א
כשאיחדו את מפלגות-הפועלים, כלומר, בערב הראשון ואפילו בערב שלאחריו, לא היה איש שמח מחיימ’לה מיטלמן. ורק ברגע שתמו חגיגות האיחוד ונסתיימו הטקסים החגיגיים וגם העשן התפזר, נוכח חיימ’לה, כי יסוריו שבים, ובלילות הבאים, כשלא יכול היה להירדם, הבין שאותן שנות נחלה ומנוחה, שזה להן אחרי הרבה סבל, יחד עם אשתו ועם ילדיו, עלולות להסתיים בבת-אחת. המנוחה והנחלה, ואולי גם התהילה הצנועה, היו זמניות, אמר חיימ’לה לעצמו.

למען האמת, הרגשה כזאת, שהנה הולך הנתח השמנמן שלו ונשמט מידיו, הרגשה כזאת קיננה בו מיום שהתיישב במשרדו ליד הטלפון השחור שלו. בחדר השני ישבה מזכירה מוכנה להכתבה ולהוראות. כמו חלום, חשב אז חיימ’לה. אלא שחששותיו שמא ייגוז החלום לנצח לא הניחו לו ליהנות מהמיפנה בחייו. גם הŽזכירה תרמה לחרדה הזאת. היא לא העריכה את חיימ’לה מיטלמן, והיתה יושבת בחדרה ומדברת בשלוחת-הטלפון שלה, ורק לפעמים הציץ הבוס שלה, חיימ’לה, דרך הדלת שהובילה אל חדרה, כדי לבקש ממנה קו. לפעמים היסס חיימ’לה באמצע בקשת הקו, שכן חשב לרגע שאולי זה סדר העולם; טלפונים שייכים למזכירות. יותר מכולם ידעה המזכירה, שחיימ’לה הוא מזכיר ארעי, שאין לו לאן לעלות, שיבוא היום ויפטרו אותו, שישוב לחייו הקודמים. בקיצור, כל תקופת מלכותו הקצרה (ארבע שנים) אכלה הצרבת את דפנות קיבתו. (ואל נשכח כי איש לא דיבר עמו מעולם על הפסקת עבודתו. יתירה מזו. הוא מילא את תפקידו במסירות, והקדיש לעבודתו את כל מרצו ואת מרצו ואת רוב שעות-היממה שלו. מעולם לא נסע לחופשה. גם כאן השתרבב איזה פחד עמום, שמא יבוא אחר וייקח את מקומו בעת שיעדר מהמושבה). ועכשיו, בשבוע שאחרי איחוד מפלגות-הפועלים, היה פחדו לסיוט. הסיוט הלילי היה מתחיל מדבר-מה טיפשי לגמרי. פתאום עלה במוחו המתרוצץ כחיה שבויה טקס האיחוד, שהלך אליו לבוש חולצה לבנה וענוב עניבה אדומה והתיישב לו בשורה הראשונה, ממש מתחת לבימה. על הבימה ישבו חבר-כנסת אחד ממפלגתו הקודמת של חיימ’לה, מזכיר מועצת-הפועלים וראש-המועצה המקומית, שניהם ממפלגתו הנוכחית של חיימ’לה. בשורה הקדמית, שחיימ’לה התיישב בה בלי לבדוק אפילו אם מותר לשבת שם, אלא מתוך שמחה אמיתית וספונטאנית. ישבו גם מזכיר קופת-חולים האזורית, אשר גר כידוע במושבתנו ולא בעיר-המחוז, וכן מנהלה לשעבר של הצרכנייה, שבגלל עניינים כספיים מסוימים הועבר מתפקידו לתפקיד משמעותי אחר ובא על עונשו המוסרי כתוצאה מהעברה זו, ואף-על-פי-כן נשמר העניין בסוד גדול, לא רק מהמשטרה אלא גם מפני התושבים.

בתום הטקס, משסיימו לשיר את ה”אינטרנציונל” ואת “התקווה” ואת “תחזקנה”, ניגש חיימ’לה ללחוץ את ידו של חבר-הכנסת, ולשם כך אף המתין שעה קלה תור. היה משהו מן הכאב, כאב היריבות הארוכה, באיחור הזה, שהרי אפילו בתור ללחיצות היד היה אפשר לראות את העליונות המופגנת מצידם של חברי המפלגה הקטנה, שלשורותיה השתייך חבר-הכנסת, כלפי שליטי המושבה, חברי המפלגה הגדולה. לא היה זה טקס נישואים; לא ולא. חברי המפלגה הגדולה חיכו עד שאחרון החברים של אחותם הקטנה והמתאחדת יסיים ללחוץ את ידו של חבר-הכנסת מהעיר ולהחליף אתו מלה, ורק אז ניגשו גם הם לדבר עם האיש. חיימ’לה נהדף ממקומו בין שני התורים והגיע אל חבר-הכנסת כשזה כבר פנה לדרכו ובמעט החסד שעוד נותר עמו אמר לחיים מיטלמן: “מה נשמע”.

חבר-הכנסת היה עייף ונאלץ להתרגל לממדיה החדשים והמוגדלים של מפלגתו המאוחדת החדשה ולרוץ ממקום למקום, כדי להדגיש שהנדוניה איננה עלובה כלל ועיקר. אבל חיימ’לה כמעט השתכנע שמצבו עגום. זו היתה דוגמה לפחדיו של חיימ’לה בלילות. הפחד העמום, שהיה עמו ארבע שנים, החל עכשיו להציק מאוד. גם היציאה מבית-התרבות והפנייה לכיוון שכונת-מגוריו הוותיקה עלתה לו בזיכרון מפחיד. חיימ’לה לא הלך לביתו לפני ששאל את ויטו, עוזרו המסור, אם זכר לנעול את הדלתות האחוריות; ואת מזכיר-המועצה שאל חיימ’לה אם יוכל להורות לוויטו להסיר את הקישוטים ואת הסיסמאות (כמובן, חוץ מהכתובת הקבועה מעל הבימה בכחול ובאדום: לציונות, לסוציאליזם, לביטחון!). כשיצא מן האולם וחצה את חורשת האקליפטוס, עבר על-פני שולץ, יצרן הבלוקים, וזה אמר לו, תוך כדי רקיקה על האדמה היבשה: “היום שלך יגיע, חתיכת קורבע”. ואף כי שולץ חזר על ההבטחה הזאת כמה וכמה פעמים בעת האחרונה והבטיחה לכל אחד מחברי מפלגת השלטון המתאחדת הערב עם מפלגתו, היתה בחיימ’לה תחושה עמומה, שהתחזקה בהתקשרה עם כמה עובדות שאירעו בשבועות האחרונים, כי התור הזה ללחיצת היד והגידוף הזה, יחד עם הרקיקה, של שולץ, הפועל האשכנזי האחרון במפלגתו לשעבר, לא יסתיימו בטוב. קודם חשש שיודח לטובת האיחוד, ועכשיו שכנע אותו השינוי הדקדוקי בגידול של שולץ, ששנים הקפיד לומר: “היום שלכם יגיע, חתיכות קורבעס”, שכל שנאתן של שתי מפלגותיו, זו לשעבר ולא של היום, תופנה עכשיו נגדו, כאילו הוא אשם בכך שהאיחוד לא יצא אל הפועל בכל אותן שנים מרות של מאבק ויריבות. מאותו רגע לא ידע חיימ’לה מנוח. משפטו של שולץ הדהד במוחו, והתור המבחיל ללחיצת היד תעתע בו כל הלילה.

במיטה הסמוכה שכבה סימה אשתו וריח חריף של סבון עלה ממנה. הוא אמר לה: “התקלחת?” אחר-כך שאלה אותו סימה: “איך היה? היו כאלה שבאו עם הנשים? היה כיבוד? ראית את החבר-כנסת הזה, נו, איך קוראים לו?” והוא שאל: “איפה צפירה?” אחר-כך, כששמע שצפירה כבר ישנה, שאל עוד: “איפה חניו?” לא ציפה לתשובה ואמר: “לא הספקתי לדבר אתו אפילו. בסך-הכל שאלתי לשלומו, כמו שאומרים, והוא שאל לשלומי. שולץ הזה קילל אותי, וזה מרגיז. סתם ככה קילל אותי. עושה בלוקים מסריח. אני יכולתי להחזיר לו איזה עלבון כמו שאני יודע, אבל זה מתחת לכבודי”.

אחר-כך ביקש להירדם, והפחדים שכבר דובר עליהם כאן, באשר לקץ מלכותו הקצרה, חזרו ביתר תוקף. בסופו של דבר נרדם חיימ’לה מתוך מחשבות נקם בשולץ הזקן, כיצד ישסה בו את אחיו הצעירים של ויטו. מציץ אלמוני יכול היה לשמוע, אילו האזין, נחירות קשות-יום עולות מחדר-השינה הקטן של מזכיר אגודת “הפועל” המקומית.

ב
כשהחליט חיימ’לה להעתקר להפצרות שכנו – שהיה שופט כדורגל כל אימת ששופטי הכדורגל מהעיר בוששו לבוא והיה גם אחראי על פלוגת סדרני “הפועל”, שנכנסו בחינם לכל המופעים שהגיעו למושבה, ואף היה מנהל-עבודה במפעל הסתדרותי – לעבור למפלגת השלטון ממפלגתו השוקעת (מן הבחינה הסטאטיסטית ומן הבחינה ההיסטורית) ולקבל על עצמו את מישרת מזכיר “הפועל” במושבתנו, מכר את עגלתו ואת סוסו וסיים בלא להניד עפעף מסורת ארוכת-שנים של עגלונות. בתקופה שחבריו להכשרה ולרעיון הלכו להיות מזכירים ושאר אנשי תשתית של המדינה שבדרך, הלך חיימ’לה לחיות מיגיע-כפיו. הוא לא רצה להיות פקיד, ואף לא פועל שתקוע באיזה מפעל, על כן ישב בכיכר יחד עם העגלונים והסבלים האחרים. אחרי שהקימו את המדינה הגיעו סבלים חדשים ועגלונים חדשים. חיימ’לה נעשה מנהיגם של העגלונים, והקולות המעטים שקיבלה מפלגתו הקטנה בשיכוני-העולים יוחסו למנהיגותו. פעם גם ארגן נסיעה משותפת של כל העגלונים והסבלים לאחר מקיבוצי התנועה, כדי להראות להם את מוזיאון המרד והתקומה.

למען האמת, באה הצעתו של השכן לאו-דווקא בגלל דאגתו לחיימ’לה. הוא אהב את חיימ’לה עוד פחות משאהבוהו האחרים במפלגת השלטון, אבל אחרי הבחירות היו לפתע מישרות רבות שלא היה מי שימלאן: ב”הפועל”, ב”משען”, ב”דור לדור”, ב”מבטחים”, בקופת-חולים, ב”נוער העובד”, בצרכנייה, ב”אמהות עובדות” ועוד ועוד. היו חסרים אנשים שאפשר לסמוך עליהם, והשופט המחליף חשב על איש שיסור אולי לפעמים למרותו. לכאורה, צריכה היתה המפלגה להעדיף חבר שלה; אבל המועמדים שבאו בחשבון היו חדש אחד, שלא הכיר את המוסכמות המפלגתיות המקומיות, יקה חסר קשרים חברתיים עמוקים בין תושבי המקום, או שחור, שהיום הוא במפלגה ומחר הוא מריע לבגין. חיימ’לה השתייך אמנם למפלגה היריבה, אבל היה ברור שמבחינת מוצאו הרעיוני (ההרים שבין רומניה לרוסיה כבר הצמיחו מנהיגים רבים למפלגה), מבחינת חיתוך-הדיבור שלו (כדבריו של סופר צעיר ונאמן של התנועה) ומבחינת החולצה הכחולה שלבש בצעירותו היה יכול להימנות עם נאמני התנועה. וכך רמז, איפוא, מי שרמז לחיימ’לה להחליף את פנקס-החבר שלו ולזכות במישרה המכובדת. יש קונה עולמו בשעה אחת. בשבוע שהחליף את מפלגתו התמנה חיים מיטלמן למזכיר “הפועל”, וחייו השתנו מן הקצה אל הקצה.

חברי מפלגתו לשעבר התייחסו אל „מרת הכרטיס ברוח לא כל-כך ספורטיבית. הם לא רצו להבין ללבו של העגלון המתקרב לגיל חמישים והנצרב בחוץ בשמש הקופחת ובפנים מן האולקוס שבקיבתו. הם רצו לקורעו כסוס. בישיבת סניף אחת הוכפל מספר שונאיו, וגם השינאה למפלגת השלטון גברה. היה ברור להם שהאשמה מוטלת גם על מפלגת השלטון. שולץ אמר אז: “הם רוצים להפוך את כל האנשים ההגונים לפקידים. קורבעס!”

