אילו היה להיסטוריה הישראלית שר, היה בוודאי מחכך ידיו בהנאה ואומר לעצמו, או לרבניו: החרדים והדתיים ניצחו ניצחון היסטורי מוחץ. הלאומיות הישראלית היא לאומיות של דת. אף פעם לא היו הישראלים החילונים קרובים כל כך להגדרתם העצמית כבני הדת היהודית, כשם שהם היום, אחרי 50 שנות קיומה של מדינת ישראל, כלומר מקץ שבוע של התרגשות בעטיה של התקפת החרדים על בית המשפט העליון. שתי הפגנות הענק בירושלים הולידו מעין הגדרה מחוזקת של הישראליות היהודית: כולנו יהודים על פי דתנו, חלקנו יהודים דתיים על פי ההלכה, וכל היתר יהודים על פי דתם המתוקנת, המודרנית.

מהבחינה הזאת, קריאתם הפאתטית של א. ב. יהושע ועמוס עוז “כולנו יהודים רפורמים” משום שהרפורמים והקונסרווטיבים נרדפים, איננה רק מצחיקה. לא רק שהביאה להצטרפותם של עוד אנשי רוח, כולם פעילים במחנה השלום, דמוקרטים מובהקים, להיות יהודים רפורמים, להגדרה עצמית חדשה: איננו ישראלים משום שאנחנו ישראלים, בני בלי דת, אתיאיסטים דוברי עברית, נכדים לבני אדם דתיים שנולדו לתוך אומה חדשה. אנחנו הופכים עכשיו, בבת אחת, וברוח ה”יהדות עכשיו”, ליהודים למהדרין. המאבק על כוחו של בית המשפט העליון, ולא על כוחה של חוקה אחת, או חוק אחד לכולם, יהודים ולא יהודים, מתרחק במהירות מהמאבק על הגדרתנו כאזרחים במדינה דמוקרטית, אזרחים מודרניים, המבקשים לחיות במדינה של חוק אחד לכל האזרחים. המאבק הזה הפך השבוע למאבק על הגדרתנו כיהודים.

יתר על כן, באופן אירוני (שוב יכול שר ההיסטוריה הדתי לחייך לעצמו בהנאה), הטענה נגד היהדות הרבנית במאבקה המטופש נגד היהודים הרפורמים, מחזק עוד יותר את הטיעון הימני הקיצוני על “הבעלות היהודית העולמית על מדינת ישראל”. אט אט הופכת ההתנגדות להתנהגות השבטית של החרדים והדתיים האחרים למאבק שבטי “חילוני למחצה”, המדגיש שוב את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי בעולם כולו. וגם אם חלק מהמצטרפים לתנועה הרפורמית בתור מחאה” אינם מתכוונים לכך, הנה הם מוצאים את עצמם מחזקים עוד יותר את הקושאן שהימין הדתי מטיף לו תמיד: הארץ הזאת אינה שייכת לבניה, בני כל הדתות והלאומים, אלא רק לעם היהודי. במלים אחרות: המאבק עכשיו הופך להיות מאבק על אופן הגדרתו של העם היהודי. “מיהו יהודי” כבר איננו עניין לרישום בתעודת הזהות לצרכי זכויות עולה, או קבורה, אלא למהלך המאיים להלאים את מעט הדברים שנוצרו בארץ הזאת ואינם מוגדרים על פי יהדותם. ובראש וראשונה – התרבות.

מי שביקש לעצמו “אחדות ישראל” – וכל אחד משני הצדדים בהפגנות הענק דיבר בעצם בשם החרדה מפילוג העם (אלה בשם המאבק ברפורמים, ואלה בשם המאבק למען הרפורמים) – יכול למוצאה בהפגנות הענק בירושלים, הפגנות יהודיות לעילא ולעילא, שהמכנה המשותף שלהן חזק מאי פעם: כולנו יהודים וזהו. שהרי בית משפט עליון, כלומר שלטון הבג”ץ, בלי חוקה, בלי “טקסט” מחייב, שהכל מצייתים לו כמוסד חוקתי במדינה דמוקרטית, טרם העניק את השוויון לפני החוק המופר בישראל השכם והערב – השוויון בין אזרחים לפני החוק, גם אזרחים לא יהודים – ולמרות זאת אין המצטרפים לכת הרפורמית, כאקט של מחאה, כמובן, נוקטים באופן כזה, ברוח השמאל האירופי, ברוח סארטרית כביכול, הנושבת מעל הפאתוס הזה של “כולנו רפורמים”, אף אחד מהם לא היה מעז לומר “כולנו ערבים”, כל עוד אין לערבים זכויות שוות. במלים אחרות, לא רק החרדים, אויביה של הרבנות הראשית, מוצאים את עצמם במצב של “שער עצמי”, כאשר הם דורשים להכיר בעליונותה של הרבנות הראשית, ובאקס-טריטוריאליות שלה בכל הנוגע לשלטון החוק והבג”ץ. גם המחנה הדמוקרטי מוצא את עצמו תומך במה שספק אם יש בכוונת כל משתפיו לעשות: להיאבק על האקסקלוסיביות של מדינת ישראל.

