בשבת בצהריים, תשע שעות בערך לפני שרבין נרצח, הלכתי עם עיתונאי אחד – שמא אכתוב עיתונאי בכיר? – והלה, מתישהו, כשהייתי חצי מטר מאחוריו (משך כל השיחה הייתי חצי מטר מאחוריו, כמו אחד מתלמידיו של סוקרטס) הפטיר באותה נעימה ידועה של בינינו-לבין-עצמנו: “שנים שלקח לנו לשנות את רבין – והצלחנו, סוף סוף”. יש משהו בהיגיון הזה, שאינו נותן לי מנוח. אולי משום כך, התכוונתי לכתוב רשימה על האלבום המפואר לזכר רבין (הוצאת “ידיעות אחרונות”), זה ששולבו בו הגיגים של מיטב סופרינו. יכולתי כמובן להקדיש מאמץ ולתאר את התבזותם, אבל לא חסרים לי אויבים, וגם אי אפשר לכתוב על העניין הזה יותר ממשפט אחד, נניח כזה: “השיח הציבורי של סופרים עברים, בעיקר של סופרי פרוזה, טובל במסורת של מדריכי תנועת נוער”. בכך סיימתי את הרשימה. יכולתי גם להוסיף את מה שכבר אמרתי פעמים רבות במקומות אחרים: שהעסקנות הספרותית הזאת, מין פובליציסטיקה חגיגית, תמיד בסמוך מאוד לשלטון, כמו חיבוק של ילדה קטנה את ירכו השעירה של אביה, חילחלה מזמן לתוך הספרות.

כיוון שקיבלתי את האלבום כדי לכתוב עליו, חשתי אי נוחות בנקוף הימים. כך שישבתי וקראתי, שאולי תבוא לי רשימה אחרת. מה קראתי? למשל, על הסובלימציה. כידוע, פרויד בעצמו קשר את המושג הזה למקום שבו האינסטינקט ה”פרטי” מוחלף בנשגב, המקבל את ערכו מן “החברה”. לא פסיכולוגיה חברתית, אלא המקום שבו, כמו שפה, אי אפשר להפריד בין הסובייקט ל”עולם”. לאקאן נטל את העניין הזה והרחיבו. מה שעניין את לאקאן היה תפקידם של המשוררים במאה ה-14 בבניית הנשגב של התרבות המערבית. למה התעקש לחפש את המקום שבו החל השיח הנשגב, שמושאו הוא “האשה האכזרית והיפה” אצל הטרובדורים של פרובאנס, ואצל המיננזנגרים הגרמנים? משום שכאן החלה התרבות “החילונית שלנו”: להעריץ את המושא. (לאקאן הלך בעקבות הערת שוליים של פרויד, אשר הבדיל בין קדמונינו לבינינו: הם העריצו את האינסטינקט הארוטי, כתב, ואנחנו מעריצים את מושא הארוס). ובאמת סופרים ומשוררים הם פועלי הבימה של הנשגב. הם המחברים את תפילותיו והם גם הורסים אותן. האם אפשר לכתוב משהו נשגב כל כך על דמות של ממש, כמו דמותו של רבין? לאקאן מציין בסרקאזם, שדנטה יכול היה לכתוב את “החיים החדשים” – מעין סיכום של שירת הטרובדורים הנשגבת – למרות שהכיר באמת את ביאטריצ’ה, משום שהיתה בת 9 כשהתאהב בה.

ואשר לסובלימציה של האלבום הזה, די היה לי לקרוא את רשימתה של רונית מטלון ולפרוש לענייני: רבין, היא יודעת, עבר טראנספורמציה, ולא נחה ממטלתה עד שלא השגיבה את האיש, כדי ישו על הר תבור (הדימוי הוא שלי; היא התעסקה, כמובן, בצילום): “נחישתו של האיש בתהליך התמורה האיטי, האצילי, שעבר עליו ביחס לתהליך השלום. לא רק זה. אולי לב ליבו של הגילוי הזה הוא המרת התודעה הקולקטיבית כמעט: איך לא ידענו שאהבנו, האם אהבנו”. לא לייפיוף (הכל-כך העמוס עוזניקי) נתונה דעתי, לא לאיוולת הפסיכולוגיסטית, אלא לקיטש שמרכזו הוא ‘מה-זה-עושה-לי’: “זה מה שבעיקר נחרט אצלי: המחילה שנתן. זה מה שהיה כתוב לו על הפרצוף באותן דקות לפני הרצח: אז ראיתי אותו לראשונה” (“אשר אהבת את יצחק”, ע”מ 125). המחילה שנתן.

