1.
שבועיים וחצי לפני שעתיד היה לקבל את דרגות האלוף ולהתמנות למפקד חיל האוויר, נהרג תת אלוף פֶּסֶל גֶזַע בתאונת מסוק, הניח אחריו אלמנה, ד”ר הלגה גזע, שלושה יתומים, ערן הבכור, יעל האמצעית ונועם הקטן. המידע שאזרחי ישראל שתו בצמא, משמועות, נקשר בעיקרו לעובדה שגזע היה חובב ציפורים, ונהג לעוט על להקות עורבים בשמי עירנו במסוקו ה”פרטי”, כלומר המסוק שהצבא העמיד לרשותו. הצבא התעקש להסתיר דווקא מידע זה ושלושת העיתונים הגדולים יצאו למלחמה די נמרצת במסדרונות בית המשפט כדי לפרסם את הסקופ, בשם טוהר המידות, בשם זכות הציבור לדעת, ובשם ארגון הצַפָּרים, שאנשיו איימו למלא את העיר בכרוזים שיפרטו את נסיבות האסון. רק כאשר הרמטכ”ל שלנו, רב אלוף קדם עדן, מי שפיקד בעבר על סיירת שֶסֶ”ק רבת העלילייה, פנה בבקשה אישית לכל אחד משלושת העורכים, הושמט הקטע היפה הזה, משום שבקשה אישית של הרמטכ”ל שלנו איננה צו של הצנזורה, כמובן. לא היה זה הפרט היחיד ששלושת עיתונינו ביקשו לפרסם ולא פירסמו, ולגמרי לא ברור לנו, בבואנו לספר פרשה עצובה זו, מה בסופו של דבר ידוע לקוראים ומה אינו ידוע, מה ידוע להם משמועות שהסתובבו בעיר, מה ברור מקריאה בעיתונים, ובעיקר מה עובדה ומה עורבא פרח. לכן, מכאן ואילך, אנחנו משחררים את עצמנו מאיסורים ומגבלות, למען אמנות הסיפור, שהרי פגיעה בביטחון המדינה אין כאן, ואפילו יש – ביטחונה של מדינה זו ממיט אסונות נוראים על כל כך הרבה בני אדם, שנבראו בצלם אלוהים, עד שפגיעה בו אינה נראית לנו חטא מוסרי כבד מדי. יצוין גם כי תא”ל פסל גזע השתתף בכתישת ביירות המערבית בקיץ של 1982 ולא נמנה על הטייסים שהשליכו את פצצותיהם לים במקום על אזרחי העיר הנצורה וילדיהם. כיצד אנו יודעים זאת? פשוט, משום שאף טייס ישראלי לא עשה כן.

2.
הסיפור על פסל גזע היה סיפור טוב, על פי כל קריטריון ספרותי, ולכן אסור היה לעיתונים להסתיר את פרטיו, אף כי קשה להאשימם: הם עיתונים ותפקידם לשעמם. אשר לגזע, הוא נהג, בבת אחת, לקראת שיא הקריירה שלו, ממש לפני שנכנס לספר הספרים של תולדותינו, מתוך יצר של הרס עצמי, ורק משום כך אנחנו מבקשים לספר את סיפורו, למרות שהיה טייס, ולמרות שטייסים הם בדרך כלל, כידוע לכל, תוצרים של מעבדה אנושית: עד סוף קורס הטיס הם דומים זה לזה, לגמרי, אפילו עולמם הרגשי, לא רק בגלל משקפי השמש, או חוש ההומור, או נשותיהם. דווקא משום כך, תא”ל פסל גזע ראוי לסיפור חסר אחריות, כי מותו היה תוצאה של תשוקה למות, לא בקרב, לא לגבּוֹר על המוות, אלא להצטנף בתוכו, להיות חלק ממנו, להיעלם, לא להיות, שלא יישאר ממנו זכר, וחוסר מזל, מבחינת כוונותיו, הביא למציאתם של שברי המסוק וגווייתו השלמה והנפוחה.

עוד הערה לפני שמתחילים: התשוקה היא עניין חסר אחריות, כל מי שהשתוקק אי פעם יודע זאת, וסיפורים, אף הם חסרי אחריות מטיבם, אין קשר בין ראשיתם לסופם, והסטודנטים לספרות כללית, הניזונים עדיין מפקודותיו ופקידיו של אריסטו, אינם מבינים כמה רחוקה התיאוריה האידיוטית ההיא מאופן חייהם-שלהם, מתשוקתם לספר, מן האופן שבו הם מספרים סיפור, מתעקשים להמשיכו הרבה מעבר ל”סוף”, וכאשר נמנע מהם הסוף, בגלל הפרעה, נניח פרופסור פרוכטמן נתקע להם באמצע המסדרון עם סיפור משלו, גועה, מתפתל, מלא את עצמו סיפור שגם לו אין סוף, כי גם הוא לא מסוגל באמת לסיים סיפורים, אף אחד לא מסוגל , והנה כבר מישהו אחר חולף על פני המספר הקטוע, פרופסור שטרנשוס למשל, אף הוא מלמד את הֶר אריסטו, והוא מפריע, מהיר, מלא את עצמו סיפור שגם לו אין סוף: “שמעתם מה קרה לפסל גזע? הוא רדף אחרי עורבים, כאילו היצ’קוק, מה?”, והמספר הקטוע, מידכדכת עליו רוחו, כי הסיפור שלו היה על משהו אחר בכלל, דומה, שונה, משהו שישב לו בקצה התודעה, ובקיצור, חלק מרשת שאין לה סוף, געגוע.

לא כן העיתונים. תפקידם אינו רק לשעמם, אלא שסיפוריהם אחראיים, כמעט כמו עמוס עוז, והדבר האחרון שהעיתונים רצו במקרה של פסל גזע היה מוות חסר שחר. לכן עלינו לנסח טוב יותר את הדבר שאותו רצו העיתונים יותר מכל: מוות למען המדינה, כלומר למען הקוראים, כן, כך, המדינה היא המלה, הרגש המוצמד אליה, אותו ביקשו לנפח, בעזרת עורכי חדשות פרוטו-נאציים, היה “המדינה היא אתם, קוראים יקרים, והוא מת בשבילכם; קנו את העיתון שלנו, כי רק באמצעותו תרגישו כמה חייכם שווים, במותו ובחייו של פסל גזע”. בין שני האופנים אותם הותירו למת – גבר חסון, נמוך, אוהב מוסיקה, ציפורים, ילדים, נשים ובעל למופת – בין מוות עם שחר למוות חסר שחר, געש אינסוף רכילות, המצע האמיתי של התשוקה לסיפור.

3.
פקידה גבוהה, ממושקפת, בת עשרים, ורד צלע, שתפקידה בלשכתו העצומה של מפקד חיל האוויר, אלוף צֶמַח שֶׁקֶל  היה כפול – הקצפת קפה נמס בבוקר לקצינות הלשכה, והגהה של תחזית מזג האוויר בערב- ידעה יותר פרטים מאחרים, כנראה, אבל הכי חשוב היה לה, בעיקר אחרי מותו הלא צפוי של פסל, להניח את הסיפור מאחוריה, כמו שאמרה בטלפון לאלמנתו, הלגה, שהשתוקקה לשמוע ממנה את כל הפרטים: “אני רוצה שהסיפור הזה יהיה מאחורי”. והלגה אמרה לה בקול רועד, השתדלה מאוד לא להביא לידי פיצוץ, הרבה זמן לקח לה עד שהשיגו בשבילה את מספר הטלפון של המופקרת: “אבל הוא לא יכול להיות מאחורייך, הרי משהו קרה פה”. ורד התייפחה, כמו בכל פעם שלקחו לה ממתק, כי תמיד לקחו לה צעצועים, או סוכריות-על-מקל. בדיוק כזה היה הבכי שלה ברגעים מסוימים, ואילו אמרתם לה שכזה הוא בכייה – זה היה הדבר הכי מעצבן אצלה – היתה מיד מקבלת את הפרשנות, ומניחה שאכן כך הם פני הדברים, ואין הם יכולים להיות אחרת ולפעמים גם אמרה את זה בדמעות, או להיפך – ביובש. הכל היה אצלה מעבר לטוב ולרע, לא היה שום רע, חוץ ממה שהזיק לה וגם אותו קיבלה בהבנה. הלגה ניסתה בכל זאת עוד פעם: “מה אספר לילדים שלנו?” אז פרצה ורד בבכי הסוכריה-על-מקל שלה והשיחה באמת נגמרה, כמו שהלגה חששה, כי ורד הפכה את הלגה, בבת אחת, לאמה הרעה, וסגרה את כל מגופות הרגש, כך עשתה גם לפסל, כך עשתה לכל מיני אנשים סביבה.

למען האמת, הלגה עצמה ניסתה לעוץ לבעלה, פסל גזע, לשכוח את הכאב הזה, אבל הוא נתן לכאב לקדוח ולקדוח ולקדוח, עד שהתרוקן מכל כאב, ונעלם. הנה הקושי של הסיפור הזה, לנסות ולזכור שאהבה עזה זו, שהביאה להתאבדות מרוב כאב, לא היתה שונה מאהבות אחרות: קצרה, עמוקה, ובכל זאת יש לנסות ולקרוא אותה כאושר עצום, כסבל נורא, בעקבות האושר. כל היתר יבוא כבר, כל היתר יישמע מיותר, ובכל זאת התרחש כברק בקצה האופק, זה הברק המגלה פצע ענק במרומים.

4.
שבוע לפני האסון נראתה ברחוב הומה של העיר, לא הרחק מהמטה הכללי שלנו, ד”ר הלגה גזע – שערה הבהיר והשב סתור, נעולת נעלי בית לא-נוחות-לריצה – רודפת אחרי קצין של חיל האוויר בדרגת תת אלוף, בעוד הוא מתעקש ללכת מהר, כאילו לא לאוזניו צעקה, “חזור הביתה, לילדים שלך”. זעקותיה עצרו את התנועה. אנשים סקרנים, חסרי בושה, כאילו מדובר בכתבת טלוויזיה מצולמת, נעצו עיניים במרדף – גבר במדים חומק בהליכה מהירה, פונה מדי פעם לאחור, שולח מבט מאיים באשה קופאת במקומה, מסנן בשקט מעין צעקה בלי קול, “תחזרי אַתְּ הביתה, שמעתְ אותי?”, ובכל פעם שהוא מחדש את הליכתו, היא ממשיכה במרדף, גם לצעוק וליילל, ושוב הוא עוצר, ושוב היא עוצרת, מוותרת, ושוב הוא ממשיך ללכת, ושוב היא נחפזת. דום שתיקה. ורק כאשר נעלם משדה הראייה שלה, עצרה, נתנה את פניה בכפות ידיה, שערה השב והבהיר נפל עליהן, עמדה בוכייה בקרן הרחוב, בין המוני אדם שבים לפעילות היומיום, גם התנועה התחדשה, וילדיה  ישבו במכונית ולא ידעו מה כאב להם יותר, בכי האשה האהובה כל כך – הם אהבו את אמם יותר משאהבו מישהו בעולם הזה – או חרפת עמידתה ברחוב.

הם התגאו באביהם, כמובן. גם הם ידעו על “גילגמש”, אף שאבא לא אהב דיבורים על כל זה, ממש לא אהב, וכאשר המורה יעל, מחנכת הכיתה של בתו יעל, ביקשה מיעל הבת לבקש מאבא לכל הילדים לספר על הפצצת הכור “גילגמש”, אמר האב ליעל להגיד למורה יעל, שהוא רוצה לדבר דווקא על “אנטיגונה”, אבל גם יעל בתו וגם המורה יעל לא ידעו מי זו אנטיגונה, ויעל חשבה כי זו הבחורה החדשה של אבא, הרי שמעה משהו על כל זה, ואפילו רצתה להכיר אותה, כדי להגיד לה ‘תלכי בבקשה מהבית שלנו, אחרת בסוף לא תהיה לנו משפחה ואני בכלל לא יכולה לתאר לעצמי את החיים שלנו בלי משפחה’. ורד צלע היתה פורצת בבכי, אילו שמעה את הילדים של גזע מדברים ככה, אף כי ברגעים מסוימים של תשוקתה, גם תחינה כזאת לא היתה עוצרת בעדה, ולהגנתה אפשר לומר כי לא יכלה לתאר לעצמה באמת, אף פעם, משפחה של ממש, אבל אין בכך משום הסבר לעוצמת התשוקה שלה, וכיוון שוורד צלע היא הגיבורה האמיתית של סיפור זה, עלינו להודיע כבר עכשיו: הסיפור של ורד צלע אינו יכול להסתפק רק בדיון על מיניות האשה, או כמו שוורד צלע אמרה על עצמה, באחד ממכתביה לגזע: “אני לא יודעת כלום על המיניות שלי”. הוא לא האמין לה. עד כדי כך יכול אדם לשגות, גם אם הוא טייס קרב. מצד שני, מה שנראתה לו מיניות מסעירה, היתה מבוכה, העמדת פנים, ניסיון לעמוד בדרישות אפשריות, דימוי כוזב של גבר נערץ, וּורד אמרה לו גם: “יש מיניות שאיננה העמדת פנים?” הה, גזע גזע, אילו רק למדת לאסוף את כל שאלותיה ולבחון אותן, היית מבחין כי לא מדובר היה בלמדנות, או בספקנות, אלא בשברי דיאלוגים, שברי חיים, סיוט מתמשך של נערה, שרצתה בך, עשתה כל מאמץ לחנחן, להתחנחן, ואחר כך מאסה בך. זה הכל. בכל אופן, אם נשוב ליעל ולמחשבותיה, הנה בזמן האחרון היה אבא עצוב מאוד, כי הבחורה שלו, לא אמא, עזבה אותו. ובסוף גם קרה לו אסון והוא מת.

