א
האמת על התאבדותו המזוויעה של ב.א. לא נודעה לאיש, עד אשר שבה אשתו-לשעבר משהותה הממושכת בארצות הים. ב.א. כבר נקבר ואשתו-לשעבר לא דרשה, כשהגיעה, לשמחת בני-המשפחה, או מה ששרד ממשפחתו הדלה של ב.א. (דודה צעירה יחסית, גיס מבוגר יחסית ובן דודה בשירות-פעיל) – להוציא את ב.א. מן הקבר כדי לחדש את החקירה. תחת זאת ישבה על מרפסת ביתם המשותף, שלה ושל בעלה-לשעבר, והשליכה בזה אחר זה את כתביו לתוך פח מרובע. שלהבה גדולה ליחכה בתוכו נייר, משל היתה האשה-לשעבר שד קטן המשרת בתופת. היו שם התחלות של סיפורים, בדלי שירים, מאמרים כמעט פוליטיים ובעיקר מכתבים חתומים בשמות בדויים, שפורסמו כמעט בכל העיתונים היומיים בארץ ואשר זהות כותבם היתה ידועה, כנראה, רק לו עצמו. כל-כך רצה להגיב וכל-כך התבייש לעשות זאת בשמו הנועד לגדולה בטרם עלה לגדולה ממשית. ואת כל אלה שרפה ביחד עם שניים-שלושה קטעי עיתונות, שבהם הוזכר שמו המלא בדיווח על הפגנה פרועה בכל-בו תל-אביבי ענק ובדיווח על משפט דיבה שניהל ב.א. נגד איש הגון אחד (או להיפך, ב.א. השמיצו ואחר-כך הצטרך להיאבק עמו בבתי-המשפט הצפופים), במשפט ארוך ומייגע. ישבה האשה-לשעבר ואת העשן השחור נשפה ממנה והלאה, השתעשעה בו, כאילו היה ב.א. יושב עכשיו, עשר שנים קודם לכן, למולה, והיא, המתפנקת הנשית, הצחקנית, הבוכייה, יושבת ומסיטה את העשן הלבן בחזרה אל פרצופו בעזרת נשיפות תגמול ליצניות.

אשתו-לשעבר של ב.א. לא בכתה, לא צחקה, גם לא טרחה לענות לצלצוליו הרבים של הטלפון. כלום צלצל הטלפון רק משום ששבה האשה-לשעבר מחוץ-לארץ והרכילות הוליכה את בשורת שיבתה בין רחובות-העיר? או שמא צלצלו אנשים כיוון שרק עכשיו גילו כי ב.א. אכן כרך חוט של ברזל סביב צווארו וחנק את עצמו עד שיצאו עיניו מארובותיהן (כך על כל פנים סיפרה הדודה היחסית צעירה)? את תצלומיה של שחקנית הקולנוע האמריקאית המרגשת ביותר, לדעתו של ב.א., את התצלומים הללו היססה האשה-לשעבר לשרוף, אולי משום שהתעקשה למצוא דמיון כלשהו בין השחקנית לבין דממת פניה שלה. והרי דמיון כלשהו בין שני פרצופים אנושיים אפשר תמיד למצוא. התצלומים הללו היו שמורים, כמובן, בארגז הניירות: בריקוד על שולחן, בהפגנה נזעמת, על אוכפו של סוס, בראיון עיתונאי. ב.א. החל לאסוף את התצלומים הללו, כשעוד היה נשוי, עוד בטרם חשב אפילו על גירושים. יש לציין שהאשה-לשעבר לא קראה עכשיו אף מלה אחת מכל הדברים שכתב בעלה. בלאו הכי, חשבה, אף מלה לא הוקדשה לה, גם בשנים שחיי האהבה שלהם התנהלו על מי-מנוחות וגם לא בשנים הקשות.

ב
אף פעם לא הצליח ב.א. להשליט סדר בארגז הניירות שלו ומעולם לא נגרע עמוד מן הארגז ההוא. להיפך. הניירות הלכו והתרבו והוא נאלץ לדחוס אותם כאילו היה ארגזו מצבור אשפה של נייר. כל אימת שביקש לתת סדר בנייר החל קודם כל במיונו, מתוך כוונה להמשיך בכתיבה משלימה של כמה מן השירים והסיפורים ומתוך כוונה נמרצת עוד יותר לברור את הראוי להמשך מתוך התפל והבלתי-ראוי, וכמעט תמיד עצר והחל לכתוב משהו חדש, או שקע בדמיונות, שהעלו החרוזים, אשר תמיד-תמיד ייצגו מקרים אמיתיים, אשר קרו אותו, וחוויות בעלות ממד של ממשות בחייו. מעולם לא הצליח לבדות באמת עולם ספרותי. כך או כך, מה שהחל כנתינת סדר קפדנית, הסתיים במנוסה בהולה החוצה, לרחובות, לבתי-קפה. דחס את מה שכבר מיין איכשהו, ביחד עם הבלתי-ממוין, ונס החוצה. כאן באו הכעס והבלבול הגדול וגאולת המין המכוערת בדירותיהן של כשלונות גדולים ממנו ממין נקבה, כמובן. ב.א. לא שרף משום-מה את ניירותיו לפני ההתאבדות, למרות שתכנן וביצע אותה בקפידה: הלך לחנות של חומרי-בניין, קנה שלושה מטרים מחוט-תיל דק ביותר (ככה העלתה חקירת המשטרה הקצרה). ב.א. לא החליט בחייו, עוד בטרם אבדו עשתונותיו, לשים קץ לאותה הגדרה עצמית מיותרת, פצועה, חבולה, מוגלתית, של סופר, או משורר, או אמן חד פעמי ואמן, כך לימדוהו, הוא אולי היצור היותר חד-פעמי מכל היצורים האפרפרים, והדומים זה לזה בעולם.

