א
בערב יום-הזיכרון כיבה יוסי את מקלט-הרדיו ושם על הסטריאו שלו את הרביעייה לפסנתר בדו-מינור, אופוס 51, מאת המלחין הצרפתי גבריאל פורה. כשהכין את התקליט לנגינת צדו השני (הרביעייה לפסנתר בסול מינור, אופוס 54) נשמע צלצול בדלת והשכנה מן הדירה ממול עמדה נרגזת מאוד בפתח. יוסי לא פרץ בצחוק, למרות שהשכנה נראתה כמי שנמצאת באמצעו של מעבר מלבוש חגיגי מאוד ללבוש שינה. היא דרשה ממנו להסיר את ‘זה’ בעודה מצביעה על המערכת הסטריאופונית שלו, אותה קנה בזכויות העולה, כיוון שהיה עולה. יוסי היה בעת ההיא בן עשרים ושבע ובהחלט לא אהב את החדירה הקטנונית הזאת אל תוך עולמו. הוא ניסה להסביר לאשה שהמוסיקה הזאת כבדה ועצובה יותר מהשירים האידיוטיים ברדיו. הוא אמר אידיוטיים כיוון שרצה לשכנע את האשה, שהמוסיקה הזאת הרבה יותר אבלותית. האשה רצתה לומר משהו. יוסי אמר לה ברגיעה מסוימת שיום-זיכרון נשאר יום-זיכרון ויום-אבל נשאר יום-אבל וצער נשאר צער גם אם מאזינים לרביעייה קודרת של פורה.

ב
הגברת יצאה, נכנסה לדירתה שלה, ושם החלה להתייפח. בעלה יצא החוצה ודפק בדלתו של יוסי. היה זה גבר שברירי ומשתעל. לא פעם שאל יוסי את עצמו ואת השכנה מדירת-הגג איך הם מטפסים יום-יום עם סלים כבדים עד לקומה הרביעית עם גב כפוף כמו זה שלה ועם ריאות חולות כמו אלה שלו. יוסי הציע להם את עזרתו והם תמיד סירבו בהרבה טינה. מעולם לא אהבו השניים את יוסי, אפילו שהיה עולה חדש. האיש הזקן והמשתעל קרא לעבר יוסי: “תתבייש!” ויוסי אמר לו, תוך שהוא מנסה לסגל לעצמו דרך ביטוי ישראלית שבדרך-כלל נכשל בה (לשנייה אחת התלבט יוסי אם לומר “חנטריש”, אבל כיוון שיש במלה הזאת ר’, מקור קרדינאלי לכישלון מבטאי אמר): “אתם יכולים לקפוץ לי”. יוסי לא אהב את הזקנים, שנהגו כלפיו באיבה כמעט גלויה וכל אימת שעלה הביתה, או מישהי באה אליו, פתחו את דלתם, הביטו בו בכעס וסגרו. אחרי שטרק את הדלת, שב להאזין למוסיקה, לאופוס 54, כאמור, והתעלם מבכיה של האשה, שעלה מבעד לדלתות הסגורות. יוסי חשב על הבכי וגם על העובדה שהבכי מטריד אותו ואם זה בסדר שבכי מטריד אותו עד כדי כך. יוסי עלה לארץ לפני תשעה חודשים, אחרי שלמד קצת עברית בניו-יורק העיר. הוא אהב את הארץ הזאת מיום שעמד על דעתו, אף כי ראה אותה רק בחדשות או על קירות בית-הכנסת. אי-שם בברונקס חלם יוסי על גיוסו לצבא רחוק, חלם על שפה שאותה לא דיבר מעולם ועל אקלים שאותו לא הכיר. הוא התנכל לרבנים המטיפים למתפללים בבתי-הכנסת לתרום כסף לישראל, והפך עד-מהרה לפרובוקטור בעיניהם כיוון שהטיח בהם לקום וללכת לארץ-הקודש ולא להסתפק בביקורים ובמשלוח תרומות. “מי צריך למות בשבילכם?” או: “מי צריך למות בשביל הכבוד שלכם?” היה זועק בשבתות בבתי-הכנסת השונים, שאליהם הגיע לדרשות.

ג
בערבים הישראליים הרחבים-רחבים, עת שכבה במיטתו חובבת אנגלו-סקסים, או חובבת אמריקאים חשב יוסי לעצמו ‘כמה טוב שבאתי לארץ’. אז גם צייר בדמיונו את דמותו במדי צה”ל. לפעמים כתב מכתבים לאמו על הגיוס הקרב ועל תכניותיו וכוונותיו לקבל תפקיד זה או אחר בצבא הישראלי. (אמו נהגה Œקרוא לצבא זה ‘הצבא היהודי’). תכניות רבות היו לו והשאלות שהציב כללו גם את השאלות: כיצד אתרום את המקסימום? וכן מה יתאם יותר מכל את אישיותי? כמו כן כתב לאמו על געגועיו אליה ועל חובתה לחסוך די כסף כדי לבוא ולראותו, לפחות בטקס הסיום של קורס-הקצינים, אותו הוא מתעתד לסיים. הרמטכ”ל יהיה שם, אמא. אגב, הרטכ”לים שלנו מתחלפים, ואם יעניינו אותך ההבדלים ביניהם, אכתוב לך על זה במכתב הבא. מובן שתכניות הקצונה שלו שורטטו בקווים הומוריסטיים.

