מן העולם הישן החריב השמאל הציוני? אפילו היסטוריון יכול להשיב על כך בלי לגמגם.

עכשיו, משמלאו 150 שנה להוצאתו לאור של המניפסט הקומוניסטי, האופטימיות של ברכט על הרוח המהלך בין הריסות ומבטיח שמחה לילדי שכונות העוני, נראית מרה ורחוקה. אבל המניפסט הקומוניסטי עצמו לא מת. הנה קמו גם בארץ, כמו ברחבי העולם, אנשי שמאל, והוציאוהו שוב לאור באמצעות ועדים ארציים ובינלאומיים. שמו הארכאי של הקובץ, כמו גם העיכוב בכמעט שנה, הם סימפטומים מובהקים של השמאל המיליטנטי בישראל. מצד שני, גם עבודת הפרך ההתנדבותית אינה קיימת כבר באגפים אחרים של המפה הפוליטית. אל נא תניחו לשם הספר או לאיחור בהוצאתו לאור להטעותכם: זהו ספר נפלא, ואירוע וחוויה. במרכזו ניצב אחד הטקסטים המרגשים ביותר של המאה ה-19. התרגום הוא תרגומו הישן של מנחם דורמן, איש הקיבוץ המאוחד ו”ארץ ישראל השלמה”. כולנו מכירים את המשפט התועמלני הגדול והלא-מבוסס (שמרקס לא העז לחזור עליו בחיבורו החשוב עשרים שנה אחר כך, “הקפיטל”): “דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי-הימים של מלחמת מעמדות.” צריך גם להוסיף כאן כי ב”הקפיטל” אין מרקס מדבר על “דברי ימיה של כל חברה”, אלא רק על החברה הקפיטליסטית. לכל השאר אין למרקס הסבר תיאורטי. גם הניבוי של החברה העתידית אינו מעסיק את מרקס התיאורטיקן, שהרי אי אפשר לדעת מה יהיה. אבל מרקס הצעיר, ב-1848, חדור “יאקוביניות” ולא מעט הגליאניות: המהפכה הצרפתית איננה היוצא מן הכלל, אלא הכלל, והנביא האדום, ביחד עם בעל בריתו הנאמן, פרידיריך אנגלס, מנסחים את הפמפלט המרגש עם הרבה ניבויים ועם פתיחה תנ”כית: “רוח בלהות מהלכת על-פני אירופה – רוח הבלהות של הקומוניזם”.

תיאמר האמת: רוח הבלהות הזאת, היתה לממשות, ואחרי שני דורות ויותר של קומוניזם קשה להתבשם רק מניחוח המשפט הלגלגני של מרקס ואנגלס. לעולם לא תימחה חרפת הקומוניזם הממשי. מצד שני, התמוטטות הקומוניזם לא הפריכה דבר אחד: שהקפיטליזם הוא הזוועה היומיומית שלנו, שסניגוריו חיים ברווחה וממליצים לפנינו לקבלה כגן עדן או קץ ההיסטוריה. שום ניסיון סוציאליסטי מר אינו יכול להכחיש את תקופת הקרח היורדת על העולם מסביב לאירופה המערבית ורובעי העושר של ארצות הברית. מדי פעם מתרגמים אצלנו ספרים של מומחים גדולים ל”כלכלת השוק”. איזה נס גדול היה באינדונזיה, בדרום קוריאה, בתאילנד, בברזיל. אבל עד שהספרים מיתרגמים לעברית, ומר דני גילרמן מלשכת המסחר גומר עליהם את ההלל, הנס נגמר. יואילו נא קוראי “תרבות וספרות” לקרוא את מדור הכלכלה העולמית בעיתוננו. האמת מצויה שם, אם גם עטופה היא במליצות מן הסוג של “הון פינאנסי” (הון ספקולטיבי הם מתכוונים, למשל), או “כלכלת שוק”, (דרוויניזם חברתי הם מתכוונים). נכון גם שסניגוריו של מעמד הפועלים, או של המעמדות העניים, גם הם חיים ברווחה חזירית. ברגע הזה החברה הפוליטית כולה היא חלק מהמעמד השליט, המתפרנס מקונפליקטים תת-קרקעיים. אבל ההיסטוריה מורכבת מרגעים ארוכים. לפעמים הם נראים כמו נצח ולפעמים הם מתפוררים כאילו לא היו מעולם.

הספר שלפנינו כולל מאמרים של מיכאל לוי, מן האינטלקטואלים הבולטים של השמאל המרקסיסטי הצרפתי. מבחינתו, עידן ה”גלובאליזציה” הוא העידן שבו נכון סוף-סוף הניתוח של כותבי המניפסט. מעולם, כותב לוי, לא הצליח ההון ליישם על העולם כולו עוצמה-שלטונית כה מלאה, מוחלטת, חובקת-כל וחסרת-כל גבולות כמו שהוא מצליח כעת. מצד שני, מציין לוי בצער, ה”גלובאליזציה” הזאת (כלומר האופן המגוחך שבו מתארות החברות הענקיות החולשות על העולם את התהליך) לא הביאה לביטול הלאומיות הישנה, אלא להיפך: בדיוק מגמה זו של טוטאליות השוק מחזקת את הדחפים לזהות, ללאומנות שבטית. לוי מבחין בניצנים של סולידריות חדשה. כמו הרבה אנשי שמאל עיניו נשואות אל המאבק המעניין של הזאפאטיסטים במקסיקו.

