(עם עלות האור על הבימה, מתגלית נחמה כשהיא לבושה בחלוק, הלומת שינה, יחפה. נכנסה כדי לשפות מים בשביל תה. אחר כך היא מוצאת את הגיטרה ופורטת את האקורדים של “שחקי שחקי” תוך ניסיון להתקדם מעבר למה שידעה בתחילת ההצגה. היא מתבוננת החוצה, כדי לעקוב אחרי ההכנות, ואז היא שומעת שיעול או כחכוח, ומגלה את מה שהקהל גילה עוד קודם לכן אסיר פלסטיני כבול וחבוש, על כיסא בצד הבימה. היא נבהלת, מפסיקה לנגן, קמה ממקומה, מוזגת לעצמה תה. פער הזמנים בין גילוי הקהל לגילוייה שלה – חשוב. במקביל לסצינה זו מתרחשת בחוץ, למן הסצינה הקודמת, גם סצינה חיצונית, שאיננה נראית אבל נשמעת יציאה למצוד, פעולה שגרתית של שימוש בחומר מודיעיני כדי לחסל תאי התנגדות. צופינו הגרמנים, הצרפתים והאנגלים מכירים את המינוח.)

פסקול לסצינה האחרונה
(הפסקול למסדר היציאה לפעולה הוא אחד משני האפילוגים להצגה. האפילוג המוצג חייב להיות חזק יותר מזה הנשמע רקע, הלא הוא האפילוג האחר, הנפוץ בוודאי יותר. אפריים הנעדר מן הבימה אכן איננו. אפריים הנשמע מחוץ לבמה אולי ישנו, אולי איננו. בלאו הכי, על הבמה נמצאות רק נפשות פועלות והוא איננו נפש וּודאי שאיננו נפש פועלת. חלק מקבוצת הפקודות לא חייבת להינתן על ידי אפריים. אפשר בהחלט לשמוע רגליים רצות, דריכת רובים, כלי רכב רועשים, וכמה מפקדים קוראים להזיז את הרגליים, את התחת ואת הציוד. “פלוגה א’ להסתדר ליד השער”, “פלוגה ב’ אתם חושבים שזו מסיבת פורים?”, וכו’. כל הטקסט נשמע מחוץ לבמה ואיננו, בשום אופן, המלצה להעמדה בימתית).

גדליה
איפה מחלקה 3?

מפקד 1
הלכו לחתום על זכויות עולה

גדליה
מה?

מפקד 2
(צוחק) עולים חדשים. מה אתה מתרגש, רצית עולים חדשים, בבקשה עולים חדשים. אתה הרי יודע כמה זמן לוקח להם להביא איתם את הנשק, את האלות, ואת המצלמות (צחוק של שניים שלושה חיילים מסביב)

גדליה
איפה אפריים?

מפקד 1
תכף יבוא. הוא הלך להביא את המודיע

גדליה (בתרעומת) כמה מודיעים צריך?

מפקד 2
כל העולים החדשים, להסתדר מיד

מפקד 3
מחלקה 3 הקשב! עמוד חופשי, הקשב! עמוד חופשי, מחלקה!

מפקד 2
קורא בשם שלו, אומר כן המפקד, מראה לי את הרובה, את האלה, את הקסדה וסותם את הפה שלו. ברור? איזנשטיין!

קול
כן מפקד!

מפקד 2
איינשטיין

קול
כן המפקד!

מפקד 2
באבל

קול
כן מפקד!

מפקד 2
ביאליק

קול
כן המפקד!

מפקד 2
איפה האלה שלך?

קול
שכחתי

מפקד 2
לך תביא אותה, אידיוט! (רעש רגליים רצות) בנימין ואלטר!

קול
יא וול! (צחוקים)

מפקד 2
אל תענה לי בגרמנית

קול
(רפוי) כן המפקד!

מפקד 2
ברוך

קול
כן המפקד!

מפקד 2
אריה ברונשטיין

קול
כן מפקד!

מפקד 2
איפה האלה שלך?

קול
על רצפה

מפקד 2
אז תחזיק אותה ביד. אתה מתבייש בה? (אין תשובה) אתה מתבייש בה, שאלתי אותך?

קול
לא

מפקד 2
אז תחזיק אותה ביד בגאווה. כן? יפה. גינזברג!

