כשהגיע ראש השב”כ, ד”צ, לחניון הבניין, ראה בחשיכה אשה כורעת על ברכיה, מוצצת לגבר אחד, אבל משאית חונה הסתירה אותו, ופנסי החנייה שלה האירו את האשה באורות אדומים לסירוגין. לרגע רצה לגשת ולראות מקרוב את עווית פניו של האיש, לא העז, עלה לחדר המצב בקומה העליונה, כמה צוותים דיברו שם בקול, צחקו, ומכשיר הקשר רעש. כמה פעמים אמר להם, בצעקות, בטוב, אפילו העניש פעם אחת, להנמיך את מכשיר הקשר, וגם לא לדבר בקול רם. על שתיית תה וקפה ברעש, כמו משאבות, לא העז לדבר, אף שלפעמים יכול היה להרוג מישהו מהם בגלל שתייה כזאת, ולאחד, שהוסיף גם אנחת תענוג אחרי כל שאיבה, עיכב את הקידום בתירוץ כלשהו. ד”צ התגנב לחדרו, הלך עד שולחן הכתיבה שלו, כמעט על בהונות הלך. על השולחן נח מכתבו של היועץ המשפטי, בעניין העציר זבידאת שמת בחקירה. אף אחד עוד לא יודע שד”צ עצמו חקר את העציר, ואצלו הוא גם מת בידיים. נמאס עליו היועץ המשפטי, ולשונו הדרמטית נמאסה עליו גם כן. המלה עינויים מרגיזה אותו, ומרגיז אותו שהיועץ המשפטי לא משתמש בביטויים שסוכם כבר אלף פעם לדבר באמצעותם, שלא לדבר על כתיבה. ישב מול הטלפון, ואחרי כמה רגעים לא הצליח להתאפק וצילצל לבנותיו. הן לא בבית, אמרה עדנה גרושתו, מזל שלא ענה עורך הדין שלה, הבעל החדש. שנא אותו. אילו העז להרוג, היה הורג אותו במו ידיו. לא, הוא בכלל לא מקנא, הוא אוהב את גרושתו, והוא יודע שהיא סבלה במחיצתו.

עדנה נשמעה עייפה. ליבו הלם, התגעגע גם אליה, אבל אל שתי הילדות הרבה יותר, סוג אחר של געגועים. יכול היה בבהירות להבחין עכשיו בין געגוע לגעגוע. ולמי משתי התאומות הוא מתגעגע יותר? מן המחשבה הזאת – נבהל. תמיד. השתיים הלכו לחוג בלט ועדנה עדיין לא נסעה כדי להחזיר אותן, נרדמה קצת. כן, היא צריכה למהר. לא, היא לא חולה, מה פתאום חולה? ד”צ רצה להגיד לה שלא תיתן להן לחכות ליד המתנ”ס בחושך, אבל לא העז. “תסעי, תסעי כבר”, אמר ברוך, רצה לשאול אותה לשלומה, אבל חשש לשמוע תשובות על ההריון שלה, ובכל זאת נפרד ממנה במעט אכזבה. צריך היה לשאול אם היא רוצה שייסע בעצמו, אבל שוב יתחיל הוויכוח, אם יעלה הביתה עם הבנות להגיד להן לילה טוב, או אם לא יעלה, והבנות עצמן כבר יודעות להשיב לו: “אבל אבא, היום אתה הרי לא יכול לעלות, כי הבעל של אמא בבית”. כמה רצה שיבואו לחבק אותו לפני השינה. צריך היה להוסיף את זה להסכם הגירושים, וגם זכות לבוא ולבקר מתי שהוא רק רוצה כדי לחבק אותן לפני השינה. הן הבנות שלו. התגעגע לידיים אוחזות בצווארו. ובמקום לחשוב על כל הלילות שבהם בכלל לא הגיע הביתה, שקע במאמצים לדַמוֹת את שתיהן כשהן ישנות, אחת עם דובי. לא זכר מי משתיהן ישנה עם הדובי, דינה או הגר. מה יהיה אם היפה תתחתן והמכוערת תישאר רווקה? כמה כאב תוכל המכוערת לסבול? כמה מרה המחשבה הזאת.