אך לא איש כחיימ’לה יירתע מגידופים, כפי שכבר למד הקורא בראשית הסיפור. לפיכך נכנס חיימ’לה נרגש וחגיגי למשרדו החדש שבבניין מועצת-הפועלים המקומית. על הדלת היה כתוב “הפועל” ושמו המלא: “חיים מיטלמן”, והמעבר היה כה מתוק, עד כי חיימ’לה התקשה להאמין שהכל אמת, ממש, מציאות.

הוא היה מגיע ב-8 בבוקר, אחרי שהעגלונים כבר יצאו מזמן להובלות. אחר-כך היה יושב בישיבות, ויום אחד אף צורף לוועדה המיוחדת ליום-העצמאות, שבישיבותיה היו מגישים כיבוד. חיימ’לה לא דיבר בישיבות, ועדיין היה משוכנע שכל העסק בטעות יסודו. את הכיבוד נהג לאסוף ולהביא לביתו, והיה מספר לבני הבית אלו מטעמים נחטפו עוד לפני שיכול היה לאורזם כדי להביא לארוחת-הערב. את האורווה שיפץ ואת החציר שרף ואף החליט להשכיר את המקום למשפחה מרוקאית צעירה, שהחליטה לעזוב את מעברת האזבסטונים ולעבור למושבה הוותיקה, בדרך להצלחה.

ביום שנכנס בו למשרד קרא למזכירה והחל להכתיב לה מכתב. חיימ’לה ידע איך עובדים מנהלים משום שהלך יחד עם סימה לסרטים בבית-העם. אבל מסתבר שטרם נעשה סרט על סדרי עבודתו של מזכיר “הפועל”, ולכן, בבוקר הראשון, כאשר קרא למזכירה לכתוב בשבילו את המכתבים, כנהוג בכל העולם, צחקה ואמרה: “אני מוכרחה לספר לבעלי”. ובעוד חיימ’לה עומד מול שולחנה עם הדפים המטויטים, שמע שיחה בין מזכירתו לבעלה:
“יוס’קה…”
“- – – – -”
“אתה שומע? חיימ’לה…”
“- – – – -”
“חיימ’לה מיטלמן, העגלון, זעה שגר בפיק”א, נכנס הבוקר וקרא לי, כרגע, רק עכשיו יצא, להכתיב לי מכתבים. כמו בסרט. אתה שומע?”
“- – – – -”
“לא, עוד לא הספקתי לראות. ישר רצתי לטלפן לך. בידור, לא?”
מאז כתב חיימ’לה את מכתביו בעצמו, ומאותו בוקר פחד מרות המזכירה, שהיתה בפלמ”ח, כידוע לכל תלמיד בית-הספר העממי במושבה, פחד שמא תצלצל לבעלה, מנהל בעיר-המחוז, ותספר לו בלעג על משוגותיו של חיים מיטלמן, ומרוב צחוק ידיחו אותו. לפעמים בלילות, על משכבו, מיוזע ועצבני, ביקש חיימ’לה לעשות סולחה עם הפלמ”חניקית, אבל בימים, כל אימת שניסה לומר לה משהו, דימה לראות הבעה של לעג על פניה. בפעם הראשונה, נוכח הלעג הפרוש על פניה, הוריד חיימ’לה את עיניו לראות אולי מכנסיו לא-מכופתרים. אחר-כך ויתר על הסולחה ומיעט להשתמש בשירותיה. השאיר לה על השולחן את מה שבחרה להחזיר לו, כיוון שנראה לה טפשי, אידיוטי, אימבאצילי, חסר-טעם או סתם בזבוז זמן. ולפעמים תיקנה לו בדיו אדומה את שגיאות הכתיב. פעם אחת שמע אותה מדברת בטלפון עם נחמה (חטיבת “הראל”) ואומרת לה: “זה השיא. בחיי. הם ירדו ככה מהשלטון. עגלון שלא יודע לכתוב מכתב בלי שגיאות כתיב, ואני כבר לא מדברת על תחביר תקין, מתמנה למזכיר ‘הפועל’. ואני רוצה להגיד לך: זה התפקיד הכי חשוב מבחינת החינוך של השווארצעס. זה האיש שמייצג אותנו הכי הרבה בעיניהם. בחיי”.

ויטו, לעומתה, היה נאמן מאוד. מעולם לא גיחך לעברו, ואף הירבה לדבר בגנות המזכיר הקודם, שכב רמת, או עבר למקום אחר. ויטו קיווה מאוד לסדר לבנו הגדול עבודה בבנק הפועלים, והאמין שחיימ’לה יכול לתרום לכך. חיימ’לה אהב מאוד את ויטו, והאמון שוויטו נתן בו נעם לו מאוד, אף כי לא יכול היה להסביר מהי אותה מתיקות העולה בו כשוויטו אומר לו: “כן, חבר מיטלמן, נכון מאוד”.

חיימ’לה השמיד את כל החוזרים הסטנדרטיים הקודמים, שהאיצו במתעכבים לשלם דמי-חבר, או להופיע לישיבת מזכירות מורחבת, או להופיע לאימונים, כיוון שלא פתחו במלים: “חבר יקר” או “חבר נכבד”. הוא הירבה לכתוב מכתבים בכל נושא שדרש דיווח ואף עדכן את הכרטסת הרחבה, אשר שנים לא ידעה יד עדכנית כידו. התגלו בו כשרונות ארגוניים, שמאז טיול העגלונים לקיבוצם של ניצולי השואה לא באו לידי ביטוי. חיימ’לה גם יזם הוצאת עלון משוכפל בשם “ספורט הפועל”, ובו עיקר דיווחים על הפעילויות הרבות, כגון טניס-שולחן לגילאי 11-9 ו-13-11, כדורגל לגילאי 16-14 וכו’. המשימה הראשית היתה, כמובן, להביא קבוצה אחת, בכדורסל, כדורעף או כדורגל, רצוי בכדורגל, לליגה השלישית, ואחר-כך, אולי, לליגה השנייה, ליגות שעליהן כותבים בעיתון-הספורט בעמוד השני והשלישי.

מזכיר מועצת-הפועלים היה מרוצה מהתנופה. חיימ’לה קיבל אישור לשלם היטב והביא מהקיבוץ השכן מאמן לקבוצת הכדורעף. הוא רכש תלבושות אדומות (חולצות ומכנסיים) לשחקנים ודאג להנחיל לאוהדי הקבוצות המקומיות את הסיסמה התל-אביבית הידועה: “הנה הם באים / השדים האדומים”. בשלב מסוים הגיעה הפופולאריות של אימוני הכדורעף לדרגה כזאת שלא היה נער במושבה שלא ניסה את כוחו בהעפת כדור. שמו של חיימ’לה התפרסם בקרב המרוקאים כמי שמנהל את “הפועל”, את קופת-חולים ואת ההסתדרות, ורבו הבקשות לסידור עניינים, אשר הופנו דווקא אליו; והוא ידע להעבירן בכבוד הראוי ובקורקטיות הראויה ליעדיהן האמיתיים. הוותיקים במושבה העדיפו להתייחס אליו כאל מי שמנהל את “הפועל” בטעות. המרוקאים התייחסו אל עגלונותו כאל משגה שתוקן.

צל אחד של כישלון העיב על הצלחתו. יענק’לה הג’ינג’י, מדריך מסור ב”נוער העובד והלומד”, שחניכיו העריצוהו ובניגוד לכל חבריו, בני הוותיקים, שעברו לצופים ולחברה הסלונית, שמר אמונים לנוער העובד ושקבוצת חניכיו היתה הקבוצה האשכנזית האחרונה בסני“, יענק’לה זה, מעשה שטן, שיחק כדורגל דווקא ב”מכבי”. חיימ’לה כתב מכתבים והריץ תלונות למרכז “הפועל” ולמרכז “הנוער העובד והלומד” ולוועדת-הביקורת, אבל לא העלה דבר.

יש להסביר כי השינאה ל”מכבי” היתה שייכת למורשת התנועה. היו ימים, זכר חיימ’לה באנחה, שחוץ מבני איכרים ומשתמטים עלובים, לא העז נער במושבתנו לדרוך במועדון “מכבי”, ששכן בבית התאחדות האיכרים, כמובן שדי היה במיקומו כדי להבין עד כמה פסולה אגודת-ספורט זו. רק בשנים האחרונות ניבעה הפירצה.

מכתבי-התשובה בוששו להגיע, וחיימ’לה ידע בסתר לבו, שהחינוך התנועתי-מעמדי מתרופף. פעם אחת, אחרי מבצע מוצלח, שבו נסעו נעריו, שחקני הכדורעף הצעירים, לעבוד בהתנדבות בקטיף האשכוליות בקיבוץ השכן, הרצה על הבעיה לפני מזכיר מועצת-הפועלים. אמר חיימ’לה: “מי שבכיתה י”א לא יודע להבדיל בין ‘מכבי’ ל’הפועל’, או בין ‘הצופים’ ל’נוער העובד’, או בין אני לא יודע מה לאני לא יודע מה, לא ידע להבחין בין בורגני לפועל, בין מפלגתנו למפלגתם, ובסוף עוד יעלה לשלטון את בגין, ימח שמו, ואם לא את בגין, אז את פרץ ברנשטיין ואת סרלין. אני אומר לך, אתה לא צריך להרשות את זה. אם הוא רוצה לשחק כדורגל ב’מכבי’, שלא יחנך את ילדינו בתנועה. זהו”.

המזכיר הציע לו לכתוב מכתבים לאותם גורמים שחיימ’לה כבר שלח אליהם את מכתביו, ואחר-כך הגיע טלפון חשוב, בקשר לשביתה בבית-החרושת לדיקטים. המשטרה דיברה מעברו השני של הקו. כיוון שאין עניין השביתה שייך לסיפורנו, נאמר רק שהיתה שביתה במפעלו של אחד הקיבוצים השכנים, והפועלים, כולם ממושבתנו, חסמו בגופותיהם את שערי-המפעל. הקיבוץ, יחד עם שותפיו לבעלות מהעיר תל-אביב, הזמין את המשטרה, שכן משאיות כבדות, שהביאו בולי-עץ מנמל חיפה, המתינו בקוצר רוח מחוץ לשערים. המשטרה פרצה למפעל ושילחה חלק מהפועלים לבית-החולים המחוזי. פועלים אחרים שוטטו באותו יום חבוטים וחבולים בכיכר המושבה. בדרכו הביתה נמנע חיימ’לה ממעבר בכיכר המרכזית, כדי לא לפגוש את מנהיגי השביתה הפראית והפרועה. מפלגתו לשעבר תמכה בפועלים, ופעיליה הגישו עכשיו עזרה משפטית לשלושה שנעצרו, ואילו מפלגתו הנוכחית גינתה את הפועלים על חוסר האחריות שגילו.

ג
שני ילדים היו לחיימ’לה. אחת היתה צפירה, שהיתה בלונדינית עם עיניים כחולות, צנומה ומכוערת מאוד. היא שימשה הוכחה חיה לכל מי שביקש להוכיח למעדיפי הבלונדיניות, שיש גם בלונדיניות מכוערות. מצד שני, היו כאלה שהעדיפו להביט על צפירה בתור יוצאת מן הכלל המלמדת על הכלל. כל-כך מכוערת וטיפשה היתה עד כי אפילו אחיה חניו התרחק ממנה בהפסקות שבין השיעורים, ובת-דודתה, שאף שם-משפחתה היה מיטלמן, השתדלה לא לפגוש בה. צפירה שמחה להילוות לבנות כיתה ח’ ולהיספח לחבורתה של רותי היפה יותר לבית מיטלמן. לרותי כבר צמחו שדיים, ואמה, דודתה של צפירה, סיפרה לסימה, אמה של צפירה, שכבר רכשה לה חזיית מספר אפס (בסולם בן 7 דרגות). לצפירה לא צמחו שדיים, ישבנה, אותו איבר מבשר ההתבגרות, עוד לא החל להתרחב, ואפילו וסת לא היתה לה. צפירה סבלה עלבונות והתעללות מצד בני היקים בשכונה הסמוכה לשכונת-מגוריה שאותם כינתה בתגובה: נאצים מלוכלכים; מצד בני הרוסים, שאותם כינתה קומוניסטים חריינים; ומצד בני הרומנים, שאותם כינתה: רומנים גנבים; וכמובן מצד השחורים, שאותם כינתה: שווארצע חייעס.

צפירה לא היססה להשיב מלחמה לכל מקניטיה הזדוניים, וכמעט ששה אלי קרב. רק דימתה לשמוע מישהו מעליבה או מקניטה, וכבר יצאה לקראתו בגידופים. התקריות עם צפירה היו לשם-דבר במושבה. כל מי ששמע על מענה-הלשון שלה, היה מקניט אותה רק כדי לשמוע אותה פעם.