בגלל כבוד המת וכבוד המלים הנאמרות עליו, ראוי לומר: רבין היה תמיד יונה. תמיד שנא את רעיון “שלמות הארץ”, ואת ההתנחלויות, ותמיד חשב שהפתרון חייב לעבור דרך הפלשתינאים. וזה הרי המכנה המשותף של היונים. אין לכך קשר עם סולידריות עם המאבק הפלשתיני. המרחק בין שני הדברים הוא גדול, גדול מאוד. רבין היה יונה, תמיד. גם לא היתה לו אף פעם בעיה רגשית לעשות מעשי “נץ” ואפילו להתרברב בכך. השינוי שהתרחש ברבין היה כל כך זעיר ויפה ומעניין עד שנחוץ עיתונאי מוכשר לתאר את זה: איך נאלץ להיקלע (או העדיף, או בחר, או נקלע) לסביבה של אביב גפן ושלום עכשיו, בדיוק כאשר פנו לו עורף חבריו הקרובים ביותר: עמוס חורב, צבי זמיר וכאלה.

אבל בשביל לרשום את הדברים הללו, צריך להתבונן מעבר לשלולית הקטנה. קל הרבה יותר לספר משהו “על עצמנו”: איך האיש שנרצח בכיכר, הנקראת עכשיו על שמו, עבר מהפך, אנחנו היינו בכיכר הזאת לפניו, ובגדולתו גם הוא הגיע לשם, עד אלינו. כמה ביטול של רבין יש בשיר ההלל הזה, כמה זעירה ההתבוננות הזאת, כמה מחללת את כבודן של המלים הגדולות וכמה מקטינה את האסטרטג, שהפאקס-אמריקנה שלו שינה את ההיסטוריה של האיזור. (לפני שיגיעו מכתבים קנטרניים, עלי לומר דבר להגנתי: כתבתי על רבין כמחולל השינוי העמוק ביותר במדיניות הישראלית ביולי 1983 ב”הארץ”, ואחר כך ב”חדשות”, בקיץ 1992, ואני מקצר: הוא היה אדריכל הפאקס-אמריקנה, כאשר היו אופציות אחרות, ועידת ז’נווה היא הכותרת לאופציה האחרת. אבא אבן(*), נחום גולדמן, אברהם שוויצר מ”הארץ”, למשל, התפלמסו איתו, כדי להזכיר רק כמה מתפלמסים עם הקו החדש של רבין ב-1975. עוד לפני כן, משגרירותו בוואשינגטון, הצליח להזיז את ממשלת גולדה. רבים אז לא הבינו אותו (די לקרוא את הוויכוחים בעת ההפצצות בעומק מצריים, הפצצות שהוא התפאר בהן, למרות בית ספר על תלמידיו הטבוחים, בית החרושת לפלדה על פועליו המתים). “אני מחזיק בדעתי כי ההפצצות היו גם לרוחה של ארה”ב והן חוללו מפנה רב ערך במציאות המזרח-תיכונית, לטובתנו ולטובת ארה”ב – אלא אין לצפות כי האמריקאים יודו בכך” (“פנקס שירות, ע”מ 289). ובמקום אחר: “ישראל איכזבה את ארה”ב. לא היתה לה תשובה למלחמת ההתשה […] ככל שהמלחמה התמשכה – גדל הכרסום במעמדה של ארה”ב במזרח-התיכון – גילתה ארה”ב יותר נכונות להשיג הסכם [כולל] עם בריה”מ” (שם, ע”מ 248). והוא ניצח. בעזרת קיסינג’ר.