ד
בכיה המר של האשה ממול לא הניח לו וחוסר מנוחה זה, כאמור, הטרידו עוד יותר. אפילו סיפוקו הרגעי מהביצוע הנכון של הביטוי ‘אתם יכולים לקפוץ לי’, מבחינת המבטא, הנגינה והג’סטה שהתלוותה אל המשפט, אפילו סיפוק זה נפגם עכשיו. הבכי לא פסק ונוסף לו שיח קולני ביידיש. היידיש הטרידה את יוסי עוד יותר. הוא לא יכול היה לשאת את השפה הזאת (כשרצה להתחבב על תלמידיו בבית-הספר, נהג ללעוג לשפה הזאת). כדי להחריש את הבכי ואת הצעקות, הגביר יוסי את פורה ונזכר, אגב כך, איך נהג להגביר את המוסיקה הקלאסית, כשבחדר הסמוך, ממש מעבר לקיר, התקבצו ג’רי וגם כמה פוארטו-ריקאנים כדי ללעוג לו. אלמלא היו שם יהודים, היה קורא להם אנטישמים, אבל אי-אפשר היה לקרוא להם אנטישמים, למרות שהם קראו לו קייק, משום שג’רי, למשל, מנהיג ההתנכלות, היה יהודי ממש. פעם אחת קרא להם אנטישמים והוריו של אחד הילדים היהודים היכה אותו מכות נאמנות. מאז קרא להם רק ‘איגנוראנט’ס’ שפירושו: נבערים. ויוסי זילזל בהם. כל מה שידעו היה לצרוח, להרביץ, אפילו לגנוב ולדחוף אצבעות לבנות. הוא נסע עם אביו להתפלל למנהטן ולקונצרטים בסנטראל-פארק. הוא השתדל מאוד לאהוב את המוסיקה. לא רק את צ’ייקובסקי ואת יוהאן שטראוס, אותם גם אמא ואבא אהבו. היום, אפילו מאהלר וואגנר הם לא בעיה בשבילו לאהוב. ועם שהוא מגביר את הרביעייה, לכד יוסי את עצמו משתדל לקלוט אם האשה בוכה עדיין. עד-מהרה צלצל גם הפעמון בדלת.

ה
כאמור, עד-מהרה צלצל הפעמון בדלת. יוסי, יגע מעט מהמאבק והמעצבן, שאפיין, לדעתו, את הצדדים החלשים של החיים בישראל, קיווה לשנייה אחת שאיזו ידידה מידידותיו באה אליו ותגיד, למשל, ‘היי ג’ו, בא לך לדגדג אותי?, או משהו כזה. בקיצור, בשנייה ההיא רצה שאשה תבוא אליו ולשנייה קצרה עוד יותר חשב על עצמו במדים. עד שניגש לדלת, לא היו אלה אפילו שתי שניות, שבהן הספיקו לטוס במוחו טילי תקוות. אבל בפתח עמדה השכנה מדירת-הגג. הוא היטה את ראשו כאילו היה איזה קיבוצניק עצבני, אם ישנם בכלל קיבוצניקים עצבניים, פרט למכר הזה של משפחתו, שעלה לארץ, התחתן עם בת קיבוץ ובא לבקרו מדי פעם, באין לו מקום אחר להימלט מחייו הארורים בקיבוץ. כשהיו ילדים, לא אהב הבחור הזה את יוסי, למרות שהוריו והוריו של יוסי לחצו עליו לשחק עם יוסי. עכשיו נאלץ אלווין זה להתחבא, מדי פעם, אצל יוסי וממנו למד יוסי להטות את הראש כלפי מטה, שעה שביקש להראות לדובר מולו כמה הוא עצבני וחסר סבלנות, או זמן. השכנה מהגג אמרה לו: “תתבייש!” יוסי אמר לה: “את יכולה”, ולא יסף. אחרי הכל, היתה זו היא שקיבלה את פניו בפרחים, כאשר בא לכאן משדה-התעופה, ואף אפתה לכבודו עוגה, ויותר מאוחר גילתה לו את גילה, סיפרה על בעלה ולא ˜רק את הדברים הטובים שנוהגים אלמנות לספר על מתיהן. היטה יוסי את ראשו כלפי מטה ואמר לה: “או קיי. מה את רוצה?” ממש כמו שעשה אלווין הגדול, והיא אמרה: “תתבייש לך!” הבכי בדירה הסמוכה פסק, כאילו האזינו שם לשיחה בפתח הדירה הזאת. התקליט בא אל סיומו ויוסי החליט לוותר על הנגינה. עייפות גדולה פשתה בכל איבריו, כמו מחלה פתאומית. רוגזו היה גדול: לעשות עניין כזה משטות כזאת. פעם שכן אחד ברכבת-התחתית דיבר אתו ובאדיבות גדולה. למרות שהרבה מידידיו היו גם קאתולים וגם יהודים, הסביר לו שאחד הדברים, שאותם אינו יכול לשאת אצל יהודים הוא שהם מתערבים בכל דבר ועקשנים ובעצם שונאים את כולם, גם את האחים שלהם, היהודים. אולי מאז, שנא יוסי את האי-סובלנות. השכנה אמרה עוד פעם: “תתבייש לך!” כמו כן אמרה השכנה: “אתה הרי יודע שהם הורים שכולים”. את זה הוא לא ידע. עניין זה באמת נורא. הרי גם הוריו-שלו עלולים להיות הורים שכולים יום אחד. יוסי ביקש לומר משהו לשכנה מדירת-הגג, אבל היא סובבה את גבה ואט-אט, קרה ומחושבת, אחרי שהבחינה בתדהמתו, הפנתה את ראשה ואמרה: “לא היום. לא היום, ואני לא יודעת מתי אוכל לדבר אתך, אם בכלל”.

