הָלַכְנוּ שְׁלוֹשָׁה כָּל הַלַּיְלָה.
הִיא הָיְתָה רָזָה וּכְתֵפֶיהָ קְצָת
שָׁחוֹת, מֵעֵין נְכוֹנוּת לְקַבֵּל
פְּקֻדּוֹת, בַּת 17, אוּלַי פָּחוֹת
וּפִסּוֹת הַחֻלְצָה רוֹעֲדוֹת
עַל שָׁדֶיהָ הַכְּבֵדִים
כְּמוֹ פָּרֹכֶת. אַחַר כָּךְ פְּרִידָה
(בְּדִיּוּק כְּמוֹ בִּפְרִידוֹת): תֵּלְכִי אִתּוֹ
שׁוּם תִּסְבֹּכֶת, אָמַר לָהּ
הַמְּזֻקָּן. אֲנִי שָׁם
וְאַתֶּם כָּאן