קִמּוּר גַּבּוֹ שֶׁל לִוְיְתַן
הַשַּׁחַר לֹא עָלָה
עוֹד מִן הַיָּם הַגָּדוֹל
בַּמִּזְרָח. גֶּבֶר שָׁכַב בַּחוּץ
עֵינָיו מְזֻגָּגוֹת, דָּם
פִּעְפֵּעַ מִפִּיו לְרֶגַע
כְּמוֹ נֵפְט, וּפָנַס הַמ”פ
הֵאִיר עָלָיו, נָסוֹג לְאָחוֹר
אֶל הַגְּדֵרוֹת מִסָּבִיב, כְּאִלּוּ
מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא שָׂבַע, וְשָׁב
אֶל פָּנָיו הַמְאֻבָּנוֹת שֶׁל הַמֵּת
הַצָּף מֵחָדָשׁ בָּאוֹר. וְהָרוֹפֵא
כָּרַע, חִפֵּשׂ קְצָת דֹּפֶק, “אֵיךְ
יִמְצָא?”, “מִין טֶקֶס”, “מִי בִּכְלָל
יוֹדֵעַ פְּרָטִים?” וְהַפָּנָס עִם
הַקָּצִין חִפְּשׂוּ אֶת הַכּוֹפֵר
אֲלֻמָּתָם עָקְרָה פַּרְצוּף אַחֲרֵי
פַּרְצוּף, בַּסּוֹף עָצְרוּ אֵצֶל אֶחָד:
“מָה אֲנַחְנוּ? עֲרָבִים?” וְהַחַיָּל
מָחָה: “אֲנִי בִּכְלָל לֹא אָמַרְתִּי
כְּלוּם” וּמִישֶׁהוּ בַּחֹשֶךְ הִתְעַקֵּשׁ:
“מִי יוֹדֵעַ מַשֶּׁהוּ עַל הוֹרָיו אוֹ הַיַּלְדָּה
שֶׁלּוֹ?” וְהַמְפַקֵּד רִסֵּס בָּאוֹר שֶׁלּוֹ:
“דַּוְקָא עֲרָבִים, מָה? יֵשׁ לוֹ אַבָּא
גָּדוֹל, הַצָּבָא שֶׁלָּנוּ, וְאִמָּא טוֹבָה
הַמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ, וְהַבַּכְיָנוּת שֶׁלָּכֶם
הָעֲרָבִית, הִגִּיעָה עַד לַמֶּמְשָׁלָה
וְשֶׁיּוֹתֵר לֹא יִתְאַבְּדוּ כָּאן, כֵּן?”

כָּעַס הָרוֹפֵא כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ נִשְׁאַר עוֹד
לַעֲשׂוֹת חוּץ מִמִּלּוּי טְפָסִים: “אוּלַי
תִּתֵּן קְצָת אוֹר, בִּמְקוֹם לְהַרְצוֹת עַל תַּרְבּוּת
הַמַּעֲרָב?” נֶעֱלַב הַמְפַקֵּד, יָכֹל גַּם לֹא לָתֵת
אֲבָל עָשָׂה כְּמִצְוַת הָרוֹפֵא שֶׁחִפֵּשׂ בְּעַקְשָׁנוּת
מְעַט חַיִּים בָּאֲדָמָה, דָּבֵק בַּסָּפֵק. (לְיַד הַגְּסִיסָה
אֱלֹהִים וְרוֹפְאִים, כֹּחָם שָׁוֶה).