ו
מובן שיוסי לא חידש את המוסיקה על הפלאטה המסתובבת. דלתות בדירה הקרובה נטרקו. נשים רצו להרגיע את האם הבוכה ויוסי ביקש להיעלם, אם לא להירדם, אבל לא היה לו לאן ללכת ולמי. האשה או בעלה הצטרכו כנראה לאמבולנס, לפי שאמבולנס הגיע בדהרה פרועה וביללה, יללה מפחידה. יוסי פחד. החדשות בשידורי ישראל ידעו לספר איך בצפון-העיר לא נשמרה מסורת סגירת הבארים ובתי-האוכל. יוסי רצה ללכת לאחד הבארים הללו. הוא החליט לבלות את הלילה מחוץ לבנין החולה הזה ולא אכפת לו מכלום. למרות שהיה ברור לו כי הליכה לבאר כזה תוכיח בדיעבד עד כמה לא התאבל בערב הזה. אבל הוא דווקא כן התאבל. הצפירה העבירה בו צמרמורת שלא ידע להגדירה במלים, אנגליות או עבריות. משהו עמוק, מר, תהומי ומדמםם. יוסי לא הכיר אמנם אף חלל, אבל למחרת תכנן עלייה לקברו של הדוד הישראלי, שמת אחרי מחלה קשה וממושכת, סתם להשתטח על הקבר. אבל, כאמור, עכשיו נכון היה לשנות את כל יחסו. הוא פתח את הדלת. בחוץ, בחדר-המדרגות, עמדו שכנים וסיפרו באכזריותו.

ז
צילה טילפנה ודיברה אנגלית. היא הכריחה את ג’ו לדבר איתה אנגלית, למרות שיוסי שש לדבר עברית עוד בארצות הברית. יוסי לא ידע אם לספר לה על התקרית. צילה ביקשה ממנו באנגלית לבוא אליה ויוסי לא הסביר לה מדוע אינו רוצה לצאת מהבית דווקא עכשיו. הוא ביקש ממנה שרק הפעם תבוא היא אליו. (באנגלית דיבר אליה; הפעם בלי להתחיל עברית ולהיכנע מאוחר יותר). צילה אמרה: “ווט’ס רונג?” יוסי עדיין לא סיפר לה, אבל ניאות להודות שמשהו אינו כשורה. היא התעקשה לשמוע. כידוע, צילה החליטה כבר מזמן לקחת את יוסי בידיים, כמו שאומרים, ולהעניק לו הרגשת ביטחון. לחברותיה היתה אומרת: “זה לא פשוט לבוא מלונג-איילנד המוזהבת ולהפוך תיכף לעולה חדש בישראל. ולא כמו שהאחרים מחכים עם ההתאזרחות עד שגיל הצבא שלהם בורח”. יוסי נעתר וגילה לה מה קרה. הוא קיווה שצילה תתייחס לפרשה בחברה’מניות האופיינית לה ותאמר לו באנגלית: “בולשיט” או “בול’ס”. אבל צילה דווקא הסכימה שזוהי צרה צרורה, ולא ידעה איך להגיד באנגלית צרה צרורה, וכיוון שכבר לבשה את הפיג’מה שלה ועשתה מקלחת חמה ומפנקת, אין לה חשק לצאת, לא הערב, הערב היא רוצה הרי להיות ילדה קטנה ועצובה, ואם ישנה את דעתו, או אם השכנות תיכנסנה כבר הביתה ותפנינה את חדר-המדרגות, יכול יוסי בהחלט לבוא אליה בכלŒ שעה שרק יחפוץ. יוסי כמעט שכב פעמיים עם צילה והרבה פעמים התמזמז איתה. שערה האדום מצא חן בעיניו. לפעמים קרה לה מק’צילה. פעם העליבה אותו צילה, כשדיבר איתה עברית. באותו באר אמרה לו, ובנוכחות תיירים אמריקאים, שלא ינסה להיות ישראלי. כל החן שלו, אמרה לו באנגלית, הוא חן האמריקאיות. אבל אחרי שדיבר בטלפון עם צילה ביקש לגרש את מראה העירום, שקדח במוח ואיברו הזדקף.

ח
מאוחר יותר טילפנה אליו שנית והודיעה לו כי שינתה את דעתה וכי היא מניחה שזה היה די נבזי מצידה לא להתחשב בו, באופן כל-כך אגואיסטי, ולסרב לבוא. עכשיו הסתבך. אחרי שסירבה קודם לבוא טילפן הרי אביו, והחליט לבוא אליו לביקור ראשון בדירתו. מאז עלה אבא, בעקבותיו, לארץ, נפגשו השניים רק פעמיים. מצד שני, איברו של יוסי היה עכשיו זקוף מאוד, הוא שמח לטלפון של צילה, כיוון שרצה לשכב איתה וקיווה עכשיו שאביו יגיע זמן-מה אחרי צילה. ברור היה לו, עם זאת, שאף אם תגיע צילה לפני אביו, יהיה עצבני מאוד בזמן המישגל וכל הזמן יאזין גם לשכנות בחוץ וגם לצלצול בדלת. עד עלותו ארצה, נהג יוסי לאונן כל אימת שביקש מין ולא מצא. מאז עלה לארץ, לפני תשעה חודשים, חדל מנוהג נפסד זה. אם רעב לאשה, כמו הערב, יצא לחפש. לפני כן, ביום-הולדתו השמונה-עשרה, החליט יוסי, במודע, לא לאונן עוד. אבל בקולג’, שבועיים לאחר-מכן, במצוקה הגדולה שבה חי, חזר לסורו. ערב יום-הולדתו העשרים החליט החלטה דומה וכן ערב יום-הולדתו העשרים וחמש ואחר-כך ערב ועקב נסיעתו לחוף המערבי. בכל הפעמים הללו נשבר, אבל מאז עלה לארץ עמד יפה בנדרו. עכשיו, שעה שאיברו היה זקוף, וצילה כבר יצאה בדרכה אל דירתו, נמנע ממנו כישלון במאבק הזה, שנטל על עצמו עם אתגרי ההגירה האחרים. היה בו כוח-רצון לקיים החלטה נחושה לחיות חיים אחרים. גם בלימודי הקרטה, שאותם החל אחרי עלייתו, ראה ברכה.