לאן נעלם תא”ל פסל גזע מאותו רחוב הומה? ובכן, הוא מצא פתח מילוט, זינק לתוכו, דילג מעל גדר אבן, הבריח חתול זבל שמן, נבהל קצת, היה טייס, לא צנחן, וברחוב המקביל, הניף יד, צעק “טקסי”, מונית עצרה לו, והוא אמר לנהג, “קח אותי לים”. הביא אותו הנהג למקום אליו נוסעים בדרך כלל זוגות להתמזמז, ומציצים להציץ, וגזע ירד, שוטט ליד המים, כמעט נגע בקצף הגלים, שפתיו מילמלו קללות נגד ורד, נגד החבר שלה, אותו לא הכיר, קילל גם את הלגה, וככל הנראה, את עצמו, ציטט את סופוקלס, אהבתו הגדולה – כמו כל חניכי התרבות המערבית, רצה להיות חוקר טרגדיות יווניות, בניגוד למפקדו, צמח שקל, שרצה להקים חברת היי-טק, או סטארט-אפ, ובניגוד ליצחק רבין, שרצה להיות חקלאי. בקצרה, פסל גזע לא ידע מה קורה לו, אף פעם לא התדרדר ככה, רצה לבקש תרופות נגד דיכאון, נכון שהקריירה שלו תידפק אם ישמעו שהוא מקבל תרופות כאלו, אבל הקריירה שלו כבר לא עניינה אותו. מצד שני, כשהלגה אמרה לו: “תנסה לשכוח את כל זה, פסל”. הוא אמר: “אני יכול לשכוח, אבל אני לא רוצה”, והלגה אמרה, בכאב: “הרי אתה סובל”, ופסל אמר לאשתו הטובה: “משום שזה היה יפה מדי, משמעותי מכדי לשכוח. מה החוכמה לשכוח, רק משום שמשהו כואב?”. למה הוא היה טייס עם עולם פנימי כזה? מצד שני, למה לא?

שום דבר לא עזר לו להיפטר מדמותה של ורד. היו לה עיניים פקחיות. הוא ידע שעשתה שימוש מופרז ביכולתה לעבור מעיניים צמאות לעיניים מַשקוֹת, שלא לדבר על המעבר לעיניים שוטמות, ואדישות, ומתחננות, ובכל זאת לא עזרה לו התובנה הזאת להיפטר מגעגועיו לעיניה. הסתובב על שפת הים, והבין שקללת האהבה הנואשת, האבודה, המעבירה על הדעת, לאשה שאינה רוצה כלל בגבר האוהב, פגעה גם בו, וכמו שחשב חודש לפני כן – פעם באלף שנים זוכה אדם לאושר כזה, כמו אושרו-שלו עם ורד שלו – הנה הבין עכשיו, מול הים האפור, כי הוא אחד מאותם גברים, שנֶגע האהבה הממארת הזאת אינו מרפה מהם, מין מחלה, מלאנכוליה, גזירת גורל, “מפניך, ארוס, לא יחמוק שום אל או אדם בן-חלוף, וזה שנתפס, דעתו נטרפת”. נפשו של פסל יצאה אל הים הזה, הגדול, שייקח אותו למעמקיו. ורד לא הלכה ללוויה שלו.

5.
משך חודש סירבה לדבר איתו, טרקה טלפונים אחרי כל ניסיון שלו לומר משהו, לשאול, לבקש, ובכל זאת, פעם אחת הצליח להחליף איתה מלה, ואיים עליה באיום השפל ביותר שגבר יכול לאיים על אשה שאינה רוצה בו, “אני אתאבד”, אמר תא”ל גזע, וּוֶרד, שחייה עברו עליה בהדיפת סחטנות רגשית, כמו כל אשה, אחרי שנשבעה לו אמונים יותר מפעם אחת בחודשים שקדמו לשתיקתה הגדולה, אחרי שאמרה וכתבה לו את כל מלות האהבה הכי נפלאות ששמע אי פעם, השיבה: “אז תתאבד כבר, אבל תעזוב אותי, נמאסת עלי. אתה לא שפוי”. איננו שופטים את ורד ואיננו שופטים את פסל. אנחנו מנסים לנווט את סיפורנו בין תשוקת הקוראים לנקוט עמדה, מוסרית כמובן, תמיד, לבין הידיעה הברורה כי חלק מן הקוראים – הרוב הגדול -הוא נשים, ומיעוטו – גברים; אנחנו מנסים לנווט את סיפורנו גם בין הידיעה הברורה שרוב הנשים חושבות כמו רוב הגברים, כלומר שוורד אשמה, ורק מיעוטן סבור כי הסיפור נכתב בידי גבר, ולכן יש לשמוע את עמדתה-שלה תחילה. זו בדיוק היתה הסיבה שהלגה התחננה לפניה שתבוא לדבר איתה. מצד שני, גם הלגה היתה תוצר של גבר, וכך גם ורד צלע, ובקיצור כל הנשים נוצרו בידי גברים. נותר לנו רק לסכם את הסיבות שגזע ניסה לייחס לכאבו: מה שכאב לו יותר מכל היה המעבר המהיר משבועת האמונים שלה, מדברי אהבה שכמותם לא שמע מעודו, כל כמה שעבר מיטות ונשים, להתנכרותה הגמורה, סירובה לדבר איתו, להסביר מה קרה, להסביר לאן נעלמה האהבה הזאת, להסביר איך זה שיום אחד ככה, ויום אחר כבר אין, פשוט אין. הנה, כך סיכמנו כבר מתחילה את כל הסיפור הטרגי, אלא אם נסכים גם שגזע הונה את עצמו ולא המעבר הטריד אותו – כלומר האין במקום היש – אלא פשוט האין: היא לא אוהבת אותי, וגם כאן העניין נשמע מפוקפק, כי כל כך הרבה אנשים הולכים בעולם הזה ואהבה אבודה נעוצה עמוק בקרביהם, ובכל זאת הם אוהבים את האשה, או את הבעל, את הילדים, ולמה לקרוא רק לכאב הנורא ההוא, לאובדן המר ההוא, בשם אהבה? וכמה מהם מעדיפים לשלוח יד בנפשם בגלל אובדן עמוק כל כך? ואיך לתאר את הרגש ההוא – הניחו לרצון להתאַיין – כששוכבים לישון בלילה ושם האהוב/ה על השפתיים, והולכים להשתין באמצע הלילה, כמעט מתוך שינה, וכל הזמן רק השם ההוא, האבוד לעד, על השפתיים, ואחר כך היקיצה בבוקר לעולם, שבו הכל כמנהגו נוהג, ואף אחד לא מת, ובכל זאת, הכל נראה כאילו דבר לא יתקון עוד.

6.
ורד היתה משהו מיוחד, בעיני גזע, כמעט עד מותו, גם כאשר גידף אותה, כאשר ידע כבר שהיא טיפוס נבזי, לא רצה לחשוב על היהלום כעל פחם, או כעל זכוכית מזויפת. היהלום המשיך לנצוץ, עד שגזע ראה את השמש באופק ואת הים זוהר בשפע צבעים, והדמעות סוף סוף זלגו על לחייו, והוא ביקש את המים בכל מאודו, אבל את המיוחד בוורד התביישו תחקירניות העיתונים לקנות, כי לא היה בה שום דבר מיוחד, אמרו, מי בכלל יכול לאהוב אחת כזאת, שאלו בטינה כבושה, אולי אפילו בבוז, ולפעמים נדמה היה כאילו, ורד ורד, כולם בכלל שנאו את ורד, וכל כמה שניסו להאמין למכתביו, כדי למצוא בהם משהו משכנע, לא מצאו שום דבר. מי מסר לתחקירניות את צרור המכתבים שלו? הלגה הנואשת, ששגתה כמובן, כי היתה אשת אקדמיה, והאמינה בחקר האמת, קיוותה שהעיתונים – כך הבטיחו לה – יעזרו לה למצוא את ורד, כדי שתוכל לשוחח איתה, להבין כמה אכזרית יכולה אשה להיות (הרי גברים, את זה הן יודעת היא, הם אכזרים, גם בעלה לא היה הגבר הכי עדין, היא ידעה, הלגה, היא ידעה). ומנין הגיעו אליה מכתביו של גזע, שנשלחו בכלל לוורד? ובכן, ורד צלע היתה בחורה ישרה מאוד. כאשר פסל הסתובב פגוע, וחיפש תירוצים לדבר איתה, והשאיר לה את הודעותיו האיומות במשיבון – מה זה הודעות מפחידות? היא לא ישנה מרוב פחד אחרי כל הודעה כזאת, לפעמים הטלפון צילצל וצילצל וצילצל והיא שכבה במיטה, מכווצת מפחד, בוכה, פוחדת לענות, מקללת את יומה – ביקש ממנה פסל, בין היתר (היתה זו תשוקה של ממש, וגם זו כיסתה על תשוקה אחרת, לראותה, פשוט לראותה), שתחזיר לו את כל מכתביו, אינו סומך עליה, שלא תסגיר אותו, הרי היא כל כך בוגדנית, ובנוסף לכל זה השתגע מזעם, כאשר המכתבים לא הגיעו, אף שהם עשו את דרכם כבר בדואר, בקצב שונה מן הקצב שאהבתו המטריפה עבדה, ולמרות שמעולם לא קיבלה מכתבים יפים כל כך, ולמרות שהמכתבים הללו היו העדות הכי מוצקה לכך שהיתה לה אהבה גדולה כזאת, משמעותית כזאת, כי איזה עוד עדויות יש, כשהכל נעלם, הנה למרות הכל – מרוב רגשי אשמה וצייתנות, ורד היתה צייתנית באופן מבהיל – מיהרה לשלוח לו אותם, בחבילה, אבל המכתבים, לרוע המזל, הגיעו כבר אחרי מותו, הישר לידיה של הלגה, שקראה בהם, בבהלה, בידיים רועדות, בעיניים דומעות.

אגב, כל דבר אחר שביקש בחזרה, כלומר השאיר בקשה על גבי המשיבון המפחיד – תכשיט, מטפחת, בושם, תקליטור – מיהרה מיד להחזיר, או שלחה את רפי, בן זוגה, שנשבע לא להסתבך איתו; היא השתדלה להיות בסדר, באמת: בדואר, בתיבה, ליד המכונית, בתוך האגזוז, כל מיני דרכים, רק לא דיברה איתו, אף מלה, וזה, בדיוק זה, שיגע אותו, ובקצרה, ורד היתה בחורה הגונה, קשה היה לא להתאהב בה. אנחנו, כאן, מקבלים לגמרי את עמדתו של פסל גזע: היא היתה משהו מיוחד, מנקודת ראותו, לפחות אז, מול השקיעה, כשהים נצץ באלפי גוונים, ודמותה התרסקה בבת אחת כנתזי המים, וכיעור ענק עלה ממה שזכר עד לאותו רגע, כיעור נורא, לא רק המשפט הצייצני, המרושע, היבש, הכמעט מצחקק, “תתאבד כבר”, אלא גם דמעותיה מבקשות הרחמים נראו לו פתאום מבחילות, ואפילו חוכמתה – חוכמה של בוגרת תיכון יוקרתי; לקציניו הבכירים של צה”ל, אנשים לא מבריקים במיוחד, נראתה ההשכלה הזאת תמיד משהו מבריק – התגלתה לו פתאום העמדת פנים שלה, שאלותיה המתחכמות, האירוניה הפחדנית כלא כלום, אבל הרגע ההוא היה רגע אחד מאוחר מדי, כי עד אותו רגע מילאה אותו דמותה בריגוש גדול, לא רצה לוותר, ולפתע, למראה צבעי המים המתפזרים ומתפוררים ומפזזים ויתר על הכל, פלאפפפף.

7.
היא שירתה כפקידה באחד מחדרי לשכתו של מפקד חיל האוויר, אלוף צמח שקל. מסורבלת, גולמנית. שקל לא ידע כמובן שום דבר על יחסיו של סגנו ופקידתו, אותה לא הכיר, וגם על האהבה הנואשת לא ידע, ועל הצעקות, והאיומים, והדמעות, אף אחד לא סיפר לו. האם היה אדיש צמח שקל לפקידות בכלל, או רק לכאלה כמו ורד צלע, ההולכות במסדרון ומדמות בליבן, כאילו הכל מסתכלים בהן, ובעצם אף אחד אינו מבחין בהן, משום שאינן דומות לאף אחת כאן, אבל דומות להמוני חיילות בלשכות אחרות? קשה לומר. מכל מקום, אחרי האסון התעקש להיזכר בפעמים בהן ראה את ורד, ולא הצליח, בשום אופן. אילו דיבר עם מי מן הנשים שעבדו שם, היה ודאי שומע רמזים – טובת לב, גבוהה, ממושקפת, מפונקת, סנובית, מצחיקנית, נוחה לבריות, בלתי נסבלת, מבריקה, צייתנית, מרשעת – אבל הוא בכלל לא רצה לשאול, היה בו גועל נפש גדול, גועל נפש אמיתי מכל הפרשה.

צמח שקל ידע אמת שסגנו שכח: כל כמה שסקס הוא כוח, הוא כוח רק בשביל נשים, כמו ורד צלע זו, שכוחה היה גדול מכוחו של פסל גזע. גברים, כך האמין, צריכים להתנזר מסקס, מרגע שהגשימו את מטרתם האחת, כמובן, לתפוס אשה יפה ככל האפשר. מאותו רגע, סקס רק גורע מכוחם, כמו נזילת שמן מהמנוע. ממי בכל זאת שמע על עניין ורד? נו, מהלגה, כמובן. רק הלגה לא התביישה לדבר על חולשתו של בעלה, על החולשה הנוראה שתקפה אותו, אהבתו לאשה שבזה לו, משום שלא הצליח לשכוח אותה ברגע שנדרש, כי הלגה אהבה את בן זוגה לחיים וסלחה לו על חולשתו. זה בדיוק מה שוורד האינפנטילית לא הצליחה: לסלוח לו על חולשתו, על זעקותיו במשיבון. היא היתה תינוקת. אבל שקל צמח גם הוא לא הצליח לסלוח לפסל על חולשתו: הרי הוא התאהב באשה יפה, התחתן איתה, עשה לה שלושה-ארבעה ילדים, כולם יפים, אף אחד לא יצא הומו, לא אסטמתי, לא מונגולואיד, זהו. מה עוד צריך?

