(הסצינה הקודמת מתחלפת, כמו כל הסצינות, באופן אלגנטי לסצינה חדשה. אין במעברים שום הכנה לאירוע חדש, אלא לג’סטה חדשה. חושך על הבמה, גניחות משגל רכות, לא וולגאריות, אבל לאו דווקא ריאליסטיות).

נחמה
(נשמעת מתוך החשיכה) תדבר אלי, אפריים. תדבר אלי. אל תהיה כזה מנוול (ושוב אותן גניחות לא מוגזמות של שני המעורבים, ושוב נחמה מתחננת) תדבר אלי (בהדרגה עולה האור ואפריים לובש בעמידה את מעילו הדובוני. נחמה יושבת על הכיסא שליד המיטה ומתלבשת. היא מתייפחת) למה אתה אף פעם לא מדבר אלי? למה אתה נהנה לשתוק בכוונה. אתה נהנה להשפיל אותי, או מה? למה אתה כמו חיה?

אפריים
(לובש את תחתוניו ונפנה אליה, נושך אותה בכתפה או בשדה, מלטף אותה בחום. לא אומר לה מלה. אוהבי הרגשות בתיאטרון יכולים להמשיך ולחפש ריגוש מיותר, כמובן).

נחמה
אתה רואה? אתה לא מדבר. כאילו שאתה לא מסוגל לדבר. (שוב הוא ניגש אליה, בלי לדבר, ושוב נושך אותה בכתפה, או בשדה. הם יכולים בהחלט לשחק תופסת. היא חומקת, הוא רודף אחריה. אולי היא צוחקת קצת, אולי הוא מחייך, אבל אין הוא מדבר. אפריים נוהם כמו גור כלבים מפונק והיא לא יודעת אם לפחד אן לא לפחד. היא צועקת) תדבר אלי! אני אצעק עד שכל הבסיס ישמע, תדבר אלי

אפריים
(בְּרוֹך, כמו תינוק) תמצצי לי (מגביר את לחצו האינפנטילי) תמצצי לי (ושוב מגביר את לחצו) תמצצי לי (ושוב מפציר) תמצצי לי (ושוב מפציר) תמצצי לי

נחמה
אוף… בסדר.. אבל תבטיח שלא תגמור לי בפה (כורעת על ברכיה, גבו שלו מופנה לקהל, אלא שאז נכנס פתאום גדליה, בלי לדפוק בדלת, עם פיסת נייר ביד. אפריים מחפש משהו כדי לכסות, אינו מוצא, זולת מעטפת נייר גדולה)

גדליה
(בשקט). אני צריך אותך

אפריים
(זחוח, ותמיד תמיד שש לפגוע בגדליה) נחמה’לה, תעשי לגדליה קפה, שלא יתלונן כמה את מתבטלת וכמה את שוכחת מי המפקד, מי סגן המפקד ומי הפקידה.

גדליה
(בשקט, תקיף, מבלי שנחמה שומעת, כביכול) אני צריך לדבר אתך (במרירות) המפקד! (בתקיפות) בארבע עיניים

אפריים
(באותה נעימה בה דיבר קודם אל נחמה) נחמה’לה תחזרי בעוד…

גדליה
(לאפריים) עשר דקות

(אפרים “מקבל את הדין” תוך שהוא מצביע על גדליה, נחמה יוצאת, ומכאן ואילך, כמו בכל פעם ששניהם נמצאים לבדם, התפקידים מתחלפים. גדליה הוא המפקד ה”אמיתי” ואילו אפריים הוא ספק-סגן, ספק יושב-ראש של כבוד. גדליה מקפיד, הודות לרגש אחריות, או סופר-אגו גדול במיוחד, לשמור על מערכת יחסים הפוכה, כאשר הם גלויים לעיני אחרים. עכשיו מוריד אפריים מהארון מקלעון, או רובה, עובר ליד החלון, מכוון את הרובה החוצה, אחר כך לעבר גדליה, אחר כך לעבר רקתו שלו, דורך את הבריח, משחרר את ההדק, אין כדור, דבר לא קורה)

גדליה
(בכעס אמיתי) אתה מגזים! אתה מגזים! אתה מגזים! (תקיף) אני בעד זיונים. אבל יש גבול, לא?

אפריים
(מתעניין מאוד) מה הגבול, גדליה?