ושמא ביקש, בעצם, מהחוקר האלמוני לבוא ביום מן הימים ולגלותו. ושמא לא נתן דעתו, בגבור הייאוש הלא-מובן לה, לחשיבותם. אולי הפך למישהו אחר בטרם מת והביט בניירות הללו כניירות שאינם שלו. אבל אם כך, מדוע התאבד? וכלום לא הסגירה האשה במחשבות כגון אלה חשד בכישלון האמנותי כגורם להתאבדות? מכל מקום, הניירות נראו לה חולניים ומזיקים, מדבקים. היא לא יכלה לתת אפילו לעצמה דין-וחשבון על עוצמת רצונה בהצלחתו, אי אז. וכמה רחוקים נראו לה חיי נישואיהם. כמה ביקשה לגאול עצמה בעזרת הצלחתו האמנותית. ב.א. הותיר, כמובן, מכתב מפורט, שהופנה אליה ושבגללו טלפנו אליה בני-משפחתו. המכתב כלל כמה עמודים כתובים ברישול הולך וגובר. הוא ניסה לסקור את חייו עד לאותו יום. אבל ככל שהתקרב ליום האלים איבד את יכולתו Œלהכליל את חייו, לדבר עליהם בריחוק של מתבונן המחליט החלטות גורליות ביחס אליהם ואף לא מלה אחת היתה שם על הסיבות שהביאוהו לכרוך את התיל סביב צווארו. מה שקרה, חשבה האשה-לשעבר, היה מעין השלמה מעשית למכתב שהלשון לא הספיקה לו. לא הכרעה חיצונית. אבל ככל שהעמיקה בהרהוריה, התחזקו בתוכה המראות האלימים, ולפיכך חדלה להרהר בהתאבדות, למרות, כאמור, העומק ההגותי, היחסי, שהצליחה להגיע אליו, ושבה, לעומת זאת, לעסוק בשריפת ניירות. כשקיבלה את ההודעה הנוראה בטלפון, חשבה על ניקוי הבית וחשבה על שריפה של ניירות. ביעור האמנות, צחקה כמעט לעצמה.

ג
ובאמת, ביקשה האשה-לשעבר לנקות את ביתה מזיכרונו. לא ענתה, כאמור, לטלפונים ולא העזה להירדם מפחד החלומות הרעים. דפדפה גם בספרים שלה, שאותם לא נטלה עמה לחוץ-לארץ. כנגד חזיונות הזוועה שעלו במוחה נאחזה בזיכרון של נהג-המשאית הגדול, צהוב-השיער, כחול-העיניים, שגרה עמו כבר כמה שנים עד לטלפון מהדודה, או הגיס, או בן הדודה – לא זכרה אפילו את צליל הקול ואת נעימתו. זכרה רק את המלים, כאילו ניתן להפריד את התוכן מצורתו: ב.א. התאבד, או משהו כגון זה. והיא נאנחה, אפילו נבהלה ושאלה: איך? ואז כבר היה מאוחר, והשאלה המטופשת, הקהה, העייפה, הזהירה, הביאה את הצד השני לענות: חנק את עצמו בחוט-ברזל. כאילו חשב א.ב. איך להחריד באמת את שומעיו אחרי מותו. וכששבה לארץ, המתינו כמה מהם מעבר לקיר הזכוכית והתעקשו להיאחז בה כאילו היה לה איזה קשר עמהם, כאילו היה לב.א. איזה קשר עמהם. באה האשה מחוץ-לארץ, וצריך לחכות לה מעבר לקיר-הזכוכית, ובקוצר-רוח, ומנופפים בידיים, ביחד עם כל המצטופפים המבקשים לזכות באיזה מבחן של הכרה גורלי או למצוא חן בעיני היורדים מן המטוסים, נודפים ניחוח של חופש. הוריו של ב.א. מתו. הוריה שלה כבר עזבו מזמן את הארץ. כמה עייפות נמלאה אשתו-לשעבר של ב.א., כשראתה את הקרובים מעבר לשמשה, והיא הלא באה כדי לבער. ובבית ביקשה לנקות הכל מריחו ומרוחו. הסירה את התמונות מהקירות, החליפה אפילו את סדר הספרים, השליכה את כל מוצרי המזון, שאיפיינו את טעמו ואחר-כך עמדה ושרפה את צילומיה של שחקנית הקולנוע המפורסמת ג.ד.