8.
את עניין הגובה של פסל הצניעו עוד בחייו. מאחורי גבו, אמרו, כי התעקש להיות טייס משום שהיה תמיד נמוך. ורד ידעה את הפרט הכמוס הזה, לא היתה מסגירה אותו, אלא לאוזני אהובה רפי, שדרש ממנה, יום יום, אחרי שהאמת נודעה לו, עוד פרט אינטימי על פסל. לא עבר לילה בלי שמצץ ממנה עוד פרט, ולזכותה ייאמר, כי לא הכל הסגירה, ועמדה גם בכבוד בכמה מלחציו. כאשר קרע יום אחד באלימות תצלום של גזע שהתפרסם בעיתון, שאלה אותו בחיוך: “זו לא סצינה קולנועית?” והוא חייך בחום שהיה בו אליה תמיד, ואמר: “כן, נכון, זו סצינה קולנועית”. צריך לזכור: הוא היה בן זוג למופת, מהרבה בחינות. כל הצלחה שלה הביאה אותו להריע לה. הוא בישל לה ארוחות, אירגן לה את ההרשמה לאוניברסיטאות, טיפל בענייניה, כאילו היתה בתו, הוא היה בן-זוג למופת, נס, אמרו חברותיה, ובכל זאת, דברים מסוימים בינה לבין גזע, שמרה לעצמה, הצליחה, לזמן מה לפחות, לבודד את שעותיה היפות איתו, מתוך כל מה שהתרחש אחר כך, מין שטף דם גדול של רגשות, והשחתת דמותו של פסל המת בעיניה.

מה לא גילתה ורד לרפי? למשל, בנעוריו האמין פסל באלוהים והתפלל לִגְבּוֹהַ, תפילה שלא התגשמה, כידוע, ואולי משום כך הפסיק להאמין באלוהים ובמקום זה הלך לקורס טיס. מצד שני, ורד אהבה מאוד את בן זוגה, ואמרה לגזע כי לא בא בחשבון שתיפרד ממנו, כי היא אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר על פני האדמה, את רפי. מדוע אם כן הסגירה ורד את סודו הכמוס ביותר של רפי לגזע? מדוע הסגירה את הסוד הנורא שבגללו ישנו בחדרים נפרדים? האם הצליחה לברר לעצמה איך זה שאהבה את גזע יותר מכל אדם אחר בעולם ובתוך שלוש שעות הפסיקה לאהוב אותו? ואיך זה שאחרי כל זה עזבה גם את רפי? לא ברור לנו. גם לה לא ברור. ספק אם יכולה ורד להיות נאמנה למישהו בעולם. ספק אם מותר לבטוח באנשים כמו ורד. מבחינה ביטחונית היא היתה כישלון.  מתרוצצת בעולם כמו נשוכת נחש, אבל מעדיפה לחשוב שיש לה הרבה סידורים.

ומובן מאליו כי אחרי שמסרה לרפי את מספרי הטלפון שלו, חשד גזע, שגם הסודות האחרים הפכו לנחלת הכלל, הרי לא הכיר את חברותיה, אף שסיפרה לו על כל מיני טיולים שעשו שלושתן, או ארבעתן, ולא הכיר את חבריה, אף שידע כי קיימה יחסי מין עם יהודה, חבר של חבר שלה, בהסכמתו של החבר שלה, ועניין זה, אף שעורר בתא”ל פסל גזע סלידה, הכריח אותו להתגבר על סלידתו, מרוב אהבתו אותה, והוא אמר לעצמו: ‘כמה אני לא מכיר את הדור החדש’, ואחר כך, כאשר דיברה על האירוע הזה בבכי, עורר בו כל העניין הזה סלידה גדולה יותר לבן זוגה, שלא זכר את שמו, רפי קראו לו, ובכל זאת, נראתה לו נועזת, ואת עצמו תפס כמי שלומד עוד משהו בחייו הפוליגמיים הארוכים. הרבה ידידות היו לו בימי חייו, הלגה לא ידעה עליהן כלום וגם לא לא ידעה עליהן כלום.

מכל מקום, אחרי הסגרת מספרי הטלפון הפרטיים שלו, החל לחשוש, כי הרי די ברור היה לו, שאיסורים אינם איסורים ושבועות אינן שבועות עוד. הה פסל, אילו רק הצלחת לשאוב מפחדיך את הדימוי הדרוש לך כדי להציל את עצמך מאותה מחלה ממארת, אהבה מסוג כזה, שאין לה שֵם בחיים המודרניים. אילו רק הצלחת לנסח לעצמך את המשפט: היא בגדה בי, מסרה את סודותי, לכן היא בוגדנית, צבועה, מרשעת, זונה. היה עליך רק לגייס מתוך עצמך, בכל כוחך, דימויים של בוגדנות, אולי אז היית בז לה, שונא אותה, ממשיך לחיות, רודף אחרי אשה אחרת, מחבק את אשתך ואומר לה: הכל היה מקסם שווא, היא זונה מסופלסת. הה, בעיני פסל נראתה ורד חופשייה כמו פרפר, הוא נמלא הערצה לטיפוס החדש הזה של האשה, שאב עידוד מהכוח שלו להתעלם מחייה האחרים, או לעבור על פניהם בשתיקה, לא רצה לחשוב על עצמו בתור גבר זקן, כמו פרופסור אונראט מ”המלאך הכחול”.

כשנפגשו – אסף אותה תמיד במכוניתו – התנגשו אצבעותיהם הקרות, הצמידו את אגרופיהם זה לזה, במין כוח עז, ונדמה היה להם, כך חשב, שלעולם לא יפסיקו ליהנות מן המגע הזה, לעולם לא, לא רק סקס, סקס תפס מקום חשוב, בעיקר לגביו, גם לגביה, אבל הוא חשב שלעולם לא תכבה הלהבה, משום שהיא אמרה לו דברי כיבושין, הבטיחה לו שהיא אוהבת אותו, בחיוך נכון, בתשובה לשאלה שלו. כאשר רצה ללחוש לה מלות אהבה, היתה מפסיקה לרגע אחד לנשקו, בחיוך, המשיכה להחזיק בשתי לסתותיו, כדי לשמוע אותו, ואחר כך אמרה לו בשקט, ברוך שאותו לא שכח אף פעם, גם כאשר שוטט אנה ואנה על שפת הים, מחפש מחסה מייסוריו, גם לא במסוק, רגע אחד לפני הסוף, בשקט-בשקט אמרה לו: “גם אני אותך”, “מה גם את אותי?” “אוהבת”, אמרה, והוסיפה: “גם אני אוהבת אותך, כן, מאוד אפילו, מאוד מאוד”, ושוב חזרה על המלים הללו, ופעמים נטלה את ראשו בשתי ידיה, ליטפה אותו, נשקה לו בפיו, ואחר כך, בבוא הרגע, ביד אחת מהירה הסירה את תחתוניה, ובלי להניח את ראשו מידה השנייה, התיישבה עליו באיטיות, שם, במכוניתו, ריווחה את רגליה הארוכות, ונתנה לו לחדור לתוכה, כאילו השתייך למקום החם ההוא תמיד, וכאילו לעולם לא ייצא משם, ושום דימוי אחר לא חדר לתוך אבלו, זולת האושר עצמו, כמלה שיש לה רק מסומן אחד: חיַי עם ורד, חיי האבודים עם ורד.

אפשר היה לראות את כל זה, כאילו היה מחזה שהיא כתבה וביימה והפסיקה, כי היה בה משהו מופקר, או נועז, כך דימה, והכאב רק גדל, כאשר הפך אותה למשהו נשגב. ומה המסומן של המלה אהבה? כלומר אולי לא צדקה כאשר דיברה על ריבוי אהבה? אולי התכוונה רק לריבוי מאהבים, ומהו ריבוי אהבה לא הבינה כלל?

הוא קרא לה ציפור גן העדן שלי, אבל היא לא היתה שום ציפור גן עדן, אין ציפור כזאת, ואין גן עדן, בטח לא במה שקשור לענייני אהבה, וּורד היתה חופשייה רק כמו עפיפון ברוח, לא יכלה לעופף בלי להיקשר אי שם למטה, למקום אחד, החבר שלה, חשב פסל, אחרי שנעלמה לו כי רפי אסר עליה לראותו, ובאמת היה זה מקום מוצק כמו מרתף, מלא פחדים, רגשי אשמה, גוף שנוא היה לה, היא לא אהבה את החזה שלה, למשל, ובכלל לא אהבה את הגוף שלה, והתענוג המיני שלה נראה לו אז, לפני שמת, כמו המיניות בהתגלמותה. נכון, מדי פעם, כאשר אהבתו נראתה לה קיצונית, כאשר פחדה שהוא הולך לעזוב את הבית בגללה, כאשר נשבע לה, שאין לו בעצם שום אהבה אחרת, ושאין לו שום כוונה לקיים יחסים מיניים עם אף אחת אחרת, זולתה, התכסו פניה קור ואדישות, וכאשר ניסה פעם אחת לחקור אותה לפשר האיבה הפתאומית הזאת, הודתה – לא היתה מסוגלת לשקר – שהיא לא סובלת להיאהב יותר משהיא אוהבת, ככה אני, אמרה, מה אני יכולה לעשות. פעם או פעמיים אחרי תקרית כזאת הביא אותה לקרבת מגוריה ואמר לה: “די, אני לא אוהב את הדיאלקטיקה הזאת של האדון והעבד”. יומיים החזיקו שניהם מעמד בנפרד, ואז חזרה אליו, שטופת דמעות, וגם הוא רעד כולו מאהבה מחודשת, ושוב הקישו באגרופיהם במכוניתו, ושוב מצצה לו מרוב רצון לענג אותו, כן, המלה אולי זולה מדי, אבל זה מה שאפשר לומר על רצון האהבה המקודש, לאהוב ולהיאהב, ואחר כך שוב התיישבה עליו, ושוב נשבע לה בקול נמוך וצרוד, שלעולם לא ישכח את הרגעים הללו, וגם היא נשבעה, זו האמת, הלוואי שיכול היה לשכוח את השבועות.

9.
את הכל סיבכה עוד יותר אהבתה העזה, האמיתית, היוקדת, חסרת הפשרות לבן זוגה האהוב, רפי. רפי שהיה אם דואגת, שתשומת ליבו לכל פרט בחייה היתה כולה אהבה. לכן אמרה לגזע: “לעולם לא אעזוב אותו”, דווקא כאשר אהבתה לסגן מפקד חיל האוויר הגיעה לנקודה, בה היה ברור שעליה לעזוב את רפי, או לחילופין את סגן מפקד החיל. פעם אחת התכוון פסל לדרוש ממנה נאמנות גמורה, התחרט, הסכים ליחסיה עם רפי, רק איתו, אף שנזהר לא לפרש, והרשות שנתן לה ליחסי מין עם רפי הרגיזה אותה, כי מה אם יתחשק לה פתאום להזדיין עם מישהו אחר? מה אם תפגוש באוטובוס מישהו שיתעניין בה והיא תחליט לבדוק עד כמה הוא באמת מתעניין בה? למה לוותר על חדוות האהבה היומיומית? לחוש את הזיקפה שהיא מעוררת, במישוש, או חיכוך, זיקפה של גבר משתוקק, כאן מצאה חדוות חיים אמיתית (ומי שמגנה אותה, אינו מכיר בחורים צעירים בגיל צבא, ממזמזים, בכל מיני הזדמנויות, בחורות על ימין ועל שמאל), ובקצרה, חירותה היתה משהו שעליו גוננה בכעס, ובדיוק משמה של חירות זו סירבה לדבר איתו, כאשר הכל נגמר, ובדיוק משמה של חירות זו סירבה לבוא ולדבר עם הלגה, כאשר זו שלחה אליה מתווכת, כלומר תחקירנית מהעיתון. ואם כבר עוסקים בשוויון בין המינים, והרי אנחנו עוסקים כאן בשוויון בין המינים, הנה פסל לא התכוון להתגרש מאשתו, לא עלה כלל על דעתו לעשות כן, אלא שעם אשתו לא שכב מזמן, וּורד דווקא שכבה עם רפי שלה, מדי יום ששי בערב, אחרי שחזרו מארוחת ערב אצל הוריו; רפי עשה זאת כמי שכפאו שד, לא סבל את גופה, והיא, את הסוד הכמוס שלו בעניין המיני ההוא הסגירה רק לגזע, ואילו רפי שלה הסתיר את הענין מפני סובביו בצבא כמו קוד של כספת, כאילו אין מבינים, מבחוץ, החברים שבאים לבקר, מה פתאום הוא מקפיד לישון בחדר נפרד ממנה, כשכל העולם הולך לישון במיטות זוגיות? נו, הכי טוב להסביר שהוא הִירבה לאונן, אבל הוא לא אמר לה על מי חשב, כאשר היה עם עצמו, וברור לה שלא היה עם גופה, אבל עניין זה לא העסיק אותה, מרוב כאב, כנראה, ולפיכך, כנראה, קישקשה הרבה על ריבוי אהבה, זילזלה בגבריות, וקראה לרפי שלה “אמא מתקנת”; ורד היתה אשה מלאה כאב, ואי אפשר להסביר את יחסיה עם שני הגברים של חייה, שניים בתקופה קצרה כל כך, אחד משך שנים והשני משך חודשים, אם אין מניחים שהיא היתה בדיוק כמו כל הגברים שיש להם יותר מאשה אחת בחיים, אחת קבועה, האחרות מתחלפות. זה היה סוד כוחה. היו לה חולשות, כמובן, אבל הן לא היו קשורות לצורך שלה ביותר מגבר אחד, ואולי גם לא להיותה אשה, לבד מן העובדה שאילו היתה גבר, פסל לא היה נמשך אליה, זה בטוח. אפילו אנחנו לא היינו מעזים לצאת איתה ולהתגאות בה.

שבת אחת בבוקר השאירה לפסל מכתב בתיבה, לא ידע מתי הספיקה לבקר בשער מעונו בבסיס, אבל היא התגנבה הרבה:

עכשיו אחרי ששילמתי על הקור שלי (בחום אלא מה?) אני הולכת לישון איתך בראשי. שילמתי הוא פועל מכוער ולא נכון. לא, לא שילמתי. למרות האמונה העמוקה שלי בריבוי האהבה, וכשהוא אומר לי “למה את כל כך קרה אלי”, אני נזכרת בפגישה הראשונה שלי עם אחותי הקטנה (בית חולים פרטי בלונדון, היא בת חצי יום, אולי, ואני בת ארבע באוברול אדום), בהבנה שלי שמעכשיו, כל יום הוא מלחמה חדשה על אהבת אבא ואמא (אמא היתה כל כך שמנה אז, אחרי הלידה ואני רק את זה זוכרת: קיוויתי שלא תבוא פתאום מהבטן שלה עוד אחת). חוק שימור החום. ובכל זאת, אני לא צבועה ואין לי כמעט רגשות אשמה, הזרע שלו כבר שוחה את דרכו לים ואני הולכת לישון ופועמת “גזע, גזע”. וזה בסדר, לא?