גדליה
אתה שובר את הכלים. אין לך גבולות. תאר לך שנחמה הזאת מזדיינת אחר כך עם האפסנאי ומספרת לו איך אתה רועד, איך אתה נאנח… וחוץ מזה, עכשיו בבוקר, כשממש ליד הדלת עוברים החיילים, מהעבודה למגורים. זו ממש הסתה למרד

אפריים
(מתעייף) אחרי התחלה כזאת, באה הבשורה הרעה. מה כבר הזנחתי? איך יפית עלי הפעם? קדימה, גדליה, דַּבֵּר. אני כבר עייף

גדליה
בעניין שלמה

אפריים
מי זה שלמה? (מתעייף מאוד. די נמאס לו מביקוריו הפתאומיים של גדליה, והוא מתחיל להתפרץ, אם גם בקול של מתלונן. מעין “למה מטרידים אותי?”) קודם אתה מבלבל לי את המוח שבועיים בקשר לסיורים של דוד, ולמה אני משחרר אותו, ולמה הוא לא משתתף במצוד הגדול ולמה ולמה ולמה, ועכשיו פתאום איזה שלמה. מה איתו? מה הוא לא עושה? מה הוא כבר אמר נגד המדינה? מה הוא כבר אמר בעד הפלסטינים? גדליה, אתה מתחיל לעייף אותי (נחרץ ופסקני למדי) מי זה שלמה? קדימה. הזמן קצר והמלאכה מרובה

גדליה
(שחיכה כל הזמן בנחת לסוף ההתפרצות הלא-רצינית של אפריים) שלמה זה הבחור שהרג היום בהפגנה

אפריים
(מרצין מאוד) כן, מה עם הרוצח הזה?

גדליה (קצת נרתע)
כדאי שייצא הביתה, לפני שהחוקרים יבואו

אפריים
(מאוד סרקסטי) למה כדאי שייצא הביתה לפני שהחוקרים יבואו?

גדליה
כי החוקרים ירצו לחקור אותו

אפריים
נכון מאד. אני ביקשתי שיבואו לחקור את איך קוראים לו?

גדליה
אביגדור

אפריים
אביגדור?

גדליה
כן את אביגדור. מה אתה מופתע?

אפריים
אתה לא אמרת עכשיו שלום? שלמה?

גדליה
מה זה משנה לך איך קוראים לו? אתה בלאו הכי תעזוב את כל העסק הזה בקרוב מאוד

אפריים
ובכן, המה-שמו הזה ייצא הביתה דווקא כשהוועדה תרצה לחקור אותו. נכון? אולי תסביר לי למה?

גדליה
(פסקני) כי ככה אני רוצה

אפריים
ושוב תגיע ועדה ושוב תדבר עם מי שהיא תרצה לדבר, תשמע מה שהיא תרצה לשמוע ותכתוב את מה שישודר בחדשות בהתלהבות גדולה ששום דבר לא קרה ושהכל היה להגנה עצמית ובכלל לא התרחש. נכון? אבל אני, גדליה, אני רוצה אחרת. ואם אני רוצה אחרת, יהיה אחרת. אני אנהל את העניינים. רוצחים יישבו בבית סוהר. הבנת?
גדליה
(קשוח ושקט) הבנתי אותך. אז תמשיך לנהל מכאן ואילך את העניינים ואני אהיה הסגן שלך. אתה לא תבחר לך, מתי פתאום אתה קם בבוקר ואתה המפקד, ומתי אתה יוצא לנופש בעזרת הסגן שלך. (פאוזה) אפריים, יום אחד ידפקו אותי. ירצו לדעת למה לא דיווחתי על הבלגן הזה כאן

אפריים
(צוחק ומשתתף בהזיה) איך המפקד שלך שיתף פעולה עם האויב, ואתה לא ראית. לא הבנת. איך גנב תחמושת, מאות קילו של כדורים, איך שיחרר חיילים סרבנים מסיורים, איך העלים עין ממחלקי כרוזים בלילות

גדליה
(מבטל את הדברים בהינף יד של “אני מכיר את השטויות האלו”)
אתה לא הבנת אותי. מה?

דוד
)נכנס פתאום) כאן בור הפיקוד?

גדליה
(צועק עליו) איפה אתה נמצא, דגנראט? לא שמעת שדופקים על דלתות?