ד
ואת הספרים פחדה Œלשרוף בגלל הדימוי השלילי שדבק בשריפת ספרים. אשתו-לשעבר של ב.א. לא התכוונה להישאר בארץ לאורך זמן. היא רצתה למכור את דירתם המשותפת, שעכשיו השתייכה רק לה. בכסף שתרוויח, זממה כבר במטוס, תקנה חנות קטנה למצרכי מזון ומשקאות חריפים בפרוור הקטן שבעיר מגוריה האירופית. הרבה שנים סלדה מן החיים כאן, שנאה גם את חום הקיץ, תיעבה את צפיפותם המשפילה של האוטובוסים, את קשיי החיים. את הסגירות ואת זעירות הארץ שנאה. אי-אפשר להפסיק להתמודד ולהיעלם. להופיע במקום אחר מחדש. שם אחר, אולי. אפילו הנסיגה מלאה התמודדויות. קולו עלה באוזניה. הארץ כל-כך קטנה ומזוינת, אמר שוב. גם חייו, כמו שירתו, היו חסרי הכרעה ברורה. פעם אחת נסע לארצות-הברית והתגורר בניו-יורק. נסע לשיקאגו, התגלגל עד סאן פראנסיסקו. שם דיבר ללא הרף על חוסר יכולתו ליצור ולהצליח בארץ, שבה אינו חש באמת את שפתה. אנשים מסביבו יעצו לו, אם כן, לשוב הביתה, שיבחוהו על האנגלית שלו ואהבו כמה מדימוייו, כשניתן היה לתרגמם. כשחזר לארץ, החל מיד לחלום על נסיעה אחרת לחוץ-לארץ. הלך למילואים, התקוטט עם רס”ר האפסנאות בגלל דברים של מה בכך, נפצע כהוגן בפניו, התבייש להתלונן, למרות שהיה משוכנע בצדקתו, ישב בכלא צבאי, חזר מן הכלא, שב לעבודת ההוראה בבית-הספר התיכון האקסטרני, שבו לימדו מורים חסרי תעודת-הוראה, או אפילו חסרי תואר אקדמי, כמוהו (חסרו לו עוד כמה בחינות ועבודה סמינריונית אחת). יום-יום נאלץ להתמודד עם לעגם המר של תלמידיו, שהשיבו לו מלחמה שערה וגמלו לו על לעגו, שלא פסק מן היום הראשון לשנת-הלימודים. הוא לא ראה את הדברים ככה והעדיף ליחס את לעגם לרוע לבם, לטמטומם. כשהיה בן 30 כבר היה גרוש. לפעמים, כששב הביתה, אחרי מריבה משולשת, במקומות שונים, נשכב על מטתו ודימה לשמוע את אמו לוחשת לו בקול צרוד מסיגריות: “לאן אתה רץ? לאן אתה רץ?” אמו מעולם לא שאלה אותו את השאלה הזאת. היתה זו המצאה כמעט דתית. אפשר שהיה מוצא לו מפלט בחיקה של הדת, אילו מצא עוד מעט כוח להמשיך. לפעמים התגעגע לאשתו-לשעבר, שעזבה אותו בערב אחד, כשחשדותיה המודחקים בעניין השפלה יום-יומית, שהיא נוחלת ומתעלמת ממנה, שוכחת אותה, לא יודעת עליה, התאמתו בבת אחת, התפרצו, דרסו את חינה.

ה
פעם אחת שב ב.א. מעבודתו כרץ-שליח בבית-עסק גדול. עייף היה, מיוזע ואדום פנים. דמעות מילאו את עיניו. גרונו כמעט נשנק. מר היה עליו לבו. כשנכנס, היתה אשתו עסוקה בשיחת טלפון והיתה כבר רחוצה ומסורקת. כמו אויבת נראתה לו באותו רגע לוהט. כל זעמו, כל שנאתו לעצמו, פרצו לעברה. והיא הלא סיימה שיחת טלפון במהירות, ולא בגניבה, כדי להגיש לו שתייה קרה. משום-מה חשד בה, שבואו הפתיעה. טיל של חשד אולי נורה בתוך ראשו. חשב על מאהב. ניבל את פיו. התעלל בה במלים. שרץ שכמוך, הטיח בה. לא הועילו לה הסבריה. הרי סיימה את השיחה כדי להתפנות אליו, כדי לעזור לו לפשוט את בגדיו, כדי להגיש לו כוס שתייה קרה.

