גדליה
(נשמעת דפיקה על הדלת. גדליה מדבר מבחוץ) אפריים? … אפריים?

(האור עולה אט אט. שני ספוטים מאירים בנפרד את דבורק’ה ואת אפריים. היא אוספת בגדים ומקפלת אותם לתוך מזוודה, מקפלת ואורזת אותם לתוך מזוודה, מקפלת ואורזת. דימוי ברור של אשה עוזבת בית, למרות שהמקום מצוי בפירוש בחדר המושל)

גדליה
(מבחוץ) אפריים? תשמע, הביאו את הסטודנט ההוא, כמו שביקשת. הוא בחקירה. אם תרצה, תוכל לקבל אותו אחר כך. בעצם, אני אעביר אליך אותו, כשיגמרו (האור עלה)

(כשמתחיל המונולוג של דבורק’ה, נשמעת מבחוץ חקירה בערבית, שאלות ותשובות. פעמים בהרמת קול, פעמים בשקט, כמעט במלמול, פעמים דפיקה על השולחן מתלווית לשאלות, לפעמים צווחת פחד או כאב. מדי פעם מפסיקה דבורק’ה על מנת להקשיב, אבל אין היא מגיבה וגם אין הכרעה ברורה אם הדברים מתרחשים בקונטקסט הבימתי הזה.)

דבורק’ה
הידיים שלי כבדות. אני אורזת, כאילו כישפו אותי. (פאוזה קלה. שינוי) אילו ראה מישהו את התמונה הזאת, היה אומר למה הוא לא אומר לה מלה אחת, שלא תצא נגד רצונה, הרי היא מחכה רק למלה אחת. פאוזה רק אני יודעת כמה אתה פסיבי. השנים עוברות והבשר מתרכך, נחמץ, ואני אהיה אשמה יחידה באסוני, בערירותי. (אינה מרימה את קולה; מתרגשת בשקט) לא נעלבתי מהחיילת המטומטמת הזאת ומהיחס האבירי שלה אלי. ולא נעלבתי מהחייל שאמר, כשעברתי’ “הנה המחליפה של נחמה”, ולא נעלבתי מהשכיבה המאובנת הזאת במיטה’ כמו דובי צעצוע שנשכח מזמן. (משנה טון) שכחת אפילו ללטף בהיסח הדעת, מתוך התעלמות. אני כל כך צעירה’ והגוף שלי כל כך חזק’ והשכל שלי כל כך רענן. אני חייבת להיעלב מדברים כאלה. אסור לי לא להיעלב. אסור לי להידבק מהריקבון שלך, מהייאוש הזה, הגברי, הנובל. (פאוזה ארוכה) הבטיחו לכם כל כך הרבה, אבל אתם כל כך חלשים, והפרישה שלכם מהמעשים כל כך רועשת וכל כך עלובה. (פאוזה, שינוי) אבל אני לא מאשימה, אני לא מאשימה אף אחד, אני מאשימה רק את עצמי. אני אורזת ואני רואה את עצמי אורזת. אני הולכת ואני רואה את עצמי הולכת, כמו שאתה רואה אותי. אני האשמה היחידה באסוני. אתה האשם היחידי באסונך. למדתי לביים את הליכתי, כאילו אתה מסתכל עלי כתפיים שמוטות בעיניו, כתפיים זקופות בעיניו (פאוזה ארוכה יותר) בוא ניסע מכאן. בוא נתחיל חיים אמיתיים, מסודרים. בוא לא נוותר. עזוב את הצבא המתועב הזה

(נפסקת החקירה. שקט משתלט על הבמה. האור ממלא את הבימה. עכשיו המקום הוא “בפירוש” חדר המושל. היא ניצבת בחדר, כשמזוודתה הגדולה ארוזה לגמרי, מוכנה לעזוב, זה שם הדימוי עכשיו, כשמתחילה “סצינה דרמטית של ממש”, כמו שאוהבים עיתונאים ואנשי תיאטרון. מדי פעם, במהלך הסצינה הדרמטית, עוברת את החלון אלומת אור. לילה בחוץ. כל העת, כשדיברה, היה נוכח בנפרד, ראה אותה ולא דיבר, אולי לא ראה, אולי רק שמע את קולה. עכשיו, כאמור, הוא מרים את הראש ומהמקום הוא עונה לה בעניין מלאכותי. לסצינה הקצרה הבאה כדאי לתת אופי של מחזה ריאליסטי עברי, כולל זיוף-מה של הדיאלוג. במציאות אין סצינות כאלה)

דבורק’ה
יהיה חורף קשה השנה. דיברו על זה כבר בעיתונים

אפריים
(מרים את ראשו מהמפות) התכוונת לנסוע לחו”ל

דבורק’ה
כן, אם יסתדר בעבודה

אפריים
והחלטת כבר לאן את רוצה לנסוע?