דוד
מודיע בהכנעה, סגן המפקד! (מצדיע באוסטרו-הונגרית, ומקיש בעקביו. אפריים צוחק) אני נציג של דור שוקע. מה זה לא לדפוק על דלת, לעומת לדפוק ראש של מפגין?

גדליה
(מאוד מרוגז, אבל שומר על יחסי סגן ומפקד) תוציא אותו, או שאני…

אפריים
(במתינות בולטת, אחרי שצחק עד עכשיו וגם לא השיב מיד על דרישתו של גדליה) מה רצית, דוד?

דוד
אשתך הגיעה, והש.ג. לא נותן לה להיכנס (בדרך ליציאה) ותגיד לסגן שלך, שבמשפחה, בבית, בין החדרים, לא דופקים על דלתות (יוצא)

גדליה
(אחרי שדוד יוצא) אני פשוט לא מאמין למשמע אוזנַי. תגיד לי. אתה בטוח שהילד הזה ואתה לא…? נעזוב את זה (צוחק לעצמו) והוא הנקבה השתלטנית שלך? (צוחק. מרצין) תראה, אם דבורה באה, אני לא רוצה להפריע לך, אבל אני מודיע לך שאתה תחתום על הפס של שלמה. אם הוא יהיה כאן בזמן החקירה, לא יהיה סוף לנושא הזה, תאמין לי שאני יודע על מה אני מדבר. ובסופו של דבר, אתה תצטער על הרעש ותשאל אותי אחר כך איך לצאת מזה, ותברח לך לחופש או לחוץ לארץ

אפריים
(צוחק) לקבל הוראות באתונה. אתה הרי יודע

גדליה
(שוב אותה תנועת ביטול בהינף יד) אפריים, די עם השטויות שלך. תחתום על הפס, עכשיו

אפריים
(מבזיק בו איזה רעיון) נעשה עסק. אני אוציא אותו לחופש כמו שאתה רוצה, ואנחנו נְאַשֵּר להם לעשות הלוויה ביום, בלי הגבלות. גדליה, (מתלהב) אפילו בסוֹוטו מותר לשחורים לקבור את מתיהם בלי הגבלות. אתה לא חושב שזה משפיל, לתת למשפחה את המת שלה בלילה, כמו גנבים. (מתלהב) בוא גדליה, אני אעשה מה שתגיד לי עם ה… שלמה ההוא. (מתלהב) בוא ניתן להם רשות לקבור את המת שלהם.

גדליה
זה איזה שיגעון חדש, או מה? תעשה מה שאתה רוצה… אתה הרי המושל. מה אתה צריך אותי בשביל זה? או שזו היתה עוד הזיה אחת שלך במסגרת הרעיונות החדשים להעלאת רמת החיים באזור.

אפריים
נעשה עסק. אתה תנהל את המקום במשך שבוע, תוציא אותו גם לחופש ותבטיח לי שתעשה הלוויה. בסדר? (גדליה מניד בראשו בלאו ברור מאוד) תחשוב על זה לפחות? (גדליה ממשיך להניד בראשו בלאו גדול מאוד. אפריים מפציר בו) מה אכפת לך? הרי אם יתפרעו בהלוויה, נוכל לפזר אותם בחמש דקות. נוכל לבדוק את הזרנוק החדש שקיבלנו ועוד לא ניסינו אף פעם. גדליה, יש לזה צדדים לכאן ולכאן. אני רוצה לחקור אותו ולשפוט אותו ולהכניס אותו לכלא. (מרצין לגמרי, החלטי) שתדע לך, העניין הזה ייפסק. אולי החופש שלהם לא יקר כמו החופש שלנו, אבל הדם הוא אותו דם! ואלוהים אחד יש להם ולכם, שתזכור את זה. ככה היו הבריטים מתנהגים אלינו. אולי אתה לא מבין את זה (אפריים עייף)

גדליה
אפריים, לחקור פירושו לזמן לעוד פעם (הטלפון מצלצל) להזמין לעוד חקירה, להתמיד בזה. אתה תתעייף. מי ימשיך? (הטלפון ממשיך לצלצל, גדליה עונה ברוגז, כמו בעל הבית) מי זה? מה אתה רוצה? הוא עסוק כרגע. האשה הזאת עוד אצלך? תן לה להיכנס, אידיוט. (ממש צורח) אתה יודע מי זאת? חתיכת אנאלפבּית. זאת האשה של המפקד שלך… אתה תופס? (את כל כעסו על אפריים פורק עכשיו בטלפון, בעוד אפריים מתפקע מצחוק. גדליה ממשיך לצעוק על החייל בצד השני של הקו) אתה בצבא. תתנהג כמו חייל. (לאפריים, מאוד פגוע) זה לא בגללך, הדאגה הזאת, וגם לא בגלל אשתך. כמו שהם יתנהגו כלפיך וכלפי אשתך, ככה הם יתנהגו כלפי המדינה. המפקד שלך – זה המדינה שלך. לפני שדבורה נכנסת, אני רוצה להודיע לך אם לא תוציא אותו לחופש (נכנסת דבורק’ה) תהיה תסיסה בין החיילים