אל בנות כיתה ח’ נשאה את עיניה בערגה, וכל אימת שחמקו ממנה בלמה את זעם הקרב שלה. אולי קוותה שבזכות הפלגתה תקרבנה אותה, ואולי האמינה שרותי היפה, בעל החזייה החדשה, תהיה חברתה אם רק תשתוק. אלא שרותי לא יכלה לשאת את צפירה. צפירה ספגה עלבונות ומכות, ומעולם לא ציפתה לעזרה ממישהו. לבדה לחמה.

יותר מכל רצתה צפירה שדיים גדולים. שדיה של רותי היו ללא ספק כרטיס-כניסה מכובד למועדון המסתודדות בבית-הספר. היא אף חרדה שמא יעלם צבע שערה הצהוב, או שמא תיאלץ להרכיב משקפיים, שיסתירו את עיניה הכחולות, נחמותיה ברגעי בכי. הוריה של רותי גרו בקצה השני של המושבה, כדי להימנע מקשרים מיותרים עם חלקה העלוב של המשפחה, וצפירה שמחה תמיד ללכת שם. ליל-הסדר, לימונים בהשאלה, ספר להכנת שיעורים, היו סיבות אפשריות להליכה לשם. לאמה של צפירה, לסימה, היו עור לבן וירכיים רחבות בעלות עור מתוח, אף כי עברה כבר שתי לידות ועוד כמה הריונות. שדיה של סימה היו קטנים.

חניו, אחיה, החל לגלות סימני גבריות כבר בגיל 11, ואלמלא יכול היה, כבר בגיל 12, להיחשב לאיש חשוב בשיכוני המרוקאים, היה חניו נהפך, בלי ספק, למהפכן. מן הבחינה הזאת היה הרבה מן הברכה במינוי אביו למזכיר “הפועל”. בשנה שבה החליט חניו להתאמן בכמה ענפי-ספורט, עד שיחליט סופית מהו הענף המבטא טוב יותר את כשרונותיו. אמנם חיימ’לה עמד על כך שחניו ישלם את מסיו כמו אחרון המרוקאים, אבל מצד שני לא העז שום מאמן לגדפו או להעליבו, או לכנותו בכינוי גנאי, שלא לדבר על אלימות פיסית, שאסורה בבית-הספר מצד המורים, אבל אינה אסורה באופן מפורש באימוני-הספורט.

בשבתות החורף והאביב, כשההמונים נהרו ממגרש הכדורגל למרכז המושבה כדי לאכול גלידה, היה חניו רץ אחרי אביו הנמוך, שפסע במהירות בראש שחקניו בדרכם אל המועדון, שבו הותקנו חדרי-הלבשה ומקלחות. בני כיתתו של חניו התקנאו בו. אחרי הכל, מי עוד יכול היה לדבר כל שבוע עם זכי, כוכבנו החדש, אשר בא מהמושבה הקרובה אלינו. חניו כלכל בתבונה את הכבוד שפל בחלקו. מדי פעם הניח לאחדים מבני כיתתו לבוא ולדבר אל זכי, לא לפני שהבהיר והזהיר, שזו להם הפעם הראשונה ואולי גם האחרונה. הליכתו של החבר מיטלמן היתה מהירה ורחבה. רגליו נשלחו לפנים, כאילו השתתף בתחרות מתמדת. עד כדי כך נתפרסמה
הליכתו המהירה מאוד של חיימ’לה, שמיטלמן אחיו, שבנה את ביתו בצד השני של המושבה ואף שקל לשנות את שמו, התאמץ מאוד לסגל לעצמו הליכה אחרת, מתונה יותר.

מיטלמן הבן לא אה לשמוע את העלבונות שעלבו באביו, אבל יום אחד, כשהקניטו מישהו ואמר לו: “אביך הבאלעגולע האנאלפבית”, החליט חניו שלא יכה את הילד ושישתדל לא להיות כאביו ולא כאמו, אלא הוא-עצמו. ילד בן 11 החליט במושבתנו להיות הוא-עצמו, ודווקא חניו מיטלמן. באותו יום גם החליט, שהוא ישחק כדורגל ב”מכבי”, היכן ששמו של אביו היה נרדף להרש’לה, לחושם, לג’וחה.

צפירה היתה מרבה לבכות. פעם הלכה ברחוב, ומולה הגיחו שלושה ילדים. אחד מהשלושה, עמיק, אמר לה: “צפירה’לה, תראי לנו את הציצי שלך, אם כבר גדל!” צפירה השליכה על עמיקם ועל שני מרעיו חופן של חול ועלים וקראה: “נאצים. גרמנים נאצים. יקים נאצים. שתישרפו באש של סטאלין”. עמיקם ועמיחי ועמירם מצאו לנכון להגיב על הדברים, בעיקר על יידוי האבן, שנכללה, משום-מה, ביןה עלים והעפר. השלושה השכיבוה על הכביש והיכוה מכות נמרצות, וגם הפשיטו את מכנסיה ותחתוניה ותלום על העץ הסמוך. צפירה כבר היתה אז בכיתה ז’, ואביה, חיים מיטלמן, יש בדיוק באותה שעה בישיבת ועדת החגיגות ליום-העצמאות הקרב ובא. בדרכו הביתה הגה חיים בשיחתו הקרובה עם סימה אשתו. לא בגלל חשיבות השיחה הגה בה, אלא משום שהיה מקדים לחשוב על כל שיחה לפני שנקלע אליה. הפעם תכנן לספר לילדיו שהוא והמורה אדר, המורה להתעמלות, שלעג לחניו פעמים רבות בשל סיבות ידועות לקורא, יושבים יחד באותה תת-ועדה (ועדת-הנוער); ובעודו חושב על המשפט הראשון, שמע מבחוץ את זעקותיה של צפירה ואת בכיה המר: “לא נכון! לא נכון!” ובעודו חולץ את נעליו לפני דלת-הכניסה, כהרגלו מימי עגלונותו, שמע את סימה אשתו מנחמת את צפירה: “חכי, צפירה’לה, אבא ילך ויהרוג אותם במכות”.

כשנכנס וראה את צפירה בתו שרועה על הריצפה, מצווחת ובוכה חליפות, זכר את הפעם הקודמת שהלך לתבוע את עלבונה ממנהל בית-הספר הקודם, הביא לבירור נוקב את המכים, ובסיומו של הבירור הסבתר שהיתה זו צפירה האשמה, שכן זרקה אבן בפרצופו של מומו וכמעט שעקרה לו שן, בתגובה על חרפותיו. אמר חיימ’לה: “את בטוחה שהם התחילו?” וצפירה צווחה ובכתה: “בטח. הם תמיד. כל הזמן. תמיד הם מתחילים”. אספה חיימ’לה לחיקו, וכל כאבו וצערו איימו לפרוץ מתוכו. וזאת לדעת, חיימ’לה המזכיר, שלא כחיימ’לה העגלון, היה איש בעל השפעה. לפיכך נעל את נעליו, אסף את מכנס רגלו הימנית בצמיד שחור, עלה על אופניו ונסע עד ביתו של מר מלמד, האחראי על החינוך במושבתנו מאז ההסכם הקואליציוני האחרון. מלמד הציע לו להעביר את בתו לבית-הספר הממלכתי-דתי, ומיטלמן התנגד לכך בתוקף. ראשית, מה פתאום? מה היא עשתה הילדה למעניה ורודפיה? שהם יעברו! שנית, וזו היתה הטענה העיקרית: משפחת מיטלמן היא משפחה אתיאיסטית, ובעיקר צפירה. לפיכך טילפן מר מלמד, בנוכחותו של האב המסור, למנהל בית-הספר הצעיר, שגר מחוץ למושבתנו, בעיר-המחוז, והודיע לו שאם לא יטפל בעניין צפירה מיטלמן, יורה הוא, מלמד, אישית, על הקמת ועדת-חקירה בלתי-תלויה. המנהל, מעברו השני של הקו, הבין כי הפעם החמיר מצבה של צפירה. מלמד מצידו הכיר בחשיבות הגדולה של תדמיתם של כל חברי הקואליציה במשכנות המרוקאים, שמיטלמן היה נכנס ויוצא שם כאחד משלהם. חזר מיטלמן לביתו, וצפירה הפסיקה לבכות רק כאשר בישר לה אביה, שאולי יעיפו את הקורבעס מבית-הספר. בלילה אמרה לו סימה: “כמה אני רוצה לעזוב את המקום הזה”, והוא אמר לה: “השתגעת? דווקא עכשיו?” ולפי שנרדמו אמר חיימ’לה לאשתו הישנה: “הכל יהיה עכשיו בסדר. א עוד תראי. היית צריכה לראות באיזה רספקט הוא דיבר אלי וטילפן למנהל”.

ד
בלילה שלאחר-מכן, בעוד חיימ’לה עוסק ברישום ילדים חדשים לקבוצת הפינג-פונג ובנו חניו עוזר לידו בגאווה ובתקיפות לגבות מסי-חבר והמועדון כולו הומה פעילות של נוער ומבוגרים, באותו לילה שכבה סימה עירומה על מיטתה הרחבה. שלא כעירוניות, הפוחדות תמיד מהדייר שבמרפסת ממול, נשי משובתנו נהנות ממרחבי האפלה שבין בית לבית והן יכולות לנוח עירומות על מיטותיהן כשהבעל איננו. צפירה ישנה. הביטה סימה בגופה הלבן; ירכיה עבות וחזה קטן. צעירה היתה מבעלה בכעשר שנים. מעולם לא נתנה דעתה לכך שחייה עוברים עליה בבדידות, בחוסר מעש. אמנם קוותה לזכות בנסיעה לחוץ-לארץ, ועכשיו, כשעבר חיימ’לה ממושב עגלתו לחדר “הפועל”, בעזרת דחיקותיה והפצרותיה, ידעה סימה שיום הנסיעה קרב. ראשה היה מלא תכניות. היא נהגה לחרף את חבריו לשעבר למפלגה כל אימת שהיתה נזכרת בהם בגלל יסורי-מצפון או פחדים. חיימ’לה פגש את ויינטראוב הפולני, וזה אמר לו: “במהפכה היו אס. אר’ים שישבו במחבוא חודשים, אכלו תפוחי-אדמה ושתו מים מלוכלכים, אבל לא נכנעו, ואתה החלפת כרטיס-חבר בשביל איזה תפקיד אידיוטי. אתה יכול פשוט להתבייש”. חזר חיימ’לה הביתה נכה-רוח. שאלה אותו אשתו: “מה קרה?” אמר לה חיימ’לה: “פגשתי את ויינטראוב. את יודעת, זה מחברת-החשמל”.
“נו?”
“מה, נו? הלא הוא חבר מזכירות הסניף”.
“נו?”
“מה, נו? הוא צעק עלי כהוגן. ואולי אני בכל זאת טועה?”
“בטח טועה. הוא יכול ככה לדבר בתור עובד שיש לו קביעות, והפרדס הצעיר שהם קנו. פולני מסריח. דג-מלוח בריבה מנוול. הוא לא מתבייש לדבר ככה?”
“מה זה קשור, סימה, מה זה קשור?”
“בטח מה זה קשור. לנכד הגמד שלו הוא יכול להבטיח תיכון ואוניברסיטה ואפילו בית. ואתה, מה אתה יכול להבטיח לילדים שלך? סוס ועגלה? אורווה? זה הסוציאליזם שלהם, שהם מטיפים לך מוסר? וחוץ מזה, המפלגה שלהם מסריחה ומזמן היית צריך לעזוב אותה, גם אם לא היו מציעים תפקיד כזה. וחוץ מזה, בתפקיד הזה שיש לך, אתה יכול לתרום הרבה יותר”.
“איך?”
“לציונות וכל זה. אתה יודע. ילדים מרוקאים וחינוך לה‚ינות ובכלל. כדאי לך להתחיל במבצע של הגינות בספורט. אולי ניסע עם נבחרת-הילדים לחוץ-לארץ”.

כך חזרו השיחות על עצמן, וחיימ’לה שאב עוז מאשתו ולמד לא לתת לעלות עליו, גם לא לרות אייל, מזכירתו, שהיה לה אולי חזה מפוצץ מבחוץ, אבל סימה בעצמה, במלתחות של שפת-הים, ראתה שהחזה שלה נופל לגמרי, ולכן, בגלל כל הידע שהיה לה על טיב היחסים בין המזכירה ובין הבוס שלה, הסתובבה במלתחה עירומה, גוזזת את ציפורי רגלה על הספסל, ורות המדולדלת עם כל הצבע על פניה רואה את העור המתוח על ירכיה ומחרישה. ועכשיו שכבה סימה במיטתה וחשבה איך תוכל כבר להגיע לחוץ-לארץ, עם הילדים או בלעדיהם, עם בעלה או בלעדיו, ואז, ברגע ההוא, הופיע פרצוף מחריד בחלון. סימה הביטה רגע ולא רצתה להאמין למראה עיניה: פרצוף בחלון. מיד נתנה את גרונה בצווחה נוראה. התעוררה בתה מפוחדת ורועדת וחשה אליה. לבשה סימה את כתונת-הלילה שלה. יצאו כמה שכנים מבתיהם והטילו ספק בסיפורה של סימה. מיהרה הבת שלקר שאכן גם היא ראתה את המציץ, אבל איש לא האמין לגרסתה.