חסר לנו מתי פלד. מה היה כותב הוא על רבין אחרי הרצח? חסר אהרון יריב, שסולק בידי רבין מצוות המו”מ עם קיסינג’ר ב-1975 – דווקא הוא מכל שרי הממשלה – ציון הדרך הבולט ביותר למהלך החדש (מדוע ציון דרך? משום שאהרן יריב ניהל משא ומתן ישיר עם המצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים והיה זה קיסינג’ר שהפסיק את המו”מ בטלפון לגולדה: שוחחתי עם יריב על העניין הזה בשנים שהיה באוניברסיטת תל אביב). האם היה המעבר למהלך החדש – היום כבר בן 20 שנה – “טוב ליהודים”, טוב לבני אדם באיזור הזה? אני איני חושב כך, אבל עם מנצחים אין מתווכחים, ורבין ניצח. התמוטטות הגוש הקומוניסטי שיכנעה אותו, כנראה, ללכת להסדר עם מה שנשאר מאש”ף, משום שכל עולמו האסטרטגי היה בנוי על התנהגות של מדינה קטנה הנמצאת בעימות, בצל מעצמה, הנמצאת גם היא בעימות, מתוך ידיעה שתמיכתה היא תמיד “תמיכה זמנית”. במלים אחרות: איך לרתום את העימות “שלנו” לעימות “שלהם”. לכן תמך במלחמת לבנון ואחר כך שינה את דעתו, כשהבין כי האמריקאים הסתבכו ו”חתכו את ההפסדים” (תרגום של רבין עצמו למונח שלמד בארה”ב). פעם עוד אכתוב על רבין האסטרטג, לא עכשיו.

יכולתי גם לתת את הדעת לדלות הלשון של הסופרים הללו, משתתפי האלבום. מה כבר יש להם לעשות בעומדם מול הנורא, מות מנהיג? מדוע אינם יכולים להסביר משהו מהנורא? מדוע הם מתעקשים להישאר בנשגב הזעיר כל כך של “שירה בציבור”. רק משום שאיש מהם לא טרח לקרוא משהו בטרם ישב לכתוב? (להוציא את אדמיאל קוסמן). ואולי משום שלימדו את ידיהם תמיד “גובה עיניים” שאין לו דבר עם הזוועה המחלחלת באמת בחיים, לא ב”נפש”, לא ב”טבע האדם”, אלא בחלל “שלנו”, שכל כך הרבה מהם התגייסו להגן על שלמותו בשם ה”שפיות”. הנה העיקר (אולי): הביטוי הזה “המחנה השפוי” מגדיר מהר מדי מהו המחנה “הלא שפוי”. האם המתנחלים, כולם, הם המחנה הלא שפוי? לא, לא. רק הכהניסטים, אוהדי גולדשטיין. כמה מהר הם מוכנים להעליב את הלא-שפויים, כאשר משווים אותם לכהניסטים ה”לא שפויים”. אבל ככה נבנה הפנים והחוץ. מיד, ובכל פעם מחדש. חלילה, משהו ברקמה העדינה הקרויה “אחדות” יתפרק, חלילה הוויכוח הפוליטי יחרוג אל מחוץ למסגרותיו המקובלות. וכך הדימוי של שפוי מול לא שפוי, חוץ מזה שהוא מעליב את האנשים הלא שפויים באמת, הרי רובם אינם רוצחים ואינם ששים לשמוע על רצח, מסייע שוב להגדיר את המקום שאיננו “אנחנו”. וכך, הטבח במערת המכפלה ואחריו רצח רבין רק הגבירו את “תחושת האחדות”. לא זו בלבד שלא פירקו התנחלויות, לא זו בלבד שלא פינו מתנחלים, אלא אף צירפו מיד לצוות הפופוליטיקה, סמל החלאה התקשורתית, את איש ארגון הטרור, אחד בשם סגל, דווקא אחרי הרצח. אין זו תעלומה גדולה מדי. די לקרוא את דירקהיים (“כללי המתודה הסוציולוגית”, 1895) כדי להבין את הפונקציה של הפשע: הגברת הלכידות והבהרת הגבולות.

מה עשיתי בזמן הכאב והזעם על הרצח? שקעתי בתוך ספרים: קודם “יוליוס קיסר”, אחר “הפסיכולוגיה של ההמונים” מאת פרויד (שם נתפס המנהיג כמפתח להבנה של הסובייקט האנושי, לא בתור “פסיכולוגיה חברתית”, אלא משום ש”בראשית היה הכלל ואחר כך היה הפרט”, פרט חסר), ואחר כך, כשהכל התרוקן מפני ה”אז מה” הלכתי שוב אצל עגנון. האם קראתי את “תמול שלשום” רק משום שגיבורו יצחק מת מנשיכת כלב שהוא עצמו “המציא”? אולי. אבל הכלב הזה, פוסט מודרני, זר לספרות העברית, ועוד יותר זר לביקורת, וגם זר ברומן היפה הזה, ובלתי ניתן לתפיסה מלאה. אשר על כן, טרח קורצוויל (עניין אחרון שקראתי, כמעט, לפני שכתבתי את הרשימה הזאת) ופירשו “לגמרי” והפכוֹ לחלק קוהרנטי של הסיפור, כי זו דרכם של מבקרים (מן הסוג הישן?) להפוך הכל לטקסט מפורש לגמרי. פירוש יפה העניק קורצוייל לכלב. פירוש מעולה. אבל את הממד הפוסט מודרני של הכלב בלק, הוא מחליק, קורא לו “סאטירה” ופוטר את עצמו מדיון בו (אלא שהסאטירה כאן היא מסמן שאין לו מסומן קבוע, והמסמן שאין לו מסומן קבוע הוא חלק מהרגזת “העולם” מרבצו אצל עגנון).