אפריים
(הבחין כבר באשתו, ודי נהנה להיות שוב בעל הבית. גדליה לא הבחין בדבורק’ה, ולכן אין הוא מבין את השינוי בסיטואציה. אפריים מוחט לו את האף בכוח.) אתה – כל הסמארק שהצטבר באף של עם ישראל. שלא תעיז לדבר איתי אף פעם על תסיסה בין החיילים. חיילים שיתנהגו כמו אספסוף בלינץ’, לא יילחמו אף פעם. ואם המפקדים שלהם משתתפים בלינץ’ שלהם, זה הסוף של הצבא. הוא פשוט לא יצליח לנצח בשום מלחמה, שבה האויב נראה פתאום אמיתי ולא כמו איזה קרבן. או אולי זה עמוק מדי בשבילך, גדליה. נעשה עסק – הלוויה אנושית למת, תמורת שחרור לחייל שלך, הולך?

גדליה
(הבחין בדבורק’ה) מזל שאני רק הסגן. הנה עכשיו אני צריך לצאת לחופשה. האשה ביקשה ממני לעזור לה. עוד מעט החגים ואני מוכרח לנצל את החופשות שנשארו לי. (מחייך במבוכה) רק בשביל זה נכנסתי. אני כבר יוצא, חבל שלא הספקנו להתראות יותר, דבורה. להתראות (שם את הפס על השולחן ויוצא)

אפריים
(אחריו) גדליה, אבל אתה לא יכול לצאת עכשיו. יש בית הדפוס הזה, ואתה לא יכול לצאת לפני המצוד, גדליה! גדליה! אני אוציא את השלמה הזה לשליחויות בפיקוד צפון, כמו שעשינו פעם עם אביגדור. גדליה… (לדבורק’ה) שלום דבורק’ה, הלך האידיוט. מילא. מה שלומך? באמת מסרו לי שאת צריכה להגיע אבל הייתי כל כך עסוק. ניסע לטייל?

דבורק’ה
תלבש קודם כל את המכנסיים (צוחקת) כל הדרך ביימתי את הכניסה שלי, ועכשיו היא כבר נגמרה. טוב, ניסע לטייל, שלא נצטרך להישאר לבד בחדר, בלי נוף, ועם סקס, ועם עצמנו. (לרגע האור יורד ושוב עולה)

(כשעולה שוב האור אפריים עומד בחלון ומביט החוצה, כשהוא חובש כומתה, הוא מסיר אותה, ומנסה שוב, כאילו החלון הוא מראה. דבורק’ה עוסקת בפריקת המזוודה הקטנה, וסידור תכולתה כלי רחצה, מגבת, כמה בגדים, ספר – כמו עם בואו של מישהו למלון, או לנופש, או לבית סוהר. מדי פעם צופה בה אפריים מן הצד. בחלק הראשון של המשחק, דבורק’ה קצת ערמומית, קצת מבודחת. לא ברור לנו אם היא מותחת אותו או שמא באמת הודיעה לו על בואה. במקביל לסצינה, במהלכה של הסצינה, מתחילות להישמע צעקות אדם, בלי מלים. אולי צעקות אשה. בהדרגה הופכת הצעקה לצווחה ואחר כך לבכי מתמשך.)

דבורק’ה
רק אל תגיד לי שאני מפתיעה אותך בביקור הזה, שנחתי עליך פתאום

אפריים
(בחלון, נבוך) קצת. זאת אומרת, מצדי זה דווקא בסדר, אבל גם די פתאומי

דבורק’ה
למה פתאומי? (מרצינה. אולי באמת הכל משחק?)