האם תחקירניות העיתונים מצאו את המכתב הזה? כן. הלגה נתנה להן גם אותו. מדוע לא עשו בו שימוש? משום שנמלאו בוז, גם הבחורות, כן, גם הן נקיות מאוד, כאשר מדובר בזרע, ואפילו בכתיבה על זרע, למרות ההבדל, גם הן בזו למנוח שלא הלך ולא שבר לה את הפרצוף על מכתב כזה, ולא הראה אותו לרפי שלה, ולא אמר לו: ‘תשמע, חביבי, הזנזונת הקטנה שלך, לא רק שענייני היגיינה לא מטרידים אותה, אלא שהיושר שלה הוא מין רצון להפוך את החיים שלה ליצירת ספרות’. אבל גזע לא ראה את הדברים ככה. העיתונאים בזו לה. גזע אהב אותה, וכמו אוהב אמיתי, נשבע ללמוד משהו מהיושר שלה. לך תסביר, בסופו של דבר, איך כל מה שנבנה רק ממלים אמיתיות לגמרי אינו יכול להיות אמת.

למען האמת, המכתב הזה עורר בגזע מבוכה רגשית גדולה. לילה שלם שוטט בשבילי הבסיס ולא ידע מה לעשות: להשליך אותה מכל המדרגות, או לאהוב אותה עוד יותר. אחר כך כתב לה פתק: “אני הולך ממך, רק כאב תמיטי עלי, אני הרי יודע”, והיא כתבה לו ביושר – היה בה יושר יפהפה, מכתביה יכולים להיקרא כספרות, ואולי היינו צריכים, במקום כל הסאגה הזאת, שבה אנחנו מנסים לחבב עליכם את ורד צלע, שאנחנו הרי מעריצים אותה הערצה עזה, בעצם איננו יכולים שלא להתאהב בה, שוב ושוב, חרף הסכנה הגדולה להתבזות, או למות מוֹת חרקים, כמו פסל גזע, אולי היינו צריכים פשוט לפרסם את כל מכתביה לפסל. ישפטו הקוראים, אם לא היתה לגזע סיבה לטרוף את נפשו בכפו, כי אם הכל רק מלים, כי אז גם אהבת המוות היא מלה מורכבת משתיים, אחת עמומה מאוד, אהבה, והאחרת ברורה לגמרי. הנה כך כתבה לו ורד שלנו בתשובה על הפתק שלו:

אני בוכה. אבל הכל בסדר, אנחנו ידידים, חברים, איך שתרצה לקרוא לזה, וגם אם ראשי מסתחרר, פה ושם, באהבה (ואושר), זה לא חמור, ולא נורא, וגם לא נחיתה. מהדימיוּנים שלי אעשה רק תסריטים לאוננויות. מדי פעם אכתוב לך מכתבים, אתה תשיב. אתה תכתוב לי ואני אשיב. מדי פעם נשתוק. לעיתים תהיינה דרמות זעירות, אתה תיבהל, אני איבהל שנבהלת, שהותשת, הן תעבורנה. (אני יודעת שזה דמגוגי: בתחביר כזה אפשר להעביר כל שואה בטון מרגיע. אבל זאת, ספציפית, שואה קטנה מאוד).

איך אפשר לעמוד בקסם כזה? אי אפשר. במכתבו האחרון כתב גזע את ההסבר למותו:

אני קורא במכתבים הללו ויודע: יש בהם אמת שלי, אין בהם אמת שלך. הדרך שלי לגיהינום היתה רצופה אמונה במלים שלך שאינן אלא רצון לגעת [בעזרת] אמון במלים שלי.

פסל גזע לא הצליח להשלים את הפער הגדול בין אהובתו כמו שאהבה אותו, שהיתה באמת שיא בחייו, לבין אהובתו כאשר הפסיקה לאהוב אותו, והביאה עליו אומללות גדולה. כל מה שהיה צריך לעשות, כאמור, היה להשתחרר מדימוי גדולתה. ולא הצליח.

10.
היה להם כיף, כן, היה להם כיף, וזה מה שצריך בחיים, אמרה ורד לעצמה אחרי מותו, אחרי שנרגעה, אחרי שנטלו ממנה את כל טיעוניה, ולא היה לה למי לספר על האהבה הזאת, עוד לפני שאנשי שירות הביטחון הצליחו לזמנה לשיחה מפחידה. לרגעים, חרף כל מה שעולל לה באותו חודש, מאז החליטה לעזוב אותו, עלה בה זכר חיוכו, אהבה את תינוקיותו, הוא היה תינוק מגודל לפעמים, ופרא אדם, והוא דיבר על מוסיקה קלאסית, באוזניה הנבערות לגמרי, בעיקר אהב את מאהלר, ואת “שירים על מות ילדים” שר לה בגרמנית. היא זכרה איך עט במסוק שלו על להקות עורבים בשמי העיר, היא החזיקה בו מאחור, והוא דיבר אליה על אהבתו בקול רם, צעק. כאשר גמרו מרדף כזה, צחק צחוק מתגלגל, אבל את כל הצחוק הנפלא הזה, שיכול היה לייצר אצלה געגועים לנצח, מחקו הצעקות האיומות שלו בטלפון, בחודש שלא רצתה לראותו. כמה צעק, כמה איים, כמה רעד קולו מזעם, כמה פחדה. אף פעם לא חשבה שאהבה יכולה להביא כאלה דרישות לאחריות, למחויבות, למתן דין וחשבון, כזאת אובססיה, אלוהים. בן אדם, אהבת אותי, אהבתי אותך, די. כמה שנאה אותו בגלל החודש ההוא, אפילו אחרי שמת, אולי אפילו יותר, אבל את זיפי זקנו הצפופים והכהים זכרה, את גבריותו, שדחתה אותה, ובכל זאת התגעגעה אליה לרגעים – היה לו זין גדול מאוד; דווקא הוא לא מילא שום תפקיד באהבתה, אלא אם אתם מאמינים בדבר המופרך הקרוי לא-מודע; אנחנו, המאמינים לאשה, שכאשר היא אומרת “אני אוהבת אותך”, היא מתכוונת רק לכך, אנחנו גם מאמינים לה, שכאשר היא אומרת “אני כבר לא אוהבת אותך”, גם אז היא מתכוונת רק לזה, וממש כך בענייני גברים וגבריות, עלינו לקבל את העובדה המעניינת שוורד, כמו הרבה מאוד בנות גילה, לא אהבה גברים ויריליים; היסטוריונים עוד יעסקו בשבר התרבותי הגדול של הגבריות על פני כרכים שלמים של מחקרים, אבל אנחנו הרי עוסקים בכוחה העצום של ורד. היא לא היתה לסבית, ולא חיפשה אימפוטנטים, ובכל זאת משהו בגבריות הפחיד אותה והיא העדיפה תערובת מוזרה של נעריות ואבהות חלשלושה, אם אתם מבינים למה התכוונה, כי אנחנו לא תמיד הבנו. פעם אמר לה גזע: “בבקשה אל תתייחסי אלי כאילו אני אבא שלך”, והיא אמרה לו בחיוך שהטריף אותו, גם כן, עד רגע חייו האחרון: “נו, נו, נו… יש דבר כזה בכלל לא יחסים-של-אבא באהבה מינית בין גבר לאשה?” רצה להגיד: ‘בטח, למשל היחסים שלי עם אשתי’, אבל השתתק.

רק פעם אחת אחרי מותו פרצה בבכי לבדה, למרות שאז אף אחד לא איים לקחת לה שום סוכריה-על-מקל, כלומר לא שאל אותה שום שאלה, כלומר לא האשים אותה, בעיקר משום שלא הצליחה לארגן לעצמה בשום צורה את סדר האירועים, מה קרה קודם, מה אחר כך, מתי התאהבה בו, מתי התאהב בה, מתי התגעגעה אליו, מתי מאסה בו, מתי החלה לשנוא אותו, מתי התגעגעה אליו ומתי חדלה אפילו להתגעגע, בבת אחת לא היה לאירועים ההם סדר ועוד פחות מזה – לא היתה להם משמעות. הוא מת בגללה, והיא לא הצליחה להרגיש יותר מדי רע בגלל זה, וכל הקשקושים על רגש אשמה גדול מדי, בגללו הלכה לקבל טיפול כמו הרבה בנות טובים, התנדפו כלא היו: אין רגשי אשמה אלא כהגנה מפני רגש אחריות. נקודה. רִיק השתלט עליה. כאילו היה זה חלק מקשר שקשרו נגדה, לשדוד אותה מתענוגותיה, מן הסוכריה-על-מקל, ולא היה לה סיכוי להיות מובנת. אף אחד בעולם לא יבין אותה, אם תנסה להסביר את עצמה. להזדהות איתה? מי יזדהה איתה? הקוראים שלנו? הקוראות שלנו? ולמה צריך להזדהות עם סבלה, או עם אהבתה? הרי עשתה את מה שאין לדבר עליו ולהזדהות אפשר רק עם מה שמדברים עליו.

היא ביקשה אהבה, כמה אהבה שהיא ביקשה, כאילו כל גופה היה בית בליעה ענקי, פה וערווה ורקטום, והנה כבר החמצנו את כוחה, בתיאור הגופני הזה. נפש רעבה לחיבה היתה לה, לחיבה, לא לאהבה, כלומר אהבה בתנאי שלא תהיה גדולה מדי, אלא בהרבה מנות קטנות, כן, כל השאר היה לא חשוב, כי כל גופה היה קפוץ ומיהר לדחות אהבה, אם לא פערה אותו מעצמה. זהירה, נהנתה מדי פעם מתחושה של שנאה סביבה. בעיקר נשים, חשבה, שנאו אותה, אבל גם גברים, חשבה. לא גילתה ברבים את סוד יחסיה המתמשכים עם גזע, ובכל זאת נהנתה לפנטז איך ישנאו אותה הבנות סביבה, וכל המקנאים האחרים גם. האהבה שלה היתה צריכה להתחדש תמיד, כל הזמן, אחרת לא היתה זו אהבה, ורק רפי חידש את האהבה שלו אליה ואת האהבה שלה אליו בדרכים משונות, בהינזרות שלו ממנה, בהסתפקות שלו בעצמו, או השד יודע מה רץ לו בראש, כשגם אהב אותה וגם לא סבל אותה, מין חלוקה בין גוף ונפש, או מה בדיוק המציאו הפילוסופים, כדי לתאר את האשה, ואולי כזו היא אהבת גברים? אבל בניגוד לאחרים – יכול להיות שכבר סיפרנו על זה משהו, הרי ייתכן שגם אנחנו הופתענו מעבר לפרופורציות – הוא הרשה לה לפעמים לשכב עם חברים טובים שלו (ורד גילתה את הדברים הללו לפסל, זה כאב לה, פעם אפילו פרצה בבכי, כשניסתה לומר משהו כזה, אחר כך כתבה לו על כך, לא כתלונה נגד בן זוגה האהוב, אלא כחלק מהניסיון שלה להבהיר לפסל שהוא לא מבין את הדור החדש, “כולנו קראנו את ‘האופרה הצפה'”, כתבה לו, והוא חיפש את הספר בספריית הבסיס, אבל לא מצא, וכלום צריך היה לחפש את הספר, אלמלא נמלא חוסר ביטחון נוכח מיצג השווא של כוחה? כמה אומללה היתה). קשה היה להסביר את כל הסתירות הללו, קל יותר היה לאהוב אותן כמשהו נדיר. היא היתה נדירה. היא היתה באמת נדירה, ובעצם מה אנחנו כבר הורגים אותה, היא עודנה כזאת, מסתובבת לה רדופת מבט, חומקת כמו חתולה ברחוב, ומצד שני אדם חופשי.

גזע באמת לא הבין, ובסופו של דבר לא ניסה לנתק בינה לבין רפי, בעיקר משום שקיבל את כל מבוקשו. מה היה כל מבוקשו? לראות אותה מה שיותר. והוא ראה אותה מה שיותר. זה בדיוק מה שהרס הכל. רפי החל לחשוד.

11.
יש אומרים שאת מקצת הסודות גזע לא גילה כלל לוורד, או לא הספיק לגלות. למשל, שהוא בכלל לא השתתף בהפצצת “גילגמש”, (בגלל דלקת שלפוחית השתן שלקה בה), אבל גם בלי הסוד הזה, היו לו די דברים שלא סיפר לאף אחת, ורק לה סיפר. על הפחד שלו מפני כלבים, למשל, ועל חוסר היכולת שלו לקרוא ספרים שלמים עד הסוף, למרות שנחשב לאינטלקטואל של חיל האוויר. שום דבר לא התכוון להסתיר ממנה. היה בו בולמוס לספר לה הכל, “כבר סיפרתי לך על הפרידה שלי מהלגה, לא אשתי, הלגה המוקדמת?”, והיא, בעיניים סקרניות, חכמות, מאירות, אוהדות, אוהבות-לנצח, אמרה: “לא, תספר לי בבקשה”, והוא סיפר וסיפר, גם על רגעים שהתבייש בהם, כמו מקלחת מקרית עם הרמטכ”ל שלנו, קדם עדן, והזין הקטן של הרמטכ”ל שלנו, לעומת רצונו הנפחד להסתיר מפני הרמטכ”ל שלנו את הזין הענקי שלו, כי פחד שהקריירה תידפק לו בגלל זה. עניין מביך, הסכימה ורד, וצחקה, ופתאום אמרה לפסל שהיא אוהבת למצוץ לו, ושלזרע שלו יש טעם טוב במיוחד, והוא לא ידע את נפשו מרוב השתאות – אל תתחילו עם הבחילה שלכם – כי היתה בה עדינות מדהימה, גם כשאמרה את הדברים הללו, ואולי רק קולה היה עדין, ואולי רק מלותיה היו עדינות, ואולי היתה בה גסות רוח, שגזע לא הצליח לתפוס בזמן, לא בגלל מה שהקוראים החסודים סבורים, שאי אפשר לדבר על דברים כאלה בעדינות ובמלים מפורשות, לא, אלא משום שאולי מתחת לדיבורים העדינים שלה, בקול, בנעימה, נח איזה צורך בלתי פוסק להקסים, לשבות את הלב, לשאת חן, והצורך הזה הוא-הוא הגסות שהיתה בה, ואת הגסות הזאת נכשל תא”ל גזע להבין, לא רצה להבין, וברגעיו האחרונים, פתאום, בהתקרב הנחשול שלתוכו ריסק את עצמו, הבין, אומרים, אבל אז היה כבר מאוחר מדי.