קול
כן המפקד

מפקד 2
היינה

קול
כן המפקד

מפקד 2
מאהלר

קול
כן המפקד

מפקד 2
מודליאני

קול
כן המפקד

מפקד 2
מרקס

קול
הוא יצא הביתה, המפקד!

מפקד 2
תמיד יש איתו בעיות. מ”כים, לברר מה עם הדוס הזה. פרויד!

קול
כן המפקד

מפקד 2
פרוסט

קול
כן המפקד

מפקד 2
צימרמן

קול
זימרמן, המפקד

מפקד 2
זימרמן

קול
כן המפקד

מפקד 2

קפקא

קול
כן המפקד

מפקד 2
שאגאל

קול
כן המפקד

מפקד 2
איפה הרובה שלך? ורימוני גז איפה? למ”כ תדאג שיהיו לו לפחות שלושה רימונים, כן? ברונו שולץ!

קול כן המפקד!

מפקד 2
איפה שמעתי עליך? לא חשוב. מישהו כתב עליך ספר ארוך? לא חשוב. כולם כאן? שימו לב. תכף יבוא אפריים ויגיד לכם כמה דברים. (רעש)

מפקד 3
כל הכוח, הקשב! עמוד חופשי! הקשב! עמוד חופשי! כל הכוח יעבור לדום, עמוד דום!

אפריים
חופשי! שימו לב, בעוד שעה קלה אנחנו מתחילים את המצוד הכי גדול והכי נקי שעשינו אי פעם. מהומות לא מתחילות סתם. כבר הסברתי למפקדים שלכם, שהסבירו לכם. המכה של הלילה תעשה לכם שקט להרבה זמן, אבל לא לתמיד. יש מישהו שיש לו בעיות עם הפעולה הזאת? אף אחד? יפה. כי אני לא רוצה לשמוע שום יללות, אחר כך. זה מה שעם ישראל מחכה מאתנו ואנחנו נעשה את זה עם כל הכבוד והניקיון שעם ישראל עושה את המשימות שלו בהיסטוריה. כן זה נשמע טוב. (צחקוקים של חיילים) היום ישתתפו איתנו במצוד גם העולים החדשים ואני מבקש לתת להם צ’אנס. אחרי המצוד הזה לא יהיה הבדלים רבים בינינו לבינם. אני רוצה להגיד לכם שאני מאוד מתרגש מההשתתפות שלכם. כל אחד מאתנו, כמו כל אחד מכם, יכול היה להיות משהו אחר, נניח מיליונר באמריקה. אבל אנחנו חיים כאן וזה מה שעושה אותנו חיילים לכל החיים. מ”כים של כל הכוח, תבדקו חגורים, אלות, רובים, רימוני גז מדמיע. כן? אני לא רוצה שום ברוך. (מנועי הג’יפים מתגברים ) כן עוד דבר. שימו לב, אני עוד לא שיחררתי אתכם, טוהר הנשק הוא הדבר הכי חשוב שיש לנו. בלי טוהר הנשק אנחנו לא מה שאנחנו רוצים להיות, אז אני עומד על כך, שלא תרביצו אם לא צריך להרביץ. ברור? קדימה לעבודה.

(כאן מתחילה סצינת הסיום)