מאמרו של משה צוקרמן קורא בדרכו הדיאלקטית הרהוטה את לבטי העמדה ההיסטוריוסופית של מחברי המסמך. המאמר הוא “רמז לבאות”: בקרוב יראה אור קובץ מאמרים מרקסיסטיים של הוגים ישראליים. יש רבים כאלה. ומאמרו של צוקרמן כאן הוא “תרומה משם”. גם הוא מבקש לקרוא את המניפסט בעידן שאחרי התמוטטות הקומוניזם. צוקרמן מזכיר בצדק, כי משעה שהקומוניזם המזרח אירופי התמוטט, נפטר הקפיטליזם מסרח העודף של מדינת הסעד. שוב אין צורך להעניק למעמדות העובדים את המעט, כדי שיהיה מה להפסיד. נראה כי הכותבים בספר לא כל כך התעניינו במושג האיגוד המקצועי. גם למרקס נראה היה כאילו התארגנות העובדים היא כבר עניין מובן-מאליו, וכי אין דרך לפרק את הרכוש היקר הזה. אבל בינו לבין הכותבים של היום התרחשה הדרמה הגדולה של פירוק מעמד הפועלים מנשקו “המובן מאליו”. יותר מדי מייללים אנשי שמאל “ישן” נגד הפרטות, כאילו הבעלות הביורוקרטיה עדיפה על הבעלות הפרטית. מה שנשכח מהרבה מאוד מקוננים – אולי משום שרובם עובדים בתחומי האקדמיה המרופדת בחמאה – הוא מושג העבודה המאורגנת הגווע. ואולם, מושג זה של העבודה המאורגנת הוא המפתח לרווחה או לביטחון הסוציאלי של בני אדם באשר הם בני אדם עובדים.

הספר נפתח במבוא מרתק מאת ההיסטוריון הבריטי הגדול אריק הובסבאום. הוא סוקר את תולדות המניפסט הזה ואת הפיכתו למסמך, שחדל להיות “מסמך מרקסיסטי קלאסי והיה לקלאסיקה פוליטית מובהקת”. והוא עדיין כזה, גם אחרי קצו של הקומוניזם הסובייטי ושקיעת המפלגות והתנועות המרקסיסטיות ברוב חלקי העולם. הובסבאום מדגיש את מה שבולט מכל קריאה חדשה במניפסט: שהנבואה הגדולה ביותר, על טיבו המחסל-כל של הקפיטליזם, זה המוחק כל מסורת, כל זיכרון, כל זכר לסנטימנט (והרי זה מה שכמה חובבנים קוראים לו אצלנו “פוסטמודרניזם”), כל כמה שהתגשמותה התאחרה ולא החלה לפני שנות השבעים של המאה העשרים, הנה היא הניצבת כדגל בתוך התיאור התנ”כי של מרקס ואנגלס, בלשונם: “הבורגנות, בכל מקום בו הגיעה לשלטון, הרסה את כל היחסים הפאודליים, הפאטריארכליים, האידיליים. היא ניתקה בלי-רחם את כל הקשרים הפיאודליים הרבגוניים, שקשרו את האדם לאדוניו הטבעיים, ולא הותירה שום קשר בין איש לרעהו זולת האינטרס העירום, זולת ‘תשלום המזומנים’ חסר-הרגש, את חרדת הקודש של דביקות-המסתורין, של ההתלהבות האבירית, של העצבות הקרתנית, טיבעה במים הקרים של החשבון האנוכי. את הכבוד האישי המירה בערך-חליפין, במקום החירויות המרובות לאין שיעור, הכתובות וחתומות, שנקנו כדין, כוננה את החירות האחת והיחידה, חירות המסחר, נטולת המצפון. בקיצור, במקום הניצול המעוטף באשליות דתיות ופוליטיות כוננה את הניצול הגלוי, החצוף, הישיר, הנוקשה”.

מרקס שימר כל חייו, לאורך כל השנים הבאות, בהן ישב וחקר את הכלכלה הקפיטליסטית, את היחס הדו משמעי לאותה תנועה של הבורגנות: הערצה למודרניות המתמדת שלה, ורצון לרתום אותה, לרסן אותה, לשנות את כיוון הפלגתה המטורף. הוא מתאר אותה כמי שהרסה את כל יופיו של העתיק והמסתורי, אבל גם כמי שמכוננת מהפכה מתמדת של טכנולוגיה: “ההפיכה המתמדת של הייצור; ההתערערות הבלתי-פוסקת של כל הנסיבות החברתיות; אי הוודאות המתמדת, התנועה המתמדת, מבדילות את תקופת-הבורגנות מכל התקופות הקודמות”. זהו התיאור שכותבי המניפסט “מנבאים”, כמו שהובסבאום מציין בדיוק רב, 140 שנים לפני שהחל להיות ניכר באמת.