פעם אחת, לפני שנתיים, היכתה אשה אחת את דינה מכות כואבות, והגר ניסתה לחלץ אותה, כך אמרה, אבל דינה טענה, בבכי, שהגר ברחה, והשאירה אותה לבדה. הגר נשבעה שהתאמצה. רץ ד”צ החוצה למכוניתו, חזר בריצה מתנשף כדי להניח בבית את האקדח, נסע לחפש את האשה שהיכתה אותן, אבל לא הצליח למצוא אף אחת. עדנה רצתה להגיש תלונה במשטרה. הוא אמר לה ששום דבר לא ייצא מזה, אף פעם לא האמין במשטרה, אבל באמת פחד שמא בדו השתיים את כל הסיפור ורבו בינן לבין עצמן. ומה יהיה אם דינה תישאר לבדה, גם אחרי שנמות? מה עדנה חושבת לה, שהילדה תטפל כל חייה בתינוק החדש של אמא? ומה תאמר דינה לעצמה על החיים? היא תחשוב על הגירושים במרירות, הגר תסלח לו, דווקא דינה תכעס, אבל הרי הוא אוהב את דינה, כל כך אוהב אותה. היא בכתה, כשסיפר לה על הגירושים. החיים נראו לה מתפרקים בבת אחת. “אני בכלל לא אתרגל שאתם לא תהיו ביחד, כל הזמן, כאן, כן כאן”.

מעבר לדלת הצדדית, המוליכה לחדר השכן לחדרו, נשמע רחש. ד”צ קפא במקומו, קם, הזיז כיסא.

“זה אתה צנזור?”

קולה של מנהלת החשבונות, שפרה שיף, הצריד לרגע.

“זה אתה, צנזור?”

יכלה לשאול אותו רק ‘זה אתה?’, הרי ידעה שאינו סובל להיקרא בשמו, שאסור לקרוא בשמו. ליחה נתקעה גם לו בגרון, שפמה הלבנבן ביצבץ בתודעתו, בטח קמה ממקומה והביטה בחלון, כשדיברה איתו, תמיד הוא חושב עליה מביטה בחלון. “את שכבת עם אדם לוטם?” שאל אותה בעד הדלת שפתח בין שני חדריהם. ראשה הופיע בדלת – נמוכה היתה ושקטה, ובאמת שפם דק הולבן לו מעל שפתה היפה. “מה?” חולצתה הוורודה הפתיעה אותו. היה לה חזה גדול, ואלוף אדם לוטם היה האיש השנוא ביותר על ד”צ בכל העולם כולו. אילו רק הצליח לשמור את השנאה הזאת בסוד, יכול היה לדפוק אותו, בלי להשאיר שום סימנים. “אני מצטער על הגסות”. היא נכנסה לחדרו. “אבל מה אתה שאלת?”

“אני פשוט שאלתי אם את שכבת פעם עם אדם לוטם. הוא הרי היה פה כמה פעמים, ואם את שכבת איתו, אני רוצה שתספרי לי מה היה בדיוק. לא חשוב, לא חשוב, מין הרהור כזה. אני שונא את לוטם. את בטח רוצה לראות אצלי בטלוויזיה את החדשות. צריך לקנות לך כבר טלוויזיה משלך, שלא תהיי תלויה בי ובשאלות שלי. פתאום רציתי לשאול אותך משהו אינטימי, לאו דווקא על לוטם. הוא ממש לא מעניין אותי. לפעמים, בלילות, כשאת עובדת בחדר שלך ואני כאן, יש בי עצבנות, משהו שאני לא מצליח להרוג, ואני מנסה, רציתי שיעבירו אותך מכאן, כבר התחילו בהכנות, אחר כך אמרתי להם שאת תיעלבי, אבל לא העלבון שלך עניין אותי, אלא הפחד לאבד אותך, כלומר את העצבנות הזאת, לא, היא דווקא לא נעימה, אבל מעבר לה יש משהו, לרגע אני מדמה שתבואי עד אלי, ותוציאי שד אחד מהחזייה שלך, ואני אשב בכיסא שלי, ואני לא יודע איך תצליחי בכלל, את כל כך נמוכה, ככה שאת מבינה שזו רק פנטזיה, אבל את תוציאי שד מתוך החזייה ותתני לי את הפיטמה הגדולה שלך. היא חמה. היא חמה מאוד. הידים שלי קרות. למה לא כותבים אף פעם על הזיות פשוטות כאלה? למה תמיד כותבים רק על הזיות גבורה או על הזיות של סוטים? מצד שני, אני בכלל לא קורא. אני לא מבין למה אני כל כך עצבני, כשאת בחדר שלך ואני בחדר שלי. אולי בגלל זה אני מתנהג אלייך לא יפה. יש לך חזה יפה? זאת אומרת, בבגדים הוא נראה יפה, אבל…”