נחמה
את לא ראית כלום, נחמה (לוגמת ומבחוץ נמשך הנאום של אפריים) כלום. חלומות רעים לא מפחידים אותך. (שהות. פונה לאסיר) אני מפריעה לך? לא. כי אם אני מפריעה לך, אני יכולה ללכת (שהות. הנאום של אפריים נמשך בחוץ) לא הצלחתי להירדם. כמו זקנה. אני חושבת שאתה לא תמצא עוד ארץ בעולם, שבה כל כך הרבה צעירים לוקחים כדורי שינה או הרגעה. ואתה בטח חושב לעצמך שאנחנו מאושרים? איפה? (שהות. שינוי) מאז שדבורק’ה באה, האשה של אפריים, המושל, אל חאכים אלאסכרי, אני לא יכולה לישון. אבל מה אתה מבין בדברים האלה? סליחה. לא התכוונתי לפגוע בך. לא. אתה מבין בטח בדברים אחרים יותר ממני. אולי בפוליטיקה. אני לא מבינה כלום בפוליטיקה. אפריים אומר, שאי אפשר להיות בן אדם מוסרי בלי להבין בפוליטיקה. אתה מדבר בכלל עברית? לא מגיב היא באה לבקש – מה לבקש? להתחנן, שיסכים לה שהיא תלד את הילד שיש לה בבטן, ממנו. בהתחלה התפללתי שלא יתרכך, שלא יסכים, שיסרב. ועכשיו? אני לא יכולה לחשוב על זה ככה. פתאום אני רואה אותה כאן, איתנו, אשה… בן אדם… ואני רואה את התחת שלה רך כבר. ואני מסתכלת לכיוון הפיפי שלה בזהירות וחושבת בזהירות וחושבת לי שזה ייפער נגד רצונה, אצל הגינקולוג, כמו לוע של חיה נדרסת. ואני לא יכולה להסכים. אני מוכנה לעזור לה. אבל היא בטח לא תסכים. היא בטח שונאת אותי. אבל כאב זה כאב. לא? מה אתה חושב? (שהות) אתה רוצה קפה? (לא מגיב. ספק ישן, ספק מעולף, ספק בוהה בה) אפילו לא שאלתי אותך קודם. כמה שלפעמים אני לא מתחשבת. (ממשיכה בלהג) אהבה זה לא הכל. לא, זה לא מה שהתכוונתי להגיד (שהות) מה אתה בכלל עושה כאן? אפריים בטח הביא אותך, כדי שלא תסבול את הסירחון בתאים. אני יודעת כמה הרבה הוא עושה בשבילכם. אני יודעת. בעצם אסור לי להיות כאן. (מדליקה לו סיגריה ונותנת לו. הוא מעשן עם הכפות באזיקים. היא לא שמה לב לכך.) קח! קח! טוב? (אינו מגיב) טוב? אתה רואה? אתה רואה? חינוך הומאני של אפריים. אתה יודע לנגן על גיטרה? קח קח. (נותנת לו את הגיטרה) אתה יכול לנגן מה שאתה רוצה. מדינה דמוקרטית קח! קח! (מצחקקת באירוניה. מבחינה באזיקים) אוי! אתה כבול ואני מרצה לך כל הזמן. למה השאירו אותך כאן כבול? אני יושבת ומדברת אתך ואתה כבול. איפה המפתח? (מתחילה לחפש את המפתח במקומות המיועדים) אתה הרי לא תהרוג אותי. נכון? (מצחקקת, תוך כדי החיפוש) אני אף פעם לא ראיתי מת בחיים שלי. אף פעם. רק פה את ההרוגים דרך החלון, לפעמים. אבל זה לא נחשב, כי לא ניגשתי ממש. (מוצאת את המפתח) מצאתי. (עכשיו היא מהססת. בחוץ כבר הכל דומם. פתאום היא מפחדת לעשות את המעשה) אבל אני לא בטוחה שמותר לי. (שהות) רק ננער טוב-טוב את הידיים וניתן לדם לזרום טוב טוב ואחר כך נחזור לאזיקים. טוב? אתה מדבר עברית? (מבחוץ דפיקה בדלת. היא נרתעת)

גדליה
(מבחוץ) אפריים?

נחמה
זו רק אני, גדליה… שוב לא הצלחתי להירדם. אתה יכול ללכת

גדליה
(מבחוץ) אפריים לא אתך?

נחמה
לא.

גדליה
(נכנס. נבוך למראה נחמה בפיג’מה) אז הוא הסכים לצאת בסוף מהחדר?

נחמה
(מושכת בכתפיה. מבוכה) גדליה, אתה לא מתכוון להישאר כאן? זאת אומרת, אני לא לבושה (גדליה מחפש משהו) מה אתה מחפש?

גדליה
(מתיישב, לא בחוצפה) את המפתחות של המכונית. (מביט בה, כשהיא עומדת ומסתירה את שדיה) תגידי, את ואפריים, זה עוד נמשך?

נחמה
(משפילה את קולה) אני לא יודעת

גדליה
(מבין) את עוד אוהבת אותו?

