א
אין זה סיפור על מאירה. לפעמים בלילות, אפילו ליד נועה, אהובתו, יפה כמלאך נערי, חלם עליה אורי. היא לא היתה יפה, וכיוון שידע כמה תשוקה היתה כמוסה בחלומות הללו, לא שיתף את נועה בסודו. מאירה עבדה כמורה בבית-ספר יסודי. אחר-כך התפטרה והחלה להתפרנס מעשיית נרות למכירה בחנויות פופ ואף החלה ללכת יחפה, מה שהרגיז מאוד את נועה. בתחילה חסכה מאירה כסף כדי לעשות ניתוח פלאסטי לאפה. לפעמים הודיעה כי תעדיף לערוך טיול ממשי בעולם ולעזאזל הניתוח ולפעמים התעקשה בעניין האף. אורי הסכים עם מאירה בקשר לשטחים ולפלסטינאים. כיוון שנועה נמלאה זעם נוכח השקפותיהם המגעילות (היה זה ביטוי אהוב על נועה ועל כמה מחברותיה) נטשו בנוכחותה את הנושא שעניין את שניהם. פעם אמרה מאירה לאורי: “אני אוהבת את נועה. תאמין לי. אבל היא פאשיסטית. צורת הדיבור שלה על אנשים חיים מוציאה אותי מהכלים”.

ואורי לא ידע מה יאמר. הוא עם נועה שלו על פוליטיקה לא דיבר, או ככה קראה היא לנושאי השיחות הללו עם מאירה, על הפלסטינאים ועל השלום. מאירה דיברה בכעס עצור אל אורי, כל אימת שפנתה נועה עורף, מותירה אחריה שובל של לעג עוקצני ואמרה: “אבל זה לא פוליטיקה. היא לא מבינה הפאשיסטית הזאת? זה לא פוליטיקה. זה עם שלם שרוצה לחיות בדיוק כמוה. לא?” ונועה היתה ממשיכה את הדיאלוג בחדרה, כשהיא מפטירה לעבור אורי הממהר להיכנס לחדר אחריה ובהקפידה לומר הכל בשקט (שקט זה היה, כמובן, הכלי היעיל ביותר למוטט את מאירה, שנותרה בחדרה צורחת, כאילו אל אורי, אבל בעצם אל נועה ואורי הקשיב ולא הגיב): “אני לא מבינה למה אתה מדבר איתה כל-כך הרבה?” ובעוד אורי מלטף אותה ומנשק את קדקודה, היתה נועה ממשיכה לזרות: “היא מתוסכלת ומגעילה. יש לה צדקנות של סמינריסטית, אבל האף שלה, אני מתערבת אתך על כמה שאתה רוצה, האף שלה מטריד אותה יותר מכל הערבים הפלסטינאים ביחד”. אורי התבונן באיבה הזאת שצמחה אט-אט מאז באו השתיים לגור כאן. בתחילה היה למאירה חבר שנועה חשדה כי היה ערבי ועד היום לא שינתה למעשה את דעתה. מאירה התעקשה לומר כי היה עיראקי במוצאו. אורי הופיע מאוחר יותר. מאירה הביאה אותו אליהן לדירה היישר מאסיפה פוליטית למען השלום או הפלסטינאים כדי שישתה קפה וידבר איתה וגם יכיר את שכנתה לדירה, שהיא קצת ריאקציונרית אבל חכמה ויפה. וכך, מיום שפגש אורי את נועה לא עזבה לעולם (פרט כמובן לאותה נסיעה חפוזה לפאריס ופרט לשירות-המילואים). מאירה התמכרה מצידה לפעילות למען השלום והפלסטינאים ואורי בא לפעמים לחדרה להקשיב לטיעוניה. שעות רבות עשה בחדרה של נועה אהובתו ואז היתה מאירה סוגרת את דלת-חדרה כאילו יחשדו בסקרנותה, אבל, כאמור, לפעמים היה מקשיב אורי לחוויותיה: על הקרי€ות הגסות שקראו לעברה בחלקה כרוזים ואיך עלבו בה כמה בריונים מהימין. מכנסי-הג’ינס האהובים ביותר עליה היו אלה המטולאים והיא נהגה להאזין משך שעות רבות, בחדרה-שלה כמובן, לבוב דילן. עיניה נדלקו בספרה על תשובות-הנגד שלה. נועה היתה, לעומת זאת, שטוחת-חזה ודקת-גזרה. כששכבו אורי והיא, היתה מתפתלת פתאום, וחרש-חרש באה עד לנקודה שבה ידע אורי כי עליו לסיים את העניין. אחרת תתפרץ פתאום בעצבנות נוראה נגדו. פעמים חלם דווקא על מאירה, כאמור כבר, ואם נתקע בבוקר אצל נועה, נהג להשאיר את דמותה של מאירה לנגד עיניו מעל לכתפה של נועה היפה. בימים ההם נהג אורי לדבר גם על אי-חשיבותו של היופי החיצוני. ככה אמר למאירה פעם כשהתלוננה על מראה פניה וככה, בדיוק ככה, אמר גם לנועה.