מהמסדרון עלו קולות. דפיקה נשמעה בדלת הכניסה הראשית ללשכתו. הוא נסוג אל כיסאו, ואמר ברוגז: “לא עכשיו, בבקשה. אני עסוק”. שפרה שיף רצתה לסגת, שתקה, פחדה ממנו. מעולם לא חשבה כי מישהו יכול לדבר ככה ואולי הוא מנסה בכלל לפטר אותה. הביטה בו בחומרה ורק אחר כך אמרה: “הייתי רוצה לראות חדשות”. לחדר המצב אסור לה להיכנס, כמובן, אף שהיה לה הרבה מידע מסווג שלהם לא היה. רק היא ידעה מי נמצא  ברשימת מקבלי המשכורות שלהם – עיתונאים, סופרים, אנשי אקדמיה, שחקני כדורגל – בכל מיני עמדות מפתח, מביאים מידע, מוכרים שירותים חלקיים. היא לא ידעה מהם השירותים האחרים. שם הסעיף היה “שונות”, אבל היא כתבה במו ידיה את את הצ’קים. מעולם לא הראתה אפילו רמז לפליאה על זהותם של מקבלי תשלום חדשים. אחד מהם, נסים קלגרון, גר בבית המשותף שלה, מובן שלא אמרה לו מלה. מבחינתה, כל מקבל שכר חדש היה אות להצלחה, והיא שמחה בשמחת השירות, כי השירות לא חסך כסף ומשאבים, בכלל לא. לכן גם העריכה מאוד את ד”צ, שבתקופתו גדל התקציב. מצד שני, ד”צ לא ידע כיצד להפעיל את מכשיר הטלוויזיה. שוב דפקו בדלת הכניסה לחדרו, והוא לא ענה. נסער היה. למה אין לבוס זכות שיש לכל עובד אחר, לבקש נשיקה מאשה שנמצאת לידו. כולם כבר שכחו שהוא הבוס הגדול. זו אשמתו, כמובן. כי חוץ מדברים לגמרי ענייניים הוא לא נותן להרגיש שהוא הבוס, בכלל הוא לא מדבר עם אף אחד. בכלל הם מנהלים את הישיבות. לא הוא. הוא רק מקשיב.

התגעגע אל דינה, אחר כך אל הגר, אחר כך אל שתיהן. כמה עזוב היה בעיני עצמו. הן נרדמות ואומרות לעצמן שאני אשם, שאני לא בא אליהן להגיד לילה טוב, ובמקומי הן קוראות לאמן ומחבקות אותה. מנהלת החשבונות הביאה עימה שרפרף קטן, ובכתפיים מכווצות, התיישבה למרגלות השולחן וצפתה בחדשות. לא ידעה איך לנהוג בניבול הפה שלו. נמלאה גועל. שדיה כאבו. הגב גם. רצתה לבכות, אבל התאפקה. חדשות לא הפסידה אף פעם, ועכשיו גם לא ידעה איך להסתלק.

“את כועסת בגלל מה שאמרתי?”

