וכבר מתחילת ההפלגה, שוטטה לה צעירה אחת בין הנוסעים הנרגשים, אלה דואגים שמא בני זוגם ובנות זוגם לא נשכחו למטה ואלה נפרדים, תחילה בחיבוקים ונשיקות, ואחר כך בהליכה בצוותא עד כבש הספינה, מחכים שיקיריהם ייסוגו לאחור בזמן, ומאלה שעולים על הסיפון, מבקשים הקרובים הנרגשים לרדת בזמן כדי שלא יישארו על הסיפון, לכשתינתק הספינה משלשלת טבור שלה, ואלה נפרדים מיקיריהם על החוף בנפנופי מטפחות צבעוניות שגווניהן קבועים מראש, שלא יטעו, כי הסיפון גבוה והנשארים על החוף מזדערים עוד בטרם נסוגה האנייה והארץ שוקעת, ויש מתרחקים רק עכשיו שהתחלנו להפליג ומזדערים, כַּעֲבָרֵנוּ ברגעים מסוימים, והשמש עומדת עוד בצד מזרח ומפילה עלינו אור במה גדול, שלא נוכל לראות את עתידנו, אלא את המים מסביב, וההר שוקע לאיטו בים, באופק הסוגר עליו כחתימה של בקבוק ענק, וכבר מתחילתה של ההפלגה צעירה אחת שוטטה לה ושאלה את הנוסעים, אחד-אחד, שליבם נתון כולו היה לעזיבת היקר להם מאחוריהם, ובכל זאת שאלה, אם מישהו מהם ממשיך אחר כך, מטריסטה, נניח, ללָה-טמפה, מעין עיירה קטנה בארצות הברית, ומה לה לה-טמפה, לצעירה ויפה, אומר לה מישהו, כן, היא אומרת, כן, משום שאיבדה, בהמולת האריזה, ואולי בכלל עוד בנמל, לפני העלייה, ואולי באנייה עצמה, את מספר הטלפון של משפחה אחת, ואצלה הלא אמורה היא לגור והלא בילדיה של אותה משפחה אמורה היא לטפל, אבל הרי אפשר שתברר את מספר הטלפון באמצעות שם המשפחה, כי באמריקה יש שירות טלפונים יעיל וגם אין הוא יקר, ובכל תחנת רכבת אפשר שם לשתות מים קרים בחינם, מברזיות ציבוריות, ובמרכזה של העיר ישנו מקום, ובו כתובים שמות כל התושבים, והורוסקופ של כל אחד מהם מצויר ליד שמו של ראש המשפחה, והסדר הוא אלפביתי, נו כן, אבל זו הרי הבעיה, שגם שמה של המשפחה הלך לאיבוד, ואיך זה? שני פתקים הלכו לאיבוד? כן, היא אומרת, בעצם לא, פתק אחד, אבל על הפתק היקר הזה היה כתוב שם המשפחה ביחד עם מספר הטלפון, ובדרך כלל אין היא מפוזרת, כלל וכלל לא, כל ניירותיה מסודרים בבית בקלאסר, וגם תעודות הספר מכיתה א’ ועד סוף כיתה ח’, וגם תמונות חבריה מבית הספר מסודרות באותו קלאסר, וגם את המשרה הזאת קיבלה בהתכתבות, קראה מודעות בעיתון, ומעולם לא שכחה שום דבר על כירת הגז, ולא הקדיחה שום תבשיל, ולא שכחה דבר בתא ההקפאה, ולא שכחה להשקות את העציצים, ולשלם בעבור כל בני המשפחה את תשלומי מס ההכנסה והביטוח הלאומי בכל חודש, והילדים אהבו אותה, אפילו בכו בפרידה, אבל דווקא ההפלגה בים בילבלה את דעתה.