עוד לפני שהועברה לדירת מקלט (אלוף צמח שקל אמר לקצינת הח”ן הראשית של חיל האוויר, סא”ל שֶלַח פֶּתַח: “סלקו אותה מהעיניים שלי ושל כל עיתונאי; היא מחלה, הבחורה הזאת”), הטיחה בה אחת התחקירניות: “מה אני אגיד לך, חביבתי? הכל כל כך בנאלי”. ורד השיבה בדמעות: “נו, נו, נו… הרי כל אהבה היא בנאלית”.

“לא נכון. אם קראת את הכתבה על המשורר ההוא, הגבוה, ועורכת החדשות המופרעת, וכל הרעש שהיה בגלל היחסים ביניהם, למרות שאף אחד לא התאבד שם, אבל אם קראת את המכתבים שלה, ואת המכתבים שלו לא קראת? נו, מה היה בנאלי שם? מדובר היה ממש בסיפור יוצא דופן.”

ודווקא עורכת החדשות המופרעת נאלצה לערוך גם את הסיפור על פסל גזע, והיא עצמה תרמה לא מעט לבנאליות של הסיפור, דווקא משום שהיתה משוכנעת שהגבולות בין החיים לספרות מפחידים ומסוכנים ומעוררים צמרמורת וזיעה קרה כמו סקס אנאלי, אלא שאת זה לא העזה לומר לאף אחד וסילקה את הערפל בין החיים לספרות מהעיתון בו עבדה לטובת הגבול הברור: מה שספרות ספרות, ומה שעיתון – מציאות. אבל ורד, במקום להטיל ספק באמיתות הטענה המשפילה של התחקירנית, או באמיתות הכתבה, נסוגה, ויתרה, ספגה עוד תבוסה, קיבלה את הפרשנות החדשה, השתקעה בדירת המסתור, דיפדפה בעיתונים, שהביאה לה חברה רכובה על אופניים, הסתכלה בתצלומי פסל המת, כבר כמעט שכחה את פניו, לפעמים נדמה היה לה שהתראו בפעם האחרונה לפני כל כך הרבה זמן, ולפני כל כך הרבה זעקות טלפוניות, ולפני כל כך הרבה דמעות של רפי שלה. היא רצתה להסתלק מהתודעה. מהעיתונים הסתלקה, לא התעניינו בה, נשמעה בנאלית ונראתה עוד יותר בנאלית, ויתרו על חלקה בסיפור, בגלל כבוד המת, רק מהתודעה של עצמה לא הצליחה להסתלק, אבל אולי גם זה ייפתר באהבה הבאה. בושה היתה בה. זה כן. בושה נלווית למבט והיא היתה בטוחה שכל העולם מביט בה, גם כשאף אחד לא זרק אפילו מבט בכיוון שלה.

12.
איך בכלל הכירו? הלכו במקרה, או שהיא תיכננה הכל. בכל אופן, הוא לא ידע עליה כלום, אבל הלכו באותו שביל, באו זה מול זה. היתה הצטלבות. הוא פנה ימינה. היא עשתה תפנית חדה, החליטה להמשיך וללכת לצידו, חייכה אליו ושאלה משהו בלי בושה, בקולה הצייצני – החנפני, נאמר, עכשיו, שהוא מת, ואיש כבר לא יכעס עלינו, חוץ ממנה, והיא הרי תקבל כל מה שנאמר עליה, כי ככה היא, מקבלת את הדין, ומסתלקת הלאה, במעין חירות. פסל השיב באדיבות מסויגת. ורד שאלה עוד שאלה תמימה, כמעט ילדותית, ושוב משך פסל בכתפיו, חייך, עדיין לא דיבר, ובסופו של דבר, כשכבר הלכו זה לצד זו, התעקשה לדעת אם הוא מאמין בתחזיות מזג האוויר, שהיא מגיהה, או שיש לו יחס אחד למזג האוויר הממשי, ויחס אחר למזג האוויר במפות הסינופטיות. היא לא חייכה, אלא דיברה כאילו באמת שאלה את סגן מפקד חיל האוויר שאלה רצינית. אז צחק סגן מפקד חיל האוויר, אולי משום שהיתה זו לא רק חוכמה עמוקה, אלא גם מין בדיחה פוסטמודרנית של הדור הצעיר, ואחר כך כבר הופיעה במגוריו, הפתיעה אותו עוד יותר, והם דיברו ודיברו – הוא היה פטפטן מהרגיל, וכשהתיישב, אחרי שהכין לשניהם תה, שלחה את רגלה הארוכה, ובהונותיה נגעו ברגלו. הוא הופתע. עד מהרה התנשקו, והיא באה עליו בישיבה, בכורסתו. מן הרגע ההוא לא יכול היה להיפרד ממנה. כל רגע פנאי הקדיש לה. לקח אותה במכוניתו לישיבות רחוקות מאוד, השאיר אותה במכונית, כדי שלא יראו אותה, ולפתע חזר ולקח אותה איתו, רצו יד ביד, דיברו ודיברו ודיברו, בעיקר הוא, כאילו היתה הביוגרפית שלו, כאילו היתה הביוגרפית שידעה מה שייך לציבור ומה יהיה לנצח רק שלה, לאף אחד לא תספר, לאף אחד, ככה הבטיחה. בסוף, איש לא רצה בכלל לדעת, ובעצם היא כבר לא רצתה לזכור. הכל יישכח. כל העניין יישכח. יישאר כאבם של ילדיו, על מות אביהם יכאבו. זה הכל. זו הירושה הכי מוצקה שיש לבנים. אבל הוא שכח את הדבר הזה מפני האהבה שאיבד, וחשב שאיבד את כל מה שהיה לו.

13.
כאשר הילך לבדו על שפת הים, אמר לעצמו שאין דבר כזה יופי פנימי, ניסה לשנוא אותה, ניסה לזכור רגעים שהתכערה בעיניו, בלהיטותה אחר מתנות, באי יכולתה להודות על משהו, להביא פרח, שי קטן. ניסה לשנוא אותה ולא הצליח, ניסה לברוח מדמותה ולא הצליח. מכתב אכזרי אחד שכתבה לו, בימים בהם סירבה לראותו, אמר ביובש: “תסתכל על עצמך, תראה איך אתה נראה. אתה לא שפוי. תפסיק לטלפן אלי. אני לא אענה לשום טלפון, גם אם תשכב בבית חולים”. אדם אחר, תגידו, היה אומר לעצמו: ‘עזוב את זה, היא זונה בת זונה, לא ברור לך שהיא זונה בת זונה?’, אבל פסל לא רצה לוותר על היופי, והזמן בו התייסר בגלל נטישתה הבוגדנית, לא רק שלא מחק את יפי הימים שבילה איתה, אלא צבעם ביתר שאת (ואולי רצתה רק לנתק אותו ממנה בעזרת דיבור כזה, אומרים אנחנו, המבקשים לכתוב שיר הלל ליופיה, למרות התינוקיות שלה). בפעם האחרונה שראו זה את זו ממש, שכבו, אהבו, דיברו על רפי שלה, שאל אותה מה יהיה עליהם והיא אמרה: “סקס זה המינימום”.

“ומה המקסימום?”

“המקסימום זה שאני אעזוב את רפי, אבל אני לא רואה כרגע אפשרות כזאת”.

פניה שוב קדרו. גזע מצידו האמין שיש לו די זמן ודי סבלנות לזכות באהבתה לתמיד. “אבל סקס זה המינימום?”

“אני מבטיחה. נשבעת”.

הוא היה מאושר אפילו למשמע ההבטחה הזאת, משום ששידרה איזו נחישות, חירות. על דעתו לא עלה, שהיא בסך הכל מנסה להשיג משהו שלא קיבלה בשום מקום אחר. הוא לא התייחס אל עצמו כאל איזה מאצ’ו. כמו רוב אנשי הצבא היה מוּעד לפחדים של אימפוטנט. חוץ מזה, לא היו לו תוכניות, אבל הוא היה כל כך מאושר בחברתה. מי אינו רוצה להיות כל הזמן יותר מאושר? מי רוצה תוכניות כשיש אושר מלוא חופניים?

את רוב זמנה בילתה בדירתה המשותפת לה ולטכנאי המטוסים, רפי פֶּלֶס, נַגָּד בשירות קבע. מה מצאה ורד באהובה, רפי, הטכנאי מההאנגרים הארוכים שכל הטכנאים שם נראים אותו דבר? בדיוק מה שמצאה בטייס שלה? לא בדיוק. את רפי אהבה אהבה עזה, בלי הרף, כך אמרה לעצמה, ובעיקר לפסל גזע, וכך אמרה לכל חברותיה, שידעו הכל על רפי, ושום דבר לא ידעו על גזע. כמה רימתה את עצמה? הרבה, אבל אין לנו יכולת לתאר את ההונאה העצמית הזאת, ספק אם ורד יכולה, תיאוריה משתנים בלאו הכי מיום אחד למשנהו. רפי וּורד התעללו זה בזו, בתדירות שרק אהבות עזות יכולות לספק. פעם רצה ללכת ממנה, פעם רצתה ללכת ממנו, פעם נזף בה, פעם בכתה, פעם חיבק אותה וניחם אותה ושניהם נשכבו במיטה ונישקו זה את זו, והוא הרשה לה לגעת בו, ברוב חלקי הגוף, אף שכמה דברים שאהבה לעשות, לא הרשה לה לעשות (רק גזע הרשה לה לדחוף את אצבעותיה לכל מיני מקומות בגופו). ובקיצור, ורד ורפי בילו הרבה שעות אצל הוריו, הרבה שעות בקולנוע, ורק בשעותיה הפנויות ממש בילתה עם סגן מפקד חיל האוויר, שלא שם לב כמה מעט מקום תפס בחייה, כלומר מקום ממשי, רגשות כלפיו היו לה הרבה, ובסערת רגשותיה פחדה לשתף אותו, והוא בכלל לא הבין אף פעם מי זה בדיוק רפי שאותו ורד אוהבת והאמין לה כי הוא משהו מיוחד, משהו מאוד מיוחד, את זה הקפידה לומר, ודמעה מרוב אשמה, כנראה. אנחנו לא יודעים. שום סיפור שלה לא מצליח לשכנע אותנו. עובדה שעזבה את רפי עוד לפני ההתאבדות. משהו פתאום נראה לה עלוב אצלו, מגיע לה יותר. אם סגן מפקד חיל האוויר התאהב בה, אז מגיע לה משהו יותר טוב מרפי, ואפילו רק בן עשירים. ואז, כשהחל רפי לטלפן ולבכות שתחזור, ששוב לא יכריח אותה לשנוא את פסל, או להימנע מקשרים איתו, נמאסו עליה שניהם, באופן שונה, כמובן, לבכיו של רפי נענתה בבכי משלה, אבל את שניהם נטשה באותה מידה של אכזריות. אגב, לרפי הודיעה שאינה רוצה בו עוד, כשהיה בנסיעה לקורס F16 בארה”ב. עד כדי כך היתה פחדנית. שם גם שמע רפי בפעם הראשונה על קתרין מק’קינון. הוא היה פרובינציאל אמיתי, כמו כולנו.

14.
רפי היה אשם. בכל. פתאום, כאשר הגיעה ורד הביתה, עיניה אמרו סוד, תערובת מוזרה של אור ובוז, אולי בוז על כך שהוא מחכה לה מול הטלוויזיה, משועמם, חסר כריזמה – אלא שמיד נמלאה חמלה ואשמה וכפרה ומה לא, והוא אמר לה, ממקום ישיבתו, מול הדלת, בשקט, קפוץ כמו שחקן במלודרמה תיאטרונית: “אני רוצה שתגידי לי עכשיו את האמת…”

“מה אתה רוצה לדעת?”

“שכבת עם מישהו, חוץ ממני, בשבועיים האחרונים?”

“כן”.

“עם מי?”

“עם גזע פסל”.

“סגן המפקד?”

“כן, איתו”.

“כמה פעמים?”

“אני לא זוכרת, אני…”

ואז נשכב רפי בבת אחת, כמו אפילפטי, על הרצפה, החל לרקוע ברגליו, אחר כך גם באגרופיו, דקות ארוכות בכה, והיא, בניגוד גמור למה שהיה קורה לה נוכח התבזויות של אחרים, נמלאה חמלה, רגש אשמה הציף אותה, נשכבה לידו, על הרצפה, רקעה כמוהו בידיה וברגליה, וכאשר התיישבה סוף סוף מולו, הביטה לתוך עיניו, שוב הפעילה את הקסם שלה, בלי להיות מודעת לכך, כמובן – אחרת היינו קוראים לה, בלי היסוס, זונה, אבל אנחנו הרי מעריצים אותה – מהרצפה לא קמה, אולי רק עכשיו הבינה את עוצמת הכאב שגרמה לו, ואמרה, בבהלה גדולה אמרה, כאילו סוף העולם מקיש בדלת: “אני אעשה כל מה שתגיד לי, רפי רק תפסיק לבכות”. והוא, שהרשה לה לשכב עם אחרים, כאלה שהכיר, כן, אל תבינו לא נכון, לא מדובר כאן במשולש מהסוג הישן שפסל גזע ואתם גדלתם עליו, הוא שאל: “הוא אוהב אותך?”

“מאוד”.

“איך את יודעת?”

“הוא אמר לי, כתב לי”.

“את אוהבת אותו?”

“כן… אבל פחות. כל הזמן פחות”.

“שום קשר לא יהיה לך איתו יותר?”

“אני נשבעת, רפי. שום קשר”.

“אבל את לא תודיעי לו שגמרת איתו”.

“מה שתגיד לי, רק תפסיק לבכות”.