היא לא השיבה, כאילו לא היה ולא נברא כל הדיבור ההוא. עיניו בערו. רצה להביט בה שוב. שנא את עצמו. הביט בה. באמת רצה לחפון את ראשה ולהצמידו אל חיקו. היה לה שיער דליל, דליל מאוד. דינה ישנה עם הדובי. תמיד הקפידו לקנות להן צעצועים נפרדים. שיף קמה לצאת עוד לפני שהסתיימה המהדורה, שאלה אם לכבות את הטלוויזיה. הוא לא השיב. היא התעניינה רק בידיעות בעניינים ביטחוניים, גם לא אהבה לראות את מקבלי השכר החלקי כשדרנים, או פרופסורים. מין תחושת אי נוחות לדעת דברים שאינם מעניינה. ד”צ עקב אחריה עד לדלת שהובילה אל חדרה. בדלת הראשית לחדרו שוב הקישו והוא צעק: “רק רגע, אמרתי לא עכשיו”. אחר כך דיבר אליה, הקפיד להנמיך את קולו. אף פעם לא דיבר אליה כל כך הרבה. היא הביטה בו בפחד כל זמן שדיבר.

“מה את כל כך מבינה אותי? מה את כל כך סלחנית, קדושה? בגלל שאני נראה לך נסער? דיברתי אלייך בגסות? תיעלבי. תבכי. תתלונני. תשאלי למה. את רוצה לדעת למה? כי, כי, כי השדיים שלך משגעים לי את השכל. זה מה שרציתי להגיד לך. אני לא מפסיק לחשוב עליהם. זהו. אני רוצה לתפוס אותם. אני לא תופס אותם, כי אני לא אדם גס ואני לא אדם אלים, אבל זכותי להגיד לך את זה. לא? כשאדם לוטם אומר לך דברים כאלה, את גם מבינה אותו כמו איזו פסיכולוגית בבית ספר?”

הביטה בו בפחד. בכלל לא ידעה מיהו אדם לוטם, שעליו דיבר כל הזמן. הפחד שלה הרגיע אותו. “תראי לי את השדיים שלך”, הלך אחריה ואמר לה כשחזרה לשבת ליד שולחנה, כאילו היתה כאן איזו אי-הבנה גמורה. אחר כך תחתים אותו על צ’קים. זה מה שצריך לעשות. פתאום הבינה מה זו הטרדה מינית. הוא חזר אל חדרו. הזין שלי תלוי לי מתוך הביצים כמו תפוז בין שני תפוזים קטנים בין העלים, ואני רוצה נערה, מגיע לי, כמו ב”אלף לילה ולילה”, עוד פעם אחת, והקדושה הזאת. בא לו לצחוק לה בפנים. שוב דפקו אצלו בדלת.

“אני חושבת שזאת המנקה דופקת כל הזמן על הדלת שלך”.

“אם את שואלת אותי, הן יודעות עברית. אני בטוח שהן מרמות אותנו”.

כידוע, המנקות בשב”כ צריכות לעבור מבחן של אי-ידיעת עברית. שפרה משכה בכתפיה. הוא חזר וניסה שוב לפגוש את מבטה. נכשל וּויתר.

יש לה בן. היא מתגעגעת אליו. היא לא מדברת על הגעגועים שלה. לא שהבן ברח ממנה, בגלל שצחקו תמיד על אמו הגמדה (ככה חשבה לעצמה, לפעמים, שצחקו עליו). להיפך, הוא בן טוב. פעם ביום, הוא בא להגיד לה שלום. אז הם יושבים על ספסל, בשמש, בגינה, לא הרחק מהבניין שבו היא עובדת. מעולם לא סיפרה לו היכן היא עובדת. היא מדברת איתו בשקט, שואלת שאלות, נותנת לו יד. הוא עונה על השאלות שלה. היא מושכת בכתפיה ומחייכת. אחרי כמה דקות הוא מוציא בעדינות את היד. די שתקן, בנה, יותר ממנה. לפעמים הוא אומר משפט, או שניים. היא, מצידה, אף פעם לא אומרת באמת מה שהיתה רוצה להגיד. אפילו אם מה שהיתה רוצה להגיד יושב לה בגרון כמו קינון של יונים, שתיים-שלוש ביצים לבנות בין כל הזרדים הרקובים. אף אחד לא יודע מה שהיא לא אומרת, שום דבר מהדברים שהיתה רוצה להגיד לו, וגם הדבר הזה לא נראה לה נורא. כך אוצרת שפרה את הגעגוע הזה אליו, בלי שאף אחד בעולם כולו יכול אפילו לנחש מה שעובר אותה כל הזמן. כמו שיפוד, כמו זרם חשמלי בלתי פוסק. איך בכלל יכול מישהו בעולם לדעת את מיליוני הסודות הקטנים, הצבעוניים, כמו אבנים צבעוניות זעירות, רסיסי זכוכית, שבני אדם שומרים בתוך-תוכם.