רק הזקנה, הדיירת בצריף של השכנים, צריף שהיה דיר כמה שנים קודם-לכן, האמינה לסימה. זמן רב טענה הישישה הערירית, כי מוכרחים לעקור את החורשה המפחידה והמסוכנת, כיוון שיום אחד עוד תשרוץ פושעים ומאניאקים מרוקאיים, והנה, בשמחה כלשהי, אם גם חרדה ומודאגת, אמרה עכשיו: “אני אמרתי לכם. אני אמרתי לכם”.

השכנים חזרו לבתיהם, מגדפים את האשה המשוגעת, שלא עובדת ביום ורואה בלילה שדים ולא נותנת לישון אחרי יום עבודה קשה ולפני יום עבודה עוד יותר קשה. בעיקר זעם על סימה שופט הכדורגל המחליף. זמן רב הציקו לו ירכיה של המיטלמנית. ירכי אשתו חדלו לעניין אותו, ואף כי נמנה עם החברה היותר מקובלת במושבתנו, וכבר הזדמן בימי שישי להרבה בתים מיוחסים במושבה, נראה לו די מגרה להשכיב פעם אחת את סימה מיטלמן. היא השגיחה מזמן במבטיו המתגרים, אך כאשה נבונה לא סיפרה עליהם לאיש. עכשיו נכנס גם השופט המחליף לביתו, שכן יחד עם האם הנרגשת, עמדה תחת הפנס שבחוץ גם הבת האידיוטית. שתיהן שקעו בשיחה על חוץ-לארץ, והיתה זו הפעם הראשונה ששתיהן תכננו בריחה לחוץ-לארץ.

מאוחר בלילה חזרו האב והבן, בהליכה מהירה, כרגיל, משוחחים ומתנשפים, ומרחוק, בהתקרבם, קראה לעברם הבת הנרגשת: “הציצו לאמא”.

חניו נזכר, משום-מה, בעלבון שהטיח בו אחד הילדים לפני כמה חודשים: “זיינו את האמא המזדיינת והמזוינת שלך”. אז לא ייחס לעלבון הזה כל חשיבות (כלומר, מעבר לחשיבות שיש לכל עלבון רגיל), אבל עכשיו עלה העלבון הזה במוחו. שתק חניו. זה היה זמן-מה לפני שהחליט לא לקשור את גורלו בגורל משפחתו. דומייה כבדה אפפה את הבית. חיימ’לה הרהר זמן-מה, ואחר-כך הורה לכולם ללכת לישון. סימה פחדה. כל הלילה פחדה להירדם, ולמחרת בבוקר הלכה להתלבש בחדר-האמבטיה והקפידה לסגור היטב את חלונות החדר. כשחיימ’לה הלך לעבודו, הלכה סימה לקניות היומיות וכל הדרך הפכה בדעתה של מי היה הפרצוף הנתעב ההוא בחלון. לא היה לה כל ספק באמיתות החזיון, ואף היתה משוכנעת שאם תראהו יום אחד תוכל לזהותו מיד, כל-כך טוב נחרט בזכרונה. לכן לא חשדה בשופט הכדורגל הזמני. זאת אומרת, אף כי חשדה בו אמרה לעצמה מדי פעם: “שטויות; הרי אני מכירה אותו ואת הפרצוף שלו. זה לא היה הוא”.

כל אותם ימים, המשיכו פחדיו של חיימ’לה לבעבע כבוץ חם והחמירו את מצב קיבתו החמוצה. כשהחלו שיחות האיחוד בין שתי המפלגות ולחיימ’לה נודע על כך מהעיתונות – וכרגיל לא מהעיתונות התנועתית אף כי לסימה סיפר שידע על כך מזמן – גברו הפחדים והיו לחרדות כבדות. חיימ’לה הבין מיד שאחרי האיחוד יחלקו את השלל מחדש ואיש ממפלגתו החדשה לא ייתן לו גיבוי, שהרי מעולם לא השתייך אליהם באמת ורק בערב האיחוד, לפני ארבע שנים בסך-הכל, עבר אליהם.

חיימ’לה לא האשים את אשתו בכך שדחפה אותו לעבור למפלגה החדשה בעיתוי כל-כך אידיוטי. אילו נשאר במפלגתו הקטנה והמתדרדרת היה נחסך ממנו הביזיון שבהדחה, שלא לדבר על אי-הנעימות שהיה עליו לשאת כל אימת שפגש מישהו מהמפלגה שעזב. מצד שני, אילו המתין עד האיחוד, אפשר שהיה נשאר עגלון עד סוף ימיו, שכן למפלגתו הקטנה היו כמה מועמדים טובים ממנו למלא את התפקיד. גם זאת יש לומר, חיימ’לה לא האמין מעולם שבאמת נועד לתפקידו, ותמיד עבד קשה מאוד כדי להוכיח לכולם שאכן ראוי הוא לתפקידו החדש. בקיצור, לא היו לו כל טענות נגד סימה. להיפך, לסימה היו טענות נגדו: למה הצטרף מלכתחילה למפלגה המצחיקה הזאת; בענייני הערבים הם כמו החרות’ניקים ובענייני הפועלים הם כמו הקומוניסטים.
“זה כל העניין”, ענה לה חיימ’לה, “זה מה שמצא חן בעיני”.
כאן הסתיים הדיון הפוליטי, שכן צפירה נכנסה אל החדר ושאלה: “הקומוניסטים הם נגד הפועלים או בעד הפועלים?”
חיימ’לה ידע שבסופו של הדיון הזה תפרוץ קטטה גדולה ובכי גדול עוד יותר בחדר-האורחים המרוהט, ולכן אמר: “מה אכפת לך? תגידי לי, מה אכפת לך?”
צפירה הטיחה בו בקלעה את שערה האהוב עליה: “כי אני רוצה להיות קומוניסטית כשאני אהיה גדולה”.
סימה צעקה: “שלא תדברי ככה. אני אהרוג אותך”.
סימה היכתה את ילדיה רק כאשר הגזימו בהתנהגות פרועה.

ההצצה בחלונה של סימה העשירה בן-לילה את פוŒקלור מושבתנו. סימה היתה למשל ולשנינה כמעט כמו בתה. סיפרו על אונס המציץ בידי סימה ועל חיימ’לה מ”הפועל” הרודף אחרי המציץ. שלא היה אלא נאנס, או מאהב מיסתורי על-פי גרסה אחרת. גם האנשים המיושבים התבדחו. לפעמים גם אנשים מכובדים מתבדחים ומדברים גסויות, למשל היקים. בבית-הספר הוצג יום אחד מערכון, בהפסקה, לא במסגרת הרשמית של הפעילות הטקסית, אלא במסגרת הפעילות הספונטאנית, שכל מחנך יכול לברך עליה. המערכון כלל שיר גס מאוד על-פי מנגינתו של ההימנון הלאומי, אשר החל במלים הבאות: “בחצות הלילה בצאת הכוכבים / סימה וחיים מזדיינים”. וכו’ וכו’. חניו ישב מן הצד מתוח מזוויות עיניו המלאות דמעות הבחין כי בני כיתתו מהססים אם להצטרף לצחוק הכללי אם לאו. יש לזכור, כי בשלב זה של חייו היה חניו קצת יותר פופולארי בכיתתו, כיתה ו’ 2. חניו שקל עם להתערב או להישאר פאסיבי ואולי אפילו להסתלק מן המקום. הוא החליט לשבת ולא להתערב. (רותי מיטלמן מכיתה ח’ בכתה בבית בכי מר ודרשה להוציא את הדוד חיים מיטלמן מהמושבה ואף הטיחה באביה: “כמה אני שונאת את כל המשפחה שלך וכמה אני אוהבת את המשפחה של אמא. וכולם גרים בתל-אביב”.)

צפירה פרצה בזמן ההצגה בבכי נורא, והמנהל, שמיהר לראות את הפעילות העצמית של תלמידיו, זכר את אשר הבטיח למר מלמד הדתי מהמועצה המקומית. הוא אחז באוזנו של עמיקם ואמר לו: “אל תחזור לכאן בלי אמא או אבא. שמעת? מŽנוול אחד”.

היה משהו מבורך בכך שהמנהל היה זר במושבתנו. חוש הצדק במושבה קטנה כשלנו (בתחומי החלק הוותיק; עוד שנים רבות יקשה עלינו להסתגל לכך שהלא-ותיקים שייכים אף הם למושבה) נפגם לפעמים בשל ההיכרות האישית, בגלל שכנות, טובה שנעשתה, הלוואה שאושרה או לא אושרה, רישיון למכולת, מקום בהרכב הראשון של קבוצת הכדורסל וכו’. גם עכשיו בעודו מסובב את אוזנו של עמיקם בנו של הווטרינאר, לא הביא המנהל בחשבון את מעמדו המיוחס של הווטרינאר היחיד באזור, שחקלאים חיפשוהו אפילו באמצע הלילה כדי ליילד פרות או לחלץ כדור תועה מגופה של עגלה ערבית, ועמיקם, שהיה נער אמיץ מאוד, ידע את מקומו ואת מקומו של המנהל, שהיה זר, צעיר וכנראה גם לא אשכנזי, ולפיכך המשיך לצחוק ואפילו קילל את המנהל בכמה קללות לא יפות.

אבל המציץ חזר והציץ. פעם ופעמיים ועוד ועוד. אחדים מהשכנים הספיקו לראותו, מה שלא תרם להטבת מבצה של סימה הנלעגת. מה שהיה ברור פחות מכל היה המוטיבציה שלו. פרוספר, שהיה מופקד מטעם המשטרה המקומית על חקירת הפרשה, אמר פעם לסימה: “אל תכעסי עלי גברת מיטלמן, אם אני אשאל אותך, אבל אני חייב לשאול את זה: למה לדעתך מישהו בכלל יציץ לך?” וסימה רצתה לדבר על ירכיה הלבנות וההדוקות, אבל נעלבה ולא ענתה. הבדיחות פחתו כשהמשטרה נכנסה לפעולה, אבל האיבה לא פחתה. להיפך. זמנים חדשים, עינויים חדשים. קודם התאנו רק לחיימ’לה ולילדיו ועכשיו התאנו גם לסימה מיטלמן.

כל אימת שהוצב שוטר במארב, לא הופיע ראשו של המציץ בחלון. לפעמים רצה גם השוטר, המופקד לשמור על הבית, לעבור ממקום-מושבו שתחת הפנס ולהציץ לחדר-השינה של סימה, אלא שבגלל כובעו הגדול חשש השוטר, שהרי כובע הוא סימן זיהוי ברור.

חניו ביקש מאביו שיקנה לו תער לגילוח, וצפירה, בהישארה פעם לבד בבית, הלכה לחדר אמה, פתחה את דלת ארון-הבגדים והביטה בחזה החשוף והבהיר במראה הגדולה. שום דבר לא צימח שם. והיא כבר בכיתה ח’ וחניו כבר בכיתה ז’, ורותי מיטלמן כבר עברה לחזייה מספר 2 (ישר מ-0), וידוע שאחד מהתיכון מזמז לה את השדיים עם החזייה; כל המושבה ידעה על זה. בכל אופן, רותי הלכה לה מבית-הספר וצפירה היתה מדוכדכת. ההפסקות בבית-הספר עצובות עכשיו. בלילות הללו של כיתה ח’ היא מביטה בחלון, וכשחניו חוזר, היא חוקרת אותו: “איפה היית?” וכשאינו עונה לה, היא סוטרת לו, מה שגורר כמובן מכות מצד האח הצעיר והחזק מאוד, לפעמים עד זוב דם. היא מתייפחת זמן-מה ונרדמת, גם חולמת לה כמה חלומות תמימים על רכיבה משותפת לבית-הספר יחד עם רותי, על אופניים, כמובן. חניו לעומתה, בכיתה ז’, כבר הגיע למסקנה הברורה שאמו שיקרה בעניין המציץ, ואז גם החליט לא לנקוט עמדה באשר ליחסי אביו עם העולם כולו, או לפחות לא באשר ליחסיו עם המושבה ו”מכבי”.