היתה שבת בבוקר ואורי מזג לנועה קפה. היא עישנה, למרות שהבטיחה לו כבר כמה פעמים לחדול מכך, תמורת הבטחתו, אותה קיים בדרך-כלל, לא להפריז בשתיית אלכוהול. נועה אמרה: “בערב היא תחזור ותזמזם איזה שיר שלום באנאלי”. ופרצה בצחוק רע. אורי חייך ואמר: “למה את מתעבת אותה?” ונועה סיפרה לו איך נראים לה הפוליטיקה והעיסוק בפוליטיקה וכמה מגעילים אותה אנשים שאוהבים את האנושות ואוהבים ערכים. אורי אמר: “אני לא יודע”. ואחר-כך אמר אורי: “את יודעת שבפאריס אני לא בגדתי בך אף פעם?” אחר-כך, כאילו שאלה אותו נועה (אף כי לא שאלה אותו מדוע סיפר לה פתאום את הסיפור), לפתע אמר לה שוב: “אני לא יודע, סתם. זה גם נראה לי מגוחך, אבל אני לא שכבתי עם אף אחת בפאריס אף פעם”. ונועה ממשיכה ללעוס את הגבינה הצרפתית, ניבלה פתאום את הפה. מעולם לא ניבלה את פיה ועכשיו אמרה: “אז עשית ביד? או מה, מה עשית?” וגם גיחכה פתאום באופן שנראה מעוות כמעט כמו המשפט שאותו אמרה, כאילו ציטטה מישהו אחר, כאילו מישהו אחר דיבר מתוכה. ואורי אמר: “כן”. אורי לא ידע מדוע ענה על השאלה ולא ידע גם מדוע השתמשה נועה בביטוי כ†ה. מעולם לא ניבלו בבית את הפה מעולם לא דיברו על מין וגם במונחים הכאילו-מדעיים, המשמשים את חיי המין בעברית, כשאין רוצים לעשות שימוש באוצר-המלים הגס והערבי. נועה דרשה ממנו את מלוא ההכרה בספונטאניות של חיי המין, בלי לומר זאת כמובן. מעולם לא יכול היה להעלות בדעתו לבקש ממנה לקיים אתו יחסים מיניים ועליו מוטלת היתה החובה לנהוג כאילו צמחו הדברים מתוך סחף של אהבה ותשוקה. מעולם לא יכול היה להתחיל בדבר באור היום או באור חשמל ולעבור למשגל באור (היום או החשמל) אבל גם לקום ולכבות את האור אחרי התחלה ספונטאנית לא הרשתה לו. וכך היו גוועים הדברים בעודם מזמוז מסורבל ובראשיתי. היה הוא מנסה לקום למפסק או לווילון והיא היתה מצטנפת לה עירומה למחצה בפינת המיטה אוגרת זעם ועצבנות. אחר-כך אסרה עליו לבוא אליה בכוונות כאלה באור. אורי לא ידע איך להסביר את התנהגותה, ופרט למאבקים קטנים שבהם ניצח, באשר לזכותו לפשוט את החולצה שלו עת נכנס לחדרה (“טוב, אבל רק בקיץ. בסדר אורוש? אני לא סובלת את זה. טוב?”), לא תבע אורי את זכותו למין מתוכנן מראש ועשוי כהלכה. נועה אסרה עליו, כאמור, לעשות שימוש במלים גסות או לספר בדיחות גסות, שהן כמובן דרך חסרת טעם לעשיית רושם גברי. במחלקה לפיסיקה, איפה שלמדה נועה, בהצלחה גדולה יחסית, היו שני-שלישים מהלומדים ממין זכר והבדיחות היו לחם-חוק, שם שתקה. אבל הסטודנטים אהבו לנבל את פיהם דווקא בסביבתה של נועה, שהיתה נערה יפה, דקת-גזרה ומיעטה לשוחח עם הנערות האחרות במחלקה. עם הבנים האחרים נהגה לשוחח על פיסיקה ומעט על השירות הצבאי, שלהם בעיקר. עכשיו, כאמור, בארוחת-הבוקר, סביבה מהלך סיפורנו בפרק זה, ניבלה לפתע נועה את פיה. לאחרונה החלה נועה להתעניין בכוונות הנישואים של אהובה. ערב אחד, שעה שמאירה ישבה ליד מכשיר-הטלפון, בחלוקה הוורוד, בחדר-הכניסה, שבו לשתיהן היתה זכות לעשות שימוש, וקראה ברוממות-רוח, באוזני נמען בלתי-נראה, שמות, כתובות ומקצועות, כולם נמנו על עצומה כלשהי והיתה בה גאווה ונכונות להשיב דווקא הערב מלחמה שערה (שאם לא כן מדוע לא העבירה את הטלפון בעל החוט הארוך-ארוך לחדרה), אמרה נועה לאורי בחדרם ובשקט: “אם נתחתן, נצליח לקנות לעצמנו דירה?” ואורי ענה, בנשקו לשערה הרחוץ: “לא יודע נועה’לה. זה הרי תלוי בהורייך”. פעם אחת, שלושה שבועות לפני השבת ההיא, שבה נתרסקו יחסיו עם נועה, ישב אורי בחדרה של מאירה, על השרפרף האדום, שאותו צבעה עוד בקיץ הקודם והקשיב לגרסתה בקשר עם צעדי הממשלה. היא נזהרה מאוד. היא אמרה: “אני לא תיאורטיקנית”. מאירה הדגישה שהיא פעילה ולא תיאורטיקנית ואין זו בושה לא להתמצא בנושאים התיאורטיקנים, למרות העימות היום-יומי על כל נושא עם כל יריב. מאירה נכשלה אז בדיוק בניסיונה לתלות פוסטר של פיקאסו, כשנכנס אורי ובלי לדפוק בדלת. אורי אהב את הציור של פיקאסו ונכון היה להסביר למאירה מדוע הוא מתעב את דאלי, אלא שמאירה אהבה גם את דאלי ואורי נזהר לא לשנות את דעתה. אחר-כך הבחינה מאירה בכפתור פרוף באיזור החזה שלה. אורי חשב בדיוק על העובדה התמוהה, שהיתה לו רתיעה עמוקה מהשפעה על דעותיהם של אנשים אחרים. נועה אמרה שזוהי אחת התכונות החשובות שיש לבני-אדם, ואילו הוא לא היה בטוח. מאירה גילתה את הכפתור הפרוף ואחר-כך נוכחה לדעת שכל השורה כופתרה לא נכון, באופן ששורת הכפתורים לא תאמה את שורת הלולאות. אלה מן הקוראים אשר נכשלו בכפתוּר חלוקים או חולצות באופן הנזכר למעלה לא יתקשו לרדת לסוף מימושו של התיאור הזה. במקום לשנות את הכפתור, נטלה מאירה כרית רקומה בשמו של אהובה העיראקי, כנטען למעלה, והחזיקה אותה כאילו היתה תינוקת או תינוק, כך שאורי מחד גיסא הבין שהכפתור הלא נכון חשף כפי הנראה שד אחד ומאידך גיסא הבין זאת רק כאשר לא יכול היה עוד לראות את החשוף ואמר לה: “את שונאת את נועה?” היא היטיבה את חיבוק הכרית, הביטה מבעד לחלון שהיה מעל מיטתה וכדי לענות לו השיבה את מבטה אליו כמה שנראה התקשות בבחירת המלים, שתקה לשנייה אחת ואחר-כך שאלה: “למה אתה שואל?” אורי אמר: “כי אני ממש פוחד לדבר אתך באמת”. מאירה אמרה לו על זה: “פוחד? ממה אתה פוחד? בגלל הערבים הפלסטינאים או משהו?” אורי ביטל את ההשערה בחיוך. כמו כן משך בכתפיו וחשב על מראהו באותו רגע שבו משך בכתפיו. התלבטות בבחירת המשפטים נראתה לו מתאימה לסרט של אלן רנה, רק לרגע, כמובן. אחר-כך אמר לה בכנות גדולה מאוד מאוד: “אם, למשל, הייתי שוכב אתך, היית רצה לספר את זה לנועה?” מאירה ענתה: “לא”. אורי לא ידע עדיין הכל. הוא שאל: “אבל במריבה, כשהיא מתחילה להיות מפלצת, אני מתכוון, כדי להעליב אותה, לפצות את עצמך, להשפיל אותה, היית עושה את זה?” מאירה לא ענתה. היא משכה בכתפיה ולא ידעה כנראה מה לענות. שאלה אחרת פטרה אותה מתשובה. נזכרה בשאלה שרצתה לשאול קודם: “ואתה בכלל Œרוצה לשכב אתי?” אחר-כך, המשיכו השניים לשוחח על מאבקם הצודק של הפלסטינאים להגדרה עצמית ולשחרור לאומי ולא נגעו האחד בשנייה, גם חדלו מעיסוק כלשהו בכפתור הפרוף. גוועה הכרית בידיה של מאירה, עדיין באותו מקום, ואורי שכח מה שחשב קודם על הכרית. אורי סיפר למאירה, שהיתה מקור אינפורמציה פוליטית בשבילו וכן מצפן מצפוני, על שירות-המילואים הקרב ובא ועתיד להיות דווקא בשכם. מאירה סיפרה לו ששכם מכונה אצל הערבים, דרך גאווה, הר-האש, בשלŒ עקשנותם, גאוותם ואומץ-לבם של תושביה. מאירה השתמשה לפעמים במלה נבלוס, ואורי חייך פעם אחת. אורי שאל: “את חושבת שאני צריך לסרב פקודה ולא ללכת לשם?” מאיר לא ידעה את התשובה. חשבה שבעצם בארגונה לא העז איש לעשות זאת ואחר-כך חלפו כמה מחשבות-בזק בראשה, קצרות משהן נראות כתובות על הדף. מאירה חשבה שאורי שואל את השאלה מתוך תמימות. אחר-כך ביטלה את המחשבה הזאת והניחה שאורי, כמו הרבה אנשים שלא עושים כלום בפוליטיקה יום-יומית, מעדיפים למען מצפונם המיוסר והילדותי ללכת אפילו לבית-סוהר מרצונם, אחר-כך אמרה לעצמה שההיפך גם הוא נכון: אנשים עובדים יום-יום בפוליטיקה וכשצריך לעשות משהו משמעותי, כמו לסרב לדכא הפגנות בשכם, הם מעדיפים ללכת לפסיכיאטר, במקרה הטוב, אם לא להשתתף בדיכוי ואחר-כך לבכות. בו בזמן, בזמן שבו הריצה את האפשרויות הללו, אמרה בסך-הכל משפט אחד: “אתה יודע מה יהיה פה בבית. היא תגיד שאני אשמה”. ושוב חשבה מאירה, עת אורי ענה משהו והיא לא שמעה מה ענה: אני אשאר עם נועה לבד בבית. פחד. אחר-כך משום-מה חשבה על הישיש זוסימא שאמר לאליושה איך מתקני עולם גדולים הולכים לבית-סוהר על מעשי גבורה וייאוש שעשו ואחר-כך, בבית-הסוהר, הם מוכנים למכור את החברים היקרים להם בשביל סיגריה. ואחר-כך חשבה שאולי לא קראה את זה אלא משיהו טען לפניה את הטענה הזאת ובאותו זמן אמרה לאורי: “אבל אני לא מקנאת בך על הג’וב הזה, בחיי”. אורי ביקש להתרכז בשיחה, אבל מבטו התרכז כנראה בחזה שהכרית נשמטה אך מעט ממנו. נראה שלא ענה לדבריה האחרונים של מאירה. ומאירה, שידעה על מבטיו לפני שלמעשה התבצעו, לא יכלה להתעלם מהם עכשיו, בגלל שתיקתו. חוט השיחה, במלים אחרות, ניתק ועצבנות השתלטה עליה. היא אמרה: “היית רוצה לראות לי, נכון?” ואורי נדהם ולא הראה סימן תדהמה אחד. ברגעים ששתק בהם, ניסה למצוא קשר בין אף ארוך, עינים צרות עליו, עצב ירקרק וחזה גדול. €אחר-כך ביטל בתיעוב את הביטוי עצב ירקרק כמשהו חסר טעם טוב. ועל שאלתה ענה: “כן”. את השקט שלו העמיד באוויר, כאילו ליד מרפקו, כאילו לקח לו זמן להחליט בקור-רוח וכאילו הגיע למסקנה שבעצם, כן, ירצה לראות לה. היא הניחה לו בתנועה חריפה, כשהיא מפשילה את החלוק הנפרם בקלות ומעבר לכתפיים להתבונן בשדיה. חטף המעשה, קולה הרועד מעט בשאלה את השאלה הזאת והרהורה על הדברים הללו (החטף, רעד הקול) עיצבנו אותה. המעשה היה רע בעיניה ויותר מכך לא ידעה אם החיפזון נראה כפרי של עצבנות וייאוש או כפרי מחאה על מבטו הגס, או כפיתוי. כמעט חשבה אם יש בחשיפה מעין ניסיון לסיפוק חושני, נאמר. כל אלה, כולל המחשבה שכמעט נתהרהרה, גרמו לה לרגוז על אופיה הנאורוטי (מאירה למדה בסמינר למורות גם פסיכולוגיה). אורי חשב אם יכתוב על זה שיר, לשנייה אחת, ואחר-כך חשב על אי-המוסריות שבמחשבה הזאת. תוך כדי כך חשב על העובדה המטריאלית הפשוטה: מעבר לבשר הזה הולם לב ואם מביטים היטב אפשר לראות אל מהלומותיו על דופן הבשר הלבן. אבל למרות היות המחשבה הזאת פרי של התבוננות פשוטה בחומר, נראה לו המבע שכמעט התבטא לו במוחו, סמלי מדי, פיוטי מדי ומשום כך גם לא-מוסרי. מצד שני, חשש אורי לא להביט, שמא תתפרש הימנעותו כדחייה או סלידה, וגם אז לא ידע אורי אם אכן יש בו סלידה ואם זו באה בשל יחסו לשד או למעשה הנועז מדי שאורי עוד לא ראה כמותו מעולם. בעיקר התאווה אורי לשלוח את ידיו אל השדיים הללו ובינתיים הביט היטב. היו לה כלי-דם כחלחלים קרובים לעור הלבן והחזה לא היה זקוף כפי שתיאר לעצמו. היא לא אמרה דבר וגם הוא רק התבונן. צופה מהצד היה נדהם לראות עד כמה דומה המחזה לבדיקה רפואית, אבל שניהם היו נרגשים. היא בלעה את רוקה וויתרה, כפי הנראה, על כוונתה לומר משהו. תחת זאת חשבה לפתע איך גופה ניצב, כאילו קפא בתוך לבה והרגישה כמה כואב גבה מישיבה מוזרה זו. אז נעה לכיוון הקיר ולא ידעה אם להשיב את הכרית לחיקה, או תמשיך להיראות ככה ולא לדבר ולא לדעת מה עולה בדעתו. אורי שאל: “מה?” מאיר החליטה לענות משהו ואמרה: “אני לא אגיד כלום. אפילו אם היא תעליב אותי, הנועה שלך”. ועוד אמרה מאירה לאורי: “בתנאי שאדע שאתה אתי, נגדה, בנושא הזה, המוסרי, לא הפוליטי לעזאזל, של המלחמה והשלום והעם הפלסטינאי המדוכא”. אורי אמר: “ולא רק בנושא הזה אני אתך”. הוא רצה אמנם לספר לה איך חלם על השדיים הללו, אבל כבר לא זכר כיצד נראו בחלום ופטר את עצמו מהשיחה בשתיקה ארוכה ואפילו הסיט עיניו מדי פעם משדיה וחזר אליהם כשנזכר כמה מגוחכת תיראה בעיני עצמה לו ראתה את עצמה שעונה שם על הקיר, מדברת, שותקת, מדברת, חשובת וחשופת שדיים. אחר-כך אמרה מאירה: “עומד לך”, ופרצה בצחוק. אורי הצטרף לצחוקה ונמנע מלהסתיר את מכנסיו התפוחים, אפילו לשנות את תנוחת-ישיבתו לא העז. מצד שני, ויתר על קימה, בעת הצחוק המשותף, לצורך חיבוק ומזמוז. צחוק פתאומי שימש, בדרך-כלל, בעיתוי מקובל על הנוער הישראלי, לקום ולעשות את המעשה. רצה אורי לשאול את מאירה אם תרצה לראות לו בתמורה ושאל את עצמו כמה זמן יכולים היו לשבת זה מול זו, עירומים ולא לבוא אחד בשנייה. ואז הבחינה מאירה בגיחוך שבישיבתה. היא לא נבהלה ואמרה: “אולי אני יכולה להתלבש?” הוא חייך ואמר: “ואני אלך לאונן באמבטיה”. “דווקא את זה, אני מתה לראות. עכשיו תורי להזמין”. אורי לא ידע אם מאירה מתלוצצת או אם היא מתכוונת למה שאמרה והיה נבוך, משום שסבר שיש לה אומץ ושחייו איתה יכולים היו להיות סוערים מהבחינה המינית, גם אם, או למרות שלא היתה יפה כמו נועה, או בגלל שלא היתה יפה כמו נועה. “אומרים בגלל ש, או כיוון ש, המורה?” אז עברה צוחקת בעירומה לידו מאירה, בדרכה לארון כדי לשלוף מתוך ערימת הכבסים הנקיים חזייה נקייה, ומותנה חלפה בטווח נשיקה לידו. אז גם הגיעה נועה הביתה.