דבורק’ה
לאיטליה, או ליוון. לים התיכון

אפריים
כשהיינו באתונה, נשבעת לנסוע לאמריקה. סוף סוף לאמריקה

דבורק’ה
(צוחקת) אתה זוכר? הכל נראה לי רחוק כל כך הלילה. אני לא רוצה לנסוע לאמריקה. אני – רק לים התיכון. אור, גפנים, תאנה. זיתים

אפריים
(חודר לדבריה)
זיתים ורימונים יש לך גם כאן, מחוץ לחלון

דבורק’ה
לא לא. אין. בכלל אין. קצב איטי של חיים, אני רוצה, חיים עמוקים. לא מהגרים ולא זרים ולא מגרשים ולא מגורשים

אפריים
את יודעת שמתכוונים לחקור אותי. בעניין הנסיעה הזאת לאתונה. סיפרתי לך?

דבורק’ה
לא. לא סיפרת לי

אפריים
אני דווקא משועשע. כמו לצבוט את עצמי או לדקור את החניכיים במחט. אגב, את עיסא הרגו

דבורק’ה
(מזדעזעת) מי?

אפריים
(שווה נפש) הרגו

דוד
(נכנס לבוש כמו חייל מ-48′, כולל כובע הגרב, מכנסי חאקי קצרים וגרבי צמר ארוכות, אולי, או סנדלים. אין דבר כזה בחיים. חיילים במציאות לא מצטטים חיילים ממחזות העבר) “ידעתי שאתם לא ישנים – מכשיר הקשר הפסיק לעבוד. הבטריות מתו. גם המורס לא עונה. נצטרך להיכנע. מוות לפולשים. הם מקיפים אותנו מכל העברים והפייפר היחידי שיש לנו – מקולקל. לך תבנה מדינה.”

אפריים
(מחייך בסבלנות אבהית) מה רצית, דוד בשעה מוקדמת כזאת של בוקר?

דוד
חופשה, דחוף, עוד היום. אני רוצה לצאת הביתה, תכף כשתזרח השמש

אפריים
(מסרב בתנועת ראש גדולה) אתה הרי יודע שביטלתי את כל החופשות

דוד
אני יודע. אז מה? אני לא יכול לסבול את החקירות ואת המכות. נמאס לי, אני מקיא מזה. איך אתה רוצה שאני אשתתף במצוד על בית דפוס? איך אפשר לשמוח על תפיסת בית דפוס? אתה יודע שהדפוס שינה את העולם? (“מנסה שוב”) אתה יודע שההמצאה הזאת שינתה את העולם? (“מנסה שוב”) מי שרודף אחרי בתי דפוס, סופו שישרוף ספרים ומי ששורף ספרים… סופו…

אפריים
אני צריך אותך דווקא בשביל זה. אני רוצה שתישאר בסוף השבוע, אחראי על תאי המעצר. אין לי מישהו אחר שיאמין לעציר, כשהוא רוצה להשתין. (לדבורק’ה) יש לי חלאה אחת, זאת אומרת, יש לי הרבה חלאות, אבל החלאה הזאת, אחראי על המעצר, אביגדור (לדוד) אביגדור, (שוב לדבורק’ה, באופוריה גדלה והולכת) היה מכריח אותם לעשות במכנסיים בעמידה, שלא לדבר על מכות. סתם. (לדבורק’ה) בסוף השבוע הזה יהיו הרבה מעצרים (שוב לדוד) אני צריך אותך. לסיורים אתה לא רוצה ללכת. זה לא הזמן להתווכח איתך, אבל את הג’וב הזה אתה תבצע

דוד
אני? סוהר? אני לא אשחק את הטינופת הזאת שלך, ובשביל מה אתה בכלל צריך לעשות מעצרים? באיזו זכות אתה עוצר אותם?