ה
יום אחד, בחופש הגדול, הלך לניו למגרש בית-הספר, שבו התאמנו להם הנערים מ”מכבי” וגם אלה שהתכוונו לגנוב אחרי המשחק מישמשים מברקוביץ ואולי גם להציץ לנורית. עמיקם, אותו עמיקם אשר היכה את צפירה, אמר על חניו כאילו לא היה נוכח: “הוא בא להריח בתחת שלנו, הכלב המסריח הזה”. חניו לא ענה. ממקום-שבתו המרוחק משהו מדד את גודלו של בן הווטרינאר ואחר-כך אמר: “אתה אולי בן של רופא בהמות, אבל אתה יצאת בטח מזרע של חזיר, שאבא שלך הזריק לאמא הפרה שלך. אל תקום. אם תעיז לקום, אני פותח לך את הפרצוף וכולם עדים שאתה התחלת”. אחר-כך, כשעמיקם עשה תנועה חשודה, שמבחינה משפטית יכולה היתה להתפרש כאילו זז ממקומו לצורך הפעלת כוח, אבל באמת רק ביקש להיטיב את מקום-שבתו תחת האלון גלוי השורשים, אשר צמח בשולי המגרש, תפס חניו את ידו של עמיקם וסובבה בחוזקה. בנו של הווטרינאר האזורי צעק ואפילו כמעט בכה. גם האחרים לא סבלו את חניו, ועכשיו תיעבוהו. אלמלא היה עמיקם חברם שבוי בידי המצורע הזה, כי אז היו קמים.
“עזוב אותו. שמעת?”
“אני אעזוב אותו, בני זונות, לא לפני שכל אחד לחוד ילך אתי מכות”.
“מי בכלל רוצה ללכת אתך מכות. חתיכת חנפן. מי בכלל רוצה לנגוע בגוף המלוכלך והעגלוני שלך. חתיכת חנפן”.
“רציתם לשחק כדורגל. לא? במה אני מפריע לכם?”
“אתם רואים איך הוא מתחנף?”
ואחר-כך, למרותš זאת ובעיקר בשל החשש לשבירת ידו של עמיקם, החלה שיחה, שבה ניצב עמיקם על ברכיו וחניו, הצעיר ממנו בשנתיים (עולה לט’ לעומת עולה לז’), אוחז בידו המסובבת וכופה את האחרים להקשיב לו. בשיחה האלימה הזאת הושג הסיכום הבא: חניו לא יחשוב את עצמו רק משום שאבא שלו מזכיר ב”הפועל” וגם לא יתערב בהווי המקומי, ואפילו יחשוב שזה נגד מישהו מהמשפחה שלו. בתמורה איש מהאחרים לא יתערב בענייני בדיחות וצחוק, אם יחשוב שזה נגד מישהו מהמשפחה שלו, אפילו אבא, אמא או אחות. כל אחד יוכל לשחק כדורגל איפה שהוא רוצה, וחניו נקרא למבחן אומץ – להראות לכולם שיש לו אומץ לשחק ב”מכבי”.

אחרי הדברים הללו שחרר חניו את עמיקם, וזה יישר את ידו בהקלה וקילל כמובן את חניו למען הכבוד העצמי. חניו המתין לראות שמא ייסוגו הללו מההסכם, אבל הם עמדו, התלבטו ובחרו את ההרכבים למשחק הבא. את חניו בחרו אחרון אף כי היה הטוב בשחקני המגרש. מובן שהאיבה אינה יכוŒה להיעלם בבת-אחת. מצד שני, מצבו שופר יחסית למה שהיה קודם. כך חשב לו חניו. אולם מגניבת המשמשים נרתע ולבו אמר לו שאסור לו לעשות דברים כאלה.

בשבוע שאחר-כך ראהו משחק נהג-המונית שהיה אביהם הרוחני של שחקני “מכבי”. חניו קיווה שהאיש לא יזהה אותו ואף-על-פי-כן הכפיל את מאמציו במישחק. לנהג-המונית לא היו ילדים כי איבד את כל משפחתו בשואה והיה אחד האנשים הבודדים באזור שסירבו לקבל פיצויים מגרמניה. הוא גם לא התחתן, אף כי לפעמים ראוהו בחברת נשים הונגריות מגונדרות ומסריחות מבושם. הוא דאג לשחקנים של “מכבי” ועזר להם בכל דבר. כולם ידעו שבזכותו טיפסה הקבוצה מעלה-מעלה וניצחה את “הפועל” בדרבי הנודע. בין שחקניו הופיע גם יענק’לה הג’ינג’י, שהיה מדריך מסור לחניכיו ואשר כולם היו מאוהדי “מכבי”, וזו היתה בעצם ראשית הארוזיה, שעליה דיבר חיימ’לה במכתביו. נהג-המונית הביט עכשיו בכדרורו הזריז של חניו ושאל את מישהו: “מי זה השד הקטן הזה?” לשמחתו של חניו, נאלץ לעבור בריצה לצידו השני של המגרש, ולכן לא שמע את התשובה, גם דימה כי לא נאמרה כלל. אחרי המשחק שאלו הנהג: “מתי אתה גומר עממי?”
“עוד שנה, אבל אני יכול לעזוב כבר עכשיו אם אתה רוצה”.
אמר והתחרט.
הנהג אמר: “אבא שלך יהרוג אותך”.
אחר-כך שאל וחניו רצה לנשקו משמחה: “של מי אתה?”
חניו עשה את עצמו כלא-שומע ובעט את עיטת הקרן שלו, גם גידף בקול את הנער שהחטיא הזדמנות להבקיע בנגיחה. אחר-כך, כשהלך הביתה, החליט את ההחלטות שכבר סופר עליהן קודם: ששוב לא ייתן לעליבות משפחתו להפריע לו ואף לא יסתבך בהגנה עליהם ולעזאזל הכל, גם לא יש חיים, ובאמת צפירה היא קצת פסיכית ואף אחד לא מציץ לאמו ואבא שלו הוא עגלון מארץ העגלונים.

בבית חש בחילה למראה אביו ואמו הקטנים ובמקלחת הביט בכתפיו הרחבות ואף נתן דעתו לשיזוף, שעולה מעט בקושי בשל עורו הבהיר. שיער צמח לו מתחת לבית-השחי ואף ערוותו החלה להתכסות בשיער רך. עם אחותו הפסיק לדבר מאז אחת התיגרות הקשות ביניהם. אביו עסק אותה שעה בסיכום ביניים של מאבקו ביענק’לה. אגב, במושבה הופץ סיפור, על-ידי חיימ’לה, כמובן, שעקב התערבות המזכיר בחלונות הגבוהים בתל-אביב, נמנעה יציאתו של יענק’לה במשלחת מדריכי-נוער לאפריקה. במושבתנו די לספר לאדם אחד גרסה מפוקפקת של אירוע כלשהו, שספק אם בכלל התרחש, ומיד נפוץ הסיפור, בתוספת הערות ביקורתיות. חניו לא יכול היה לשאת עכשיו את מראה הוריו היושבים ומשוחחים. הם היו עלובים בעיניו. עוד באותו לילה יצא חניו לאונן בחורשה. כשהלכו אחרי משחק הכדורגל ההוא, לגנוב מישמשים, הסביר עמיחי לחניו, חברם החדש, שאם משפשפים את הזין בסבון או ברוק, יוצא הזרע, שממנו יוצאים ילדים, אם זה נכנס לתוך הביצים של הבחורות. הביצים של הבחורות, לא כמוה הביצים של הבחורים, נמצאות בפנים. הכל אצלן הפוŠ, הזין והביצים בפנים והפתח בחוץ. ובכן, הלך חניו לחורשה, ירק על כפות ידיו ולא שב על עקבותיו עד שזרע לבן וסמיך ניתז מאיברו על גזע האקליפטוס השחור. כשחזר הביתה, ראה מול חלון הוריו האפל את המציץ, על ראשו נחה לה כיפה. חניו רדף אחרי המציץ בשקט, לבל יתעורר מישהו מהדיירים וחשב על מכות אלימות ואילמות. אלא שהילד בן ה-13 לא הדביק את המאניאק, ולא אמר דבר בבית, אף כי אמו בכתה בהיכנסו הביתה, כמו שבכתה בכל פעם שטענה כי המציץ הציץ שוב, ואף כי עכשיו האמין לגרסת אמו והשכנים ודחה את גרסת חבריו. אבל הוא לא נפל בחיק אמו, אלא רק אמר: “למה אתם לא במיטה?”
אביו אמר: “כל היום לא ראיתי אותך. היית באימון בכלל?”
חניו רצה לומר: “עשיתי ביד ויצא לי זרע”, אבל חניו היה בן לאחד ההורים הלא-צעירים של בני כיתתו, וכידוע, אלה לומדים הכל בכאב גדול יותר מבניהם של הצעירים, פלמ”חניקים, אצ”לניקים ולח”יניקים. ואף כי היה גאה בזרעו ובעלומיו פחד חניו ולכן אמר: “לא הייתי, אבל מחר אני אלך ובכל יום. אבל אחרי העממי אני רוצה ללכת לבית-ספר עם פנימייה. נמאס מהחיים בחור הזה”.

ו
שיחות האיחוד נכנסו לשבל אופראטיבי, והמכשולים האחרונים היו קביעת ההרכבים הפותחים את המוסדות השונים. חיימ’לה חשב, שהדרך הטובה ביותר להבטיח את מעמדו תהיה אולי הווידוי. ייכנס אל מזכיר מועצת-הפועלים, יאמר לו כל אשר על לבו ויבקש הבטחה מפורשת: “יש לי שני ילדים לפרנס ואשה לא-עובדת”. לא, זה לא טוב. ההוא יגיד: “שתלך לעבוד”. “יש לי ני ילדים ועתידם לא מובטח. הייתי פועל. שלושים שנה. יותר. אין לי מגרש כמו לאחרים ואין לי משק-עזר ואין לי ירושה ואין לי פיצויים מגרמניה. אני צריך לדעת מה יהיה עתידי”. לא, זה לא טוב. “אני רוצה לדעת איפה אני עומד בקשר לאיחוד הזה”. אחר-כך חשב חיימ’לה עוד פעם על כל הדברים האלה וחשש שיביא על עצמו רק נזק. מי בכלל דיבר איתו על שינוי במעמדו, שלא לדבר על פיטורים או הדחה. הוא קיבל כמה מכתבי תודה, ואיש לא יוכל לטעון שאין לו הכישורים הארגוניים. על הקיר תלויות היו תעודות, שהעידו כחמישה עדים על נאמנותו לעבודה. היתה תעודה, שבה הודה מזכיר קופת-חולים על העזרה שהושיטו ילדי “הפועל” בניקוי הדשא, והיתה תעודה שבה ניתנה תודת חברים נאמנה מהמפלגה במחוז על נשיאת הדגלים בוועידת-המחוז האחרונה, ואף ‹י הוועידה נערכה בעיר-המחוז, באו הדגלנים ממושבתנו ולקול תרועת חצוצרה של חניו נשאו את דגלי הלאום ואת מעט הדגלים האדומים. חיימ’לה רצה לתת לנערים מספר שווה של דגלים לאומיים ודגלים אדומים, אלא ששמועה גונבה לאוזניו שהמזכיר המחוזי, וגם סגן שר-הבטחון, שיבואו לטקס-הפתיחה, אינם אוהבים גינונים בולשביקיים. הביא חיימ’לה בתעודה על הקיר ונאנח אנחת הקלה. מוחו העלה הזיה מקרית, שבה הוא שולח בטעות את הנערים לעצרת עם דגלים אדומים בלבד והוועידה עוצרת את נשימתה ושואלת: מי זה הסוכן הזר? והוא נמלט בבהלה לביתו. שם, על הריצפה, מתקוטטות אותה שעה הבת צפירה והאם סימה ומושכות זו מזו חזייה ורודה. חייך חיימ’לה לעצמו במשרדו הממוזג ולחש בתוך ראשו: “אי, נשים, נשים”.

שיחות האיחוד נכנסו להילוך גבוה והבחירות התקרבו גם הן. ויינטראוב חייך אליו פעם אחת ברחוב הדקלים, וחיימ’לה לא ישן כל הלילה בניסיון לנחש מה היה פשר החיוך הפתאומי. שולץ רקק על הכביש כשחיימ’לה עבר על אופניו, ואילו מזכיר מפלגתו לשעבר, החבר מיכאלי, התעלם מחיימ’לה לחלוטין כשישב אצל הבוס, מזכיר מועצת-הפועלים, וחיימ’לה עבר במסדרון על-פני הדלת הפתוחה ובכוונה נכנס לשאול אם ירצו גזוז או מיץ קר. דיברו על סגנות פה וסגנות שם, וחיימ’לה החליט להשקיע את כל מאמציו בשני מישורים. מישור אחד היה כמובן מישור המשפחה והשני – “הפועל”. חיימ’לה הגביר את מאמציו לאפשר לחניו אימונים רבים וטובים ושקל העברה של חניו ל”הפועל” בעיר-המחוז, על אף ההסכם שהוא עצמו ניסה להשיג לאסור העברות מסוג זה. צפירה וסימה זכו לביגוד חדש.