ובינתיים בעודי מתמוגג מהעולמות הלא מתחברים, מהסינתזה הבלתי אפשרית אצל עגנון, מן ההבנה העמוקה שאי אפשר לסנתז הכל, עבר פסטיבל רבין משלב הקיטש (שהחל בנאומו של איתן הבר?) לשלב הציניות. קודם יוסי ביילין: “הימין יצר עובדות מוגמרות בתחום ההתנחלויות, ואנו יצרנו עובדות מוגמרות בתחום השלום. הסימטריה הזאת מקילה על ההידברות. השמאל אומר: המאסה של ההתנחלויות שנוצרה היא לא דבר שאפשר להתעלם ממנו בהסדר הקבע, והימין אומר, מה שהוחלט אינו לפי רוחי, אבל הוא מתבצע בשטח, בין אם אני מאושר מכך ובין אם לא” (“הארץ”, 15.11.95). אחר כך התפרסם מאמרו המביך של א. ב. יהושע במוסף השבועי של “הארץ” על השלום (עם הדתיים) בגלל “הטקסטים שלהם” (בתוספת השנאה הרגילה של יהושע למזרח והניסיון ללכד את כולנו באיזו ורסיה שחוקה של קידמה קולוניאלית: ביג דיל, להתחנף לעם ישראל בשם הקידמה “שלנו”, מול הפיגור “שלהם”).

ובקיצור, רבין נרצח על ידי אוניברסיטת בר אילן ולפיכך הצטרכנו להשלים מיד עם גוש אמונים כדי להגן על מורשת חז”ל. והדיאלקטיקה לא נגמרה, כי אז זכינו להופעה של הסופרת והפובליציסטית גייל הראבן בטלויזיה: תשובת העלומים לדוד יהושע. שוב, כמו אצל “ההיפך הגמור” ממנה, חזר לו הצורך להפריד, בדיוק מתוך אותה תשוקה להומוגניות: זה מבקש לנכּס וזו מבקשת “להיפרד”. חילוניות עלובה: “התרבות המערבית קוסמת יותר, ו/או לכן התרבות היהודית אינה שלנו ולכן איננה מענייננו”. אני מקצר: הגברת אמרה בטלוויזיה שדוסטויבסקי קרוב לה יותר ממישהו יהודי (חז”ל? רש”י? לברר). דוסטוייבסקי היה דתי, והיא כמובן לא הבינה את זה. היא גם אמרה שחנוך לוין קרוב לה מ… (לברר ממי?) ושהוא כל כך ישראלי ומספיק בשבילה בלי היהדות או משהו כזה. אבל איך בכלל אפשר להבין את הייאוש שממנו בוקע “הילד חולם” בלי לחיות את התקווה שלו: “ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום”. ואיך אפשר לתרגם את דוסטויבסקי בלי העברית לדורותיה? (לברר אולי הנ”ל קראה את דוסטוייבסקי ברוסית).

במקום לכתוב מאמר, לקחתי את ספרו של לוינס, שאך זה יצא בעברית, ובספר נאמר: “אם אתה הופך את האחר לנושא, אין אתה ביחס בלתי-אמצעי עמו; אם אתה מתבונן בו באותה צורה שאתה מתבונן בחפץ כלשהו, אין אתה ביחס בלתי אמצעי עמו; גם אם אתה מעביר אליו פיסת ידיעה, אין אתה ביחס בלתי אמצעי עימו” (“אתיקה והאינסופי”, ע”מ 53-4). ואחר כך: “הצד המרשים של האהבה הוא שניוּת של הוויוֹת שלא ניתן לגבור עליה; הווה אומר, זהו יחס עם מה שהוא חומק תדיר. […] ביחס האהבה, האחר בתור אחר אינו בבחינת אובייקט הנעשה לשלנו או לאנחנו, אלא אדרבא, הולך ונסוג אל תוך מסתורו” (ע”מ 58). זה כל העניין: התבונן בחגיגת רבין וראה, כאילו אין דרך אל התרבות, אלא באמצעות האחדה. כאילו לריבוי שאי אפשר להביאו לידי אחד, אין קיום. התחלתי ברבין וגמרתי בלוינס.