אפריים
(לרגע קצת נרגז) כן, פתאומי. (“חוזר בו” מהתרעומת) זאת אומרת, הרבה נשים באות לבקר את הבעלים (מהסס) אלא שדווקא הפעם זה לא נוח (מתנצל) אני טובע בעבודה, (מתלונן) בקושי מספיק חצי מהדברים שיש לי לעשות (מחייך) ועכשיו אני גם צריך לארח אותך

דבורק’ה
(צוחקת) ואתה לא זוכר שהזמנת אותי לבוא?

אפריים
(לא בטוח) מתי?

דבורק’ה
(מבודחת) אפילו כמה פעמים. כמה וכמה פעמים. אמרתי לך (מהססת) שאהיה בסביבה, בטיול, ואתה הזמנת אותי להיכנס, אמרת לי אפילו שלא אעז להיות בסביבה, בלי להיכנס אליך (לאט לאט משחזרת או ממציאה) ואני אמרתי לך שאני לא רוצה להפתיע אותך ולהפוך למעמסה עליך ואתה ממש נפגעת ואמרת שלא אשכח שאני אשתך וששום דבר שאתה עושה איננו סודי בשבילי, חוץ מסודות ביטחוניים במיוחד. זוכר? ורק ביקשת להודיע ממש לפני שאני באה, כדי שתוכל לפַנוֹת לי מקום

אפריים
(בחיוך) אני אמרתי את כל זה?

דבורק’ה
(מחייכת) מלה במלה. (פאוזה. אולי היא בודה את כל זה) או אולי אני חלמתי את כל זה, אפריים?

אפריים
אולי אני מתחיל להסתייד? לא חשוב, עכשיו, שאת כאן welcome.

דבורק’ה
(ערמומית) אבל אני יכולה לנסוע, אם אתה רוצה.

אפריים
מה פתאום לנסוע? רק עכשיו באת. (מוטרד. פאוזה. חוזר לנושא). באמת דיברנו על זה שתבואי?

דבורק’ה
(צוחקת) כן. (פאוזה) לא. (שינוי) אולי אני בודה הכל. (שינוי) אתה מזדקן.

אפריים
(כועס קצת) אני לא מזדקן. אני רק לא זוכר, שאמרתי לך לבוא (חושב, יודע שלא היו דברים מעולם) לא יכול להיות שדיברנו על זה שתבואי. (פאוזה) את מבינה? אני לבד. לבדי. טוב לי להיות לבד. כמעט שכחתי כבר שאני נשוי. מתי זה היה?

דבורק’ה
(מקפלת חולצה שנפרשה בזמן הסידור) מתי היה מה?

(נכנסת נחמה. שערה פזור. לבושה מרושל. יחפה. לוקחת מהחדר את הגיטרה. מבחינה בדבורק’ה ומבקשת לסגת במהירות, מה גם שאפריים מראה לה בתנועת יד לעזוב מהר את המקום. דווקא עכשיו מביטה נחמה בחוצפה באפריים, ושוב בדבורק’ה, הממשיכה כל הזמן בסידור חפציה, נדמה כאילו יש לה דברים, בגדים וחפצים לאורך כל הסצינה המביכה. אחר כך מבחינה דבורק’ה בנחמה ואפריים מוותר על החלטתו לגרשהּ)

אפריים
(מפקד) כן נחמה, מה העניין? את לא רואה שאני קצת עסוק כרגע?

נחמה (בדלת, פגועה)
אה, רציתי להגיד… מה רציתי להגיד? כן, שהחזירו מישהו מאיפושהו. רציתי להגיד לך שהביאו את הסטודנט מהחקירה

דבורק’ה
(סרקסטית, בשקט, לאפריים) פתחת מעונות סטודנטים? פתחת אוניברסיטה? לא, בטח סגרת אוניברסיטה

אפריים
(לנחמה) איזה סטודנט? (היא שותקת. אפריים שואל שוב וביתר תקיפות) נחמה, על איזה סטודנט את מדברת?