מהדלת קראה: “אורי?” אורי הזדרז לקום, למתוח מעט את מכנסיו, להעביר את איבר˜ מינו הזקוף כלפי מעלה,
מקביל לרוכסן מכנסיו, לא הספיק, אבל לענות לה: “כן נועה’לה” הספיק. נועה, עכשיו מהמטבח, איפה שהעמידה מים על להבת הגז כדי לבשל לה קפה, זרקה בקול רם: “מה עם העם הפלסטינאי?” אורי קרץ למאירה שפניה קדרו וזרק לה נשיקת אוויר לאות סולידריות. כשהביאה מאירה את אורי לדירה, כדי לשוחח אתו, נשק לה בחדר-המדרגות בתירוץ כלשהו. מאז לא נשק לה אף פעם. היא שמחה על נשיקת האוויר, שאם לא כן מדוע חייכה עכשיו? עיניה היו בוהקות. היא לא היתה יפה. אורי היה מלא תשוקה אליה, עד כדי התאהבות בה והצטרף למטבח אל נועה. נועה חגרה סינר למתניה, כדי להגן על הבגדים מכתמים ואורי ישב עמה בזמן ששתתה היא קפה. אחר-כך קם והעמיד לעצמו גם כן קפה על אותה אש. כשאכלו שניהם משהו, בתור ארוחת-ערב, נכנסה מאירה למטבח, כדי להכין לעצמה משהו לאכול ולקחתו לחדרה. אורי שאל בין השאר: “מתי הבחינה שלך, נועה’לה?” כאן אולי המקום לציין שאורי נהג לקרוא לנועה: נועה’לה, כשפנה אליה. לפעמים קראה נועה לאורי אורוש ולפעמים אורושקה. נועה אמרה לו: “מתימטיקה בעוד שבוע. אבל במעשית יש לי בחינה בדיוק יום אחרי זה ושום דבר לא יעזור. מה שהוועד לא ניסה, לא עזר להם. הנבלות לא הסכימו לדחות. ועד של אידיוטים”. מאירה יצאה מחדרה ואורי הקשיב לנועה רק למראית-עין ופזל אחרי יציאתה של מאירה, הנושאת את מגשה בידיה. הוא רצה ללכת אחריה. במקום ללכת אחריה אמר לנועה: “פולי”, ורצה להמשיך ולסיים את המלה פוליטיקאים. אילו שמעה מאירה את המלה יכולה היתה לייחס מלה זאת לבגידתו של אורי בהבטחתו הקודמת ובברית שנכרתה ביניהם סוף-סוף הערב, עת התבונן בשדיה. לנועה קרץ אורי ונועה חייכה ואחר-כך פרצה בצחוק. אורי הקפיד לחייך בשקט וכאמור בשבת בבוקר, באותו מטבח, שלושה שבועות לאחר-מכן, אכלו את מוצרי החלב של מאירה, כשזו לא היתה בבית. הכנס הפוליטי שלה נקרא בדחיפות ובפתאומיות, אולי אפילו כנס פילוג, ובמקום לעשות את השבת לבדה, בביתה, עם מוצרי חלב טריים, מכל הסוגים, יצאה מאירה מוקדם בבוקר מהבית, ולאורי אמרה עוד בצוהרי יום שישי, עודה קוראת במוסף הספרותי, שם התפרסמו שיריו (ולמרבית האירוניה אף מודעה מנוסחת בחריפות מטעם ארגונה של מאירה): “יופי של שירים ותיקח את מוצרי החלב שלי מחר בבוקר. אני שונאת תוצרת לא טרייה”. אורי הביט בנועה ובארוחת- הבוקר הזאת על-שם מאירה. מאז הביט בשדיה של מאירה לא החליפו מלה על ניסיונם המרגש הזה והמשיכו, ואפילו ביתר להט, לדבר על פוליטיקה. זאת אומרת: היא דיברה והוא הקשיב וכשהסכים נענע בראשו או זכר לחייך. הוא הביט עכשיו בנועה. היא חשה בכך ולפיכך ניסה אורי לשוות לחיוכו אופי אוהד. היה לה פתיל של רוע שזור בפניה והוא חיפש עכשיו את הפתיל הזה. להגנתה טען שהרוע היה פרי של מוטרדות. כל הזמן היתה נועה מוטרדת. לפעמים בלילות, ספק ישנה, ספק ביקיצה מנומנמת, דיברה אל עצמה ועל עצמה. עכשיו בבוקר השבת, אמרה לו: “לפעמים אני רוצה להתאבד. אתה יודע?” אורי לא ענה. היא אמרה לו גם: “אתה זוכר את הכלב הזה שנדרס ברחוב? כשהייתי קטנה, נדרסה אצלנו חתולה בשכונה והרגו אותה אחרי זה עם אבן גדולה, בגלל שאי-אפשר היה להציל אותה ואי-אפשר היה לתת לה ככה לסבול. כמה בכיתי”. אורי חשב שהיא מספרת לו את הסיפור כיוון שהיא חושבת שכזהו מצבה בעולם שבו היא חיה וכולי. אורי חשב גם שנועה משתדלת להוכיח לו כמה היא רגישה ואורי חשב, כמובן, אם הסיפור הוא בעל ערך מבחינת הרגישות או שהוא סתם משעמם. אורי רצה להציע לה להעביר מקצת מרגש הרחמים שלה לכלבים וחתולים אל הפלסטינאים שנמצאים בין הדריסה לבין זריקת האבן הגדולה. הוא אמר לה: “אבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה. אני אוהב את הפסוק הזה”, ותיכף, כדי למנוע את ההתפרצות, סיפר לה סיפור על כלבים גוססים מילדותו. סיפורו התארך יתר על המידה ואורי התייגע ממנו ופחד לחדול כי חשש מן השתיקה. נועה עישנה עוד סיגריה. אורי הביט בה. היא לא ידעה לעשן והחזיקה את הסיגריה באופן שאף אחד לא החזיק בו סיגריה. היא התבוננה בעשן ואורי התבונן בה מתבוננת בעשן. כאן בקעה שוב אהבתו. מובן שאורי התנגד לעישון של נועה אבל אהב לראותה מעשנת. היא אמרה לו: “אתה אוהב אותי?” אורי התכוון לומר: לא. שכבר אינו אוהב אותה, שתשוקתו למאירה והקשר החזק ביניהם, הפוליטי והאקזיסטנציאלי והאנושי, הרסו את ניצוצות אהבתו לנועה, אבל אז ראה אותה מצפה לתשובתו. לשנייה אחת דימה את שברונה ורחמיו נכמרו עליה. שוב התאהב בה. הוא שלח את ידו מעל לשולחנם, ליטף את לחייה ואמר: “אני אוהב אותך, כמו תמיד, נועה’לה”. נועה אמרה: “טוב”. נועה הוסיפה: “אני אוהבת אותך וגאה בך כל-כך ואנחנו נתחתן. אילו רק ידעתי שאני שווה משהו באמת ולא אפס כזאת”. דמעות ניקוו בעיניה. אורי הציע טיול רגלי כתשובה לייאושה המעוצבן והנטרד. נועה חייכה ושאלה: “לכנס של מאירה?” אורי באמת רצה ללכת לכנס של מאירה ואמר: “השתגעת? הם יהרגו את שנינו. אותך, ואותי בגללך”. נועה הדיחה אז את הכלים. אורי הציץ שוב בשיריו ורצה שוב לומר לה כמה הוא מאושר לראות את שיריו בדפוס. כתונת-הלילה שלה נרטבה ממי הברז והיתה בה רכות קרובה לבכי. משהו שונה לחלוטין מהקשיחות התוקפנית שנהגה ללבוש, כשלא היו לבדם בבית.