מכרים הציעו לו עיסוקים אחרים. הוצע לו להגיה, לשכתב, לערוך ושאר עבודות שמשיירת התרבות לתולעיה. אבל הוא, הערכתם אליו נראתה לו פחותה משזכאי היה, ולפיכך העדיף לייסר עצמו כנזיר דתי ולכתת את רגליו כשליח ברחובות העיר בשעות החום הגדולות. הם ספקו לו כפיים. הוא הפריז לפעמים ברחמיהם. הם לא הבינו את פשר התנהגותו. ואף היא עבדה קשה וציפתה לראותו מצליח במעשיו והגדרתו העצמית היתה להגדרתה. זעמו היה עכשיו בשיאו והוא צווח. היא, כהרגלה, הבינה וקיבלה אותו ואהבה אותו וכולי. אלא שהפעם נקלעה, לגמרי במקרה, חברתה הטובה.

ו
המריבות ביניהם לא היו נדירות. אבל איש לא שותף בהן, בעיקר בגלל האיוולת שציינה את רוב-רובן. “אני לא רוצה להתערב”, אמרה החברה שהזדמנה לבית הנצים, “אבל הבעל שלך הוא באמת בן זונה. שהוא יעשה סקנדל כזה? הוא האחרון בעיר שיכול לדבר”. זעמה הלך וגבר, ככל שהוסיפה לדבר, וככל שהוסיפה לדבר גם חזרה ואמרה שהיא יודעת כי אין זה מעניינה לדבר על כל זה, אבל היא לא יכולה עוד לשתוק. זעמה הלך וגבר, כאמור וב.א. ישב בחדר השני מפוחד, מושפל, מיוזע, רמש, שרץ. חשב לנוס מבעד לחלון החוצה. חשב לצאת ולגרש ולהכות את המלשינה, ועוד אמרה המלשינה: “השפיך שלו טפטף כבר על כל המדרכות. כלב לא מאומן היה יכול להוביל אותך לכל חדר ואני לא יודעת מה הן מוצאות בו ואני לא יודעת מה את לוקחת ללב את כל המריבות המטורפות. די עם זה. תצאי מזה” וכו’. אולי רק אז קהתה אהבתה של האשה לבעלה ב.א. אילו נכנס ברגע ההוא, עייף ומיוזע, הביתה, ספק רב אם היתה מפסיקה שיחה טלפונית כלשהי, עם מאהב, או עם סתם חברה, או אפילו עם מטלפן טועה ואלמוני. ככה ציינה לעצמה האשה-לשעבר, שעה שישבה אטומה לצלצולי הטלפון בבית שירשה, נושפת בעשן השחור שעלה מתוך הפח. אף פעם לא אהב אותי באמת, אני בטוחה. ציינה לעצמה ביובש אמיתי. במקום לאהוב אותה, טיפח את אהבתו לשחקנית הקולנוע ג.ד. גם זלזל במנהגם של תלמידיו לאסוף Žתמונות של כוכבי זמר וקולנוע וגם פיתח מנהג דומה, למראית עין לפחות, בעיקר בשנים שבהן חי לבדו. כל אותם ימים מקוללים, של הוראה מייגעת בבית-ספר חסרת תוכן ומשמעות ממשית, קיווה לביים סרט בכיכובה, סרט שיסייע לו לפרוץ את מעגל האלמוניות המקומית. לפעמים פורסם שיר משלו או סיפור בבימה משנית בחשיבותה. ככל שעסק יותר בעצם הרצון להתפרסם או בפחד מן האלמוניות, כך גם נתמעטו הבלחותיו המוצלחות יותר. לפעמים גם חשב על התאבדות. פעם אחת דיבר על כך. זו שדיבר איתה על התאבדות טילפנה אחרי מותו לביתו. אשתו-לשעבר לא ענתה לצלצול העצבני וכשפעם אחת, בהיסח הדעת, השיבה לצלצול טלפון אחד, אמרה מישהי בעברו השני של הקו: “אני מוכרחה לדבר איתך. אני מוכרחה. אני אשמה בכל”. והאשה-לשעבר גיחכה וטרקה את השפופרת ושוב לא עתה לצלצולי הטלפון הרעשניים.