ט
גם בניו יורק שפת שיחתם היתה יידיש, ויוסי, ששנא שפה עילגת זאת, השתדל למעט בשיחות עם אביו, כדי לא להשתמש בשפה זו. בארץ שמע יוסי כר נרחב של הלעגות על חשבון היידיש ואף מיהר לכתוב לאמו מה פירוש המלה “ווזווז”. אבל אביו לא היה אשם בכך שלא ידע אנגלית. מאז בא לארצות-הברית, אחרי המלחמה העולמית, לא הצליח ללמוד את השפה המוזרה הזאת. הסיפור ידוע, מוכר ונדוש. מאידך גיסא, היתה באביו של יוסי אהבה עזה ליידיש וליידישקייט, כמו שקרא לזה. ודווקא הערב, כשתקרית התקליט עוד מהדהדת בחדר-המדרגות, החליט לבוא ולבקר את בנו. עצבני וחסר-מנוחה נתן יוסי עוד מעט סדר בסלון הרחב שלו והשלים את המכתב לאמו. הוא הקפיד לא לספר לה דבר וחצי דבר על תקרית הערב. באמת רצה ללכת לטלי, שהיתה אלמנת-מלחמה וידידה טובה שלו, כדי לספר לה על כל ההיתקלות הטיפשית הזאת ושהיא תגיד לו כמה נבזי ליחס לכוונותיו הרעות את כל התוצאות. אבל הוא לא הלך לטלי, כי הרי זימן לא רק את אביו, אלא גם את צילה. חוץ מזה, יוסי לא מכיר את טלי כל-כך טוב ואינו יכול ככה סתם לצנוח לחייה מאוחר בערב. עוד פעם צפה יוסי בתמונתו כחייל וסיפר לעצמו ולאמו כמה יפה ייראה במדי הצבא הישראלי.

י
בדרך מערבה עבר יוסי בעיר מ’, במדינת ו’, על אחד מלוחות-המודעות, חיפש יוסי מודעה של “בית-הלל”, הלא הוא בית-התוועדות הסטודנטים היהודים, וכך פגש באותה העיר (מ’), באותו ערב, ב”בית הלל” האפלולי והריק, סטודנטית אחת. הסטודנטית בכלל לא היתה יהודיה. היא למדה לקראת התואר השני בספרות עברית ויוסי ניסה לדבר איתה עברית אבל היא לא דיברה בכלל עברית. היא ישבה שם כדי לקרוא עיתונים אנגליים מהארץ ויוסי ידע לקרוא עברית יותר ממנה. הרי יוסי היה רוכש כמעט כל יום עיתונים ישראליים בחנות שבטיים-סקוויר והולך איתם בראש חוצות, ספק קורא, ספק מריח ריח מישראל. אחר-כך סגר השמש הכושי את “בית-הלל” ויוסי הלך עם הלא-יהודיה לביתה ובעצם היה נרגש למדי. הוא ידע שהוא הולך להשכיב גויה וזה היה משהו בשבילו, עד היום, גם בתל-אביב. אצלה הם שתו בורבון. היו לה הרבה דגלונים ישראליים מיום-העצמאות הישראלי שעבר. היו לה כל כתבי עגנון בהוצאת שוקן הידועה ומילון אבן-שושן בכמה וכמה כרכים. יוסי אהב את המקום וחשב לפעמים לעצמו שהוא בכלל ישראלי. הם דיברו קצת עברית. עד-מהרה נחה רוזמרי בזרועותיו והוא יכול היה להריח כמה היא שתויה. היא סיפרה לו כמה היא אהבה את הארץ, שאליה ייסע, אחרי שיחזור מקליפורניה, שם הוא רוצה לעשות כסף בשביל לקנות דירה בתל-אביב. היא סיפרה לו שהיה לה חבר מהטכניון ויוסי אמר: “זה בחיפה, נכון?” ושיחתם בכל זאת היתה מתובלת קצת בעברית, בעיקר שמות קיבוצים ומושבים וקרבות ממלחמות ישראל. היא סיפרה לו איך עזב אותה החבר שלה מהטכניון בחיפה, רק בגלל שהיא שיקסע. הבחורה הזאת, רוזמרי, היתה באמת שיכורה. כמו כן סיפרה לו על משפחה ירושלמית, שאירחה אותה והיא, רוזמרי, מעיר קטנה בטקסס, היתה אצלם אורחת רצויה. כן, כן, אורחת רצויה. היא בכתה ואמרה באנגלית: “אפילו שהם היו באושוויץ, הם קיבלו אותי יפה מאוד ואהבו אותי, אני גויה מלוכלכת שכמוני”. היא התייפחה כמו ילדה קטנה. אחר-כך יוסי שכב איתה, ורוזמרי פחדה, נאנקה ונאבקה. יוסי נאלץ להשתמש בכוחו.