בכהונתו כמזכיר “הפועל” החליט לקשור קשרים עם אגודות שכנות וכבר שמע באוזני-רוחו קריאות טלפוניות נרגשות, בתגובה על הדחתו: “החבר מיטלמן כבר לא עובד כמזכיר?” “מה קרה? פוליטיקה? זה לא בסדר”. “עגלון? זה באמת לא בסדר”. גם עניין הג’ינג’י נהפך למכשיר חשוב בהבטחת מעמדו. הג’ינג’י כבר ישב באיזה קיבוץ כחייל נח”ל ובא לאימונים באמצע השבוע. חיימ’לה כתב למזכיר הקיבוץ, והפעם היה בטוח כי ימצא אוזן מבינה. מזכיר קיבוץ בוודאי יבין את המשפט שכתב בסיום המכתב: “מחריבייך ומהרסייך ממך יצאו”. רות אייל לעגה כמובן לטיוטות הרבות והעצבניות, אבל מיטלמן ידע שאם ינצח הפעם תגדל יוקרתו. רות אייל אמרה: “עוד פעם הג’ינג’י הזה. לא יאומן. ממש לא יאומן. אתה ממש טיפוס אובסיבי או איך שלא קוראים לזה. אצלנו בגדוד היו קוראים לך בטח חיימ’לה האקנישטאנצ’ייניק. בחיי”. אבל המכתב נשלח על אף האיבה. לבדו הלך חיימ’לה לשולחו. ובאותו לילה, כשגופה של סימה נדף ריח סבון וחיימ’לה שקע בתוכה כאילו היה ילד קטן, חשב שידבר איתה על המכתב ובעיקר על סיומו, כשרק יגמרו את הדבר. רק אחרי חמש-עשרה דקות של גיחות וגישושים היתה סימה חדלה לרטון ורטינותיה נהפכות לנהמות תאווה חרישיות. מחוץ לחלון עשויות נהמות התאווה ורטינות הסירוב להישמע זהות. אבל חיימ’לה הבחין בידיה המתרפות והצונחות בניחותא על המיטה. אחר-כך, בעודו מתנשף ולבו הולם בחוזקה, אמר לאשתו שהביטה בתיקרה:
“אז את רוצה לשמוע מה כתבתי?”
“עוד פעם היענק’לה הזה? לא נמאס לך?”
“את מדברת ממש כמו המזכירה המנוולת הזאת”.
“מה היא אמרה שוב, הזונה הזאת? ראיתי לה את השדיים. איזה קמטים. אפילו על השדיים קמטים. אני במקומה הייתי מתחבאת. העור שלה בירכיים שלה נשפך כמו גבינה מקולקלת, קפלים-קפלים. ושלא תיתן לה לעלות לך על הראש. אתה הבוס שלה. מה כתבת לשם?”
אשה טובה היתה לו. זאת ידע מיטלמן. אלמלא אשתו לא היה עובר מחצית מתלאותיו בשלום ואתה עבר את כולן עד עכשיו. אילו כתב ספר, זכרונות למשל, היה כותב בעמוד הראשון: “לסימה, שאלמלא היא לא היה הספר נכתב”. לאות פשתה באיבריו. לא ידע חיימ’לה אם הלאות באה בשל המישגל, או בגלל היום הקשה שעבר עליו, או בגלל הג’ינג’י הזה. חיימ’לה היה בן חמישים ואחת או בן חמישים ושתיים וכבר עבר הרבה בחיים.

“נו, מה כבר יכולתי לכתוב? כתבתי שמעולם לא היתה התנועה בסכנה כזאת והשתמשתי אפילו במלים של בן-אהרון: ‘עוז לתמורה בטרם פורענות’. אחר-כך מחקתי את זה, שלא יחשבו שאני משוגע, אבל בכל זאת הסברתי להם שלהיות ב’מכבי’ ולהדריך בתנועה זה תרתית דסתרי”.

לילה עטף את בית המיטלמנים. חניו הקשיב היטב אם אחותו המפלצתית, שגם הערב היכה אותה, נרדמה כבר, ואז החל לאונן. פעם אחת צווחה אחותו באמצע המעשה: “אני יודעת מה שאתה עושה שמה. אני שומעת. שלא תחשוב. אותך לאבא”. חניו הפסיק, חילץ את ידו בזהירות מתוך תחתוניו והשים עצמו ישן שמא ייכנס אביו לחדר.

בשבוע שבו פתחנו את סיפורנו תכפו ההצצות, וצפירה לא עברה את מבחני-הסקר, והיתה בושה גדולה, שכן הכל ידעו מי עבר ומי לא עבר. חיימ’לה הסביר לצפירה ולסימה שהמבחן לא šמיד משקף את הידע, ואנשים מתקדמים אינם מאמינים במבחנים כאלה. הוא העלה את הסברה שגם לנין עף מבית-הספר או איינשטיין. את ליל-הסדר העדיף אחיו לחוג בטבריה, במלון, והארבעה ישבו לסדר בפעם הראשונה זה שנים, בגפם ובביתם. היה שקט בחדר, כאילו נהרגו אלו אנשים במשפחתם. צפירה העדיפה להעלות זכרונות מלילות-הסדר הקודמים, שבהם ישבה בחברת בת-הדוד, רותי מיטלמן, וסימה רטנה ואמרה לה: “היה דווקא משעמם מאוד. אצלי בבית שרו ורקדו והיה הרבה יותר יפה”. חניו הביע את רצונו לצאת החוצה ולראות את המושבה כשאין אף אחד ברחובות, וחיימ’לה אמר: אתה עוד תהיה לי משורר. אבל תלך, תלך. אני לא אלך איתך. אני עייף. מחר יש לנו תחרויות פינג-פונג כל היום, טניס-שולחן”. אחר-כך אמר פתאום בטון אחר: “אתה לא בא מחר לתחרויות?” חניו הפטיר: “לא. אני הולך למקום אחר. יש לי משהו לסדר”.
“איפה?”
לרגע קט היה שקט בחדר. סימה אספה €ת הצלחות וקוותה שלא ישובו לשירים שאחרי הארוחה(אצל הדוד כן שבו, וצפירה היתה שרה שם בקול גדול, מקווה לסחוף את רותי לשירה). צפירה הפרה את הדומייה ואמרה: “המנוול הזה. אני אגלה לאבא. חתיכת בוגד. אתה בלי גאווה. אין לו גאווה. הוא הולך לטקסי ההונגרי המסריח הזה ולכדורגל שלו. הוא, עם כל הכוח שלו, לא מתבייש”. וחיימ’לה בתבונה טראגית כמעט, לא הרים את קולו ואמר: “אתה הולך לטורניר ב’מכבי’?” וחניו אמר: “כן. מה יש? דמוקראטיה, לא? כל אחד יכול לשחק איפה שהוא רוצה. לא?” סימה התפרצה פתאום מהמטבח, תוך שהיא באה לסלון, מנגבת את ידיה בסינר ואומרת ברוגז: “נכון מאוד. למה שהוא ייכנס עם הראש שלו לשטויות שהרסו לך את החיים וגם לנו?”

חיימ’לה, שהיה אדם בעל נטיות פראגמאטיסטיות, אף כי יש מי שעשוי לראותו כאידיאליסט ארכאי, אמר לבנו: “יכולת לתת לך פלאסק, אבל תן לי להגיד לך. ראיתי כבר אנשים נכנעים, אבל בגילך זה לא נקרא אפילו להיכנע. זה פשוט מאוד למכור את עצמך. להיות זונה. אני יכול לקרוא לך קורבע קטנה. אבל אני אבא שלך, ואני לא אגיד לך דברים כאלה. תלך מחר ותראה איך זה שם. רק תיקח איתך בבקשה את החולצה האדומה שלך, מספר 9, ותלבש אותה שם, בגאווה, שיראו כולם איפה צמחת. כן. אצל עגלון בן סנדלר צמחת. כן. אולי הדוד שלך חושב שהוא עשיר ונוסע לליל-הסדר בטבריה, כדי להראות שיש לו כסף, אבל אנחנו מלח הארץ. אנחנו הפרולטאריון. אנחנו נהפוך את העולם הזה ממה שהוא היום, מג’ורה של זיעה, דמעות ודם, לעולם אחר לגמרי, לגמרי, ואתה תעלה על המגרש הקטן והעלוב של ‘מכבי’, שלא מסוגל לתת לילדים שלו אפילו מגרש נורמאלי לשחק שערים גדולים, עם החולצה האדומה שלך”.

חניו עזב את הבית בטריקת דלת, אף כי התרגש מאוד מדברי אביו, משום שצפירה פרצה בתשואות: “לנין! לנין! לנין!” וסימה אמרה: “אני אהרוג אותך. אני ארצח אותך. את יודעת שלנין חיסל יהודים? את יודעת שלנין הרג את הרופאים היהודים ואת המשוררים היהודים ואת השחקנים היהודים?” וצפירה, עדיין תחת השפעת נאומו של אביה, הטיחה: “טוב מאוד, אז אני עוד יותר בעדו”, ושתי הנשים החלו להתקוטט. חיימ’לה הלך לשטוף כמה כלים במטבח, אסף את ההגדות לשנה הבאה, ליקק מעט חרוסת, הריח את המרור, התעטש והחליט ללכת לישון. הלילה לא ישכב עם המטומטמת הזאת אפילו אם תשתפשף בו, אמר לעצמו, אף כי סימה לא השתפשפה בו מעולם. בחצות בא מציץ, וזעקותיה של סימה זרמו על-פני החורשה כולה. הפעם מיהר שופט הכדורגל המחליף לרדוף אחריו, כיוון ששוטט בלאו-הכי בנעלי-בית בשביל החצר שסביב ביתו, אלא שהמציץ היה נעול בנעליים, והרודף נכשל. ישבה, אם כן, סימה בחלוקה על הספסל שמתחת לפנס השער שלהם, מאזינה לדיווחו של המחליף באור המושך פרפרים, ואחר-כך שאל אותה בהחלפת נעימת הקול: “לא נסעתם לחג לטבריה?” קולו היה שקט, ספק בישני, ספק ערמומי, ספק שניהם. סימה ענתה לו בחשד קר, כתמיד: “אתה רואה שאני כאן. לא?”
ראש הסדרנים אמר, בסלסלו בשפמו הבלונדיני (שער-ראשו היה חום): “היה נדמה לי. אני לא יודע למה. איפה חיים?”
“ישן לו. גם אני הולכת לישון. יצאתי בגלל המאניאק הזה. כל-כך נבהלתי”.
“כן. אני מתאר לעצמי. בן זונה כזה”.
וכך עמדו השניים ליד הפנס. הוא, ידיו בכיסיו, והיא, ישובה על ספסל-העץ בועטת באיזה רגב לא-קיים, משל היו בוגרי “הנוער העובד”, או פלמ”חניקים מסיפור של ס. יזהר. היתה בהם ידידות שנטוותה בסערות העתים. דבר זה היה ברור מעל לכל ספק, והמשמיצים והמשטינים לא יספרו את כל האמת על יחסיהם המשונים אם לא יספרו שהסדרן הראשי של פלוגת “הסדרן”, שכל חייו חיכה גם להזדמנות להכות ברביזיוניסטים וגם להציל את בן-גוריון מהתפרעות פרובוקאטורית של בית”ר והיה בהחלט אדם כאריזמאטי ומרכזי בחייו הפרטיים, מחבינת חוש-ההומור, הדרגה הצבאית, האקטיביזם הבטחוני וחיתוך הדיבור הצברי, וסימה מיטלמן, היו ידידים טובים. בכל חג היה הוא נותן את הפקודות בטקסים, כיוון שבצבא היה רב-סמל עוד במלחמת-השחרור, ואילו נשאר בצבא אחרי המלחמה היה מגיע ליותר מזה, ופקודותיו הפחידו אפילו את ההורים השכולים, שעברו לדום ונוח אף כי רק משמר-הכבוד של ילדי בית-הספר היה אמור לעשות כן, ואילו ההורים השכולים היו אמורים לעמוד מתוחים, כדי להוכיח לכולנו שאין הם בוכים, בעוד מירה מהשמינית קוראת בקול: “רוני עקרה לא ילדה”. הוא היה מצדיע לסימה בשובבות נערית, והיא, שמעולם לא חייכה או צחקה ותמיד נראתה מאומצת ומכוונת גידופים סמויים למטרה כלשהי, האירה עכשיו את עיניה. לפני שנפרדו זכרה לומר: “מה שלומך? שפטת החודש באיזה מישחק?” והוא אמר, ממש לפני שפנה לעבר חצרו: “לא. מזג-אוויר יפה וכל השופטים מגיעים. גם העלו להם את המשכורות. מה אני אגיד לך? חבל שלא הוצאתי בזמן תעודת-שיפוט. אני יודע את כל החוקים בלי בעיותš ויש לי כושר. אבל מה? החיים. החיים”.