מרקס ואנגלס: “הצורך בשוק מתרחב-והולך למוצריה מריץ את הבורגנות על פני כל כדור הארץ. היא מוכרחה לבנות לה קן בכל מקום, לתקוע יתד בכל מקום, לקשור קשרים בכל מקום”. ובהמשך: “היא כופה את כל האומות לסגל לעמן את אופן-הייצור של הבורגנות, אם אין ברצונן לעבור מן העולם; היא כופה אותן להנהיג בביתן הן מה שמכונה בשם ציוויליזאציה, כלומר – להיות לבורגנים. כללו של דבר: היא יוצרת לעצמה עולם בדמותה ובצלמה”. אבל אין רגע שבו האמת איננה גם מתהפכת: “כל המוצק מתנדף לאוויר, כל הקדוש נעשה חולין”.

ולמרות כל מה שנאמר בפתח הרשימה הזאת, טוב עשה ידידי, מורי ורבי, פרופ’ בנימין כהן, כאשר לא נגע כמעט בתרגום של דורמן. הטקסט הזה נכנס כבר להיסטוריה שלנו, לזיכרון התרבותי שלנו, וטוב שיש לזיכרון התרבותי שלנו גם טקסט מופלא כזה, ארון הספרים של בית אבא. למה לשכוח כי רבים מאיתנו חייבים לטקסט הזה חוב תרבותי גדול יותר משחבים אנחנו, למשל, ל”מגילת אסתר” (“אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להיקהל ולעמוד על נפשם להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם, טף ונשים ושללם לבוז”)? הרליגיוזיות שאת/ה מבקש/ת למצוא בטקסט של מרקס ואנגלס איננה דתיות במובן של אמונה בנס, או בכוח עליון, אלא אמונה בכוחה של המלה הכתובה, הרועמת בחזה, הנרגזת, המרה, המאמינה בעתיד טוב יותר: “יגורו להם המעמדות השליטים מפני מהפכה קומוניסטית. הפרולטארים אין להם דבר להפסיד בה זולת כבליהם. להם עולם ומלואו לזכות בו. פרולטארים של כל הארצות התאחדו!” כלום אין קריאת הקרב הזאת מלאה באופטימיות? (או שמא אני מעתיק עכשיו את המשפטים שקראתי בפעם הראשונה בכתה ו’ או ז’, התרגשתי, תלשתי את תמונת מרקס מהספר של הספריה הציבורית ב”בית האיכר” בפרדס חנה, עליתי על כיסא והחלפתי את תמונת בן גוריון שהיתה תלויה עד אז על הקיר?)

תקוותו הגדולה של מרקס לראות היווצרות של אומה פרולטארית גדולה ירדה לטמיון. הבוז הגדול שרחש למדינות קטנות (שווייץ) או ללאומיות הקרתנית (הצ’כית), לעומת ההערצה הגדולה לארצות הברית ולעתידה, לאופק הפתוח של המודרניות, היו ראייה אופטימית מדי, כנראה. הפועלים תולים תמונות של שווייץ על המקרר בסדנה, ביחד עם תמונות עירום, ואמריקניזציה היא התוכן הממשי של חיי הנישואים אחרי העבודה, אמריקניזציה שמרקס צפה, אבל לא כקשורה בהכרח לארה”ב. הלאומיות הבורגנית, שראה בה עניין חולף, הוכיחה, כבר במלחמת העולם הראשונה, כמה גדול כוחה בהפיכת בני אדם לבהמות וחיות. אבל מאז 1848 עד היום, בסדרה של כישלונות עקובים מדם, ובעוד אויביה התועמלנים זוכרים לה רק את אכזריותה, גם כאשר אין לה אפילו מקל לחבוט בו (לפני כשבועיים תיאר שר האוצר הבריטי לשעבר, אחד מנערי ת’אצ’ר הגמגמנים, את חשיבותו של הגנראל פינושה לחירות העולם: הוא הציל את צ’ילה מדיקטטורה, אמר הבדאי, נורמן לה-מונט, כאילו איננו זוכרים שצ’ילה בחרה באליינדה בבחירות חופשיות, על פי הכללים), אף פעם לא הפסיקה המהפכה להיות חלק מסדר היום, באמריקה הלטינית, במזרח התיכון, בחצי האי האיברי, באסיה, בהבזקים של רגעים היסטוריים המבקשים להיות נצח. “ואף על פי שתתמהמה, עם כל זה אני מאמין”.

פברואר 1999