נחמה
כן. (שהות) לא. (שהות) אני לא יודעת

גדליה
(לרגע מתרשע) אם את שואלת אותי, הוא גמור, אפריים. (שינוי. שקט שקט מביט בה) הכי חשוב בחיים זה המשפחה, נחמה. אם לא בונים משפחה, מולידים ילדים, לוקחים אותם לטייל בסוף השבוע, הולכים לקניות עם האשה, פעם נברשת, פעם ספה, פעם מחליפים את הצבע בבית, אם לא כל זה, הולכים החיים לעזאזל. כשאני בא הביתה, אפילו פעם בשבוע, אני לא מדליק את האור. אני נכנס בחושך ויודע אפילו לפי הנשימות איפה ישן כל אחד. זה אהבה. את מבינה? לא, את לא מבינה. אבל את עוד צעירה כל כך. (חושב לרגע, מחייך לעצמו בדמותו את האידיליה הנפלאה של ביתו הנושם) כשאני רואה אותך בפיג’מה, אני נזכר בבנות שלי. (שינוי גדול, אחרי שהבחין באסיר על הכיסא) מה הוא עושה כאן? את השתגעת? הוא היה הורג אותך.

נחמה
מי זה?

גדליה
(נזכר פתאום) אני יודע מי זה… ואפריים השאיר אותו ונסע. אני רציתי לשחרר אותו עוד בצהרים והוא ביקש שאעביר לו אותו. הומניסט גדול החבר שלך אפריים. שיתבייש. את רואה? בכלל, צריך היה לשחרר אותו. ראה שהוא סטודנט והחליט לשוחח איתו. איך רוצים שאנשים יקומו בבוקר לעבוד, אם מחזיקים אותם כל הלילה במאסר, ועוד בישיבה? בושה, בוא, יא חביבי (מלטף אותו) רחמנות עליו. הגב בטח נשבר לו (האסיר משתעל. גדליה מדליק לו סיגריה, ועוזר לו לעשן אותה, בגלל האזיקים הוא צריך לעזרה) איפה המפתח? (מחפש במקום המיועד. לא מוצא. מפסיק. נחמה לא זעה) אני אקח אותו עכשיו למעצר. תני לו קצת קפה. אולי יש קצת ביסקוויטים? הרי עד מחר בבוקר, הוא ימות ברעב

נחמה
אבל למה למעצר, אם הוא יכול ללכת הביתה?

גדליה
(חושב, מתלבט, משהה את תשובתו, כמעט נעתר בתנועותיו) לא. אם אני אשחרר אותו עכשיו, בזמן העוצר ירימו אותו עוד פעם

נחמה
ואם ישכחו אותו כאן מחר? גדליה, תהיה טוב, תביא אותו עכשיו הביתה

גדליה
לא צריך להגזים. אחרי הכל זה… לא משנה… אני לא מבין את אפריים. קודם הוא מחפש מודיעים ואחר כך הוא מעניש את מי שמוסר לו משהו?

נחמה
גדליה, אני אלווה אותו הביתה. תאר לך איך ישמחו כל בני המשפחה שלו, אחותו תבכה מרוב אושר. גדליה… והתדמית שלנו… יאהבו אותנו

גדליה
(מחייך במרירות) את יודעת כמה עוצרים הלילה? מה זה כבר ישנה? לא. לא. את לא יוצאת עכשיו החוצה (מנסה להקים את האסיר)

נחמה
אז לפחות תשאיר אותו כאן, כבול. פיצוי על זה ששכחו אותו. אני אשאר לשמור עליו. אני אשכב כאן על המטה הזאת (מצביעה על מיטת השדה)

גדליה
כולכם השתגעתם כאן? ה? את תישני עם זה בחדר אחד? (מביט בנחמה שהולכת להשתרע על המזרן להדגמת השינה הבטוחה שלה. שינוי אצלו) אילו חשבתי שאפריים לא המציא גם את זה, הייתי זורק אותך לכל הרוחות (שינוי) אבל מה אכפת לי, שיעוף בגלל זה לפחות. (שינוי) את בטוחה שאת רוצה להישאר כאן? (שינוי) נו טוב, אבל שלא תשחררי אותו מהאזיקים (מושך בכתפיו. מסובב אצבע ליד רקתו. יוצא. היא קמה. מתיישבת ליד האסיר)

(חושך)