בשקט דיברה, ושבה והתנצלה לפני כל נוסע שהטרידה, בשני חלקי הספינה, וככל שרבו הנשאלים, הבינה כמה קטנו סיכוייה לפתור את המצוקה, וחיוכיה הלכו והתעצבו , וג’ון לייטפוט הציע לה לנטוש את הדאגות ליום שיציקו לה באמת, ולהצטרף לשירת “קומבּיה”, ששרים הכל בלוויית גרמושקה ולמרות שבמוצאו היה ג’ון אמריקני, אמר לה, ועיניה אורו, אפילו לא שמע על העיירה לה-טמפה, והזיק בעיניה כבה, ואולם אין לו ספק כי זוהי עיירה כל כך קטנה, ודי יהיה במודעה קטנה בחנות המכולת, כדי לאתר את המשפחה ואת ילדיה, יבואו הם אלייך, הציע ג’ון לייטפוט, אבל אכזבתה לא פחתה, בגלל הרושם הרע שיקבלו, ואיזו מין מטפלת מגיעה לעיירה קטנה ומודיעה לכל תושביה, שהנה יש בכוונתה לטפל בילדים לא-לה, ורק אין היא יודעת מיהם, ואולי תבוא לקחתה דווקא משפחה שציפתה למטפלת אחרת, וג’ון, גם פיתרון זה נראה לו סביר, ואף מעלה בו חיוך רחוק, זיכרון עולה בו מן הסתם, אלא שאז רואה הוא כי עיניה מתרוצצות בעצבנות, כמו חיה כלואה, ולפיכך מציע, אולי על דרך ההלצה, ואולי לא, שכולנו נבוא איתה לשם, בלאו הכי אנשים אחים אנחנו, ונודדים זמן רב מאוד על פני הים הגדול המציף את כל היבשות, ואנחנו כבר נסביר להם בעיירה הקטנה איזה בלגן גדול שרר בנמל (עיתותיו הרי בידו, וזמנו עובר עליו בנעימים, נודד בראש להקת נודדים), אבל דבר זה לא היה, כמובן, בגדר הרצוי לקטנטונת (הלבושה שמלה רחבה ושרווליה מכסים על כתפיה בתפיחה גדולה). ולמה לא רצוי? כן, כן, ג’ון לייטפוט וחבריו אכן אנשים נחמדים, בכך אין לה ספק, היא אומרת בשקט בשקט, אבל בחורה כמוה מתרועעת עם כאלה אנשים רק בגלל מצוקתה, את זה אין היא אומרת, כמובן, אלא רק מהרהרת בכך, ולא מתוך התנשאות, אולי להיפך, מתוך צמצום, ותוך כדי הרהור היא אומרת כמה דברים שאין להם קשר לשיחה, כל כך מוסברים הם רק מתוך עצמה, אבל תוך שהיא מסרבת בנימוס ובשקט וכמעט ממלמלת (היא מבינה איזו הסתבכות צפויה לה, ובכלל, נבהלת היא, ושפתיה ממלמלות “תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי אֲדוֹנַי יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. אֲדוֹנַי שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי. כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹ קֵד נִחָרוּ: הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי. מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי. דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת. שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג”.

ולמה נפלה עליה עכשיו בהלה גדולה? לפי שמתוך סדר הדברים, שאותם חשבה לעצמה, ופטפוטיו של הגבר השזוף הזה, שכלל לא כיסה את חלק גופו העליון, עלתה בה מחשבה שמא מישהי אחרת מצאה את פתקתה, וְתבוא לשם, ללה-טמפה, ותציג עצמה כאילו היא-היא המטפלת החדשה שפרה, והנה עליה יוטל להוכיח כי היא-היא שפרה החוקית, ואף שמעודה לא רחשה חשדות ולא חרשה רע, הנה רוחה הולכת ונעכרת, וראשה נוטה מטה, כי הובסה כבר בתחילת הדרך, ולעולם לא תיסע למשפחה ההיא, תיאלץ לשוב, אולי תתגנב, אולי תתפייס לשעה קלה, ושוב תברח כדי לחפש עבודה אחרת, ומוטב כך, ובלבד שלא יזַכּוּהַ בנקודה שחורה, באותו מקום חדש, לה-טמפה, שדרכה שָמָּה מתחילה בשרשרת של טעויות. מי יאמין לה? ומכאן ואילך ממשיכה היא בדרכה הישרה מקודם, ולפיכך היא מחליטה, בזה הרגע, לא להתרועע עוד עם ג’ון לייטפוט וחבריו, והיא מודה לו ולהם על כל מה שעשו בשבילה, שפשטו על הסיפון והרימו כל פתק, ואין היא יודעת אם טוב עשתה, שגילתה את פרטי הטעות, כי אולי מי מהם דווקא מצא את הפתק ועכשיו לעולם לא תמצאנו, מישהו אחר כבר מצא, וערכו בלאו הכי כבר גדול שבעתיים.