אחרי שכבר נפרדו לשלום וללילה טוב חייכה פתאום סימה לשופט והלכה לישון. סופר מן העיר היה מתאר זיון בתוך ראשה או ראשו. האמת הפרובינציאלית היתה שאפילו מלותיו האחרונות, “החיים, החיים”, לא הדהדו בתוך ראשה כשעלתה על יצועה.

אחר-כך נהרג יענק’לה. לווייתו נהפכה להפגנת אהדה ל”מכבי” וליענק’לה עצמו ולהפגנת איבה ענקית נגד מיטלמן. חניו לא ידע אם ילך ללוויה אם לאו. לבסוף החליט לא ללכת, כיוון שפחד מלינץ’. חניכיו של יענק’לה בכו מאוד בלוויה. הרצח השפל בוצע בשדה שליד הקיבוץ. יענק’לה, הג’ינג’י העליז תמיד, העביר קווי-השקיה בשדה התילתן ונורה מן המארב. העקבות הוליכו אל מעבר לגבול, ולמחרת נתבשרו תושבי המושבה איך נקמו את מותו. עשרים כפריים מן הצד השני שילמו בדמם על דמו של יענק’לה, וספק אם היה זה מחיר הולם. גם חייו של חיימ’לה נתמררו שבעתיים.

ז
חיימ’לה התלבט הרבה אם לפרסם וידוי, או לפחות הספד, או שמא להישאר בשולייים עד יעבור זעם. בהספד שנשא נהג הטקסי ההונגרי לזכרו של יענק’לה הזכיר את הרדיפות שידע שחקנו בחייו, רדיפה מצפונית ממש. “הייתי בתופת ואני יודע כמה קשה להישאר חייכן ונדיב. כמה אויבים היו ליענק’לה הטוב והאוהב. כמה אויבים היו לו על לא עוול בכפו. כאן במושבה נרדף. לחוץ-לארץ מעולם לא נסע, וחייו הקצרים נגדעו לפני שהספיק להציץ אפילו פעם בארץ אחרת, לראות מישחק כדורגל טוב אחד בחוץ-לארץ. ולמה? כיוון שהיה מדריך לא-מסור? לא. ויעידו הילדים העומדים כאן. יענק’לה היה מדריך מסור, כמו שהיה שחקן מעולה ומסור. ומכאן אני יכול רק להעלות את התפילה שחבריך יענק’לה, אתה שומע אותי?! חבריך, למחרשה, לכדור, לרובה ולחולצות השונות שהתעקשת ללבוש, ידעו לומר בקול גדול: די לנו מפוליטיקה בספורט. הספורט לספורטאים והפוליטיקה לפוליטיקאים”.

זו היתה גם הכותרת שנתלתה מעל לבימה הקטנה באולם הישיבות של התאחדות האיכרים במושבה, הלא הוא בית-ההתוועדות של “מכבי” המקומית, באזכרה שערכה קבוצת הכדורגל ליענק’לה ביום השלושים למותו. חברי הגרעין של יענק’לה היו ברובם אוהדי “הפועל”, אבל גם אותם זיעזע הרצח. האיבה הגדולה שפעפעה בלבות כולם נגד העסקנים, נגד הזקנים, נגד חיתוך-הדיבור המזרח-אירופי, נגד המפלגות, נגד הפוליטיקה, פרצה עכשיו כאש וכלבה, ומותו של יענק’לה זיכך הכל, כמו טיהור, כמו ניקוי קיבה יסודי. חבל שחיימ’לה היה צריך להיות במרכז האיבה, שהרי חברי הגרעין של יענק’לה, כולם נערים ונערות בחולצותלבנו ובראש זקוף, מוחים דמעה, צנחנים בוכים, לא הכירוהו כלל, שהרי לא היו ממושבתנו, אף כי שמעו על הפרשה ההיא עוד לפני הרצח הנורא.

פרשת יסוריו של חיימ’לה לא תמה בתום השלושים. פעם אחת, בדרכם מבית-הקברות, שבו הניחו בפעם המי יודע איזו פרחים על קברו של יענק’לה יידו הנערים אבנים בחלונות בית מיטלמן. וכשיצאה סימה לראות מי המתפרעים, קראו לעברה: “אנחנו נציץ לך. יא זונה בת זונה. הרגתם לנו את יענק’לה”. חיימ’לה הבין כי זהו החודש הקריטי, כיוון שמאמצי האיחוד כבר נשאו פרי, ואת עיתוני המפלגות כבר מלכדים וכבר יש תנאי פיטורים ופיצויים הולמים למיותרים. מיותרים, אגב, היתה המלה המפחידה ביותר באותם ימים. כל אימת שפגש את המלה, בעיתון או בטופסי האפסנאות באגודה, התמלא פחד עמום. מצד שני, קשריו עם אגודות שכנות נשאו פרי. ביום-העצמאות נערך יום-ספורט אזורי. השרב הכבד לא הרתיע, ומדריכי הילדים העמידום בשורות ארוכות, חבושי כובעים כחולים. חיימ’לה לא ביקש לקצור לעצמו את ההצלחה. הוא הזמין את מזכיר מועצת-הפועלים הגדולה באזור, זו שלנו, לדבר אל הילדים המתוחים בשמש. המזכיר הגיע מטקס אחר ועלה אל הבימה. חיימ’לה הציגו והעביר לו את המיקרופון: “ואני רוצה לסיים ולומר שלא פעם, רגעים גדולים של שמחה כללית, כשהכל יודעים לצאת מכליהם מרוב שמחה, שמחה לאומית גדולה, או שמחה מוניציפאלית קטנה, צריך לחשוב על אלה שבלי מאמציהם לא היו השמחות הללו יוצאות לפועל. להם מגיעות מחיאות הכפיים, כמו גם לכם. ספורט הפועלים ינצח!” והילדים, בעיקר תימנים מהמושבים שמעבר לכרמים, שמצפון למושבה, מחאו כפיים לשני הגוצים בקרחות ובמשקפיים על הבימה, ואלה כמובן מחאו כפיים לספורטאים. מנהג ישן וטוב מתקופת המארקסיזם המהפכני. לא ידע חיימ’לה אם אליו התכוון המזכיר בדבריו המרגשים, או אל עצמו, אבל חש הקלה גדולה, גם מיהר לספר זאת לסימה הרחוצה בסבון חדש, שקנה לה כשהחלו התקפותיהם של חניכי יענק’לה.

יום אחד, כשאמו השכולה של יענק’לה לא השיבה לברכתו של חיימ’לה ברחוב, נתקף פחד עצום. שוב לא יכול היה להמשיך ולעבוד בחדרו. ישב וכתב מכתב ל”מכבי” תל-אביב, שזכתה אותו זמן באיזו תחרות אירופית, והציע לה שבוע נופש בפנימייה החקלאית במושבתנו, שהיתה כמובן פנימייה הסתדרותית. לא רצה להראות את המכתב לרות אייל, ולפיכך העדיף לשבת מאוחר בלילה ולהדפיס את המכתב לבדו, משל היה נער המדפיס מכתב אהבה במכונת-הכתיבה של אביו והוא חושש פן יגלה אביו את המכתב. ויטו עבר באקראי ונשען על החלון: “בחיי, חבר מיטלמן, חשבתי גנבים”. מיטלמן סוכך על ניירותיו באופן אינסטינקטיבי ואמר: “שלום ויטו. מה נשמע? מה זה בשעה כזאת?” ויטו הלך לדרכו, וחיימ’לה השלים את מכתב-ההזמנה. אחר-כך, בבוקר, הלך להנהלת הפנימייה ושאל אם אפשרי הדבר. אמרו לו: “בתשלום, כמובן, הכל אפשרי”. הלך חיימ’לה למזכיר מועצת-הפועלים והציע לו לארח את “מכבי” תל-אביב בתנאי בית-מלון על חשבון קופה ב’, ולפרסם כמובן שזו מועצת-הפועלים שאירחה אותם ולהצטלם איתם וכו’, ואולי גם לארגן מישחק ידידותי בין “הפועל” ל”מכבי” תל-אביב. המזכיר בירך על ההצעה, ורק דרש טאקטיקה חשאית, עד שהכל יחתם. אחר-כך טילפן חיימ’לה בעילום שם למערכת יומון הספורט התל-אביבי כדי שיפרסמו את הסוד ואף שלח מברק מיוחד לקבוצה המהוללת. הקבוצה לא באה והמעשה נראה תמוה, מה גם שלבסוף הוחלט להתכחש לכל העניין. אף-על-פי-כן גזר מיטלמן את הידיעה מן העיתון והדביקה באלבום התמונות שלו ושל סימה. מותו של יענק’לה לא נשכח. כך על כל פנים חשב חיימ’לה, שישב למעלה מער שעות ביום בתפקיד והמשיך לראות בעבודתו נס ארעי. כבר ישב שם ארבע שנים ועדיין לא התקין לעצמו תא נעול לחפציו האישיים, עדיין לא העמיד על שולחנו את תמונות אשתו והילדים ועדיין הביט בחלון מופתע לראות את סוסתו של ביטון העגלון הקורא לו: “מנהל. הלו, מנהל”, צוחק ועובר מהחלון והלאה עם בלוקים וזפזיף על עגלת-העץ שלו.

בכל ימי-האבל על מותו של יענק’לה לא ידע חניו מה יעשה. יום אחד החליט ללכת ל”מכבי” לאימון קצר, ואחר-כך, באמצע הדרך, חזר הביתה. לפעמים העדיף לשוב לימים ההם. כלומר, לימים שבהם העדיף את ההליכה עם אבא ולעזאזל כל המלגלגים. אבא זה אבא, אמר לעצמו באותם ימים.

צפירה כמובן הגבירה את מלחמתה בנובחים. פעם אחת הכינה צינור-מים והצליחה להניס את השבים מבית-הקברות, שעה שעצרו ליד ביתם וצעקו: “הציצי של צפירה עולה באש”.

ובאחד מערבי-הקיץ, כשחיימ’לה ונחיו פסעו במהירות רגילה מבניין מועצתם של הפועלים לתחרות הפינג-פונג השבועית, שנערכה בבניין אחר, וחניו מפקיד כמובן על קצב ההליכה המהירה מאוד של אביו הקטן, תמונה מוכרת מאוד במושבתנו, והם מתעלמים מארבעה ילדים שרדפום ויידו בהם אבנים (חניו התלבט אם להסתובב ולהבריחם בבעיטה או שתיים או להתעלם מהם כמו שעשה אביו, אם גם מסיבות אחרות), הלכו צפירה וסימה למופע תרבותי-בידורי של שני שחקנים מהתיאטרון הלאומי שלנו. חיימ’לה היה שקוע תוך כדי הליכתם המהירה במחשבה עגומה: האם חניו מתבייש בו כרגע או מזדהה עמו. ובאולם-התרבות המלא למחצה הבחינה סימה במציץ, שישב באחת השורות הקדמיות. היא ראתה את פניו כשהסתובב ובראותו את פניה סובב את ראשו בחזרה אל הבימה, כאילו תיחשב לו פנייה מהירה זו לחרטה. היה לו אותו פרצוף שהופיע כל-כך הרבה פעמים בחלונה, אלא שהפעם נוסף לו גוף כפוף, לא מגובן אבל כפוף, שעיר, שחום. סימה החלה לצעוק באמצע ההצגה: “זה המציץ. זה המציץ. בחיי. תתפסו אותו”, וצפירה’לה, אף כי מעולם לא ראתה את המציץ החולני הזה, התייצבה עכשיו לצד אמה הצועקת, ובניגוד לאחיה, שהלך לצד אביו ושתק מאוד וארבעה זאטוטים מזנבים בהם וקוראים: “קרציות חרציות. קרציות חרציות. יחי ‘מכבי’ בוז ‘הפועל'”, וכו’, צעקה היא: “תפסיקו את ההצגה המחורבנת שלכם ותתפסו את האנס המלוכלך הזה, שיש לו כיפה על הראש אבל הוא אנס מחוריין”. ההצגה נפסקה, וסימה פרצה בבכי נורא. הבחור ניסה להימלט, אבל סימה וצפירה תפסו בו בחוזקה, וצפירה קראה קריאות רמות: “המנוול הדתי. המפגר הדתי המלוכלך. רביניו המציץ. דוס. דוסה’לה. פיסטוק”, וכל הכינויים האחרים, שגם הם לא היו פרי-רוחה של צפירה, אלא הילכו בחלל המושבה מימים ימימה והיו מופנים כלפי המיעוט הדתי ותלמידי הישיבה התיכונית, שמנעו בגופותיהם הקמת קולנוע נוסף.