אותה מלשינה לא נקבה באף שם אחד, מתוך כוונה טובה, כמובן. גאה ופצועה נותרה האשה-לשעבר, מתביישת לשאול לשמות, לזהויות, משתוקקת לנקום נקם פרוע במחוזות ההזיה, אבל ללא כל מועמדת. כל אחת היתה מועמדת.אז, בימים שבהם החליטה לעזוב את הארץ, פחדה לעבור ברחובות. כל אשה נראתה לה כאילו היא לועגת לה. כל אחת נראתה לה כאילו היא מכירה אותה, את האשה-לשעבר, יודעת את חולשותיה, חומר לשיחת נפש בין בעלה לבין אחת מהרפתקאותיו, כל אחת מהרפתקאותיו. כל אשה, מלכת יופי או מדענית, עיתונאית או זונה, נראתה לה הולמת את מיטתו של הרץ-השליח-המורה-הזמני. כל שקדנותה, חרדתה, דאגתה לעבודתו האמנותית שתצלח אם רק ימצא לו מנוחה, שקט ועזרה כלכלית נמוגו בבית-אחת. פתאום פחדה ללכת ברחובות העיר ואם נאלצה לצאת אליהם נעה כמו נמייה קטנה ונפחדת, רצה ממחסה למחסה, פוחדת, כאמור כבר, להתגלות. מכתם של צל לכתם אחר של צל, ממכווה אחת של שרב למכווה אחרת, ככה העבירה האשה הפצועה את הימים שבין אותה תקרית לבין עזיבתה את הארץ. רואיה לא ידעו ולא הבינו. ענן של חורבן נח על פניה.

צעדים היססו בחדר-המדרגות. גם ספר אחד שרפה. משהו שדן בחיי המין של האשה. תיעבה מין. תיעבה את העיסוק במין. מעטפה אחת מצאה בין הספרים. במעטפה, יכלה לחוש, היו צילומים. כמה קטעי עיתונות השתרכו החוצה כשחת של מזרוני בית-סוהר. זיכרונות שוב איימו להציפה. הטלפון שוב צלצל. גם פעמון הדלת צלצל, פעם, פעמיים ושלוש.

ז
הצלצול בדלת נדם ואחר-כך עזבו צעדי המצלצל חרש-חרש את המסדרון. גם הטלפון חדל לטרטר והאשה-לשעבר רוקנה את המעטפה האחרונה. שוב היו אלה צילומים של ג.ד. ומאחורי כל צילום רשומות שורות של שירה, או טיוטות שירה. גם תמונות בעלה של ג.ד. וגם קטעי עיתונות היו שם, והודעה בעיתון מטעם האוניברסיטה על פגישה בין סטודנטים לשחקנית, בחסות השגריר האמריקני וראש-העיר. ג.ד. היתה בארץ. במעטפה נח גם מכתב שהופנה לג.ד. ובו נתבקשה להשתתף בסרט, הוא, ב.א., יביים, ועוד מכתב, באותו נוסח כמעט, כתוב בקפידה מראשיתו והולך ומתרשל לקראת סופו הלא-גמור ועוד מכתב ועוד מכתב ועוד אחד. האשה-לשעבר קראה והתעמקה במכתבים הללו. התכנסה בכיסא, קיפלה את רגליה, הקפידה להסתיר טפח ירך שנחשף. מרפרוף עצבני ורשלני בראשית החיטוט, עברה עכשיו להעמקה. הרכיבה האשה את משקפי-הקריאה שלה, כאילו הונחה גופתו של ב.א. לפניה והיא נדרשת לעשות בה בדיקה פתולוגית. לילה אחד, כשנרדמה סוף-סוף, אכן חלמה על בדיקה פתולוגית בגווייתו והתעוררה בפחד גדול, שטופת זיעה. כל מה שהיה במכתבים הללו הסתכם בניסוח חוזר ונשנה של הצעות מצידו של ב.א. לג.ד. להשתתף כשחקנית סרט פרי-ידיו. כל אחד מהמכתבים כלל תקציר של תסריט, בדרך-כלל – בלי סיום. הראשית ברורה והסוף סתמי. לפיכך, אולי, לא שלח את המכתבים לתעודתם, או שמא היו אלה רק טיוטות. שמא שלח מכתב מסודר ויפה, שבו הכריע סוף-סוף בין כל הגרסאות הלא גמורות, שבו פרש סוף-סוף את משמעות המהלך של גיבור עלילת הסרט – במאי סרטים צעיר.