לפני חמש שנים, בגלריה בוגרשוב ניסה מישהו לקשור קשר מסובך בין פוקו, לדרידה, ללאקאן, להיידגר. ובמקום לקשור הכל (לפי שאי אפשר לעשות זאת בלי להסתבך בסתירות קשות) בחר לשאול מדוע אין מכירים בארץ את לוינס (למרות שהוא יהודי, למרות שהוא פרו-ישראלי, למרות שתהילתו חוצה אוקינוס). תשובתו נגעה במצב האינטלקטואלי של הפילוסופים הישראלים. כיוון שרציתי לעסוק כאן בסופרי השמאל הציוני, אני יכול לצטט משפט אחד של לוינס, כדי לסיים ולומר שעכשיו אני מבין את ההסבר מאז: “אין האחרוּת והשניוּת נעלמות ביחס האהבה, בניגוד מובהק לַידיעה, שהיא לא רק בחזקת דיכוי של האחרוּת אלא גם מעלה על נס, לפי ‘הדעת המוחלטת’ נוסח הגל, את ‘הזהות של הזהה עם הבלתי זהה'” (ע”מ 58). ודאי שיהודי מליטא, שלמד בגרמניה וכתב בצרפת יכול היה לכתוב את זה. ודאי לי שיהודי מאלג’יריה, שלמד בצרפת, יכול היה להתרגש מזה (אני מתכוון לדרידה). אבל האם ההיות (ה”ישראלי”), זה המתפלש תמיד ב”זהות”, ההיות הזה, שהוא תמיד מעין ידיעה של ההיות (ריאליזם, נרקיסיזם), ידיעה שהיא “האחר דומה לי = מוכרח לדמות לי, או מוטב שלא יהיה כלל”, האם אין הוא בגדר הכחשה של עוד הוויות, ים של הוויות, ומין צורך לתעל, לנקז, לרכז, למקד? האם הצורך הזה אינו לב-ליבו של העיסוק הפובליציסטי של סופרינו מהפי-סי הציוני?

אני כמובן נגד רצח רבין ובעד שלום ובעד מדינה פלשתינית. הלכתי לכיכר יותר מלילה אחד וגם עמדתי ברח’ רב אשי יותר מפעם אחת וזכותי גם לחשוב שהסכם אוסלו הוא אחד ההסכמים היחידים במאה העשרים שבהם תורגמה מפלה צבאית לניצחון מדיני. ולחשוב לעצמי שבסופו של דבר אין לי מושג למה כאב לי כל כך לראות את רבין על הבמה שוב ושוב, שר את שיר השלום, למה נצמדתי שוב ושוב לטלוויזיה. ולשאול את קוראי אם הם באמת מאמינים שהסכמי אוסלו הפסיקו את תהליך הקולוניזציה של השטחים, כן בחירות, לא בחירות. די לי שאני שומע את סגנונו השחצני של ליבאי (שלא לדבר על סגנונו של אהוד ברק) כשהוא מדבר אל הפלשתינאים כדי לדעת כמה מוקדם חוגגים הנרקיסים בביצה.

אוקטובר 1997

הערות:
(*) אבא אבן: “אין אני מבין מדוע יש לנו יחס טראומתי לז’נווה. אני יכול מדוע קיסינג’ר אינו רוצה בז’נווה. הוא רואה סיכוי להישג בלעדי אמריקאי על ידי מגע עם הערבים בלי שיתוף הסובייטים. […] ז’נווה אינה טובה בשביל כך. אבל מבחינה ישראלית, לא הייתי שלם עם ההתנגדות לז’נווה”. (“דבר”, 14.7.75). וארבעה חודשים לפני כן: “אם מציעים פלשתינה לצד ישראל, תשובתנו צריכה להיות חיובית […] לא אנחנו צריכים להחליט מי מייצג את הפלשתינאים” (ראיון לרדיו הצרפתי, 17.3.75).