אפריים
הנה יש לך, בלי הרבה קשקושים, הזדמנות לעשות שימוש באנושיות ההיסטרית שלך. אני מרשה לך אפילו להעביר פתקים והודעות מהעצירים לקרובים שלהם ובחזרה, זה יותר חשוב ממאה הפגנות בתל אביב.

דוד
עזוב אותי מהפגנות. יש לי כרטיסים להופעה בתל אביב, אפריים. להקת Measures Taken בתל אביב, קונצרט יחיד. אני חיכיתי להם כל כך הרבה שנים. אני אהבתי אותם, כשאף אחד במדינה הזאת לא הכיר את הלהקה הזאת, ואפילו גלי צה”ל לא שידרו שיר אחד שלהם. מחרתיים הם חוזרים לניו יורק הרחוקה. אפריים, אתה לא יודע מה זה לחלום על משהו? חלום בן שנים הולך להתגשם ואתה מקלקל לי?

אפריים
(מלא בוז ועייפות) המהפכה, כֶּרוּבִּינוֹ, לא תתחיל מממזרים כמוך. אתה מפונק, ילד, מפונק כמו אמריקאי. שלמה היה יכול להיות מהפכן אמיתי. לא אתה (נמלא תיעוב של ממש) צא הביתה. אתה יכול לנסוע מצידי אפילו עכשיו. נפולת. (החייל יוצא בריקוד החוצה) צא כבר

(עכשיו שוב מתחלף האור. אפריים מתיישב ליד השולחן ובחשכה הכמעט-מלאה מדליק גפרורים כדי להישאר ער. ברקע נראים שניים-שלושה מניחי תפילין, המתפללים בלהט. שחרית. השחר עולה. מעבר לקיר מתחדשת החקירה בלוויית חבטות על השולחן, אלא שעכשיו הקשר של החקירה לסצינה מפוקפק עוד יותר. החוקר שואל שאלה אחת, החוזרת על עצמה (בערבית, כמובן) “מה אתם רוצים?” והנחקר עונה “מדינה עצמאית”. אין חקירות כאלה במציאות, צנזור טיפש)