אורי חשב שוב על פאריס. בפאריס לא שכב עם אף בחורה וישב יום-יום בדואר המרכזי שברחוב הלובר כדי לכתוב מכתבים ארוכים לנועה שלו. לפעמים, משנתן מבט ארוך ונוקב באשה כלשהי, וזו היתה מסיטה את ראשה בכעס או מעלה העוויה מרירה על פניה, או פורצת בצחוק, בעיקר אם היתה שם עם עוד חברה, החליט להתחתן עם נועה, שהיתה, כאמור כבר, יפה ותמונתה התנוססה פעם בדף לסטודנטים של עיתון-ערב אחד, אשר נהג להגדיל את תפוצתו תוך עשיית שימוש בסטודנטיות יפות. נועה שמרה את העיתון ההוא וטענה כי התנגדותה של מאירה לאובייקטים מצולמים כאלה חושפת את האופי האמיתי של המוטיבאציות הפוליטיות של המגעילה הזאת. מרחוק, ממרחק הזמן והמקום, שמר אורי את פאריס כשלהבת בתוכו. הוא אמר: “נועה שלי. נוע’לה יפה שלי, את כל-כך מוכשרת. הלוואי שהיה לי איזה קריטריון אובייקטיבי לכישרון שיש לי או אין לי, כמו שיש לך”. נועה זינקה בחזרה לשיחה המוכרת הזאת ואמרה: “שטויות. מה זה קנה-מידה אובייקטיבי?” כמו כן סיפרה לו על מיקי, בפרטי-פרטים, שהיו כבדי-משקל בעיניה, מיקי שקיבל כל השנים את הציונים הגבוהים ביותר במחלקה והוא אידיוט גמור, נכשל בקורס טיס, עוד לפני האוניברסיטה, ואז, כשהיה נדמה לו שהקורס טיס לא מהווה שום קריטריון וההצלחה שלו בבחינות מוכיחה את זה וכולי, לא קיבלו אותו לעבודה, כי ידעו שהוא נֶפֶל, אידיוט ושחצן. אפילו להוראה לא קיבלו אותו, כל-כך אידיוט היה. ככה אמרה נועה ואורי לא התעניין כלל במה שאמרה לו. לפעמים התמלא חמלה על פחדיה, לפעמים נרתע מלדבר בגלל התפרצויות-זעם שלה כנגד הסברים ארוכים מדי שהלך וקיצץ בהם עד שנכנס לשתיקות ארוכות. עכשיו, כאמור, שתק ואף הגה בשתיקתו ועל המשפט: “מה שהיא אומרת, לא מעניין אותי בכלל”. אחר ניתח את המשפט מבחינתו התחבירית ואחר-כך החל לפרק אותו להברות, עד אשר לא יכול היה להכיר עוד תוכנו ורק הצלילים הללו הדהדו בו וגם הוא עצמו התפרק כמו המשפטים ועניו בהו כנראה בחלל, שאם לא כן מדוע התנפלה לפתע נועה אל אורי שעה שאמר בשקט: “למה לך לבלבל לעצמך את המוח עם הדברים האלה?” נועה החלה לצווח: “אתה לא הקשבת בכלל אלי. בן זונה. בן זונה. בן זונה”. אורי אמר לה, בעודו מתגונן בתנועות מסוגננות: “אני כן הקשבתי. המשפט האחרון שלך היה: אבל למה לי לשגע אותך עם כל זה?” היא אמרה: “נכון, אבל לא הקשבת לי”, ולא ידעה אם תפרוץ בצחוק עליז או בצחוק עצבני. בעיניה, על כל פנים, עמדו דמעות. שניהם פרצו בצחוק והלכו לטייל תיכף לאחר-מכן. נועה הקפידה, כרגיל, בלבושה ואורי נראה גם הפעם מרושל בלבושו ולא מגולח. אורי התגאה מאוד ביופיה והיו לו תמיד בקשות מיוחדות באשר לתסרוקתה או מלבושיה. היא נענתה תמיד לבקשותיו מן הסוג הזה ואפילו נהנתה לעשות כן. לפעמים שאלה: “כן? חשבתי שככה יותר יפה לי, אבל אם אתה אומר”. פעם טיילו ברחוב סמוך לביתה, ליד האוניברסיטה ושמעו מישהו שואל, אחריהם, את בן-שיחו: “מה היא מוצאת באידיוט המכוער והצנום הזה?” גם נועה שמעה את השאלה. היא חייכה אליו ולא הסתובבה אל המשוחחים, הביטה בו, ליטפה אותו ואז התחבקו השניים והתנשקו זמן ממושך, באמצע הרחוב. הוא נשק לעיניה והיא נשקה לעיניו ואמרה לו כמה היא אוהבת אותו. איש מהם לא הזכיר את המשפט הארסי שבא מאחור. אחר-כך כשפסעו יד ביד, נשבע אורי לא לעזוב את נועה’לה שלו לעולם. ומאירה? מאירה לא דיברה כל אותה אסיפת-בוקר לוהטת. הפילוג נדחה בינתיים. חם היה בחוץ, אנשים עברו והציצו בחלון-המרתף הצפוף, בדרכם לשפת-הים. אחר-כך היתה חבלה בקרבת מקום והרעש מבחוץ והדיכאון מבפנים חברו להם לחידלון שקט. “הם אוהבים את זה”, היתה נועה אומרת על מאירה, לאורי. אורי שאל: “את מה?” נועה אמרה: “להתייסר. לא?” השניים הלכו לבית הוריו של אורי. אביו פתר תשבץ ליד הרדיו ואמו אפתה משהו. אורי הכין את תרמילו לקראת השמ”פ. כשהוציא את מדיו מהארון וניער אותם, אמר לנועה בהרבה תיעוב: “כמה שאני שונא את המילואים. אבל את לא תביני”. אותו רגע ייגעה נועה את אורי אהובה והוא התאווה לומר לה: הלוואי שתישרפי. נועה ענתה: “נו, באמת, מי לא שונא את המילואים שלו? מה אפשר לעשות?” אורי חשב על אינתיסאר, שאותה הכיר בפאריס. מראה פניה התערב במראה שדיה של מאירה והמראה המעורב הזה הכביד עליו והפך את גופו של לרגע אחד לחסר-משקל. רק ראשו היה כבד, משום-מה. גם השיחה עם נועה קשתה עליו פתאום. היא הלכה למטבח ושאלה את אמו של אהובה מה נשמע. אמו של אורי היתה קצת חרשת, אבל ענתה: “בסדר. מה שלום אמא שלך ומה שלום אבא?” נועה חשבה שאורי מתרחק ממנה בשקט, כאילו היה ארבה עזובה. המלה ארבה מצאה חן בעיניה ואולי בגללה לא נבהלה מן המחשבה הזאת ואולי היתה גם בטוחה מאוד שבערב לא יקרה מה שאכן קרה במוצאי אותה שבת ולפיכך גם לא התעצבנה ולא מיהרה לקראתה של איזו מריבה או הטחת עלבון. היא עמדה בפתח המטבח, הציצה לעבר המראה שבחדר-הכניסה, סידרה את שיערה הארוך וחשבה על נישואיהם. היה בשקט הזה של בית מיכאלי משהו מעודד. היא הקשיבה לגברת מיכאלי ולשאלתה על הנישואים ואמרה, תוך מבט נוסף במראה וסידור נוסף של השיער היפה: “בקרוב, גברת מיכאלי. בקרוב, רק אל תדאגי”.

