(ספוט מגלה את אפריים, המדבר אל מאזין, שגבו אל הקהל. עיתונאי, או מאזינה, או חוקר, או אהובה. מדי פעם חולפים צללים על פני התקרה. לקראת סוף התמונה תחל הפעילות המבצעית בפסקול, ואז ייראה אפריים כאדם חדש)

אפריים
בקשר לשאלה האחרונה. מה עשיתי? אין לי תשובה. היה לי חבר שהתאבד בחו”ל. הוא לא השאיר שום עדות. שבוע אחרי שמת קיבלו כמה בני אדם מכתבים, שכתב להם לפני מותו. בכולם היה הסבר איך להגיע לגוויה, במקום שבו בחר למות עוד קודם. התכנסו כל הנמענים. חיברו מכתב למכתב. טילפנו לאיזה חבר מעבר לים והוא הזמין משטרה ובאמת עוד באותו לילה מצאו אותו עירום, כחול, נפוח, מסריח בתוך העלים. ביער שליד העיר שמבית הדואר שלה שלח את כל המכתבים. הישוו את כל המכתבים המטופשים הללו (בחוץ מתחיל רעש המנועים לקראת המצוד הגדול. לאט לאט מתחיל רעש אנושי של פקודות) לאט לאט התחבר הכל לסיפור אחד גדול. אבל שום דבר לא יכול להתחוור ככה. אם יתכנסו כל הגברים ששוכבים עם אותה אשה נשואה וידברו עליה ויסבירו אותה – יבינו? (נרגש לרגע קל. הטלפון מצלצל. הוא לא עונה. לרגע מתלבט, אבל לא עונה) מכתב אחד היה מחאה פוליטית. התאבד, כך אמר, רק בגלל המצב הפוליטי. מכתב שני עסק בקשיי הפרנסה שלו. אף מלה לא על פוליטיקה. מכתב שלישי דיבר על איזו פרשיה מינית מוזרה. מכתב רביעי הטיל על גרושתו את כל האחריות. אף מלה לא על הסיבות האחרות, שהיו במכתבים האחרים. בשביל מה היו צריכים לחבר את המכתבים? (פאוזה. הרמקול קורא בשמו “סגן אלוף אפריים, סגן אלוף אפריים, טלפון”) מישהו אמר “קדיש”. שם. עוד באותו לילה, אחרי שהחבר ההוא מחו”ל צילצל וסיפר על הגווייה ביער. היה איזה טלפון. בעלה של הגרושה טילפן. אולי היא טילפנה אליו. הילד היה מצונן והיא שכחה לתת לו אטרקס לפני השינה. אני לא מצליח להסביר את עצמי. איך אפשר להיות חד משמעי ולהישאר רב משמעי? בחיים, לא באמנות. אני נשאר כאן. לבד. נוח לי. מין התאבדות ביער. בלי אומץ לעשות את זה ככה. (קם) הצנחנים הגיעו וצריך לפזר אותם לקראת המבצע. העוד מחייך לו שם דודו? כן כן. (מרים את הטלפון) הלו? תני לי גדליה. (ממתין) הלו, גדליה. נעשה את זה אחרי ההלוויה. ותטיל מעכשיו כבר עוצר. בעדינות. (למאזין/מאזינה) אני נשאר בצבא. למה? ככה

(חושך)