אפריים
ודאי שאני נשאר כאן. איך אפשר בכלל להיות במקום אחר, שאיננו מרכז. מרכז הכי עמוק. מכאן אני רואה ושומע הכל מזיז, מענג, מפחיד, מעתיר חסד, מכאיב ואני רוצה כל הזמן לחדור, עמוק יותר. (פאוזה. הטלפון מצלצל, אפריים משיב) כן. לא לא. בסדר. תן לו ללכת. (לדבורק’ה) את ואני, דבורק’ה, לא עוד מרכז. חוץ, שוליים. את ואני, זה לא מה שהדבר הזה – את ואני – רצה להיות. את זוכרת (מחייך, לאו דווקא אליה) איך פעם התראינו יום יום? ואם לא התראינו, דיברנו בטלפון. ידענו, כל הזמן, מה כל אחד עושה. מה נשאר מזה? ויתור פָּעוּר בְּגוּף המעשים. מִכְרֶה ריק ועזוב. הסתגרות. רמאויות קטנות. (טלפון מצלצל. הוא עונה לטלפון) לא. אל תשחרר אותו. אני בכלל לא כאן. )טורק, לדבורק’ה) מי החברים שלך, אני אפילו לא יודע ומה את עושה, כשאנחנו לא מתראים. בעל ואשה. הצבעים דהו, האוצר נפרט, ערך הפרוטות אבד. שינוי כל כך רציתי להיות קצין. רציתי מלחמת שחרור. רציתי לעמוד לפנות בוקר על גבעה שרופה ולהביט בכלי הרכב הבוערים. הנה בחלון (לא קם. מהסס לרגע, כאילו מתלבט איך להציג את הסצינה שלו) אפשר לראות את הבחורים. שלנו. שלי, להגיד “עוד לילה עבר על כוחותינו”, ואפשר להגיד “הם שמרו על המדינה הקטנה והחלשה” אבל אפשר להגיד “בבתים שכבו נערים וספרו את צעדי החיילים ברחוב. מתי באים לקחת את אבא?” אני למדתי להוריד את הכותרות מהמשמעויות ולהצמיד אותן מחדש למשמעויות אחרות. אני חייב לפעול. אני יודע רק דבר אחד. אני לא יודע שום דבר אחר. (הטלפון שוב מצלצל. אפריים לא עונה. הטלפון חדל. לעצמו, כאילו בטלפון) הלו? אני לא כאן. לאן הסתלקת, יא דודו? דודו עוד מעט ייתן רשות לקנות חלב. בבת אחת אמלא את הרחוב בבני אדם, ואחר כך ארוקן אותו. (צוחק) את יודעת למה אני אוהב לגמור לנחמה בפה? אני מביט בעיניים שלה, בזמן שהיא מוצצת לי והיא לא מדברת, כמובן. יש לה מעט מאוד אוויר. היא נושמת רק דרך האף. ואני כאילו מטביע אותה ומוציא אותה מחוץ למים, ברגע האחרון, ושוב ושוב. כמו חיה קטנה העיניים שלה מדברות בלי קול, מתחננות, ואז היא מפרפרת ואני אוחז חזק בראש שלה, כמו יונה היא מפרפרת בין כפות ידי. חיה עוּבָּרִית. (פאוזה ארוכה. שוב מצלצל הטלפון. הוא אינו מגיב. הם לא שומעים) אילו יכולתי ללדת. שיוציאו לי מהגוף הסחוט, הכואב, משהו חי ויגידו לי – חסר אונים, ככל שאהיה, בלי כוח, חצי נרקוטי, זה יצא ממך, מזל טוב, מהרחם שלך יצא התינוק הזה (פאוזה) מצידי, תלדי את התינוק שלך. אני אתן לך כסף. תמיד. אני מוכן לחתום על זה. את יודעת? לפעמים אני לבדי בלילה לעקוב אחרי מחלקי עלונים (אין דבר כזה. אין עלוני מחתרת בשטחים הכבושים. רק הפלמ”ח והלח”י חילקו עלונים) כל הלילה חיפושים ומעצרים, ולפנות בוקר, כמו לחמניות ועיתון אצלנו, בורגנים מדושנים, אצלכם, שם, (צוחק לעצמו) ואצלם – עלונים מתחת לדלתות, מתחת לאספלט, מתחת לתַיִל, מתחת למחסומים, מתחת לשרשראות, לזחלמים, לטנקים, רועדת האדמה בְּזָרותהּ לברזל. לבלוב כואב, בשר מזיע, צווח, זב דם, כמו בלידה. כמו בעינוי. חי. חי. ואנחנו? אם ידקרו אותנו? – לא נזוב דם, אם ידגדגו אותנו – לא נצחק, אם ירעילו אותנו – לא נמות. הכל מתפורר. אני הלב? אני רק ציפורן צומחת על גוף מת (פאוזה) ובתוכֵךְ מתנקז נוזל לתוך רחם רוחש חיים (צעדים בחוץ, דפיקות בדלת) אולי באו לקחת אותי? (הדפיקות מתחזקות ואחר כך נחלשות וחדלות דימוי של מעצר באישון לילה) שיעצרו! שיענו! לא נישבר! אני רוצה שאשתי תשתולל בפרוזדור, שילדים יצווחו מפחד, שתשרטי להם את הפנים (הוא מצטט את הסצינה המפורסמת מ-Roma Cita’ Aperta של רוסליני עם אנה מאניאני), וכשייקחו אותי למשאית, תנופפי לי לשלום, תרוצי אחרי המשאית, אפילו אם יירו בך. אני אנקום בהם. אל תדאגי. אני אפצע, אני איפצע, אני אהרוג, אני איהרג. שיכאב לי, שיהיה לי טעם (פאוזה, מתעייף, שפתיו יבשו. היא ניגשת אליו) במקום להגיד לך דבורק’ה, תהיי אחותי. אני לא רוצה לשכב אתך ואני לא יודע למה. תהיי אחותי הגדולה. סליחה. לא, לא זה

דוד
(מבחוץ שוב דופק על הדלת) צ’או אפריים, להתראות דבורה. אני נוסע לקונצרט. תראו כמה שאני חופשי, כמו פרפר

(חושך)