ב
כשהופיעו השירים בעיתון, במוסף הספרותי של סוף-השבוע, אחרי שבועות רבים של דפדוף וחיפוש מאופקים,
לא שלמה היתה שמחתו של אורי ולא רק בשל היותו של המוסף הזה דווקא נספח לעיתון-בוקר מפלגתי ודל-תפוצה, לא רק בשל כך, שהרי יכול היה על עלבון זה לפצות עצמו בחשיבותו הספרותית של המוסף הנאה והלא-נפוץ. למרות זאת, היה משהו מן הצער שחלחל בו, באורי מיכאלי, וככה אמר (זה אורי מיכאלי) לחברתו: “אם כבר הייתי צריך לחכות כל-כך הרבה זמן עד שידפיסו את השירים המחורבנים האלה, אפשר היה לחכות עוד שבוע. מה היה קורה אם היו מתפרסמים ביום שישי הבא?” נועה חייכה ואורי גם הוא חייך, בעודו מעביר במוחו שורה ארוכה של משפטים ארוכים, שאותם לא הביא לידי ביטוי מילולי. פרט לנועה, הוריו ומאירה, לא ידע איש שאורי מיכאלי כתב שירים. העורך שפרסם את מחזור-השירים הזה לא הכירו בעין. לפעמים הלך אורי ברחוב דיזנגוף וביקש לדעת אם מישהו מהעוברים יודע כמה דברים יפים עולים בדעתו ונכתבים לאחר-מכן בבית על הדף. ואילו נועה, נועה היתה נערה יפה, רזה וכמעט שברירית. שירים כמעט שלא קראה ואת שיריו של אהובה קראה פעמים רבות, עד אשר ניאות, לפעמים, להסבירם. מה שהביא תמיד-תמיד סומק בלחייו. בימים שהיה אורי בפאריס כתב לה מכתבים ארוכים ומלאי-ערגה. נועה גילתה להפתעתה במכתביו נימה דומה לזו שבשיריו, אלא שכאן, ושוב להפתעתה, הבינה הכל ואילו בשיריו נסתתמו המשפטים הקצרים. נועה לא היתה טיפשה. על כך לא היה חולק. לימודיה במחלקה לפיסיקה הניבו ציונים גבוהים. הם התלבטו הרבה באשר להתפתחותם והגשמתם העצמית. מה ייתן יותר פרי – פרידה או נישואים. שיריו, שפורסמו, כאמור, במוסף, היו נוגים ועסקו האחד באהבה, השניה בתשוקה, השלישי באי-ההבנה ובהבנה, הרביעי במוות והחמישי בשירה עצמה. כולם היו בני שש שורות ואורי קיבל אפילו קריאת טלפון מנערה אחת שסירבה להזדהות. הנערה ביקשה להודות לו על השירים. אורי לא ידע כיצד הגיעה זהותו אליה והיא – אליו. בערב, מאוחר, כיבתה נועה את הטלוויזיה ואמרה: “ולא הצלחת לדחות את המילואים?” אורי רצה לומר: את יודעת? אני רוצה ללכת ברחוב ולהגיד: אני אורי מיכאלי והשירים האלה במוסף הם שלי. אני אוהב אותם. אני מכיר את הדף המודפס הזה, כאילו היה תצלום. קניתי עשרה עותקים של העיתון ובכולם קראתי רק את השירים שלי ואת הדברים המודפסים סביבם אני מכיר כאילו היו מסגרת. במקום הדברים הללו, שלא אמר אותם, חייך לעצמו אורי והאמת היתה שלא קנה אפילו שלושה עותקים, למרות שרצה לקנות יותר. בחמישה דוכנים לא מכרו כלל את העיתון המבוקש ובדוכן השישי היו רק שלושה עותקים ומיכאלי התבקש לשאלה החשובה: אם אקנה שלושה, או שניים, יישאר פה עיתון אחד או בכלל לא יישאר ואז מי יקרא את העיתון עם השירים? נועה אמרה: “מה מצחיק אותך?” אורי אמר: “מה? לא שמעתי אותך”. נועה אמרה: “אתה בכלל לא אתי. חמישה שירים שהתפרסמו וכבר אתה בעולם אחר. ואתה מפקיר אותי”. אורי נעלב קצת ונועה התנצלה. אורי סלח ואמר שאולי יילך לישון אצל הוריו, שאגב היו מאוד מאושרים למשמע הידיעה על השירים בעיתון. אמו של אורי יצאה לחפש עיתון ואכן הצליחה לאתר עותק אחד והיתה באמת-באמת שמחה. הם לא הבינו כלום בשירה מודרנית. אמו נהגה לומר: “את פושקין אני עוד מבינה ואת ליירמונטוב. אבל את השירים שלך אני לא מבינה”. אחר-כך הלכו ליושן והאווירה החגיגית שמרה עליהם שקטים ומחייכים. נועה הוציאה מן הארון מצעים נקיים ולפני שנרדמו שאל אורי בספק התפנקות, ספק התנצלות: “אכלתי מספיק חרא בחיים. יש לי זכות להיות מאושר הערב. אבל מי מכיר אותי?” בשבת בבוקר הקיצו ככה: פעם התעורר הוא מתבונן בנועה הישנה בשקט ונרדם שוב. אחר-כך התעוררה נועה ואיבדה את סבלנותה, העירה אותו בנשיקה והלכה להכין את ארוחת-הבוקר, אותה ארוחה חלבית שעליה סופר בפרק העצבני שפתח את הסיפור. בארוחת-הבוקר אמרה נועה: “אם היו מדפיסים את השירים בשבוע הבא, היו מכירים אותך ביחידה שלך כמשורר. מישהו היה מסתכל בשירים ומזהה אותך עם השם שבמוסף. לא?” אורי, שהיה רוב שעות-היום משוטט ברחובות או בין חדרה של נועה לחדרה של מאירה, צחק ואמר: “שטויות”. אבל האמת היתה שחשב על כך בערב האתמול וכבר נרמז משהו על כך משמו של אורי ומשמו של המחבר. יש לשים לב כמה מקום תפסה מחשבה משונה זו בפרק זה של הסיפור וכמה נשכחת הפכה ביום המחרת.

ג
יום אחד החליט אורי לנסוע לפאריס. נועה ישבה מולו, במטבח, יבֵשַת-מבע, אולי אף נעלבת, ושאלה: “מה פתאום?” וייתכן אף שהתחרטה על שאלה חלשה זו. אורי לא ידע מה ישיב, כמעט לא ידע מה ישיב לעצמו. אחר-כך מצא כמה מלים: “אני רוצה סוף-סוף לכתוב ברצינות”. והיה בכך הרבה מן האמת. גם רצה אורי לשכב עם נשים מארצות אחרות ואולי אף לכתוב עליהן. הלך למשרד-נסיעות וקנה לו כרטיס-טיסה. את פאריס ראה פעמים הרבה בדמיונו ובעידן הקולנוע, נודה, אין בכך סימן לנאורוזה ממשית. אורי רצה לכתוב שירים ארוכים וממולמלים כמו פסקול הסרט “הירושימה מון אמור”: טקסט ארוך בצרפתית, שאורי לא הבין מלה אחת ממנו. אורי רצה להיות שיכור נרפה על גדות הסיינה, איפה שאיש לא הכירו ואפילו לא לזהותו. רצה להיות רואה משהו ולא נראה משהו. ואולי גם יתאהב במישהי, צרפתיה או אמריקאית, ויישאר עמה שם למשך שנים רבות והיא לא תדע עליו כלום ולא על כישלונותיו ועל מה שרצה להיות ולא יהיה יותר אף פעם. נועה שאלה אותו, בעודה מעשנת, שאלה שאותה צריכה היתה לשאול כתגובה ראשונה ועכשיו זכרה אותה: “מתי אתה חוזר?” אורי חייך ואמר: “אם אני לא אמות מגעגועים, בעוד חודש-חודשיים”. לא היה לאורי כסף במידה מספקת ונועה יצאה את הבית. אורי ידע שהיא החליטה להביא לו כסף ולהשקיעו בנסיעתו. הרבה זמן רצתה להיות טובה אליו. הרבה פעמים אמרה לו: “אני לא מצליחה להיות באמת טובה ורכה אליך כמו שאתה טוב אלי”. אחרי שעה וחצי חזרה עם כמה מאות מארקים גרמניים. אלה היו חסכונותיה מהקצבת הוריה, ניצולי שואה. אורי סירב לקחת, אחר-כך לקח, כמובן, והודה לה בנשיקה מתמשכת. אורי חשב שנערה מסורה ודואגת כמו נועה לא ימצא לעולם ואמר לעצמו שהדאגה הזאת, החרדה הזאת לשלומו, חשובה לו יותר מיופיה ושיופיה יכול ללכת קיבינימאט. הוא אמר לה משהו בקשר לזה והיא לא אמרה: אז למה אתה נוסע לי? לעומת זאת אמרה נועה: “ותחזור אלי מהר. אני אמות כאן בלעדיך”, מחתה דמעה ואמרה צוחקת ובוכה ביחד: “איזה פסיכית שאני. איזה פסיכית שאני”. נועה לא ידעה מה לעשות ביחס להודעתו המשונה, באותו ערב סתווי, שבו בישר לה את בשורתו האכזרית. היא העדיפה להניח לדברים לשקוע ובלבד שלא ירגיזוה. כאילו לא ייסע. וכשנסע, כאילו רק לא טילפן. ככה עזרו לה השיכחה והעבודה הקשה ולימודיה. היא למדה הרבה מאוד, כמובן. היה סתיו. כמעט נשכח מהמחבר לציין את הסתיו בפאריס. מן הסתם זלזל המחבר בכנות רצונו של אורי להיות בסתיו דווקא בפאריס. יש להוסיף כי המושג כנות הרצון דורש בירור נוסף. נועה אמרה לו מאוחר יותר, כששכבו עירומים במיטתה: “הייתי נוסעת איתך, אבל אתה בטח לא רוצה שאני אבוא איתך”. אורי נשק לנועה ושתק, ושוב חשבה נועה על שאלתה וחשבה שלא שמעה את התשובה שאורי נתן לה. אף-על-פי-כן עלה בה כעס שקט ועצבני, עד כי קמה לחפש אותן גלולות-הרגעה שרשם לה הרופא לפני הרבה זמן. שתיקתו של אורי הגבירה את פחדיה. חשבה אפילו ליטול בחזרה את המארקים הגרמניים שנתנה לו. היה חושך בחדר-השינה. נועה דימתה לחשוב שבחושך הזה אין אף אדם מלבדה וכל אימת שאורי נשם בכבדות נעה נועה בפחד אל עבר קצה המיטה. עד לבוקר נעלם זעמה כאד. בלילה שלאחר-מכן דיברה נועה מתוך שנתה ואורי אהב אותה שוב מאוד-מאוד ודאג לה.