י”א
צילה הגיעה ראשונה, כיוון שגרה בתל-אביב או בנותיה. אביו גר במחצית הדרך לחיפה ונראה כי החליט לנצל את ערב החג היחיד עם אוטובוסים וכמעט בלי טלוויזיה. צילה דיברה אנגלית ויוסי ענה עברית. יוסי לא הבין מדוע לא התגיירה רוזמרי מטקסס ולמה בכתה וסיפרה לו על המשפחה מאושוויץ. יוסי הבטיח לצילה שלא היתה לו שום כוונה להציק לאם השכולה וצילה החליטה, אחרי שיקול דעת, להתייצב לצדו של מי שראתה אותו כאהובה. יוסי היה פאסיבי מכדי להתגבר על יחסה זה, והאמת היא שהסובבים אותם, מצידה, ראו בהם זוג לכל דבר, בעיקר הודות לשקדנותה, חריצותה וקדחתנותה של צילה דוברת האנגלית. היא אמרה באנגלית שהכל שטויות ושאין למשפחה זאת שום זכות להוריד לו תקליט קלאסי עצוב מהסטריאו. היא אמרה שבלתי-נסבל הוא שמדינה כמו שלנו תהפוך למדינת אלמנות, יתומים והורים שכולים. אפילו יהיו הם רוב, אסור שנתרגל לחיות ככה. למה הצרפתים לא חיים ככה, שאלה צילה בחום. יוסי לא הסכים עם אף מלה שצילה אמרה, מה גם שמעולם לא חשב על הדברים מכיוון כזה, אבל שמח שצילה עמדה לצידו. פחד היפך את קרביו והוא לא ידע אם בגלל התקרית, או בגלל הרצון שלו להתחיל למשש לצילה את החזה, בעודו מאזין כמובן היטב לצעדים במדרגות, לשמוע אם בא כבר זקנו-מולידו, שלא לדבר על שרידי התקרית המדשדשים עדיין בין הדירות השונות. צילה ניגשה לסטריאו וניגנה לה את גבריאל פורה הנ”ל. יוסי חיבל, במתכוון ובלי שצילה תראה זאת, בקאבל החשמלי, שחיבר את המערכת עם רשת-החשמל. הוא לא רצה להשתמש בנימוקי שכניו נגד בעלת-בריתו והיא הצטערה שדווקא עכשיו התקלקל הפטיפון. (אשר לפירוד מאמו והמרחק המפריד בין אביו לאמו, הרי מדובר באם שגרה בניו-יורק ואב שגר בסביבות נתניה, בעטיים של גירושים. אשר לתצלום במדי קצין צה”ל, הרי גם פה אין שום סיבה למבוכה: עוד בטרם גיוסו צולם יוסי כשהוא לובש מדים ועל כתפיו דרגות רב-סרן).

י”ב
ועוד עוסק יוסי בהתרת חזייתה של צילה יביא הסיפור בקצרה את מעשה הפורים. יוסי לימד למן תחילת שנת-הלימודים הנוכחית בבית-ספר יסודי, בשכונה מדרום לתל-אביב, אנגלית וחינוך גופני. את הנושא הראשון לימד כיוון שדיבר אנגלית, כפי שציין בכל השאלונים שמילא: שפת האם — אנגלית. (היה זה שקר במובן מסוים, כידוע, אבל מצד שני מי כותב אצלנו שפת אם – יידיש?) חינוך גופני לימד כיוון שהמורה לחינוך גופני יצאה לחופשת-לידה והמנהל פנה בצר לו אל יוסי, שהיה, פרט למנהל, הגבר היחיד בבית-הספר ובלאו-הכי פנו אליו בדרך-כלל העוברים והשבים, ההורים והאחים הגדולים ואפילו המפקחים בשאלה ‘תסלח לי, אתה המורה להתעמלות פה?’ וככה הפך יוסי לאחראי על החינוך הגופני והאנגלי בבית-הספר. בפתח עמד חג-הפורים. המנהל לא היה אדם צר-אופקים, ולמרות קפדנותו בענייני משמעת לא ייחס חשיבות מרובה ללמידה הפורמאלית בכיתות. מה שחשוב למנהל בית-הספר היה דרך-הארץ. כיצד? בעבודה ויצירה. כיצד? בהכנת החגים. בסוכות, למשל, נקרא יוסי, שהיה אז מורה מתחיל לאנגלית, חדש והססן, לעזור בכיסוי סוכת הענק בסכך, תחתיו כונסו מאות התלמידים. בעיני יוסי מצא העניין דווקא חן. שאר המורים היו אדישים ולא נטו לכאן או לכאן. שבועיים לפני כל חג נהג יוסי לבוא אל המנהל ולהתחלק עמו בעצות ותכניות. יחד יצאו לתור ולסייר את שטחי הטקסים ואת זירות החזיונות. עמו היו זיכרונות מבית-הכנסת, שם אורגנו הרבה מאוד מופעים כאלה. “סוכת-אליהו” ו”בית-ישראל” היו המקומות האהובים ביותר על יוסי בעיר ניו-יורק. תפקיד לא נתנו לו בדרך-כלל, שכן לא גר במנהטן וצריך היה לחזור מבעוד אור לברונקס, איפה שג’רי ודייויד השקצים הסיתו נגדו את הפוארטו-ריקאנים.

י”ג
בית-הספר היה בית-ספר חילוני. גם חילוניות בארצנו מחייבת כבוד למסורת. מהי זכותנו על הארץ בלי יחס של אמת לתנ”ך ולמסורת היהודית? מה שמר על העם היהודי בעולם הגדול, בגולה וברדיפות, אם לא הדת היהודית והתקווה לשוב לציון וירושלים? ובבית-הספר, שבו לימד יוסי, טיפחו יפה-יפה את המסורת. כל בוקר, במפקד שבו נטלו חלק כל תלמידי בית-הספר, קראה אחת התלמידות את המזמור-של-יום. יוסי הופקד, בתוקף היותו ממלא-מקום המורה להתעמלות שבחופשת לידה, על התעמלות-הבוקר. המורה לדרמה במשרה שלמה, או המורה לזמרה, שעלה לא מכבר מצ’רנוביץ, ארגנו את השיר היחיד לשירה בציבור, שישה בקרים בשבוע. ואז, כאמור, בא חג-הפורים. המנהל רצה להעמיד את תהלוכת הפורים בסימן חגיגות יובל השלושים למדינתנו. המורה לדרמה במשרה מלאה אמרה למנהל שהוא חונק כל שמחה אמיתית בלב הילדים, בהכריחו אותם לצעוד בפורים, לבושי תחפושות-מדים על דגליהם ונסיהם. “מי מהם רוצה להיות בפורים דווקא חייל? גועל נפש”. המנהל החל להשתעל וזה היה האות לחדול מוויכוח, שכן היה חולה ועישן יתר על המידה. הוא אמר בזעם כבוש: “ילד שאינו רוצה ללכת כחייל, אין לו מקום בבית-ספרי”. כמו כן אמר המנהל: “מה כבר ההבדל בין קאובוי לחייל?” ולבסוף אמר המנהל (כל הציטטות הם מהרגעים לפני שהחל השיעול הנוראי): “אם לפני שנה התחפשו למעלה ממחצית תלמידי בית-ספרנו לחיילים. אז למה השנה – שנת השלושים – לא?”