ח
אמר המכתב הראשון: ג.ד. היקרה. אני יודע שהמכתב יצחיק אותך. זו בעצם מטרתו. אני אדם מצחיק, שלא הולך לו בחיים. טיפוס מהקומדיות. אבל אני לא יצאתי מהקומדיות. גם לא יוכלו לעשות קומדיה על-פי סיפור-חיי העצוב למדי. (למה? חייכה לעצמה האשה לשעבר; בייחוד מחייו אפשר היה לעשות קומדיה; אחר-כך ביקשה סליחה על ההערה הזאת, שהשליך מוחה הקר והזעף והמשיכה לקרוא). עכשיו בא פירוט הולך ומתרשל, מבחינת כתב-היד, של התחלות קשות בחייו ותיאור מעט מוגזם של עבודת-פרך שלו ואחר-כך בא תקציר הסרט הראשון: איש בארץ רחוקה ונידחת. האיש אוהב את ג.ד. בכל נפשו. מתי החלה האהבה? כשמצא מישהו שהצביע על דמיון מפתיע בין גיבור הסרט-הבמאי לבין בעלה של ג.ד., לא רק מבחינת הפרצוף, גם מעוד כמה בחינות. מדהים עד כמה יכולות הדמויות החיות כאן בארץ הנידחת להיות כפילות לדמויות חיות, שם במטרופולין, מצורף משפט מוזר לתקציר היבש. לאורך חייו מפתח הבמאי געגוע לאופציה המוחמצת הזאת. האופציה הזאת, היא אולי בנאלית, מציין ב.א. בתקצירו, אבל כאן בדיוק מצוי הפער האירוני. מה שיכול להיראות כסתם השתייכות למועדון טיפשי של מעריצי זמר או כוכב-קולנוע אווילי, איננו בעצם כזה והוא מהווה איזו אמירה נואשת על חיים אחרים, שיכולו להיות נחיים במקום אחר. כאן הסתיימה אמירת האגב המסוגרת השנייה והתסריט שב עוד פעם ליובש המקוצר שלו. האיש האוהב, אינו בלתי מצליח בחייו, אלא שאין לו שום סיכוי ממשי לחרוג אל מעבר לארץ הקטנה, מעבר לחוג הקטן יחסית של אנשים שהעריכו את חכמתו. הוא אינו יכול להסתפק בתהילה מצומצמת ומוגבלת כזאת. תהילתו בעולם הזה, מוסיף ב.א. הערת סוגריים חריגה שŒישית, מרושלת, בכתב-יד לא ברור, תהילה בעולם-הזה, נתפסת רק בממדים אמריקאים כלל-עולמיים של טלביזיה, עיתונות, תמונות שער ואולי אף מערכת ענק של יחסי-ציבור. וגם ההערה הזאת, כמו קודמותיה, הופיעה בכל המכתבים ובנוסח משתנה ממכתב למכתב, הולך ומתרשל. יכולה היתה, אשתו לשעבר של ב.א., לשבת ולערוך את המכתבים על-פי סדרם הכרונולוגי. כיצד? למשל, על-פי חוסר-הסבלנות ההולך ומשתלט עליהם, ערעור הולך וגובר מגירסה לגירסה, או על-פי האופטימיות ההולכת ונעלמת מתקציר בדיוני לתקציר בדיוני, בכל הנוגע להצלחתו של אותו פרוטגוניסט להשיג את ג.ד. כאשה ממשית. הפער בין שתי הדמויות הלך וגבר מתסריט לתסריט, כמובן. ממכתב למכתב גם הלכו ורבו המלים העבריות ולידן ההערה המסוגרת: לתרגם לאנגלית (ל”ל). המכתב האחרון כתוב היה כמעט כולו בעברית. גם מלים אנגליות מובהקות הופיעו בתוכו, כשהן כתובות בשפה העברית. מדוע החליטה האשה, שכזהו סדר כתיבתם של המכתבים ולא סדר של ארגון הולך ומשתפר עד כדי קפידה מדויקת? אולי מתוך היכרות עם ב.א.? אולי הפעילה את דעותיה הקדומות? גם חשבה שאפשר היה בהחלט לעבד את סידרת המכתבים לכדי רומאן או יציאה נכבדת. אחר-כך שרפה גם את המכתבים הללו. על כל פנים, כל המכתבים כללו את האהבה הבלתי-אפשרית לשחקנית ג.ד. בכל התקצירים באו התפנית והגילוי של דמותה הממשית, כאשה פשוטה וקרתנית, אם גם בהבדלים גדלים והולכים ממכתב אחד למשנהו, כאמור. יצוין עוד כי התפנית הזאת, בעלילות הסרטים המוצעים, באה באופנים דרמטיים שונים. פעם אחת מופסקת העבודה על הסרט, שבתוך הסרט, לרגל ביקורו של פילוסוף חשוב מצרפת או משבדיה, בשם ה.ו., ביקור שחושף לעין כל את תחושת הקרתנות המפעמת גם בלבה של הכוכבת המפורסמת, תחושת השוליים, תחושת הנידחות, הגלות, וכולי, ובשיחה בינה לבין הפילוסוף, באחת הגירסאות, מתברר לכל שהפילוסוף, לבו יוצא, למשל, לתפקיד פוליטי מרכזי, כדי להיות מוכר יותר ו”להשפיע באמת על מהלכה של ההיסטוריה”, כדבריו, כאן נפסק התקציר.