בפאריס התגורר אורי באכסניה ויום-יום הלך אל הדואר המרכזי, שליד המוזיאון, כדי לכתוב מכתבים לנועה. היו למקום ההתכתבות הזה כמה יתרונות. מצד אחד יכול היה לעורר תשומת-לב לכתב המוזר והלא-שגרתי, ומצד שני לא איבד את פרטיותו והפיוט שבמכתב לא סבל מבושה והסתר. לפעמים קיבל מכתבים מנועה. מכתביה היו קצרים מאוד. נועה כתבה: “אני שונאת לכתוב לך מכתבים. על יד השפה שלך והמכתבים הפיוטיים שלך אני מרגישה כמו משוואה פשוטה. אתה רואה? גם אני התחלתי לדבר בדימויים”. נועה העריצה כמובן את אורי ואת חריפותו. בפאריס היה עולה בו פחד פתאומי, מדי פעם, שמא פגשה מישהו, משכיל ממנו, מוכשר ממנו, משורר מצליח, ובמכתבה אליו תכתוב לו, למשל: אהבתי התנפצה כמו חלום אכזב. אחר-כך יצא לרחובות פאריס כדי להביט בנערות ובנשים. אולי תימצא לו אהבה אמיתית, גדולה, משגעת, חשב. יום-יום הציצו בכתב-ידו העוברים והשבים בדואר. יהודיה קטנה אחת מארצות-הברית אמרה לו בעברית אמריקאית: “שלום עליכם”, ואחר-כך משניסה אורי לפתוח בשיחה עם המועמדת, תוך-שימת דגש על יהדותם המשותפת כמו גם על מכני משותפים אחרים שאותם ביקש בדחיפות, אמרה לו הצעירה באנגלית: “אני חלשה מאוד בנושאים הללו, אפילו ההורים שלי כבר נחשבו מתבוללים ואני לא מרגישה רע עם זה. מצטערת”. והלכה לה. אורי חשד בה שהיה לה חבר לא-יהודי, אבל פחד להיגרר ללאומנות ועזב את הנושא. כל-כך רעב לאהבה היה אורי.

כשבאה לידו אינתיסאר הביט בעיניה הירוקות ואמר עכשיו אני אתאהב בה. לעצמו אמר. למען האמת, כבר אמר את זה לעצמו כמה וכמה פעמים, אפילו באותו יום, בשעת השיחה עם המתבוללת השמנה והיהודיה, מה שכמובן אינו מוריד ממידת האמת והכוח ברצונו האדיר של אורי להתאהב באינתיסאר. אינתיסאר אמרה לו באנגלית, מהולה כנראה במבטא צרפתי וערבי: “אתה ישראלי?” אורי אמר בצרפתית: “וי”. שפירושו: כן. אחר-כך, כשהתהלכו להם ברחובות פאריס, מדברים אנגלית, שאל אורי את אינתיסאר: “כשהסתובבת ולא רצית לדבר אתי, ידעת שאני אלך אחרייך?” אינתיסאר אמרה באנגלית: “אתה חושב שאני מסרט אמריקאי?” כאן צחק אורי וניסה, כמובן, לחבק את הערביה הקטנה. היא היתה מהגדה המערבית, אבל אורי לא ידע אפילו אם המקום שבו גרה שייך ליהודה או לשומרון, גם החליט לא ללחוץ בנקודה זו. אינתיסאר סירבה לנקוב במקום שממנו באה, אבל אות לאמונה בו היה נעוץ בעובדה שאמרה לו את שמה הפרטי, לדבריה. אינתיסאר דיברה הרבה מאוד על פוליטיקה והיתה רצינית מאוד. בניגוד למאירה, שאהבה מאוד להתלבט בקול רם, והיתה מדברת עם הרבה “אני לא יודעת, אבל אני…” היתה אינתיסאר בטוחה מאוד בדבריה. אורי לא ידע אם סיסמאותיה אלה חסרו רגישות לשונית בגלל אנגליותן, או בשל היות שפת הפוליטיקה שפה כזאת, או אולי רק הפוליטיקה הערבית, או אולי הפוליטיקה המהפכנית. אורי לא ידע גם, בסופו של דבר, אם לייחס רגישות לשונית שלו לריאקציוניות טבועה בו או למגבלותיה-שלה, וביקש גם לדעת אם קני-המידה האובייקטיביים שאותם הוא, ככלות הכל, מחפש הם תוצאה של שיחותיו הממושכות עם מאירה או תוצאה הנובעת מאופיו, או כמובן מטבע האובייקט: סגנון הדיבור של אינתיסאר. היא התכוונה לקחת את אורי לפגישה עם ידידה, באחד מבתי-הקפה הקטנים של הרובע הלטיני, ואורי פחד ללכת. היא העריצה את דיבורו הבוטה בגנות הכיבוש ואיבתו הנוראית לצבא, באשר הוא צבא נראה לה אות לסיכוי לשלום. היא הבחינה, אמנם, בין צבא מדכא לבין צבא של מדוכאים, אבל ציינה לעצמה בהרבה גמישות שאיבתו של אורי לצבא נובעת כמובן מהסתירות הבסיסיות של הציונות. גם לדבריו הנוגים על גורלו של העם היהודי האזינה ברוב קשב וכאשר סיפר על חוויותיה של אמה של נועה, רעדה אינתיסאר באמת ולא השוותה את גורל היהודים באירופה לגורל הפלסטינאים, להפתעתו של אורי. אורי לא גילה לה דבר על נועה חברתו, כמובן. בכלל, באנגלית חבר וחברה מסומנים שניהם על-ידי המלה הידועה: פרנד, וכך החברה נועה לא הפכה למכשול בדרך להתאהבות המקווה. אורי חשש בתחילה שאינתיסאר אינה אלא סוכנת הש.ב., הרוצה להעמידו בניסיון, או אולי היתה, כך חשש, סוכנת של הפת”ח המנסה לגרור אותו לאיזו שליחות מטורפת, שאפילו מאירה לא היתה מבצעת. באכסניה, קרוב מאוד לרעש המתקלחים בשבעים לשונות, אונן אורי ושיווה את אינתיסאר עירומה (כמשוער) לנגד עיניו. בבקרים חיכה לה בדואר. הוא אהב אותה. היה בחלוקת התפקידים שלהם משהו חדש שלא הכיר ביחסיו עם נועה ואפילו לא ביחסיו עם מאירה.

את המכתבים מנועה הסתיר עוד בטרם הופיעה הערביה במעלה הרחוב. לפני הפגישה הכין עצמו יפה-יפה. הוא נהג לספר על אסונות המלחמה מן הצד היהודי של הזוועה. בערב אחד הלכו לבאר איפה שהפלסטינאים המדוכאים נפגשו בדרך-כלל. כולם דיברו ערבית ואורי התעצבן קצת. אינתיסאר דיברה עם מישהו משופם, שכאפייה אדומה וגדולה עיטרה את צווארו. השיחה התארכה ואורי נמנע מהביט למקום עמדם, פן תתפרש ההצצה כקינאה. אורי כבר אמר לעצמו פעמיים: הביתה, לנועה. או: הביתה לשיחות הפוליטיות עם מאירה. הבדיחה מצאה חן בעיניו. הבחור עם הכאפייה נזף כנראה כהוגן בבת-זוגו ואורי שמח כיוון שידע כמה תזדקק הנערה עכשיו לכתף חזקה, כשתרצה לבכות. הלכו שניהם ברחובות פאריס. גשם ירד ושניהם נרטבו. אינתיסאר שתקה ובלי הפוליטיקה המהפכנית שלה נראתה כאובה מאוד וזקוקה לחסד, אם לא לרחמים. זו כנראה הסיבה שאהבתו של אורי התלקחה ברגעים הללו, כשהגשם היכה בגבם וידיהם היו תחובות בכיסים, משל היו בני ארץ אחת, הולכים זה בצידה של זו ובועטים באבנים בודדות, דור מלחמת-השחרור כמעט, או כמעט תנועת-נוער חלוצית. אורי קיווה כי יוכל לדבר איתה על נושאים אוניברסאליים. אחר-כך אמרה לו בקול רך: “לפני כמה חודשים הרגתם כאן את הנציג שלנו”. אורי ידע על העניין ואפילו את שם המבצע ידע ושמח מאוד שנמצא שוב נושא לשיחה. לפעמים דיברה היא על מאורעות בפוליטיקה הישראלית והוא לא ידע דבר וחצי דבר עליהם. הוא אמר להגנתו: “אני משורר. אני לא קורא עיתונים”. אינתיסאר אמרה לו: “משורר צריך לקרוא עיתונים, על מה יכתוב אם לא יקרא עיתונים ואיך יכתוב?” ועכשיו שמח אורי, כאמור, אבל הניח לערביה הקטנה להמשיך ולהתנצל על חוסר סובלנותם של חבריה. בעיקר, שמח על נימת ההתנצלות, בגלל הטכניקה הידועה לו ביותר מכל טכניקות הציד המוכרות בכלל. הגיעו עד ליער ושם קיווה לנשק אותה. בין שאר הדברים אמרה אינתיסאר: “בכל צד יש חרא”. אורי ליטף את ידה. היא אמרה לו: “אני נשואה. בבקשה ממך. לא”. אורי אמר בכעס: “ולא גירשו אותך, נכון?” היא ענתה לו בשקט ובהכנעה מוכרת לו: “לא. אבל את אבא שלי גירשו. אני פה בשביל לבקר את אבא שלי”. ואורי שאל בזעם כבוש: “אז למה הבאת אותי עד ליער הזה?” ואחרי שתי דקות בערך, משלא ענתה על שאלתו הקודמת, שאל אורי גם: “ולמה בכלל אמרת לי שגירשו אותך?” היא ליטפה אותו. היא היתה רכה. עיניה נצצו. אורי אהב אותה עוד יותר. בלוריתו הרטובה זעה ברוח. הוא חשב על שדות הקיבוץ שבו שירת בזמן הצבא. היא אמרה: “למה אתה כועס עלי?” אחר-כךŠ אמרה לו משהו שהתפרש באוזניו לעת-עתה כהכרזת אהבה, למרות הנישואים והאב המגורש, ולפיכך התעודד והחליט להירגע. אורי שמח אפילו. בלי אף שיחת נפש ובלי שום עשיית רושם אמרה לו אינתיסאר שהיא אוהבת אותו. אורי ראה איך בת-זוגו מביטה מדי פעם לאחור. היא חשבה שהוא ירא את הבחור בכאפייה האדומה והוא חשב שהיא יראה את הש.ב. הישראלי. הוא רצה לדבר על בעלה, אבל קילל את משה דיין פעם או פעמיים וכך קירבה אליו עוד יותר. שוב דיבר על השואה והיא ענתה לו: “הגזענות היא אויב ההמונים”, ואורי הסכים גם כיוון שבאמת הבין כי הגזענות היא אויב ההמונים. אחר-כך נתקפה אינתיסאר דאגה ואמרה: “זה באמת היה חסר אחריות מצדי להביא אותך לשם. מה יכולתי להרוויח, ולהפסיד אפשר כל-כך הרבה”. אורי הבין שלא יראה אותה עוד ולא שלח את ידו ולא ביקש ללטפה. כשנפרדו חיבק אותה ורצה לתת לה את כתובתו בתל-אביב. אולי תבוא לבקרו. אחר-כך אמר: “אולי תתני לי את הכתובת שלך בגדה הכבושה ואני אבוא לבקר אותך?” אבל היא לא נתנה לו את כתובתה, כמובן. אחר-כך הוסיפה אינתיסאר: “אתה צריך להתבגר קצת. עוד לא הפסדת אף הזדמנות ללטף לי את היד. על מה אתה חושב כל הזמן? כל פעם שאני מדברת על משהו, רצינית, צוחקת, עצובה, עליזה, אתה מנסה לחבק אותי ולקחת אותי. חוץ מזה כל הזמן הסכמת אתי. אף פעם לא התווכחת אתי”.