“אני רוצה את מספרי הטלפון האישיים שלו…”

הופ. זה היה עניין קצת בעייתי, כאמור כבר. מספרי הטלפון של סגן מפקד חיל האוויר הם עניין חסוי וגזע לא היה נותנם לוורד, אלמלא סמך עליה, כמו שסמך עליה בענייני סודות אחרים, שגם עליהם צריך היה לתת את הדין, אילו חשפו העיתונים את מה שהיא כבר יודעת (ותארו לכם את ורד צלע מצטרפת לשמאל, נוסעת לחוץ לארץ, מתחברת עם סוכן אויב, מתאהבת בו, עוברת עוד איזו סימביוזה קטנה עד לגל הגועל הבא, מדברת על מה ששמעה קודם מגזע, נורא, נורא, וגם על כך אף עיתונאי לא שאל, אף ציפור לא צייצה). ורד אהבה את רפי, כמה שהיא אהבה אותו, וככל שבכה יותר, גברה אהבתה, והיא הצטנפה לה עמוק בקונכיית האשמה שלה, ובמוחה הקר למדי – היה לה מוח קר, לא סתם נבחרה להגיה את המפה הסינופטית מדי ערב – קיבלה החלטה מהירה שגזרה מוות על גזע פסל. יש רק אפשרות אחת מתוך שתיים, אמרה לעצמה, או שרפי יסבול, או שפסל יסבול. והיא החליטה: שיסבול פסל.

“את מספרי הטלפון, ורד”.

האם בגדה ורד בגזע במהירות כזאת? כן, לגמרי. בשפה רפה הכתיבה לו – לשעבר חופשייה כמו ציפור, או עפיפון – את מספרי הטלפון של תת אלוף גזע פסל, ורפי, לרגע, הרגיש מנצח. הוא שלח אותה למטבח, ניגש אל מכשיר הטלפון, וטילפן למעונו הפרטי של סגן מפקד החיל.

“הלו?”

“תת אלוף גזע?”

“לא. רק רגע… אבא זה בשבילך… אני לא יודע… איך אני יכול לדעת? רק רגע… מי רוצה אותו?”

“רפי פלס”.

“אבא, רפי פרס”.

מקץ זמן מה הגיע סגן מפקד חיל האוויר אל הצד השני של הטלפון, ושאל “הלו, מי זה?”

“תת אלוף גזע? מדבר רפי פלס”.

“מי?”

“רפי פלס. אני החבר של ורד”.

“ורד?”

“כן, ורד. אתה יודע, ורד. ורד סיפרה לי הכל. אתה בטח תצטער לשמוע שוורד ואני דיברנו…”

כיאה לטייס, היה תא”ל פסל גזע בעל חושים בריאים מאוד. מיד הבין שיש לו כאן בעיה, ואף שהבוקר, בדירת השרד שלו בבסיס, מילאה אותו ורד באושר – אושר שהעשיר גם את ביתו, את ילדיו, את הלגה, הו, כמה טוב שיש לאבא מצב רוח כזה מרומם – גזע זה הבין מיד, כי משהו בא אל קיצו, לא שיער באותו רגע, כמובן, שחייו באו אל קיצם, אבל משהו דרש טיפול מחוכם, ולפיכך אמר: “תראה, אורי”,

“רפי, רפי קוראים לי”.

“כן, כמובן, אתה יכול לטלפן אלי בעוד שעה? אני עסוק כרגע”.

רפי המשיך להיות חביב כמו מלצר איטלקי. מטבעו היה איש עדין, יש שהיו אומרים חנפן, או קרייריסט מן הסוג החדש, כלומר מנומס, יודע לכופף את ראשו לפני מפקדיו, ולדבר בתקיפות כלשהי כלפי פקודיו; ורד היתה גאוותו הגדולה, גם גאוות משפחתו, באה מבית טוב. הוא עצמו קיווה להיות נגד בכיר, אחר כך ללמוד מחשבים על חשבון הצבא, אחר כך להשתחרר מצבא קבע, לעבוד בחברה רב-לאומית. פחות משעתיים אחרי שבילתה במחיצתו של גזע ונשבעה לאהבו לעד, ישבה ורד במטבח, שנאה כל רגע שבילתה עם פסל, הכל, את גופו, את איבר המין שלו, את גניחותיו, שנאה את עצמה גם, כמובן, את האורגזמות שלה, את ריח האורגזמות שלה, את טעם הסקס האוראלי שכחה, כי לא רצתה יותר לחשוב על עצמה, איפה שהיתה כל הימים ההם, קראה לעצמה בבת אחת בשם גנאי שקרא פעם רפי לקוס שלה, פיצה מסריחה, רק את רפי אהבה, וממש כמו בניתוחים המבריקים של קתרין מק’קינון מאמריקה, התרוקנה אהבתה לאיש הכריזמה, האיש שהביא את להק ה-F16, אף הוא מאמריקה. האהבה ירדה לה כמו נוזלים ליולדת בטרם עת.

רפי חיכה שעה, הביט בשעון הדיגיטלי של מכשיר הווידיאו וספר את הדקות. בדיוק מקץ שעה, טילפן שוב. “מדבר רפי פלס”. האמת היא שגזע בקושי זכר איך קראו לחבר של ורד, אבל שקראו לו פלס לא ידע אף פעם, ולשנייה אחת חשב, גם בשיחה השנייה, שאולי מדובר בבנו החולני קצת של חפץ פלס, קצין רפואה ראשי, התכוון לשאול, אבל ויתר.

“מדבר רפי פלס, החבר של ורד. הלו?”

“כן, כן, אני שומע אותך”.

“מדבר רפי פלס, החבר של ורד. אתה בטח תצטער לשמוע שוורד ואני דיברנו על כל מה שהיה, והחלטנו שאנחנו רוצים להישאר יחד, כי אנחנו אוהבים אחד את השני. זהו. ורד מבקשת שלא תתקשר אליה יותר ושלא תכתוב לה. אני מאחל לך זוגיות מאושרת בחיים שלך עם אשתך. שלום”.

עכשיו, נסו אתם לחשוב על כל העניין, כאילו אתם גזע פסל: מבלים בוקר מרגש עד הצהריים במיטה עם אהובה שנשבעת לכם אמונים, קוראים לה מספר שירה גרמנית ומתרגמים לה את השירים, דופקים פעמיים, פעם תיכף כשהיא באה, ואחר כך מדברים ומתמזמזים, ואחר כך עוד פעם, בהחלקה נעימה לתוך האשה הנפלאה ביותר שהיתה לכם מעולם, לא מאחורה, לא, אלא ביחד עם מבט אוהב ישר לתוך העיניים שלה, נשבעים לה אמונים, היא נשבעת לכם אמונים, ואתם קמים ומתלבשים ונוסעים הביתה, ומחבקים את האשה, ואת הילדים, מאושרים לגמרי, סופרים את הרגעים והשניות עד לפגישה הבאה עם ורד, לא בגלל הסקס, אלא בגלל האהבה, ואז, פתאום, אתם מקבלים טלפון, לא סתם טלפון נרגז, או משהו כזה, אלא טלפון שכאילו יצא מסיפור של דויד גרוסמן, ואיפה האהובה ששמעה מכם על מאהלר, או את שוברט? איננה. היא לא משיבה לשום טלפון, ולא מוכנה אפילו להסביר את עצמה, כאילו כלום לא היה. בלי צחוק: האובדן הזה היה עינוי, עינוי נורא, ככל שהתארכה השתיקה של הנבלה. זו היתה נקמתו של הטכנאי, שונא הנשים הקטן.

15.
מה לא הספיקו ורד וגזע אף פעם? למשל לישון יחד, לילה שלם. היא חזרה לרפי. הוא חזר להלגה. והיא דווקא רצתה. אפילו כתבה לו פעם מכתב יפה. איננו מצטטים אותו, משום שהכאב מאיים לחלחל לסיפור הזה מעבר למה שהרשינו לעצמנו מתחילה, אבל חשוב לזכור שבחודש בו גזרה עליו אי ידיעה גמורה, ביחד עם אדישות לסבלו, החל גזע למנות פתאום את כל מה שלא הספיקו לעשות, וחימה עזה תקפה אותו, בגלל הזמן, או איך לומר זאת, כל מה שלא עשו היה פתאום לגל ענק שהציף את חייו. כן. הנה, כך הרגה אותו ורד.

16.
נסו לחשוב על סבלו של רפי. אשה שנדמה היה לו, כאילו בלעדיה אין לו חיים בעולם המפחיד של נשים. אשה שנדמה היה לו כי בלעדיו היא לא יכולה ללכת בעולם הזה, עשתה לו דבר כזה בקלות דעת. הוא בכה ובכה, לא יכול היה להירגע, וככל שהטלפונים של גזע התרבו, וככל שהיא שכבה משותקת במיטה, מתרחקת גם ממנו, הבין שלא היה בין אהובתו לתת אלוף ההוא איזה סטוץ חפוז, אלא משהו אחר התרחש לו מתחת לאף, אהבה גדולה של ממש, לו רק הבין את זה גם גזע, שהבין את ההיפך, אולי משהו היה מתאחה, אולי היו נפגשים, כל השלושה, משוחחים ביניהם, מחלקים אותה ביניהם, הה, אילו רק ידעו גברים להתספק במועט. אבל רפי הרס את עצמו ביחד עם הנקמה בפסל. מאז אותה סחיטה של מספרי טלפונים.

מובן שרפי לא הכין תוכנית מפורטת לפעולה, היה מבוהל מכדי לעשות דבר כזה, גם אם במבט לאחור הכל נראה כאיזה פרי של תכנון. היא נכנעה לגמרי, בעזרת מבט הזנונים שלה, המבט הכנוע, עיני ה’תציל אותי מעצמי, תעניש אותי, שנקבור הכל, שאוכל להיות מה שאני אמורה להיות’, כך הובילה את עצמה לחודש מאסר, כלומר לענות את פסל, עינוג של רפי, שלמד להיות בבת אחת סוהר, מעניש, מענה, עינוג שהוביל, כמובן, לחורבנו שלו, כי במאבק כוח כזה רק ורד החלשה יכלה לנצח. הוא החל בהוויה מושפלת וכואבת, אבל ההשתתפות המוחלטת שלה בהשפלה, המעבר הגמור שלה לצידו, נגד פסל, באותה שכיבה זכורה לכולנו על הרצפה, הבכי המשותף, הנכונות שלה לשמוט כל קשר עם פסל, זה שעוד בצהריים ההם נשבעה לו אמונים, ועכשיו, מרוב בהלה, בגדה בו, ההשתתפות שלה והמעבר לצידו של רפי הפכו את כל העניין, בפחות משעה, ל’שנינו חושבים ביחד איך ורד צריכה להתנהג’. הוא באמת, האידיוט הקטן, חשב שהם חושבים יחד, והיא? רק שמחה שהוא הפסיק לבכות, ושניהם עסוקים יום יום בפרקטיקה, איך להחזיר הכל אל מקומו בשלום, הוא ישכח לה את כל מה שעשתה, והמבט שלו ימשיך לעטוף את חייה, וגם גזע יבין הכל כמובן, כי הוא מוכרח להבין, הרי אמרתי לו שבלי רפי אין לי בכלל חיים, או אולי עוד לא אמרתי, אבל עכשיו אני מבינה את זה, ולכן כולם מוכרחים להבין שרפי שלי יפסיק לבכות ויסלח לי ויעזור לי להחזיר את הגלגל אחורה, ואני אעשה את מה שהוא רוצה.

אחרי שנתנה לרפי את מספר הטלפון, אחרי שסיים מרוצה את ההודעה לפסל גזע, אמר לה: “את לא תשכבי איתו יותר. נכון?” הוא היה מהוסס כששאל, כמעט פחד מתשובה מרדנית, אבל היא כל כך שמחה, נדמה היה לה שהכל ייגמר בהבטחה הזאת, קשה לתאר את החדווה שעלתה בה למשמע הבקשה.

“אבל בטח רפי, אני בכלל לא רוצה לשכב איתו, אני ממש לא רוצה לשכב איתו.”

רפי הבין שאפשר הרבה יותר, ומכאן ואילך החל לגזור עליה עוד איסורים ועוד איסורים, והכל התגלגל למריבות יומיומית ובכי, וכשרצתה ללכת לאיזה שיעור התעמלות, לא רחוק ממגוריו של גזע אמר לה: “אני לא מסכים שתלכי לשם”, וכאשר גזע ניגן בחליל, במסיבה פנימית, שאליה ביקש כבר מזמן מוורד לבוא – והרי ורד רצתה עכשיו ללכת כדי לשמוע אותו מנגן בחליל (החלה להתעניין פתאום במוסיקה, הברברית, וכאשר ניגן, האיילות עצרו את מרוצתן, צמרות העצים קפאו, ככה אמר לה על עצמו, בצחוק) – ביקשה מרפי רשות ללכת למסיבה ההיא, רק לשמוע ולחזור.

“את בכלל לא רוצה לתקן, את כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע”.

“זה נכון”.

והיא ויתרה, אבל אז החל משהו לגווע בה גם ביחס אליו. הוא לא היה נגדה. הוא לא רצה להעניש אותה, הוא רצה להיות שוטר שלה, למנוע ממנה לפשוע נגדו, הוא רצה להעניש את מי שנכנס, בלי רשותו, לתוך היחסים האינטימיים שלהם. סיפורנו אינו יכול לעסוק ברפי. הוא היה רק טכנאי מטוסים, אפילו לא טייס תובלה, והוא לא אהב באמת את ורד, אלא כמחסה מפני חולשותיו, הוא לא היה חכם. מצד שני, לזכותו ייאמר כי הצליח להרוס את סגן מפקד חיל האוויר שלנו. הוא לא קרא לה זונה אף פעם אחת, אף שבלילות, כאשר לא ישן, כאשר התגלגל ער במיטתו מרוב כעס – אלו היו הלילות הראשונים בחייהם יחד שלא אונן; אף פעם לא רצה לישון לידה, והוא אונן הרבה – בלילות ההם רצה להכות באחוריה, אפילו לתקוע לה מקל.