שר ההיסטוריה (הדתי המתון) יכול לחייך בהנאה: תחילה רצו בהמוניהם ללמוד גמרא בשם “הבנת הצד השני”, או “אוצרות התרבות הרבנית”, היה זה, למי שכבר שכח, רק אחרי הבחירות האחרונות, כדי להתקרב אל העגלה המלאה, זו שהחרדים והדתיים מנפנפים בה לעומתנו, אנחנו “נוסעי העגלה הריקה”, רחמנא ליצלן. ואכן, בשלוש השנים האחרונות מלאה הארץ “לומדי יהדות”. גם הסמינרים למורים מודים כי לומדי יהדות מסובסדים בתחומיהם על פני לומדי “ספרות עברית”, למשל. דבר זה אינו נורא כל כך: לימודי סינית, לימודי יוונית, לימודי איטלקית, לימודי ערבית ואיסלאם, ותולדות האמנות, כולם יפים, לבריאות ולנפש. אבל לא זו המגמה בחיי הרוח הישראליים, כלומר חיי הרוח של ישראל החילונית. כאן מתרוצצת “התודעה” הלאומית ומחפשת “תשובות” לשאלות שמציבה לפניה היהדות הדתית. כאילו נוגעות השאלות בחיי הרוח שלנו, ולא בחיי הרוח שלהם. מה שהחל כקרב על הזכות לצרוך צריכה של שבת (בקניון ברמת אביב, למשל) וגרר לתוכו אנשי שמאל שתנאי העבודה בשבת לא העסיקו אותם כלל, או מנוחת השבת של שכני הקניון אף הוא לא העסיק אותם, הופך עכשיו לקרב בין סוג כזה של דת לעומת סוג אחר של דת.

בית המשפט העליון זקוק לביקורת. אפילו ביקורת חריפה. גם הנשיא ברק ראוי לביקורת. די להקשיב לקהילה המקצועית באוניברסיטאות כדי לדעת כמה ביקורת נמתחת עליו. אבל ההיסטריה של החרדים הופכת את ההגנה על בית המשפט העליון לעניין שב”פיקוח נפש”, ועניין זה לא היה מתרחש, אילו היתה לישראל חוקה. כאמור, הקרב לא היה הגנה על המוסד, אלא הגנה על האוניברסאליות של החוק. יתר על כן, אילו היתה לישראל חוקה המתחילה כמו כל החוקות בעולם המתוקן, בהדגשת שוויונם של כל האזרחים לפני החוק, היה למאבק נגד ההתקפה האנטי-דמוקרטית של החרדים ושל הדתיים תוכן של ממש. ואולם, היציאה לקרב בעד הדמוקרטיה, כשהדגל הוא הזכות של הרפורמים לשירותי דת נאותים, היא יציאה לקרב שאין עמה הרבה תוכן.

בית המשפט העליון הוא נחמה פורתא. הוא מתיר לחטוף בני ערובה לבנונים; הוא מתיר להרוס בתים; הוא מתיר לענות; הוא אינו יכול (ואינו רוצה, כנראה) להתמודד עם אפלייתם של הערבים בכל הקשור למשפט וחוק. במלים אחרות, הוא בית משפט גבוה לצדק, כאשר מדובר בזכויות אזרח יהודי ולא בזכויות אזרח ישראלי. הגנה על בג”ץ כזה הופך את המאבק על הדמוקרטיה למאבק למען הפריבילגיות היהודיות. הממהרים לקרב אינם נוטלים איתם לקרב את העיקרון החשוב ביותר לשלטון החוק: ההכרה בשוויון לפני החוק של בני אדם באשר הם בני אדם.

הנה כי כן, שר ההיסטוריה יכול לחייך בסיפוק (בהנחה ששר ההיסטוריה הוא אוהד המפד”ל, או הרבנות הראשית): כל כמה שהאנטי-דתיות של היהודים החילונים מביאה אותם לחרפות וגידופים כלפי הסמלים העתיקים של היהודי (פיאות, זקן, קאפוטה, או מגבעת) היא מביאה אותם עמוק לתוך חיקה של השבטיות הישראלית הישנה והטובה, מסביב למדורה, או בלשונה של התקשורת: “הפנינג בגן סאקר”. ושוב אנחנו חוזרים לנקודת הפתיחה של הקרב: ההיסטוריה הישראלית החדשה אינה מבקשת יותר משכפול הקרב של ישראל הישנה: “גולה” נגד “מודרניות”, “קיבוץ” נגד “גטו”. מעולם לא היינו רחוקים כל כך מן השאלות המכריעות לגבי הדמוקרטיה הישראלית, שיש בה כמעט עשרים אחוזים אזרחים ערבים.

15.2.99