תכופות תוקף אותה, למשל, הגעגוע ללכת איתו לטיול, כמו שהלכה איתו לטייל כשהיה קטן, אבל אין לה מה לעשות עם הגעגוע הזה, וככל שהשנים חולפות, היא חושבת שזה התחיל מאז הלך לבית ספר יסודי, עכשיו הוא כבר בן שלושים, מדבר על החֶברה שלו, חברה לייבוא של ציוד משרדי. נגזר עליה לשמור לעצמה זיכרונות מתוקים-מתוקים, תחושות עדינות. כף ידו, לעולם לא תשכח את כף ידו שלכדה את אצבעה, ולמי תספר? לו? זה לא מעניין אותו. אולי תכתוב לו מכתבים ארוכים ליום שבו כבר לא תהיה, והוא ירצה לדעת איך היה הכל, כשהיה קטן, איך העיר אותה בנשיקות זהירות על הלחי, איך בכה מפחד כשהתנדנדה לו השן הראשונה, איך אהב לצחוק, איך נשבע להתחתן איתה, וכל מיני עניינים כאלה שילדים מתנדפים דרכם, אבל למה עכשיו הוא לא שואל, ולמה יום אחד ירצה לדעת. על געגועיה היא לא מדברת עם אף אחד. רק כך היא מצילה את אושרה מאומללות. אי ההתאמה בטורי החשבון, אי התאמה שהטרידה אותה כל אחרי הצהריים, נעלמה. תחילה ביקשה למצוא את המקום שבו שגתה, אחר כך החליטה שאם הכל הסתדר, למה לה, תלך הביתה. געגועיה ממלאים אותה.

מצידו לא ידע ד”צ שבוועדת זכויות האדם של האו”ם הוגש נגדו כתב אישום על פשעים נגד האנושות. כשקרא על כך בעיתון שהונח על שולחנו, למחרת בבוקר, נבהל לרגע, ואחר כך משך בכתפיו ואמר: “אם אני פושע מלחמה, אז קהיליית המשפט הבינלאומית יפה יפה התדרדרה. לידיעתם, אבי היה ניצול שואה ונראה את ה’גרדיאן’ מתמודד עם זה”. וכששפרה הלכה הביתה, אמרה בקול מבוהל “שלום צנזור”, והוא כעס, רצה שוב להגיד לה שלא קוראים לו בשמו, אבל מה יהיה, אם היא תגיד, ‘הרי כולם קוראים לך ככה, מה אתה ממשיך להתעקש על זה?’, ובכל זאת קרא לה, שתשוב עוד לרגע. חזרה והוא ביקש סליחה. היא משכה בכתפיה, עיניה היו מבריקות ומרות, לא היה לה מה להגיד על כל העניין, שוב נמלא תשוקה אל שדיה הגדולים, שוב נמלא כעס ולפני שהחל שוב לנבל את הפה, הלכה. ד”צ אמר לעצמו שהוא מוכרח למצוא לו אשה, טילפן אל האלמנה הלגה גזע, אשתו של סגן מפקד חיל האוויר. שמע את קולה, וחשב שהיא פוחדת מטלפונים, משום שאינה יודעת מה קרה לבעלה באמת, ניתק וטילפן וניתק. מדי ערב עשה את זה וניתק מיד. רק אחרי שביקר אצלה הפסיק, אולי מרוב פחד, אולי משום שחמל עליה, אבל משהו בקולה הרועד, האומר “הלו?” בפחד, ואחר כך בקשתה “תפסיקו את זה, אתם לא בני אדם?”, עורר בו רצון עז לשמוע את זה שוב ושוב. לא מאכזריות. אין דבר כזה אכזריות. זה מה שאמרה לו מישהי, אחרי שעזבה אותו והשאירה בו כווייה.