ט
כמו בלש נאמן רצתה עוד האשה-לשעבר של ב.א. לדעת מדוע לא מסר האיש את תקציר גמור לג.ד. ואולי כן מסר, ורק לא השמיד את הטיוטות ואת הניסיונות הקודמים, ואם הגיש לג.ד. הצעת תסריט, רצתה האשה-לשעבר לדעת, פתאום, מה היה הסיפור שנמסר, בהבדל מן הסיפורים שלא נמסרו, שנגנזו בביתה הריק (ומדוע לא נזכרה בת דמותה בסיפורים הלא גמורים?). היא לא התעניינה באמנים ולא התעניינה באמנות והיתה בה דחייה עמוקה מהעולם הסגור והקטנוני הזה. עולם ללא אמנות נראה לה בריא יותר. ב.א., לעומת זאת, היה האמן היחיד שהכירה ונראה שעדיין האמינה בו, למרות ב.א. היה משוכנע כי אשתו עזבה אותו ברגע שחדלה להאמין בסיכוייו, כך על כל פנים הטיח בה. אמת חזקה חלחלה בכל המכתבים-התקצירים הללו. אמת חזקה חלחלה ועיצבנה את כתב-היד, שמה לאל את האשליה היוצרת, סירסה את רצונו של ב.א. לבדות לו עלילה. לא היה לו מה לומר, בעצם, ולפיכך חדל לומר, ולפיכך שרבט ולא כתב ולפיכך הוציא עצמו מתוך המערכה. ולא ידעה אם להוסיף את הדברים הללו לזכותו או לחובתו ולא ידעה אם עודה תובעת, או שופטת, או כבר סניגורית. דבר לא נותר בו זולת רצונו לביים סרט-קולנוע וכבר לא היה בו כל רצון ממשי לומר משהו בסרט שיביים. כל התקצירים שיעממו אותה ורק בהערותיו עליהם היה משהו מעניין. אף הוא, דבריו-שלו שיעממוהו ולכן הפסיק. האכזבות והכישלונות נגסו בדג הגדול שהיה עמו. עכשיו נותר ב.א. רק עם שלד גדול וסתמי. ככה אמרה לעצמה האשה וחשה איך איבדה סופית אפילו את כס השופט במשפט הזה, הבלתי-פוסק, של בעלה-לשעבר. אבל האשה-לשעבר, ביחד עם שאיבדה את ששון השיפוט והקיטרוג, רצתה באמת לדעת מה עבר על ב.א. מן הרגע שבו שמע כי ג.ד. עומדת להגיע לארץ. ועוד זאת יש לומר על ב.א., אף כתב לה, לאשתו-לשעבר, פרטים אלה במכתבו האחרון: בשנתיים האחרונות לחייו היה עד לנסיעתם של חמישה ממיודעיו לארצות-הברית. אחד זכה במלגה גדולה, שאיפשרה לו ללמוד שם ואחר-כך להשתקע בארצות הברית. השני חסך במאמץ כ-7000 דולר ונסע עם אשתו כדי לעבוד קצת בהוליבוד. שלושה אחרים מצאו דרכים אחרות כדי להיחלץ מחייהם כאן ולהתחיל חיים אחרים שם. יותר ויותר רצה אף הוא לנסוע מכאן. פחות ופחות יכול היה לתת לעצמו תשובה לשאלה: מה יבטיח לו אושר גדול יותר, או אומללות קטנה יותר, שם. פחות ופחות יכול היה, כנראה, לתכנן לו בדמיונו הקדחתני את המהלכים הבאים בחייו. בחשבון הבנק של ב.א. נחו כמה עשרות-אלפי לירות ישראליות בלי שיוכל להשתמש בהן עד שיגיע לגיל ארבעים וחמש. אביו הזקן זמם מזימה זו לפני שמת, פנסיונר פשוט ולא-מלומד, שהלך לעולמו בפחד גדול, חסר-מנוחה ולא בטוח, אם קצו של בנו יהיה שונה מן הסוף שאמנם בא עליו. שם משפחתו, חשבה אשה, אין לו המשך. ובכסף, מן הסתם, תעשה היא שימוש.