י”ד
חג-הפורים, בקיצור, התבצע כפי שתכננו יוסי והמנהל. לחזרה הכללית חויב כל ילד, על-פי חוזר חתום בידי המנהל ויוסי, להביא הורה, או אח או אחות, כדי לתרגל את ההצטרפות ההמונית של הקהל ליום התהלוכה. כיתה ח’ 1 אמורה היתה להתחפש ליחידת האצ”ל. ח’ 2 מילאה את תפקיד לוחמי-חירות-ישראל. יש לציין שתלמידי ח’ 2 שיננו משך יומיים את סיסמתם המתנגנת והקולחת, בהפסקות, בתופפם על השולחנות בכיתה ובחוץ, בחזרה הכללית: “לא יודעים בכי / חיילי הלח”י”. והיו כאלה שצעקו: “לא יודעים בכי – גיבורי הלח”י”. הכיתות התחרו בצריחת הסיסמאות, עד שהיה הכרח להזכירם כי מדובר בעצם גם בשכול עצום ורב. רגש האשמה, אין כמוהו לסדר, גם אצל תלמידי כיתה ח’ 3. אלא שתלמידי ח’ 3, הידועים כמופרעי בית-ספר, נצטוו על-ידי המנהל לקחת את עשר העיזים שנידבה משפחת פרג’ון, שזכתה בהגרלת הפיס כבר לפני עשרים וחמש שנים, ולצעוד בתור חיילי ההגנה, הפלמ”ח והפלי”ם. המורה להיסטוריה מחתה על בדיחת העיזים.

בבוקר שלפני חגיגת הפורים חייך המנהל אל הילדים, בפנותו אליהם דרך המיקרופון, והילדים ראו בכך סימן והיתר לצחוק. אחר-כך אמר המנהל, בעומדו לפני טוריו הערוכים: “בוקר טוב, תלמידים”, והילדים ענו לו כדרכם: “בוקר טוב למנהל”. הוא הבטיח להם הפתעה ובאמת כאשר אמר המנהל: “עכשיו המורה יוסי יפקד על התעמלות-הבוקר”, וכל בית-הספר עמד והשתומם, כיוון שיוסי לא היה שם בכלל, ירד יוסי, לבוש מדי קצין צה”ל ושפם עבה דבוק לו בין שפתו העליונה לאפו, באומגה, הישר מגג בית-הספר אל בימת המנהל ותרגל את בית-הספר ברוח התהלוכה הפורימית של מחר. נוצרה בעיית-מה באשר למדים אותם ילבשו החיילים האלמוניים מהאצ”ל ומהלח”י. לקראת הצהרים נמצא הפתרון. נציב בית”ר בשכונה בא רכוב על תלת-אופנוע ובארגז שלפניו נחו ארבעים ושש חליפות של מדים כחולים בית”ריים וכן ארבעים ושישה כובעים מחודדים. הנציב הסביר לתלמידים השואגים משמחה (אפילו המורה לדרמה נכונה היתה להודות בטעותה) שאין הם יכולים ללבוש את המדים הללו בלי להיות חברים מלאים בבית”ר. וכך, בבת אחת, בעזרת יוסי המסור והשקדן, גדל המעוז המקומי של בית”ר בארבעים ושישה חברים.

כיתה ח’ 1 התחרתה בכיתה ח’ 2 בשאגה: “מי אנחנו? – ציונים! מי כולנו? – אצ”לניקים!” עכשיו, כיתה ח’ 3, כיתת המופרעים יותר, סירבה לצעוד בתור ארגון ה”הגנה”. כבר סופר איך הסירה המורה להיסטוריה את גזירת העיזים, אבל כיוון שהיתה זו הלצה של המנהל (“בפורים הרי אפשר לשמוח עד דלא ידע”) אין להאריך בפרשייה. המורה ביטלה את נושא השיעור המיועד, והקדישה שיחה שלמה לחשיבותו של ארגון ה”הגנה”. כשגמרה המורה את המונולוג העצוב שלה, צעקו התלמידים: “לא רוצים הגנה! לא רוצים מערך!” כמו כן צעקו התלמידים: “כן רוצים מהפך!” כיתה ז’ 1 הממושמעת קיבלה את הצימוק שבעוגה. הם ביצעו את “עגלת הרוגי המלכות”. על עגלה ענקית, דוגמת עגלות העדלאידע, היו מונחים, כלאחר תלייה, עשרה הרוגי מלכות מהאצ”ל ומהלח”י. שאר תלמידי הכיתה נשאו ומשכו בעול העגלה והיוו סמל רב-משמעות, כדברי המנהל. כיתה ז’ 3 – חיילי המח”ל והגח”ל פתחו את המצעד כשחמישה מהם לבושים בחולצות “מח”ל – כוח 1.” יש לציין שהיתה זו יוזמתם הפרטית ואף מורה לא התקשר למפלגתו של בגין כדי לקבל את החולצות המקריות. לפני צאת המצעד, דיבר המנהל על השלשלת שלא נותקה ויוסי עמד חסר-סבלנות וחיכה שהמצעד יתחיל כבר.