הודות לעוז רוחן של שתי הנשים הובאה המשטרה ונרשמה תלונה. פרוספר אמר לה: “גברת סימה, אנחנו נטפל בו”.
כשחזרו שתיהן הביתה, פגשו את שני הגברים ניצבים מחוץ לבית, מתחת לפנס, ומצחצחים את נעליה של קבוצת הנערים. צפירה צווחה מרחוק: “תפסנו אותו. יחי אנחנו הקומוניסטים. סטאלין אבינו רוסיה אמנו”.
סימה סיפרה לחיימ’לה את גרסתה, שהיתה רגועה יותר מגרסתה הפוליטית של צפירה. האשה נשבעה שאכן היה זה המציץ הנורא, וחיימ’לה, שבע כשלונות וטעויות, שהאחרונה שבהן היתה הזמנת התל-אביבים מ”מכבי” להתארח על חשבון מועצת-הפועלים בפנימייה המקומית, שעה שכל אחד מבין שקבוצה כגון זו מתל-אביב לא צריכה את ההזמנות העלובות שלו, מה גם שאיך ייתכן שחיימ’לה, מזכיר “הפועל” המקומי, הרודף את “מכבי” המקומית, מזמין את קבוצת “מכבי” מתל-אביב. (“האיש הזה עובר מקיצוניות לקיצוניות; קודם הוא מנע מיענק’לה המסכן הזה לנסוע לחוץ-לארץ לפני מותו, בגלל שהתעקש לשחק ב”מכבי”, ועכשיו הוא מזמין את הנבלות האלה, על דעת עצמו, על-חשבון ילדינו; ונוסף על כך בתל-אביב כועסים על זה מאוד. “הם שונאים שם את ‘מכבי’ יותר מכאן”, אמר מישהו.) חיימ’לה זה התלבט עכשיו אם לה€מין לאשתו.

ח
סופו של הסיפור שמח כמעט כראשיתו. חניו הלך לפנימייה חקלאית רחוקה מהבית ולפעמים היה בא לבקר. שם בפנימייה היה תלמיד גרוע, כמו במושבתנו, אבל הצטיין בכדורגל והוזמן להתאמן בקבוצה עירונית חזקה, בבית”ר, ש”מכבי” לעומתה משולה לחסידת-אומות-העולם. צפירה’לה למדה בפנימייה החקלאית במושבתנו כתלמידה חיצונית, במגמה לכלכלת-בית. שוב ניסתה להזדנב אחרי בת-דודתה, שלמדה גם היא כחיצונית, אבל במגמת הבגרות, אלא שהמרחק בין בנייני שתי המגמות היה רב וצפירה נשארה הרבה בחברתן של חברותיה מהמושבים שמצפון למושבה, שהילכו אחריה באהבה. היא היתה הבלונדינית היחידה בעלת העיניים הכחולות בכל המגמה לכלכלת-בית. לפעמים הצביעה בגאווה על בת-דודתה הרכובה על אוכף אופניה ואמרה לכלכלניות ההודיות והתימניות, שהילכו סביבה באהבה רבה: “זאת בת-דודה שלי. יפה, נכון? אנחנו ברוגז. בגלל המשפחה. היא לובשת מספר ארבע. בחיי. יש לה שדיים גדולים, אבל עומדים”. לצפירה, בדומה לחברותיה, צימחו שדיים קטנים אט-אט ובעקשנות של ארץ צחיחה. היא סיפרה להם על לנין, שהיה לטובת ההודים והתימנים. ובאמת, בהשפעת רותי מיטלמן נמצאה עילה לריב משפחתי, ענייני ירושה או נופש משותף, אבל סימה אמרה לחיימ’לה: “יותר טוב ככה, ויום אחד הם יבקשו מאתנו טובות. מסחר לא יהיה לנצח מפתח לחיים טובים. יבוא היום שלו, רוכל מסריח”.
רק עניין אחד העיב על חייהם: המציץ.
נמצאו הוכחות בדוקות, והוברר מעל לכל ספק שהנער שסימה וצפירה לכדו במו-ידיהן אמנם היה המציץ ושמלבד הצצות היה גם נוהג לגנוב לבני נשים ולמוללם בידיו. בוקר אחד הוזמן חיימ’לה לחדרו של המזכיר. זה כבר היה אחרי הסכם האיחוד. לבו הלם. סביב עיניו נקשרו טבעות שחורות. המזכיר אמר: “שב!” חיימ’לה אמר: “המפקד”, וחייך. אחר-כך הסיר את משקפיו והצטער על-כך, שכן הסגיר את רעד אצבעותיו, ואמר: “מה קרה?”
המזכיר אמר לו שדבר רציני באמת עדיין לא קרה, ורק עניין אחד יש לדבר עליו: “אני יודע שכל עניין ההצצה גרם לכם אי-נעימות גדולה במשך כל השנה ושזה נהפך לסיוט ולעלבון ולנושא מכוער לרכילות ולמהתלות, אבל אתה יודע, אני לא צריך לספר לך, מי זה האבא של הבחור המסכן הזה?”
“כן. זה הבן של דוקטור בנסון. אז מה?”
“תראה. זה לא בגלל שהדוקטור הוא רופא-ילדים הכי מפורסם באזור ואפילו לא בגלל שיש לו מבטא אמריקאי ומכונית. באמת לא. אבל מה יצא לך אם תביא את הנער למוסד סגור. אני יודע את התשובה – הוא יציץ. בסדר, ואם הוא יבטיח בלי משפט ובלי מוסדות רשמיים, שהוא לא יציץ. זה בסדר? הדתיים כאן במושב הם בני-בריתנו ההיסטוריים. תחשוב על השנים שהציונים הכלליים הלכו עם הפאשיסטים והדתיים החליטו לא לבגוד בנו”.

ובכן, בא המזכיר אל חיימ’לה בנימוקים מוסריים גלובאליים, ולא היה זה הוגן כלל וכלל. חיימ’לה אמר בשקט: “אתה צודק. נו, מה אני אגיד לך”.
המזכיר אמר עוד: “באמת שאף אחד לא רמז כלום. בגללך אני מדבר. לטובתך. מצדי שיהיה משפט ושתהיה בושה גדולה למשפחה. כבר עכשיו האיש שוקל לעזוב את המושבה, ומה יהיה עם הילדים הקטנים, כשלכל עניין בריאותי יצטרכו לנסוע איתם העירה. אבל עזוב גם את זה. כל דבר מתגלגל כאן ככה, שאתה סובל בסוף, אפילו אתה צודק. למה לך כל העסק? אתה הרי דמות פוליטית מבטן ומלידה, ואפילו אין בפרשה הזאת שום דבר פוליטי והכל רק סקסואלי, הרי כל דבר שתעשה יהיה פוליטי. הבחור הזה לא-נורמאלי לגמרי. הוא מאונן בגיל שבע-עשרה. יכניסו אותו למוסד. כל המושבה תצחק, ואחר-כך, ברגע שמישהו יהרג באיזו פעולת-תגמול, אפילו בתאונת-דרכים, יאשימו אותך בכל העסק. כמו שהיה בעניין השחקן הזה מ’מכבי’. ואני כבר לא רוצה לדבר על התאבדות של הנער. אתה תצטרך לחפש לך מקום אחר לגור. בקשר לג’ינג’י, אני הייתי לגמרי בעדך בכל המאבק הזה, אבל תראה מה שיצא. כאילו אתה הרגת אותו, וכל העלילה הזאת, שלא נתת לו לנסוע לחוץ-לארץ. מי בכלל הציע לו לנסוע לחוץ-לארץ? אני בדקתי, כשהייתי בוועד-הפועל, את כל העניין והתפלאתי עליך שלא פרסמת הכחשה ואפילו לא תבעת על דיבה את הנהג-מונית המנוול”. כשפנה חיימ’לה לצאת, מעט שפוף משנכנס לשיחה, אשר היתה צריכה לעודדו אלמלא היה טיפש כל-כך (בפעם הראשונה קיבל גיבוי חברי ממזכיר מועצת-הפועלים שלו), קרא אחריו המזכיר: “אתה רוצה שאני אדבר עם סימה?” חיים הסתובב, דימה שלגופו רובשקה לבנה עם ריקמה אדומה לצוואר ולכתף הימנית ואמר: “אני יכול לעשות את זה לבד. אבל בכלל לא יזיק לך לבקר אצלנו פעם. אשתי והילדים ישמחו מאוד”.

לאכזר יחשב המספר אם יפרט בתיאור בואו של חיימ’לה הביתה. באותו יום שבו זומן חיימ’לה לחדרו של המזכיר, נזדמן פרוספר אצל סימה וגילה לה שהנער הודה בכל ויחטוף כהוגן. עכשיו, כשחזר חיימ’לה הביתה, הסביר לה שדבר לא יצא לה מכל המשפט הזה. הילדה השמיעה פתאום צעקה חנוקה, ואחר-כך פרצה בבכי מר. חיימ’לה רצה להגיד: “נמאס לי לרחם עליה. נמאס לי לחשוב תמיד איך לעשות שהיא לא תבכה. נמאס לי”. אבל מובן שהיה טוב מכדי לומר זאת. חניו לא איכזב את אביו; הוא אמר: “מאה אחוז. עוד היו מוכיחים במשפט שהיא גירתה אותו בכוונה”. חניו כן איכזב את אביו, והאב סטר לו על פניו. הבן, שבא אמנם לביקור, קיצר את ביקורו ועזב באותו יום את הבית, על מנת שלא לשוב עוד לחור המסריח והעלוב הזה. אבל בכיה של צפירה קרע את החלל, את הלילה. סימה אמרה לו ביובש: “אם היית לפחות בטוח שלא יפטרו אותך בשביל זה; אם לפחות היינו נוסעים לחוץ-לארץ”.

בערב בא המזכיר וסיפר לחיימ’לה, ששוקלים להזמין אותו ואת סימה אל המזכ”ל יחד עם עוד כמה פעילים מסורים. סימה דיברה על נסיעתה של קבוצה כלשהי לחוץ-לארץ ועל כריתת ברית ערים תאומות עם איזו עיירה בחוץ-לארץ. נניח באיטליה או בנורבגיה, ושוב חזרה לנסיעת הקבוצה. המזכיר שתה את התה שלו, חייך ואמר: “נו, לא צריך להגזים. מי ישגיח עליהם שם?” אחר-כך בישר לחיימ’לה, שהמפלגה הקטנה, שפעם מיטלמן השתייך אליה, דרשה אמנם להעבירו מתפקידו ולשים במקומו מישהו משלהם, אבל הוא, המזכיר, שמר לו חסד נעורים והשיג פשרה. לא יהיה מישהו במקומו, אלא ימונה סגן מהמפלגה הקטנה. חיימ’לה חשב שעכשיו יפחד כל היום גם מהסגן וגם ממזכירתו. לעומת זאת יהיה לו סגן, והרי זו התקדמות, ושוב לא ידע מה לחשוב על מצבו. המזכיר אמר, כאילו קרא את דאגותיו: “אבל אין לך מה לחשוש, ‘הפועל’ יהיה חלק מגוף גדול שייקרא ‘נוער וספורט’, והאחראי על זה יהיה מישהו משלנו, שמעריך את העבודה שלך מאוד, ואני יכול רק לומר לך שהוא איתך ולא עם המפלגה שלהם”.

וכך סולק המציץ מהחלון בלי משפט ובדרכי-נועם; צפירה למדה לאפות ועלתה בכך אפילו על אמה; חניו כיכב במדי הקבוצה הבוגרת של בית”ר וסיכוייו לשחק בליגה השנייה היו טובים, שתיים לשלוש; חיימ’לה נשאר על מקומו ונמנה עם צוות “הנוער והספורט”. נצחונו על ממלא-מקום השופט בכדורגל היה מלא. כשהציע אותו המשופם חשב שיוכל בקלות לחלק לו הוראות, ועכשיו, מעשה שטן, חיימ’לה היה איש שהתחשבו בדעתו, ובין המרוקאים, בעיקר לפני בחירות, היה מפזר חולצות-טריקו אדומות וכדורי פינג-פונג עם האותיות המיוחדות. חיימ’לה אפילו נשלח אל השכן כדי להודיע לו כמה אנשים יש להכין לטקס זה או אחר, ואיזו תרועה על החצוצרה להריע, ואף זכה לגבות ממנו עוד הרבה לירות של מסי מפלגה, הסתדרות ו”הפועל”. ובאווירה זו, בניגוד למספרים אחרים המבכים את האומללות שבעולם, באווירה זו יכול המספר להיפרד מקוראיו.