י
קמה האשה-לשעבר, שעכשיו היתה לה דירה משלה, כדי לטלפן לאוניברסיטה, למחלקה לקולנוע, להיוודע בעניין הפגישה, והמזכירה סיפרה לה שאכן פגישה זו, בין ג.ד. לתלמידים ובחסות השגריר, שלא נכח, ובמקומו נכח ראש-העיר, התקיימה ואף עלתה יפה מאוד. ארבעים תקצירי-תסריטים בשפה האנגלית נדחסו לתוך ידיה החיוורות של הכוכבת, שיש לה גם חברת הפקה בגודל בינוני. ג.ד. הבטיחה לקרוא בכולם ולהשיב תשובות לכל הפונים הנרגשים. טילפנה האשה-לשעבר לשגרירות ארצות-הברית וגם שם לא נענתה בבירור. ליתר דיוק, איש לא זכר דבר בקשר לבעלה-לשעבר. אבל הקונסול, מששמע על ההתאבדות הנוראה וחש רגשי-אשמה מתודיסטיים, כיבד את האשה-לשעבר בכוס-קפה ואף סיפר לה כמה צלחה הפגישה באוניברסיטה. יחד צפו האשה והקונסול בסרט הווידאו שצולם בעת הפגישה. ראתה האשה-לשעבר את האולם הצפוף וביקשה מהטכנאי לשוב ולראות לה אותן שניות בודדות שהוקדשו לצילומו של הקהל הסקרני והנרגש. את ב.א. לא הצליחה לאתר בתוך הקהל. על הבימה ישב נשיא האוניברסיטה פרופ’ ז.ח., פרופ’ ידוע לכלכלה, ששב במיוחד, כך העיד הקונסול בגאווה, מביקור בארצות-הברית, שם העניק, בשם האוניברסיטה תואר של דוקטור כבוד לזמר-שחקן-רקדן כושי ידוע. נשיא האוניברסיטה ישב ליד ג.ד. הזוהרת, הניד בראשו ואישר כל תשובה שהעלתה הכוכבת. כאילו נתנה הרצאת-תלמיד בסמינריון על כלכלה והפרופסור ישב לידה, קורן מאושר ובאמת נהנה, לדעתה של האשה-לשעבר, מכל שנייה על הבימה, לצדה של ג.ד. ככה, למשל, אישר את גדולתו המקצועית של הבימאי ט.י. ואת החרפה המקצועית שהעטה על מקצוע הצילום הצלם לשעבר כ.ל. מובן שהפרופסור הסכים לכך, שמטרת אמנותה של האשה צריכה להיות, בימים אלה, העלאת רמתה של המודעות הנשית ושאין סתירה בין אמנות טהורה לאמנות פוליטית. להיפך, הפרופסור, שחיבוריו הכלכליים הביאו לו פרסום עולמי, כמעט בכה מרוב אושר. הנה, יש שכר לפעולתו.

לשמע פרטי-פרטיה של ההתאבדות השיג הקונסול הטוב לאשה-לשעבר את מספר הטלפון של סוכנה של ג.ד.. מישהו, שהכיר את בעלה מן האוניברסיטה, ידע לספר לה, כמה ימים אחר-כך, איך עמד בעלה-לשעבר מחוץ לאולם, שבו נערכה הפגישה והפריע בהערותיו העצבניות לאלה שהצטופפו בכניסה, מאין מקום בתוך האולם, כדי לשמוע ולראות, עד שגורש משם באיומי מכות. ועד שהלך משם בבושת פנים, הספיק לומר על נשיא האוניברסיטה: “תסתכלו על האידיוט הזה” ועוד הטיח באנשים לידו הטחות שונות ומביכות על השפלתם העצמית, על חוסר יכולתם לקבל את החיים הקטנים במקום קטן, על חוסר יכולתם המופרע להשלים עם החיים במלואם כאן ולא בשום מקום אחר. אין חיים אחרים. אין עולם-הבא ואין עולם אחר, זולת החיים בארץ-ההולדת.

בתוך כרך של מחזות צ’כוב מצאה שני מכתבים שכתב ב.א., או שמא היה זה מכתב אחד בעל שני עמודים שונים מאוד זה מזה. באחד מהם היה כתב-אישוםח חריף מאוד נגד ג.ד. על כך שבאה לבקר בארץ. מדוע הסרת את החרם שהקימו אנשי-רוח מכל העולם נגד המדינה הזאת? לא היית צריכה לבוא. היה עלייך להניח לאנשים למות כאן בבדידות. בכאב הבדידות. אולי זה היה עוזר להם לנתח באופן אובייקטיבי את מצבם הפוליטי ומכאן עד לשינוי העמוק בפוליטיקה (…) ושוב התרשל המכתב ואי-אפשר היה לקוראו עד סופו. הדף השני כלל דברי אהבה רגישים ונרגשים. גם את ספר מחזותיו של צ’כוב שרפה האשה. פשפשים וכנים לא היו מעוררים בה דחף כזה לחיטוי.

י”א
האשה-לשעבר לא נלוותה אל הקונסול לערב תרבות שערך השגריר האמריקאי בחווילתו שבהרצליה. שחקנית ישראלית ממוצא אנגלי קראה שירים של משוררת ישראלית ממוצא אמריקאי. גם המחזאי ה.מ. נכח שם ואפילו מבקר התיאטרון הידוע עוד יותר מ.ה.

י”ב
באותו שבוע מכרה את הדירה שירשה ואת הכסף הישראלי המירה למטבע זר וטסה לה אל מעבר לים. איבתה לבעלה-לשעבר שככה. אולי היתה זו כפרה. היא לבשה ביום שלפני הטיסה בגדים שחורים, הניחה פרחים על קברו, התקינה לעצמה תמונה בתוך מסגרת קטנה. במטוס אף פרצה בבכי. הוריה לא היו עמה בעת עלייתה למטוס. הם גרו כבר שנים רבות בארץ אחרת. והכל נסלח