17.
גזע טילפן בוקר ולילה, חיפש את ורד בעבודה, אבל היא בכלל שכבה בדירתה בגלל חום גבוה, רפי טיפל בה – זה היה המצב הכי מוכר לשניהם – אבל כשרפי היה שם, לא העזה להרים את הטלפון, וכשלא היה בבית, ניסתה להשיב לפסל, אלא שבגלל צעקותיו, טרקה מיד. אז השאיר גזע הודעות נזעמות על המשיבון, איומים לבוא ולסגור איתה חשבון. הוא השתכר, התבזה, הסתובב בלילות בבסיס ואנשים תהו אם קידומו נעצר בגלל איזו מריבה עם הרמטכ”ל שלנו במקלחת, משהו שדובר בו בכל מיני חדרים ודרגים, מלעלה למטה, בעיקר דרך רכילות שסיפרו קצינים בכירים לאהובותיהן הזוטריות. פסל כתב לוורד מכתבים, השאיר אותם בתיבה, והיא שנאה אותו עוד יותר בגלל ההתבזות הזאת. האם אתם מצליחים להבין את עוצמת הכאב שלו? לפעמים חשב שהסבל הזה לא יעבור אף פעם. לפעמים חשב שאנשים רואים איך משהו נטרף בו. לפעמים דיבר אל עצמו. היה נרדם ולוחש לעצמו את שמה, היה מתעורר בבוקר ודבר ראשון חשב עליה. הוא המשיך להסתובב ברחובות, לא בא לישון בבית, וכאשר אשתו באה לחפשו במטכ”ל, משום שאמרו לה כי שם הוא ישן לו, מסומם מכדורי שינה, ברח מפניה ברחוב, כזכור. אחר כך טס במסוק והתרסק לתוך הים. העיתונות פירסמה חלקים מהמקרה. הטבלואידים יצאו בכותרות ענק, בצבעים. עורכת לילה אחת, בעצמה, כאמור כבר, היתה מעורבת בפרשה דומה עם משורר אחד, ניסחה את הכותרות, בחילה תקפה אותה, היא יצאה החוצה לבכות קצת, אבל ראש הדסק, שהיה אהובה בעת שהזדיינה עם המשורר, הכריח אותה לערוך את הסיפור הזה, בלי לדבר, הביט בה וחייך לעצמו בסיפוק, עוד ניצחון למין הגברי. היא עשתה בדיוק כמו שציווה עליה, בלי לומר מלה. הוא ניסה אחר כך להתנצל, אבל משהו נורא נשאר בו: אי היכולת להכניע משהו, להכניע אותה.

בעיתון אחד טענו כי שם החיבה שנתן גזע למסוקו היה בוני; בעיתון השני טענו כי השם היה באדי (ונתן אותו למסוק קודמו של גזע בתפקיד, צמח שקל); בעיתון השלישי טענו כי קראו למסוק קינזי. פרט לכך, לא היו שום הבדלים בין הגרסאות השונות. רק ורד ידעה שפסל קרא למסוקו בשם חדש, לכבודה, אֶוּרִידִיקֶה, אבל היא לא היתה מספרת את זה לאף אחד. רצתה לשכוח הכל, ושלא יאשימו אותה יותר מדי. היא כבר האשימה את עצמה מספיק. כלפי רפי, כלפי פסל, כלפי הלגה. אחר כך נרגעה מהכל. ילדיה, בלי ספק, ישנאו אותה יום אחד, הרי תוריש להם את יצר ההמתה שחלש עליה. מצד שני, היא צעירה ואולי עוד תיגמל.

18.
שלושה שבועות אחרי הלוויה עדיין לא ביקר האלוף צמח שקל אצל הלגה ויתומיה. גדול היה עלבונם, צורב. אבל הם שתקו את העלבון. כל אחד מן הארבעה – האם, הבת ושני הבנים – בלע את כאבו לבד, והקטן  חדל לשאול אותה שאלה ששאל כבר שלוש פעמים, שלושה ערבים רצופים – בערב, לפני השינה, אחרי שהלגה קראה לו סיפור והתחבטה אם לספר לו סיפורים שגזע סיפר לו, אם לחקות קצת את קולו, ואולי לייצב לעצמה קול ונעימה שלא יתגרו בכאבו של הילד (איך?), ואף-על-פי-כן, במקום לשאול שאלות על אבא (הקפיד מאוד לא לשאול, אף מלה לא שאל), שאל הקטן: “אמא, למה שקל לא בא אלינו?” (מה יש בשאלות הכואבות שהן מין התגוננות מפני השאלות הכואבות עוד יותר, והרי בכך אנחנו נוברים כאן כל הזמן). ובכן, נועם חדל לשאול משום שנענה בשתיקה מוזרה, בכל שלוש הפעמים. אולי הבחין בכאב שעלה מגרון אמו, אולי הבחין בתנועה אילמת שעשה דווקא אחיו. כמה מהר מתרחשים הדברים המורכבים ביותר בחיינו. ויעל? היא שתקה. הביטה באחיה הקטן ורצתה לבכות, שאמא תחבק גם אותה, הביטה בגדול והתביישה לבכות.

אלוף צמח שקל, מפקד חיל האוויר, היה דווקא רגיש לסבלה של הלגה. משך כל זמן הכנתן של הכתבות, ידע על התכונה במערכות העיתונים, שעמדה בניגוד גמור לאינטרסים של הצבא, של הלגה ובעיקר של הילדים. הוא לא תיאר לעצמו כמה קרוב היה פסל גזע לרעייתו. הוא לא ידע שהלגה יודעת הכל. כל זה נראה לו לא סביר. הוא היה טייס והוא הכיר את כל הטייסים וכל הטייסים היו דומים, וגם נשותיהם דמו זו לזו, כך הסביר תמיד, בגאווה, ואנחנו, ציבור המשרתים את חיל האוויר ונספחותיו, התגאינו בכך.

היה בשקל איפוק ראוי לציון. היטב ידע מה עתיד להתרחש בסוף השבוע, כאשר יתפרסמו הכתבות בעיתונים, כולל הידיעה על אותה מנוולת. הוא אף ידע כי מחובתו להציע עזרה להלגה ולילדיה, אף ידע מהן מגבלות כוחו. להפציץ מערכת עיתון בביירות לא היתה לו שום בעיה, בין כטייס ובין כמפקד כל הטייסים, ואפילו אמרו לו, כי שם, בביירות, מתרחשת הסתה עיתונאית פחות פרועה מן ההסתה נגד פסל, הלגה וילדיה בשלושת עיתונינו, הנה כיוון שלהפציץ שלוש מערכות עיתונים בתל אביב אין הוא יכול, ויתר אפילו על הזעם המוליד הזייה כזאת. אף פעם לא האשים אף אחד, גם לא את עצמו, משום שהיה אדם הגון (לכן גם נשלח, לאחר שחרורו מהצבא, להיות שגריר ישראל בארצות הברית, ולכן גם החליט בראש מפוכח להתאזרח בארצות הברית, עם תום תקופת כהונתנו כשגריר, ולהפוך לשותף בקונצרן הענק של וולט דיסני, אשר החל בבנייתה של Jehovahville, עיר מקראית גדולה). מצד שני, ידע לדבר עם הנתונים ליגון, צילצל להלגה, ערב פרסום הכתבה על פסל, אמר מה שאמר בעדינות, כדי לתת לה חיזוק, ושאל אותה אם היא צריכה עזרה. היא לא השיבה. “מה עם הילדים?”, שאל. נעבור את הגשר כשנגיע, אמרה לעצמה ואילו למפקד האווירייה אמרה: “אתה מכיר את הבחורה ההיא?” הוא היה מופתע. “איזו בחורה?”

“נו באמת, צמח, הבחורה שבגללה הוא השתגע”.

“לא, לא ממש”.

“אני רוצה להכיר אותה. אני רוצה לדבר איתה. היא משרתת אצלכם”.

הוא לא חשב אפילו להתערב. שקל ידע להגביל את הזדהותו הרגשית עם כל כאב, עד למקום שבו היבהבה במוחו מעין כתובת חשמל אדומה, דוגמת הכתובות הזעירות בלוח ההגאים: ‘נא לא להזדהות מעבר לגבול היכולת לפעול’. שקל הצליח ללמוד את העניין הזה עוד הרבה לפני שהיה נער-סניטר-מתנדב בבית החולים. כשלמד בבית הספר היסודי, ראה פעם, בדרך הביתה, שני ילדים מהשכונה, בה התגורר, כשהם משכיבים על הכביש ילד מן המעברה הסמוכה. הילד היה יהודי, כמובן, והעובדה שהשניים קראו לו “ערבי, ערבי, ערבי”, אינה צריכה להטעותכם, קוראים יקרים, כי ערבים לא גרו בינינו אף פעם, עוד לפני שנבנו גדרות כדי להפריד בין כפרים לשכונות יוקרה שנבנו על גבי כפרים הרוסים. יתר על כן, שני הילדים לא היכו את הקטן. הם רק ניסו לעקוד אותו, כדי ללמד את כלבם להריח את בגדיו, כדי שאחר כך יוכל לנבוח עליו ועל אחיו, כשיחלפו בריצה ברחוב. הניסוי לא עלה יפה, הכלב סירב לגשת, והנער שכב על הכביש רועד, בכה, התחנן על נפשו, בעברית דווקא, חוץ מקריאותיו לאמו שהיו כנראה בערבית, ומכל מקום השלושה, שני פרחי האילוף ומפקד חיל האוויר לעתיד, אשר עמד בצד, לא הבינו אותן. צמח שקל הקטן רצה לעזור לילד, לפחות להעיר למכיו, אבל אומדן מהיר של הכוחות, לימד אותו שאין לו סיכוי, ועל כן בחר בשתיקה. הדברים גם לא חרגו מפרופורציה. הכלב לא נשך את הילד, ובכיו של הילד פסק. שני הנערים אמרו לצמח שקל: “מה אתה מסתכל?” וצמח שקל אמר להם: “שום דבר. אסור להסתכל?”

19.
יום אחד הקישו על דלתה של ורד שני אנשים. “ורד צלע?” היא נבהלה. דירת המסתור הזאת אמורה היתה להיות סודית, אבל ורד לא הכחישה, אפילו אישרה, אלא שהיא לא מדברת יותר עם עיתונאים, כי כבר מספיק הציקו לה. “זה בסדר”, אמרו לה השניים, ביחד ולחוד, “אנחנו לא עיתונאים, אנחנו שב”כ”, וככה היא הזמינה אותם לתוך הדירה, שמפקד חיל האוויר הורה להעביר אותה אליה, כאילו סבלה מאיזו מחלה, וכמו רוזנקרנץ וגילדנסטרן, התחילו השניים לחטט לה בתוך החיים המיניים עם רפי, כאילו קודם חקרו אותו, ולא עלה על דעתה לרגע לשאול למה הם מחטטים בחיים המיניים שלה, אולי משום שהיא קיימה יחסים מיניים עם סגן מפקד חיל האוויר וזה כבר בכלל לא עניין פרטי, אולי משום שוורד חיה בתוך מבט מתמיד של האשמה. וכך קרה שוורד השיבה לכל שאלה גסה, אשר השניים, איננו מבחינים ביניהם מחשש לפגיעה בביטחון המדינה, הציגו לה.

“אז את הזדיינת גם קודם עם בחורים אחרים חוץ מהחבר שלך, מה-שמו, רפי פלס. נכון?”

“כן. לפעמים. זאת אומרת…”

“אז איך זה שהחבר שלך, רפי קוראים לו, רפי?”

“כן”.

“מה כן?”

“רפי. זה מה שאתם מתכוונים?”

“אז איך זה שהחבר שלך, רפי, הרשה לך להזדיין איתם, ונגד תת אלוף פסל גזע, זיכרונו לברכה, הוא ניהל כזאת מערכה כבדה?”

“אני צריכה לענות על זה?”

“אלא מה?”

“אני חושבת שזה קשור לשליטה. זה מה שמבחין בין רשות לאיסור. הוא רצה לדעת איפה אני בכל רגע ועם מי הייתי…”

“שכבת”.

“כן, שכבתי”.

“הזדיינת”.

“כן”.

“מה כן?”

“הזדיינתי”.

“אז סיפרת לו על כל האחרים?”

“כן”.

“ממש סיפרת בפרטי פרטים?”

“כן, סיפרתי”.

“אז על תת אלוף גזע לא סיפרת?”

“לא”.

“למה?”

“כי הוא, זאת אומרת רפי, כבר קטע לי בעבר מערכות יחסים”.

“זיונים”.

“זיונים. מערכות… זיונים, שנראו לו רגשיות מדי, ואני פחדתי שהוא יגיד לי להפסיק”.

“זה הכל?”

“אולי רציתי משהו משלי, שפסל…”

“תת אלוף גזע, זיכרונו לברכה”.

“כן, תת אלוף גזע, זיכרונו לברכה, יהיה רק שלי”.

“אז זה עדיין לא מסביר למה מההתחלה הוא הרשה לך להזדיין עם חברים שלו”.

“אני יודעת”.

“מה את יודעת?”

“שזה לא מסביר”.

“אז הוא הרשה לך או הוא לא הרשה לך?”

היא לא ענתה. הנקודה הזאת היתה אולי הנקודה הכי כואבת בחיים שלה. גם השב”כ לא יכול היה להוציא ממנה את התשובה ‘כן’ לשאלה הזאת. ברגעים ההם הסכימה לשכב עם חברים שלו, לא בניגוד לרצונה, להיפך, מתוך תשוקה אליהם, אבל היא עשתה את זה בתוך המבט שלו, ואת זה לא יכלה לסבול, אולי גם לא לסלוח לו על זה. המבט שלו היה יקר לה, ובתוך המבט הזה התביישה להיות מה שהיתה, כל כך אהבה יותר את החיים עם פסל, ולרגעים דימתה שרפי איננו בחיים שלה, שהיא המירה מבט במבט, כן, לרגע לא יצאה מהמבט הגברי, ורד שלנו, אף פעם גם לא תצא ממנו, האומללה, לא תצא ממנו אבל תנסה תמיד למצוא מסתור, כמו אדם הראשון. חוקרי השב”כ לא הרפו ממנה, כאילו הגיע כבר השלום ושירות הביטחון הכללי שלנו עבר לחקור את מיניות  האשה.

“את מבינה איך הוא הרשה לך?”

“מבינה את זה? בטח”.

“תסבירי לנו”.

“למה זה חשוב לכם?”

“אם אנחנו שואלים, זה בטח חשוב. לא?”

“אני חושבת שמונוגמיה היא דבר קשה לאורך זמן, ולכן צריך לאפשר כמה פרצות בחוק, כדי שבני הזוג יוציאו קצת אנרגיה מינית, ויחזרו הביתה נינוחים ומרוצים”.

“פילוסופית, מה?”

“תן לה לענות. אז מה קרה לו דווקא בעניין תת אלוף גזע, זיכרונו לברכה?”

“כאלה דברים עוד לא היו בינינו, שקרים גדולים כל כך… אהבה…”

לרגע כמעט פרצה בבכי, אחר כך בלעה את בכייה כמו תרופה, ואחר כך, כיוון ששניהם ישבו מולה, קפואי מבע, התאוששה ואמרה, למרות שהיתה צריכה להשליך אותם לכל הרוחות: “זה הרי לא היה זיון אחד עם פסל, עם גזע, עם תת אלוף גזע”.