נחמה
הסטודנט שעצרתם אז בלילה בשביל להוציא ממנו את הכתובת של הדפוס. בטח שכחת, אפריים. (נושכת את שפתיה, באיפוק גדול) החזירו אותו עם פנים מרוסקות… אתה מוכרח לגשת לראות אותו, אפריים. עכשיו

אפריים
(צועק קצת) או שאני השתגעתי או שכולכן משוגעות. על איזה סטודנט את מדברת? על איזה חקירה את מדברת? מה זה בכלל עניינך? מאיפה את יודעת את מי אני מבקש לחקור ואת מי אני מבקש לא לחקור. (פאוזה. שינוי) וחוץ מזה נחמה’לה, אשתי באה ואני מוכרח לסגור כמה עניינים משפחתיים

נחמה
(מהדלת, בנחמדות ובקסם רב) אה, את דבורק’ה, אני חשבתי שאת עיתונאית. נעים מאוד, אני נחמה. (שינוי) אתם נוסעים לטיול? תבקשי ממנו שייקח אותך לשמוּרה. נורא יפה שם. (יוצאת)

דבורק’ה
הרמה יורדת, אפריים

אפריים
לְמָה את מתכוונת?

דבורק’ה
לָרָמה אפריים, לרמה

אפריים
(מאופק) רק אל תתחילי. (שינוי) ניסע לטייל?

דבורק’ה
(עייפה) אני רוצה לדבר

אפריים
אפשר לדבר גם בטבע. לא?

דבורק’ה
אולי אני חוזרת עכשיו מהטבע, אפריים? הרי אני באתי עם חובבי הטבע לראות את הפריחה הנדירה בשמוּרה

אפריים
(מהסס) באמת? דבורק’ה, את באת לראות את הפריחה בשמורה שלנו?

דבורק’ה
(יבשה) כן, מה כל כך מוזר? טיילתי בחיי הרבה יותר ממך, אפריים

אפריים
(חשדן, חשדני מאוד) בשטחים הכבושים?

דבורק’ה
פריחה, אפריים, פריחה

אפריים
וכל הדיבורים האלה על לא לטייל על כידוני הצבא? איך ניסחת את זה? (מרוצה, צוחק קצת) דווקא יפה ניסחת את זה. (שוב צוחק) כמעט השתכנעתי

דבורק’ה
(ברקע הופכות היבבות שדובר בהן קודם, לבכי אשה, כפי שנאמר קודם לכן. בכי רחוק) עברתי ארגון. לא עוד כאב על בני אדם נכחדים. עכשיו כואב לי רק על פרחים נכחדים. לא על בני אדם. לזה אתה מתכוון. לא?

אפריים
את מדברת ברצינות? אני כבר לא מכיר אותך

דבורק’ה
לא אפריים. באתי לבקר ידידה שלי שעצורה אצלך.

אפריים
(יבש) אין לי אף עציר, דבורק’ה. הרי את יודעת. זאת שנכנסה, סתם דיברה

דבורק’ה
אשה מבוגרת, אפריים. אם לבנים מבוגרים. (פאוזה) עצרו אותה כדי שאחד מהם, הצעיר, הסטודנט, יחזור לארץ. (פאוזה) אולי הוא כבר חזר. (שינוי) אולי הוא הסטודנט. (בשקט, בשקט, בקול רועד) אתה באמת לא מתבייש, אפריים?

אפריים
תמיד את מטיילת על ציר הרחמים, האשמה, הצדק. אפילו כשאת מדברת על הטבע, את מדברת על פרחים נכחדים. דבורק’ה, כשאת רואה תינוק מתייפח, את לא צריכה לרחם עליו. הוא יגדל. הוא יהיה גבר חזק. תני לו לבכות. (ניגש לחלון, היא נשארת במקומה, מתיישבת) הם לא אנשים חלשים, דבורק’ה. הם לא זקוקים לרחמים שלך. הם לא זקוקים לתחנונים שלך. מחרתיים, דבורק’ה, מחרתיים הם יגרשו אותנו, ואנחנו נצטרך להעביר מזון בשיירות עוקפות לירושלים, כשמהגבעות יורים בנו אנשי הכנופיות

דבורק’ה
(בשקט, עייפה, בטוחה) שוב אתה מדבר כל כך הרבה. שוב אתה מדבר כל כך הרבה. מחפש צידוקים להשתתף בכל הטינופת הזאת.

אפריים
(נרגז) רק אל תתחילי עם זה, אל תתחילי. (שינוי) אנחנו לא הולכים לטייל?

דבורק’ה
מה תגיד לעצמך יום אחד?

אפריים על מה?

דבורק’ה
על מה שעשית ?

אפריים
מה את תגידי?

דבורק’ה (סרקסטית) על מה? על שאני עשיתי ?

אפריים
(גס) מה אכפת לי מה את עשית ? (צוחק קצת) מה את תגידי על מה שאני עשיתי?