ט”ו
קשה לתאר את שמחתם של הילדים. תזמורת המנדולינות המקומית ציפתה למסיימים בנקודת-הפיזור, והתושבים, כמתוכנן, אכן הצטרפו למצעד ילדיהם היקרים. התהלוכה עברה בשלום. הכל צעדו בסדר מופתי, ויוסי נסע ברכב שנשכר במיוחד לצורך התהלוכה וקרא ברמקול סיסמאות שנכתבו במיוחד בשבילו בידי המנהל. המורים חויבו לצעוד עם תלמידיהם, כמובן. מאידך גיסא, לא חויבו המורים בתחפושת, ורק הצטרפו, ברובם, לקריאות שגברו והלכו עם הגיע התהלוכה למרכז המסחרי החדש. קריאות כמו “מי אנחנו? – ישראל; מי כולנו? – ישראל”, הדהדו עד קצווי ארץ. תקרית אחת כמעט העיבה על השמחה הכללית, שבאמת פרצה כל סכר (בדרך, עצרה התהלוכה ומעגלי-רוקדים הפסיקו אותה, עד כי היה צורך לבקש את הרוקדים להניח לשיירה להמשיך, תוך כדי ריקודים). בתקרית היתה מעורבת זמירה המשוגעת, שהיתה בת-זקונים של הקומוניסטים העיראקים בשכונה, ולכן אף פעם גם לא נתנו לה עונש להביא את ההורים. לא סמכו עליהם יותר משסמכו עליה. פתאום צווחה זמירה: “אתם לא שמעתם על דיר-יאסין? יא פושעים! יא רוצחים! לא שמעתם?” וקרעה מעל עצמה את התחפושת החיילית שלה. כולם צחקו על זמירה. המורה להיסטוריה אמרה לה: “זה לא נימוק זמירה. זה לא נימוק. את יודעת שהנימוק הזה זרע כל-כך הרבה שנאה בין יהודים ליהודים. ואם תרצי, גם בין יהודים לערבים”. ככה שגיורא, שלא ידע כי רק לבנות מכיתה ז’ 2 הותר להתאפר, ועל כך התאפר גם הוא, באמת מתוך אי ידיעה, נענש בידי אמו, שנקראה למחרת אל המנהל, ואילו זמירה נשלחה למשך יומיים הביתה. פרט לכך הכל עבר על הצד הטוב ביותר. במרכז המסחרי החדש, ליד הסופרמרקט, כשעברה כיתה ז’ 1 ועשרת התלויים מונחים עליה, מפלבלים בעיניהם, פרץ הקהל בצעקות קצובות: “בני המן – על העץ! בני המן – על העץ!” והיה חשש לשלומם של הילדים. התקרית חוסלה עד-מהרה. כיתות א’ חתמו את התהלוכה, כשהם מנגני על חליליות שיר-חג ידוע.

הילדים נהנו מהפורים הזה יותר מכל פורים אחר. השכונה כולה הופעלה והמשפחות חגגו עד חצות ברחובות ביחד עם ילדיהן המחופשים. יותר מכל העיד מיעוט הנענשים על ההנאה האמיתית. יוסי קרן מאושר והמנהל ציין את הסיוע האמריקאי ואת העולם החופשי, דרך הומור, כמובן, בישיבת-מורים שנערכה למחרת החג. בסיום החג הצטלם יוסי בלבוש הקצונה שלו ואת התצלום הזה שלח לאמו.