אורי אמר: “אבל למה שאני אתווכח? הסכמתי אתך לגמרי”. אינתיסאר חייכה ונשקה לו על שפתיו בשפתיים יבשות מרוב דיבור, או מהרוח. הוא קרץ ואמר: “יחי מאבקו הצודק של העם הפלסטיני”. היא לימדה אותו לומר זאת בערבית. אחר-כך נתנה לו סיכה של הארגון, שאליו תצטרף יום אחד (היא הדגישה מאוד את זמן העתיד) כשהישראלים והאמריקאים ינסו לשים על עמה פיאודלים חדשים. אורי נדהם מהתפנית הרעיונית ושאל: “למה להם לשים עליכם פיאודלים?” היא צחקה ואולי גם נתכוונה להשיב, אבל מישהו פתח את חלונו וצעק בצרפתית משפט ארוך. אינתיסאר אמרה: “צריך להיפרד”. הוא חפן, למרות החלטה קודמת, במהירות מסורבלת את שדיה החמים, מתחת למעילה הצבאי למראה. זיכרונה המשיך לענותו משום-מה. גם אחרי שחזר לארץ. אהבה חשאית. לאף אחד לא סיפר על אינתיסאר. גם לא למאירה. הוא ייחס משמעות חתרנית לאהבתו זו והרבה פעמים היה הוגה בה.

ד
על רצפת הסלון ישן אורי, בלילה שלפני התייצבותו לשירות-המילואים, ויקיצתו המיוזעת העידה על השעה המאוחרת, כמו גם על שרב של סוף קיץ. שוב הציץ בתד”ל אשר שימשו כל אותו הלילה ככרית, במקום זו, אשר נשארה, ליד נועה, שישנה הלילה לבדה, או אולי לא נרדמה כלל. אולי הקיצה עצבנית, ממתינה לראות אם ייכנס להיפרד ממנה או יסתלק לחודש כגנב. מצד שני חשש אורי שמא תקדם את פניו בחדרה בקיתונות של שופכין וחפצים תשליך עליו, כמו בליל אמש. לכן, אולי ייצא מבלי להיפרד. הוא החליט לא להעיר אף אחת משתי הנערות בדירה המנומנמת כיוון שלא ידע מי ישנה ומי ערה, מי מצפה שיבוא לומר שלום ומי אינה רוצה לראותו.

ופקידת הפלוגה השמנה לעסה מסטיק ורוד. בחלל ראשו של אורי הידהד עדיין בכייה הנואש של נועה, המתרחב, הנשפך, הגואה, המצטווח. הפקידה אמרה לו: “עכשיו באים?” אורי שאל אותה בחיוך ובקריצה: “כולם כבר באו?” והפקידה ענתה בכעס: “מה זה עניינך בכלל? למה אתה שואל אותי בכלל אם כולם כבר באו? אֵחרתָ. נכון שאחרת?” אורי לא ענה, למרות שנעימת-קולה ענתה בה כי היא דורשת הודאה. אורי לא הודה. בחולצתה הצבאית של החיילת תפוחת-החזה והשמנה היו ארבעה כפתורים גלויים והרביעי, העליון, היה פרוף ושיפולי שדיה נראו, חיוורים יותר מפניה. אורי ידע שכפתור חמישי מכופתר ומוסתר על-ידי חצאיתה הצרה והקצרה של החיילת הכועסת. אורי לא סבל בטן שמנה. הוא נשמע בטוח ואפילו חייך אל הפקידה הנזעמת (אחרי הכל, אתמול בבוקר שכב עם נועה ובערב שכב עם מאירה, שכנתה לדירה). “איך קוראים לך, חיילת?” נעימת-דיבורו הוכיחה ביטחון עצמי ואולי אפילו עליונות. מובן שהחיילת לא השיבה לשאלתו. היא לא ידעה שחברתו של אורי היא נערה יפהפיה. אורי נראה לה מגוחך, קטן-קומה, מכוער. היא השיבה לו: “יש לך דסקית-זיהוי?” וכן: “יש לך פנקס-מילואים?” וגם: “יש לך פנקס-שבוי?” ואורי, שנפגע מיחסה המזלזל, השיב לה בשלילה על שלוש השאלות. היא הוסיפה את שמו לכמה רשימות, בצבעים שונים, שנחו על השולחן. מעבר לכתפו של אורי ניצב, שקט ומאופק עדיין, הרב-סמל, שהקשיב קשב מתוח לכל משפט של הפקידה וכל משפט – מתחכם או לא מתחכם – של המתייצבים, כאילו היה מחזאי המתבונן בדמויות המשחקות, על-פי מחזהו, על הבימה. מצב-רוחו של אורי התדכדך באורח קיצוני. פתאום נזכר אורי שלא זו בלבד שאיננו יפה, או לפחות נאה, אלא שאף קומתו דלה וצנומה ואיננה מושכת את תשומת-לבה של הפקידה המכוערת והשמנה. ייתכן שהפריז עכשיו באי הערכתו העצמית, אבל תיאמר כאן האמת לאמיתה: מדי פעם הפריז בשכחתן של העובדות הללו ואז החל לפזר מחמאות וחיזורים לכל עבר. כשנזכר בעובדות הפיסיות הפשוטות, בדרך-כלל בחברתן של נשים, היה כבר מאוחר מדי. ברגעים כאלה היה מתמלא אהבה לנועה. עכשיו לא יכול היה להתמלא באהבה לנועה. ראשית, עכשיו הפך לחייל-מילואים נתון לחסדי המפקדים. שנית, הרי את נועה החליט לעזוב, הלילה החליט.

למרות הכל, חייך חיוך אירוני לעבר הרב-סמל, על פניו עבר בדרך אל נקודת הריכוז. בצל, מול הבניין המסויד לבן, ישבו כמה חיילי-מילואים מבוגרים ממנו. במרכזם ישב והסביר את המצב גבר כבן ארבעים, עיראקי. מישהו מהיושבים הכיר גם את אורי ואפילו קרא בשמחה לעברו: “מיכאלי, יא מאניאק. בוא הנה. נעשית חשוב או מה?” אבל אורי לא נעשה חשוב. להיפך, דיכאונו גבר והוא תכנן איך יברח משירות-המילואים שלו. שום דבר לא הולך לו, קונן בלבו. עוד ביום שישי היה המאושר באדם. ועכשיו? כלום. שום דבר לא הולך לי, חשב אורי. אורי השתוקק לקחת נייר-כתיבה לבן ועט נובע ולכתוב משהו. הוא הביט בפקידה המרוחקת והפטיר לעצמו: “קוס אמך”. האיש שקרא בשמו היה מושון מהטירונות. אורי התגעגע אל נועה יפתו. לרגע ראה אפילו את אינתיסאר מפאריס ורצה לרקוק כנגד הצבא המקומי. מושון אמר: “עוד יוצא עם ההיא?” אורי לא יכול היה לדעת למי התכוון מושון, לפי שבזמן הטירונות המשותפת שלהם לא היתה לאורי שום חברה, ורק אחר-כך, כשהצליח אורי להתחמק למשאית השנייה, שבה מושון לא ישב, נזכר אורי איך הלך עם נועה לדיסקוטק הסטודנטיאלי ופגש שם את מושון מהטירונות, שלא היה סטודנט ונועה עזרה לו להיכנס לדיסקוטק. כשנזכר אורי בפגישה זו הצטער צער רב שלא נשאר במשאית של מושון והצטער שלא הרחיב בשיחה עם מושון מול הפקידה המכוערת והבניין המסויד. מכל מקום, אורי שהיב “כן” למושון כבר בראשית השיחה. אור צהריים הציף את המחנה. רמקולים פיזרו רעש כאילו היתה יציאתם יציאה לקרב או אירוע היסטורי אחר. העצב שתקף אותו לא תקפו בגלל זעקתה של נועה שחזרה להדהד כל היום במוחו. אבל אורי רצה עכשיו לקחת את נועה לחיקו ולהפסיק את בכיה. מושון ענה על שאלה שהפטיר לעברו, בהיסח הדעת, כנראה, ואמר: “אכלנוה”. היתה באורי גם בחילה מהמגע המיני עם מאירה ורק עכשיו שם לבו לעובדה שהרס”ל חוזר בשפתיו, מתוך התבוננות עצבנית, על דברי הפקידה, כל אימת שהיא מדברת עם אחד המתייצבים. או שמא דיבר הרס”ל מתוך גרונה של נפוחת-השדיים. מישהו מהיושבים שאלו לעבודתו. אורי ענה: “שום עבודה”. הכל פרצו בצחוק. שוב בכתה נועה. אשכנזי התווכח עם העיראקי על השביתות בנמל אשדוד. העיראקי תמך בשובתים ונעלב מעמדתו היהירה של האשכנזי הממושקף. אחר-כך החלו לשוחח על ניירות-ערך והשניים מצאו מכנה-משותף נלהב והחלו להבהיר לאחרים את סודות המטבע וההתעשרות. משהו בעליבותו של העיראקי השתנתה בבת אחת. אורי באמת לא הירבה לעבוד. מעולם לא הסתדר במקום-עבודה אחד ומאז אמר לו משורר חשוב למדי אחד, שהעריך מאוד את מאמציו של אורי ובעיקר את בקשת העצות של אורי מאותו משורר חשוב למדי, להשתדל שלא לעבוד יותר מדי ולא להתבייש לחיות על רווחיה של נועה, לפחות עד שהכתיבה תישא פרי ממשי, מילגה ושכר אמיתי, מאז, הצליח אורי להישאר בבית ולא לשנוא את עצמו בשל כך. אורי החליט ללכת למפקדים ולומר להם את כל האמת. יאמר להם איך חזרה אתמול מאירה מהכנס שלה עייפה ורצוצה והוא נכנס אצלה, כדי לשמוע על החדשות ולדובבה, ואז חלפה נועה על-פני הדלת, כאילו בחרה דווקא באותו רגע להתקלח ואמרה: “אולי מישהו יכול להסביר לי מה מושך את העיוות הנפשי היהודי אל האויבים הכי גרועים שיש לנו. אפילו היום, כשיש פיצוץ בתל-אביב לא נמאס למעוותים לדבר לטובת הרוצחים השפלים האלה, הנאצים הערבים האלה, הערפדים, מוצצי דם ילדים”. אורי קם ואחר-כך התיישב. מאירה כמעט בכתה ואמרה: “אם אתה רוצה, אתה יכול ללכת. מצדי אתה יכול ללכת. אני עוזבת את הדירה הזאת. אין לי כוח לזה”. נועה טרקה את הדלת ויצאה בכעס גדול.