דבורק’ה
למי אוכל להגיד אפריים? למי להגיד? לבן שלך, שישאל “אבא מה עשית, כשהרסו בתים? אבא מה עשית, כשגירשו אנשים מבתיהם? אבא מה עשית…”.

אפריים
אל תתחילי עם זה, (בחוץ נחמה מנגנת על הגיטרה את “שחקי שחקי”. אפריים נרעד. היה רוצה לצאת)

דבורק’ה
להתחיל עם מה?

אפריים
עם המוראליזם שלך. נמאס לי ממנו. גם בגללו אני הפסקתי לבוא הביתה

דבורק’ה
עכשיו שאתה אומר את זה, אני בעצם שמה לב שלא באת הביתה, אפריים, כבר די הרבה זמן. לא?

אפריים
(שקט ועייף) אל תתחילי טוב?

דבורק’ה
אני בהריון

אפריים
אז במצבך את צריכה להתרוצץ בין הסמטאות של העיר הארורה הזאת? את יודעת שנשים הרות מפילות מגז מדמיע?

דבורק’ה
מה אתה אומר?!

אפריים
בחיי. היה פה רופא, הוא סיפר לי

דבורק’ה
אפריים, אני בהריון. אתה מבין?

אפריים
(אחרי שתיקה ממושכת. נוקשה והחלטי) מתי ההפלה?

דבורק’ה
לא תהיה הפלה

אפריים
(ניגש אליה. שומעים את נחמה שרה. הוא חובש את הכומתה) את זקנה מדי בשביל ללדת, דבורק’ה. זה לא טוב בשבילך ולא טוב בשביל התינוק, ומאד מאוד לא טוב בשבילי. תשאירי את הוולדנות למזרח התיכון (צוחק ומפסיק) אנחנו גזע שוקע, דבורק’ה. לא שמעת שהמערב שוקע?

דבורק’ה
(בתיעוב) אתה והפטפטנות שלך

אפריים
(ניגש לטלפון, מנסה בכמה תנועות להשיג את המרכזיה) מרכזיה? (משחק/מציג קצין עצבני) הלו, מי זה? מתי יהיה סוף לבלגן הזה? אל תעני לי. את רוצה שאני ארתק אותך? (לדבורק’ה) את רואה? קצת פחד על כלום ואחר כך הכל מתבצע הכי טוב. (לטלפון) את איתי? האשה שלי צריכה לעשות כמה טלפונים לתל אביב או לירושלים, את תעזרי לה. כן? כן, עוד דבר אחד, אם אני אשמע שהיתה האזנה, (גס מאוד) אני מרים אותך על כזה טיל, שגם לכל החברים שלך ביחד אין כזה. את הבנת אותי? (לדבורק’ה, בנוקשות) אני הולך עכשיו, דבורק’ה. (שינוי, ברוך של מי שדעתו כבר התקבלה על זולתו הסרבן) אנחנו לא זקוקים עכשיו לצרה הזאת.

דבורק’ה
(בחלון ) למי אני צריכה לצלצל?

אפריים
(ביציאה) מי עשה את ההפלה הקודמת? הוא היה בסדר. לא?

דבורק’ה
(עוצרת אותו) אתה לא רוצה מישהו בשביל לספר לו על החיים שלך?

אפריים
אין מה לספר על החיים שלי

דבורק’ה
אז אני רוצה לספר על החיים שלי. כשאני אספר אותם לילד שלי, הם יהיו כל כך יפים. אפילו החיים שלך, אפריים (אוחזת ברחמה) אפריים, יש כאן חיים. זה לא מרגש אותך, שיש לי חיים? בוא תיגע (שינוי) אתה לא מבין כמה זה קדוש? (מנסה שוב) פתאום הזמן שעובר, שאוזל, שמת, לא מכאיב, לא רק מכאיב. כל רגע שאתה מאבד מחייך, מישהו קרוב לך, אהוב, מקבל ממך. אל תשפוך ככה את הזמן.

אפריים
(נחוש ורע) אני חוזר בעוד שעה.

דבורק’ה
כמה שאתה לא אוהב את עצמך, אפריים. כמה שאתה עייף, אפריים (אפריים יוצא) חכה רגע! (לבדה) אוה לא, דבורק’ה, הפעם הילד יהיה ילד ולא דם. הפעם הילד יהיה ילד. שיילך אפריים שלך לעזאזל.

(חושך)