ט”ז
צילה היתה צברית אדומת-שיער והיו לה נמשים על הפנים. היא היתה גרושה. לפני-כן היתה נשואה ולפני- כן היתה רווקה צעירה מאוד. יוסי לא יכול היה לסבול את האנגלית שלה, כיוון שהשתמשה בהרבה מאוד סלנג אמריקאי, שאפילו הוא לא השתמש בו (והרי פחד כי מישהו מהשכונה שלו מברונקס ישמע אותו משתמש בסלנג כזה; יוסי באמת לא תפס את עצמו כאמריקאי, שלא לדבר על הביטוי אנגלו-סקסי שעורר בו תמיד פחד). היתה בצילה התלהבות אופיינית לישראלים שפגש בניו-יורק (גם מהם פחד שם): התלהבות מסופרמרקט פתוח 24 שעות ביממה, מאוטומט לפריטת שטרות-כסף, מדוכנים מהירים, שלא צריך לצאת אליהם מהמכונית כדי לקבל המבורגר וקוקה-קולה. לפעמים תיקנה לו שגיאות אנגלית שעשה ונהנתה מזה. כשמזמז אותה היתה פאסיבית ומיכאנית. הלא היא היתה גרושה ודברים כאלה כבר לא נראים לה נוצצים כל-כך, בניגוד לכם, האמריקאים, אמרה. אחר-כך נשמע צלצול בדלת ויוסי קם. צילה עברה לסלון ושמה תקליט וסידרה את שערה, כאילו בא אביה לבדוק מה היא עושה אצל הרווק הזה. כשיוסי פתח את הדלת, צעקה אליו באנגלית קולנית דרך הבית כולו. היה משהו מבויית בצעקות הללו והאנגלית שיוותה לצעקות הללו חן זר או קולנועי, שאם לא כן מדוע צעקה אליו אם הוא פותח את הדלת או שהיא תפתח אותה. אחר-כך, כשיוסי ניצב מול אביו ובשקט הניח לו לנשקו, הגיעה צעקה נוספתš מהסלון. צילה רצתה, באנגלית, לדעת מי זה. יוסי סינן בשקט מבלי שאפילו אביו-זקנו ישמע: “סתמי את הפה שלך”, ובעברית כמובן. היא לא שמעה וחזרה לצעוק שוב: “הו?” שבאנגלית פירושו ‘מי?’ אבא שלו רצה, קודם-כל, לראות את הדירה, וככה חלפו שניהם על פניה, כשהם מדברים ביניהם יידיש, וצילה, יושבת על דרכם, באמצע הדרך בין השירותים לחדר-השינה, מעיינת בשבועונים מצוירים ופוערת זוג עיניים נדהמות למראה ולמשמע היידיש. היא דיברה יידיש, כמובן. מי לא דיבר יידיש? היא שאלה אותו באנגלית בדבר האיש המוזר הזה ויוסי קיווה שאביו לא שמע. יוסי לא ענה לה. ככל שאיבתה גברה וככל שהשתהו האב ובנו במטבח, מתבוננים בנוף, מבעד לחלון הזעיר, ובמכשירים החשמליים, חייגה זאת מספרים ארוכים וטרקה את השפופרת בזעם משום שלא השיגה קשר. ככל שגבר זעמה, השפיע יוסי יותר רוך על האיש הזקן, לא בהפגנתיות או באופן מתגרה. לא. אשתו של הזקן, אמו של יוסי, עזבה אותו והוא נסע לארץ-ישראל לדבר יידיש, סוף-סוף, עם כולם. הוא רצה להיות ספרן של ספרייה ביידיש, אבל בכל ישראל היו אולי חמש ספריות כאלה ובכל אחת כזאת היו יותר מדי ספרנים, משכילים ממנו. בינתיים התחתן עם אשה ספרדיה וחי איתה ליד נתניה. מאז הגיע אביו לארץ, לא נסע יוסי לבקר את אביו הגלמוד, אפילו בחתונה, שנערכה לפני חודשיים, לא נכח. אביו טילפן אליו מדי פעם וחקר אותו למעשיו. הוא חשש לחיי בנו ואולי משום כך בא לארץ, כדי להשגיח על יוסי, הלא הוא קלמן, מאז נולד. יש להוסיף שברחוב, שם בניו-יורק, אכן קראו ליוסי ג’ו, ממש כמו צילה. אביו בדק את המלתחה וראה באלו בגדים עבר יוסי את החורף הקר, שעבר עליהם בארץ. אחר-כך התיישב על המיטה הזוגית ואביו שאל אותו ביידיש, בעוד צילה מתכוננת לעזוב, אם קיבל מכתבים מאמא. יוסי אמר שכן. אביו שאל אותו אם כתב גם עליו וגם על זה ענה יוסי שכן. אבא רצה לדעת מה כתב עליו יוסי ויוסי בדיוק קרא לצילה המטלפנת בחדר השני ושאל אותה באנגלית פייסנית, אם עודנה שם. היא ענתה לו ביידיש בוטה אם הוא חושב שהיא קפצה מהמרפסת. עכשיו שאל אבא של קלמן בחדר-השינה, בשקט-בשקט, אם האשה הזאת היא הגברת שלו ויוסי ענה לו שככה-ככה. אחר-כך נכנס יוסי לסלון. צילה אמרה לו: “מי זה הזקן הזה? מאיפה הוא קפץ פתאום?” והכל באנגלית.

י”ז
השכן ממול הובל בהתקף-לב לבית-החולים. אבא של קלמן לא הבין מה היתה כל ההמולה ונרדם בבגדיו הצבעוניים על המיטה. מתישהו שילחו קלמן-יוסי הביתה. לפני שהלך, נישק את בנו וביקשו לכתוב לאמא שהוא מאושר ושאשתו החדשה יפה ובריאה ונראית צעירה. אחר-כך הופיע שוב בכניסה וביקש שלא יכתוב עליו שום דבר והלך. צילה ידעה שזהו אביו של יוסי. יוסי קרא לו טאטע. היא אמרה לו: “למה רימית אותי?” היא חשבה שהוא בודד לגמרי בארץ ושאין לו הורים בארץ. לא פעם חשבה שאביו נראה אחרת ואהבה אותו גם בשל מראהו המשוער של אביו, כמו כל אדם אוהב. היא רצתה לבכות. כל-כך ריחמה על עצמה. יוסי טילפן, אחרי שצילה הלכה בטריקת-דלת, לטלי, ואמר לה: “הרגתי אב שכול”. אחר-כך סיפר לה את הסיפור וכדי שלא תשפוט אותו הוסיף: “וצלצלתי אלייך כדי שלא אהיה אשם לגמרי. את לא שונאת אותי. נכון?” טלי אמרה לו שבלי שום קשר למעשה שלו, אין לה כוח ומצב-רוח הערב לשום דבר בעולם, אפילו לא לילד הקטן שלה. יוסי נתקף רגשי-אשמה וכמעט פרץ בבכי. לפני שהסיפור יסתיים צריךŠ אולי להוסיף עוד כמה פרטים על צילה, אף כי אינם שייכים לסיפור הזה: בת גילו של יוסי, אולי אפילו מבוגרת ממנו במקצת. בעלה עזב אותה ורק אחר-כך קיבלה ממנו גט, אבל זמן רב לאחר-מכן עוד אהבה אותו אהבה עזה. הוא נכנס לעולם העסקים בקנדה. היא כותבת את עבודת הדוקטור שלה על ספרות אמריקאית. גובהה מטר שישים וחמש בערך, חזה בינוני, גו כפוף, דוברת כמה שפות, חיוורת. מבקרת אצל הוריה כל יום אחרי הצהריים והולכת לקחת בשבילם תרופות בקופת חולים.