“זיכרונו לברכה”.

“זיכרונו לברכה. זה לא היה… זיון אחד. זאת היתה תקופה של כמה חודשים ואני לא סיפרתי לרפי שאני נפגשת איתו, ושהתאהבתי בו מעבר לצורך שלי לפתות אותו. ושכל מיני דברים התרחשו בתוכי, והשתנו, כי פסל היה… תת אלוף פסל גזע, זיכרונו לברכה היה…”

“אל תדברי עליו”.

“תן לה לדבר עליו”.

“לא, לא. היא לא תדבר עליו”.

“לדבר?”

“לא עליו”.

“וגם שיקרתי לרפי לגבי המקומות שהלכתי אליהם. דברים כאלה, עולמות פרטיים, סיכנו בעיניו של רפי את הסימביוזה המוחלטת שלנו. פתאום לא היינו שנינו יחד נגד כל העולם. זאת היתה הפרה חמורה של כללי הזוגיות שלנו. עד אז היו לנו חוקים ברורים, מתירניים, שלא נחצו אף פעם, ופתאום התברר שתרופת המנע, שרפי הכין נגד ההתפוררות, לא הספיקה, ובמשך כמה חודשים, ככה התברר לו פתאום, הוא היה בכלל לבדו ואני כבר הייתי במקום אחר”.

“איזה מקום?”

“לא חשוב”.

הם לא יצאו תיכף כשהיא נאלמה, ניסתה לא לבכות, אלא ישבו והתבוננו בה, והיא אספה את פניה בידיה. חיכתה שנציגי הסדר יסתלקו לה מהחיים. כשיצאו, לא דיברו. אולי הרגישו קצת מבוישים. לא בשביל חקירות כאלה גייסו אותם ליחידת החקירות המיוחדות. ד”צ, ראש השירות, אולי יכעס עליהם, אבל הם נבוכו מאוד. אחד מהם אמר בחוץ לחברו: “הייתי הורג אותה”. והשני השיב בשקט: “למה? צריך לסדר לה מאהב שירמה אותה, אם אתה מבין מה אני אומר, לתת לה להתאהב פארש. זה יגמור אותה, כאלה נהרסות ממאהבים שרק כאילו מתפתים להן אבל באמת…” שתיקה עמדה ביניהם עוד זמן מה ואחר כך רוזנקרנץ אמר: “אני כל כך מבין את גזע הזה”.

“זה נכון. אני כל כך מבין אותו”.

שניהם התאהבו בה. אי אפשר היה לא להתאהב בה. לא היופי שלה שבה אותם וגם לא היופי הפנימי, כי אין דבר כזה, בטח לא אצל ורד שלנו, אלא הפגיעוּת שלה והכוח שלה, שלרגע לא נפרדו זה מזה.

20.
היא עזבה את רפי, כמובן. היא לא רצתה את גזע, כזכור, לא רק משום שהתאבד, אלא משום שגם הוא רצה את כולה, כמו רפי, כולם רצו מהר מאוד את כולה, ולא הניחו לה להישאר מחוץ לחייהם. אף אחד לא הסתפק רק בחלק ממנה והניח לחלק אחר להיות נסתר כמו ירח. היא רצתה להיות שמש, אבל לא האמינה בכוח שלה, להיות יותר מירח. זה כן. ולכן מיהרה גם להתחתן והתגרשה ואימללה עוד איזו ילדה אחת, הבת שלה, שעיצבנה אותה מדי פעם והוציאה ממנה שנאה אפורה כשק. מה קרה לרפי? הוא דווקא הצליח בחיים. נשאר רווק, או התחתן עם אשה מבוגרת ממנו בעשרים שנה, גרושה עשירה, שהקשיבה לסיפורו הנוגע ללב והזדהתה לגמרי עם אומללותו. אף פעם לא נרגע מאובדנה של ורד. לפעמים דיבר איתה בטלפון, לפעמים בכה. והיא, די היה לה בהתאבדות אחת, נאלצה עכשיו להקשיב לבכיו, בוקר וערב. כשפגש אותה, ארבע שנים לפני שהכל נגמר, היא היתה גימנזיסטית קטנה, אבל מילאה איזה חור בבדידות שלו. הוא היה ילד בודד, קטן גוף, שגדל בשכונה עוינת. לא היו לו חברים, ואולי משום כך לא ציפה שירצה לדבר אי פעם עם מישהו. אחר כך, בצבא, פגש את ורד הגימנזיסטית, שלא היה מעוניין בה מהבחינה המינית, בכלל לא, לא היה בה שום דבר מושך, לפחות לא מבחינתו, אבל הוא לא רצה לוותר עליה, רצה לדבר איתה, רצה לדבר איתה כל כך הרבה עד שסידר לה, במאמצים, שירות אצלו בבסיס, והם עברו לגור יחד, וכל השאר, כלומר הרבה מאוד אהבה, הגיע עם הזמן. שניהם מול העולם החליף בשבילו את “אני מול העולם”, ולכן, כנראה, הבגידה שלה היתה נוראה כל כך, כי החזרה שלו לבדידות היתה קשה ואיטית.

בקיצור, אף אחד לא יצא מאושר מהעסק הזה, הכל בגלל איזה חיזור קטן בשבילי בסיס חיל האוויר שלנו, בשבוע שבו הגיעה טייסת ה-F16. אגב, ורד לא נפגעה מזה שאף עיתון לא הקדיש תשומת לב לחלקה באסון. היתה בה נכונות מעוררת הערצה לקבל את דין המבט המתעלם. ההתעלמות הזאת העניקה לה, מצידה, איזו רשות מענגת להמשיך ולעשות ככל העולה על רוחה, מין עסקה עשתה לה, הפאוסטית המושתנת: אתם תקראו לי חרא, ואני אהיה חרא, תקראו לי ואני אבוא, זו כנראה התשובה הנשית למה שנאמר בספר שמות: “אהיה אשר אהיה”.

21.
והנה, כאשר בעיתונים היה הכל מוכן לדפוס, וכאשר הוחלט כבר לפרסם את הביזיון כולו, לעזאזל עם כבוד הצבא, למכור עיתונים יותר חשוב, ומי זה בכלל התת אלוף הזה שהרג את עצמו בגלל איזו ינשופה, ואחרי שהוחלט לכבד את הצבא ולהשמיט את הקטע המביך על החיילת האלמונית, או-אז עצר את כל המהלך עיתונאי חרוץ אחד, חדש, עמוס זוטא, מאלה הרצים ערב ערב, כל הערב, בין העורך למשכתבים ובחזרה, כדי לבדוק מה מכל חריוניו חדר לעיתון, וצעק: “יש לי סקופ לא נורמלי!” מה היה הסקופ? ובכן לפסל גזע היתה אהובת ילדות, שאף פעם לא חדל לאהוב אותה, קראו לה הלגה. סיפורים טובים טיבם שהם חסרי אחריות, לכן עצרו הכל, ושלחו מישהי לראיין אותה. הניחו שהלגה הראשונה תהיה עדות למשהו שאותו לא הצליחו לפענח, געגועים למשהו שלא ישוב לעד, כמו שיר רוסי טהור מפעם. וכך אמרה הלגה בראיון המוקלט: “באמת לא היה לי מושג שפסל אהב אותי. אף פעם לא נפגשתי איתו מאז התיכון, אני חושבת, אולי פעם בצבא, אולי. טוב, ברור שאני שמחה מאוד לשמוע, שהוא אהב אותי. אבל אני מצידי לא אהבתי אותו. אני לא יודעת מאיפה המצאתם את זה. אני בכלל לא אהבתי אף אחד. אבל מה בכלל הנושא של הכתבה?” התחקירנית לא רצתה להגיד, והצלם התרוצץ סביב סביב. הלגה הראשונה אף פעם לא ידעה שצלמי עיתונות מתרוצצים ככה, וניסתה לחייך כל הזמן, כי פעם היתה יפה מאוד ועכשיו היא צריכה לחייך בשביל להישאר יפה. היא גם לא ידעה לספר דברים שזכרה או המציאה, כדרך שעושים מרואיינים מקצועיים. היא בכלל לא התרפקה על העבר.

“מה זאת אומרת? היו ילדים שהיו חברים טובים שלי. אחר כך היו חברים אחרים. אחר כך היו עוד פעם חברים אחרים. עכשיו אני נשואה כבר עשרים-וחמש שנים והחברים לא משתנים. חוץ מזה, מה כל כך מוזר שלא אהבתי אף אחד עד גיל שמונה-עשרה?”

“את מתכוונת בטח למשגל, אבל אני התכוונתי לאהבה, אהבה פשוטה”.

“אל תדברי ככה, בבקשה”.

אז סיפרה הלגה הראשונה על מקהלה שהיא שרה בה ערב אחד בשבוע, ואין לה שום ידיד אינטימי. “יש לי בעל, יש לי שלושה ילדים גדולים. על מה את מדברת?”

“ואת אף פעם לא מתגעגעת לאהבות של התיכון?”

“אני בת חמישים, הגר. בת כמה את?”

“קוראים לי דינה”.

“סליחה. יכול להיות שלעיתונאית מהעיתון השני קראו הגר?”

באמצע הדרך למערכת, פרצה דינה, או הגר, בצחוק, חיפשה די הרבה זמן מקום להשתין, האוטוסטרדה היתה עמוסה, עצרה בתחנת דלק, האסלה היתה מזוהמת, והיא ויתרה, חזרה למכונית, בלי שהשתינה, אולי בכלל נהנתה להתאפק, ואמרה לעצמה ‘הייתי רוצה ללמוד מההלגה הזאת משהו, אבל אני לא יודעת מה’, נהגה, ועישנה, וחשבה לעצמה, אם זה יכול להיות שגזע שכב עם הלגה הראשונה, או לא שכב, אבל האמת, כמו הרבה פעמים, ירדה לטמיון. כל מה שנכתוב כאן בעניין המשגל הזה, או לא נכתוב, נמחק כאילו לא היה. איננו יודעים, ואם היה, ואם התלווה אליו אושר גדול, גניחה, זיעה, מבט מבויש של אחד, עצימת עיניים של אחרת, אולי בשדה, שיבולת שועל תקועה בשיער, צמה עבה, חולצה לבנה, חצאית ירוקה, גבעול מצהיב קצת, פרחי אל-תגע-בי, מקור החסידה, שדה פרג מאדים עד החורשה, ואם רצה הלגה אחרי המשגל ההוא בשדה, כמו ילדה, אל אמה רצתה לרוץ, ולומר ‘אמא, אמא, הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו’, וגם אם לא היה משגל ורק הלכו והלכו ודיברו ונגעו אחד בשנייה במבוכה, גם אז רצה לאמה, ואולי אפילו אמרה משהו מהמתוק-מתוק הזה, מהעמוק-עמוק ההוא: ‘אמא, אמא, הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו’, אבל גם אם משהו מכל זה היה, לא נדע, כי הלגה הראשונה לא גילתה, והראיון נפסל מחוסר עניין, והלגה הראשונה חזרה אל חייה המאושרים, נבוכה מכך שחיפשה בעיתוני סוף השבוע את מה שאמרה ולא נדפס, דיברה כל כך הרבה עם דינה והגר ולא מצאה כלום, ובלילה התהפכה על מיטתה, לא נרדמה, אחר כך קמה למזוודה הישנה שלה, במעמקי ארון הבגדים, וחיטטה, והוציאה את הקופסא ההיא, ופתחה אותה, והוציאה את התצלומים והמכתבים והביטה בהם, גזע שלה, והיא שלו, ולא בכתה. לילה עמד בדירה, הילדים כבר יצאו מהבית, אחד לצבא, אחת לאוניברסיטה, והבעל ראה טלוויזיה, קרא לה לחזור כדי שיירדמו יחד, אהבו להירדם יחד. וגם: אנשים מתרגלים לחיות עם סכין קרה בחזה, כאילו אין כלום.

22.
תאמרו: מה להוסיף על מה שכבר קראנו וקראנו וקראנו? ובכן, זהו טיבה של הדמוקרטיה. תמיד יש עוד דברים שאפשר לספר, ובלבד שאיננו מאמינים כי סיפור צריך שיהיה לו גם סוף כמו שקבע הלִיטֶרָאטוּרְסְפִיהְרֶר אריסטו, בתובעו גם תיאור סביר של המציאות, כמו שכולנו מכירים בלאו הכי, וגם סוף ברור שאין לחלוק על סופיותו. וכלום אין זו גדולתה של הדמוקרטיה שעיתונינו מתרחקים גם מאריסטו, וגם את אפלטון אינם מפרסמים, לא במדור מאמרי המערכת ולא במדורי התרבות, ומודעות הפורנוגרפיה המציעות סקס אוראלי במחיר אחיד, ביחד עם תשמישי קדושה לקראת חג הסוכות, הן-הן מקור רווחינו ורווחתנו, ורק פרקליט העיתון (אף הוא אינו קורא אפלטון ולא אריסטו) מחליט מה אינו שייך לתיאור המציאות, ומתי מותר לקבל את הפורקן הקתארתי (כי אריסטו הרי דרש מכולנו להתפרק בדיוק באותו שלב, ביחד, בקול רם), שהרי הממשות יש לה קנה מידה אחד, מינימלי, ספר חוקים יבש, וטוב שכך, ואשרינו אילו יכולנו להופכו לספר אלגוריתמים, כי הרי אין שום קנה מידה אחר לגבול הדק בין דמיון למציאות, בין ספרות לעיתונות, בין זכר לנקבה, בין שפוי למטורף, בין פילוסופי להיסטורי, בין מין לשאינו מינו. ואלמלא האמנו במלים, לא היינו קוראים ספרות, ואלמלא ידענו שמלים הן רק מלים, היינו משתגעים כבר מזמן למקרא סיפורי אהבה, ואלמלא אהבנו סיפורים, כל כך אהבנו סיפורים, לא היינו מצטטים את המכתב שהונח תחת אבן על קברו של תא”ל פסל גזע.

אתה נבהלת קצת אחרי ששכבנו, ואני רציתי רק להזכיר לך שאני שפויה, ושלא משנה מה, באמת לא משנה מה, אהיה כאן עוד הרבה הרבה זמן, וקרובה, כמה שתיתן לי, וכמה שייתנו החיים. ואתה, אני מסוחררת ממך. אז אל תגיד לי תודה, רק תזכור הכל הכל.