אורי עלה על המשאית שעליה מושון לא ישב, כאמור. מאירה אמרה לו: “לפעמים אני מרוצה מעצמי. למשל, כשאני חושבת איך במלחמה הבאה יבואו לבקש ממני סליחה כל הרברבנים האלה”. ואחרי רגע של שתיקה חייכה ואחר כך געתה בבכי ואמרה: “שטויות. גם אז הם יצדקו”. ונרגעה ואמרה לו בשקט: “מה שמפחיד אותי בכל האמונה שלי במהפכה זה שגם במשטר החדש תהיה נועה בסדר עם הסדר ואני איכשהו לא”. אורי לא יכול היה לסבול את רחמיה העצמיים וכן את נשיפותיה שהתגברו מרגע שנטלה בזרועותיו. הוא העדיף לראותה חזקה ובטוחה, אם גם מתלבטת. אורי גם חשב על נועה שעלולה לחזור בכל רגע. אורי אמר למאירה: “אני לא חושב שאת ממש רוצה כרגע”. מאירה ענתה: “אם אתה לא רוצה, אם אתה עצבני, אם אתה לא רוצה – לא חשוב”. אחר-כך, אחרי שהתלבט לרגע וחשב אם כדאי לו להפשיטה, שהרי את שדיה ראה כבר ומה יהיה אם תופיע לה נועה, אמר אורי: “נעשה את זה מהר מאוד. בסדר?” היא חייכה ונשקה לו בפניו ובפיו, היא נישקה רע מאוד. פיה היה פתוח לרווחה ולשונה ריקדה כנחש הודי, בלי שום הצלחה לפגוע בלשונו של אורי. אורי פשט את מכנסיה רק מרגל אחת שלה, כך שתוכל ללובשם במהירות, אם תיכנס בחזרה נועה. היא היתה יבשה כמובן ואורי הכאיב לה. אחר-כך שאל אותה שאלה מסוימת וחיוכו נעלם כשהשיבה לו: “לא. לא גמרתי. אני לא יכולה ככה מהר. אבל אני מאושרת גם ככה”. אחר-כך כשישב מיוזע ומתנשף מולה, ראה את איבר מינה פעור וזב את זרעו, בפעם הראשונה ראה ממש, ואיבר מינו היה אדום וזקוף והיא לא התרחצה אחרי כל הכנס הקיצי הזה ואורי תיעב אותה מאוד. ואז הגיעה פתאום נועה. מהר מכפי שיכלו לשער, או שמא התעכבו. אז גם באה הזעקה הנוראה והבכיות והמריבה הגדולה.

ה
אחרי הצהריים נחו הכל על המיטות, מצפים לחלוקה סופית לקראת התעסוקה. הקירות הדיפו ריח סיד טרי. מאחד האולמות השכנים הופעל רדיו והחיילים מעדות המזרח מיהרו להתכנס סביבו כדי להאזין לקולה של פיירוז. מישהו שעבר ליד מיטתו של אורי התנצל משו ואמר: “קוס של האמא שלהם הערבים, אבל זמרים יש להם משהו קלאסי”. באולם שלו נשאר אורי ביחד עם המומחה הממושקף לניירות-ערך. הלה אמר לאורי: “עכשיו יהיה קשה קצת לישון. לא?” ריח הליזול עלה מבית-השימוש. אורי ניסה להיזכר אם לא סיפרה לו אינתיסאר על פיירוז או אם לא הושמע קולה בבאר הפלסטיני בפאריס. כשנגמרה שירת פיירוז, עבר ליד מיטתו של אורי העיראקי השמן, שהכריז כי הוא ערבי ואין לו שום מלחמה עם מוסלמים או נוצרים ושאל את אורי: “לא סובל את המוסיקה הזאת?” אורי רצה לספר לו על אינתיסאר ועל קשריו-שלו עם תושבי הגדה המערבית. ויותר מכל רצה להיעזב לנפשו. השמן שאל גם: “נשוי?” ואורי אמר: “בקרוב” ולא ידע למה אמר כך. אורי רצה לפעמים לטלפן לנועה, אבל חשש שמא תהיה זו מאירה שתרים את השפופרת ותענה ותצטרך אפילו לקרוא לנועה. יתירה מזו, מה יקרה אם תהיה מאירה לבדה ותענה ויצטרך אורי לדבר עמה ומה יהיה אם תטרוק לו נועה את הטלפון ומה יהיה אם השתיים הקימו ברית נגדו ועכשיו הן חברות טובות, אנטי או פרו-פלסטינאיות. מאירה הגעילה אותו. פקידה עברה. כל החיילים שרקו. אורי אמר בקול: “זה נראה מגרה בבגדים, אבל אצל הרוב זה מגעיל ואם הן מזיעות או שעירות, אז בכלל יוצא החשק. והכל עובד פה (כאן הצביע לעבר ראשו, שלו) זה הדמיון שעובד”. מישהו סנט בו: “הקטן הזה מדבר כאילו יש לו ניסיון של אבו-נָאיֶק”. ואורי ענה להפתעתו הגדולה: “מה יש לך? אולי אשתך מזיעה ושעירה כמו שאני אמרתי?” אורי ניצל ממכות בזכותו של מושון, שהעיד כי החברה של אורי היא החתיכה של תל-אביב. אורי התנצל לפני העולב-הנעלב והלה התנצל לפני אורי. אורי סיפר אפילו על תקרית הלילה שלפני היציאה למילואים. הוא הדגיש שהוא מעדיף את נועה ושמאירה היתה רק בשביל הזיון. “אני חושב שאני אקח אותה בחזרה”. אורי הפך לפופולארי למדי, בעיקר כשהתבדח בקול רם על-חשבון אחרים.

באחד מסיוריהם, בפרוור מפרוורי שכם, שעה שהנהג הפחיד את עוברי-האורח בחצי קלאץ’ וילד קטן נבהל וגעה בבכי, ראה פתאום את אינתיסאר. היא ראתה אותו. היא לא הנידה עפעף, רקקה על הכביש ונעלמה בין הבתים. אורי התבייש אפילו קצת ואחר-כך שב לחשוב על הדרכים שבהן ישיב את נועה אליו. אחר-כך בא תורו לרדת מהקומנדקר ולסרוק איזו חוזה מרוחקת. אורי הלך בהיסח דעת. מישהו קרא לו להיזהר. אחר-כך נאלץ לרדוף אחרי ילד כבן שבע, שידה בו אבנים. אורי הביט בזמן הריצה, מדי פעם, לאחור, אל חבריו בקומנדקר. הוא אהב אותם. הם עודדו אותו להשיג את הזאטוט המלוכלך. אורי שנא את הילד. מצחו זב דם. הילד הצליח להימלט. אחר-כך חצה אורי את השדות והם המתינו לו בעבר השני. אורי אמר לעצמו, בעודו הולך בשדות: מה אני צריך את כל זה? אני אתחתן עם נועה ושההורים שלה ישלמו את הדירה. אורי עלה על הרכב והאנשים חזרו לעיסוקיהם. העיראקי הסביר להם למה היה בעד הילד הקטן ולא בעד אורי, אפילו שאת אורי הוא אוהב כמו קרוב משפחה רחוק. אורי אמר בהיסח הדעת לממושקף: “החלטתי. אני מתחתן עם הנקבה שלי. מת העולם”. ושמחה מאוד גדולה פרצה על הקומנדקר.

תל אביב, 1979