המשיכה האבודה את דרכה למסדרון שבעבור תאה הצר בקצהו שילמה מכספה. אחר כך, משאבדה הספינה ואיבדה כל קשר עם נמלי יעד או נמלי בית, וחבורתנו המשיכה בסיפוריה, וכמובן בשירת “קומבּיה” שלה, נראו דאגותיה קצת חסרות שחר לכל מי שראה אותה מחפשת את הפתק, כי מה לה-טמפה, מה ארצות-הברית של אמריקה, ואנחנו שטים בדוגית נסחפת בזרמים, שאלוהים אינו מכיר, כל כך אלמוניים הם וכל כך חסרי תכלית, ואיננו יודעים דבר עליהם, וגם איש אינו אומר לנו מה קרה ומה קורה ומה יקרה ועלינו לחיות במין ציפייה, או מוטב לא לצפות לכלום. מצד שני, היה משהו מעודד בהתעקשותה הממושכת, גם בימי האסון, להמשיך ולשאול בעדינות, את מי שפנו אליה, רק אותם, חדלה לפנות לאנשים סתם, התביישה, אבל את מי שפנה אליה בשאלה, שאלה גם היא – והרי גם אנשים אחרים פנו אליה בשאלות ובבקשות, למשל אולי יש לה עודף מים מהחלוקה האחרונה – מסתפקת היא במועט ואין היא נראית כמי שמוכרת עודפים, ואולי אפשר לעשות שימוש בכרטיס הנסיעה שלה כדי להיכנס לבית השימוש במחלקה הראשונה.

“כרטיס? לי? מה פתאם? אני הרי איבדתי הכל. אולי אתה ממשיך ללה-טמפה?”

“למה לה-טמפה?”

“כי אני צריכה להגיע שם למשפחה אחת שאת הטלפון שלה איבדתי”.

“מדריך טלפונים?”

“אבל גם את שמם איבדתי. מספר הטלפון והשם היו על אותו פתק. חבל”.

ורק איש אחד בחלוק בורדו שמקטרת כבויה לו בפיו היה חביב דיו ואמר לה: “לה-טמפה? את מתכוונת ללה-טמפה, פלורידה?”.

“כן, לה-טמפה, פלורידה, אתה מכיר?”

“אבל בוודאי, איזו שאלה? מי לא מכיר את לה-טמפה? כל אחד מכיר את לה-טמפה, תגיעי לשם ברכבת, ישר מניו יורק”.

עכשיו היא נזכרת כי זו הדרך שהורו לה לעשות ותקווה חדשה מתעוררת בה, ולהודות לאלוהים מודה היא יום יום בלאו הכי, ועכשיו גם תודה לאיש הטוב הזה, ששיבה זורקה בשערו.

“תלכי לראש העיר. הוא מכר טוב שלי, אנחנו חברים ותיקים, ותסבירי לו הכל, הוא יפתור לך את כל הבעיות”.

“איך אני יכולה להודות לך?”

“אה, הכבוד כולו שלי, אתן לך את מספר הטלפון של ראש עיריית לה-טמפה לפני שנרד מן האנייה. כן? אל תשכחי להזכיר לי, הראש שלי מלא בכל מיני עניינים וכבר עכשיו אני מנסה להיזכר איפה השארתי את פנקס הכתובות שלי”.

עיניה הביטו בו ואמרו שוב אכזבה. הוא הכיר את השינוי הזה בתאורת העיניים, איש העולם היה, על כן הרגיע אותה ואמר: “אל תדאגי, אין לי שום ספר אחר כאן על האנייה, חוץ מפנקס כתובות, ופנקס הכתובות שלי עבה יותר מהתנ”ך, ככה שאין לך מה לדאוג”. שוב אמרו עיניה תקווה. אז אמר בן-שיחהּ: “כל מה שאני צריך לעשות זה לדפדף הלוך ושוב על פני הפנקס הגדול, כי אינני זוכר את שמו של ראש עיריית לה-טמפה, ואני לא יודע איפה בתוך כל האלפון הוא מסתתר”, ושוב כבה זיק התקווה בעיניה, והוא, שהביט לתוך עיניה משך כל השיחה, לא עמד בשינויים הללו, הן היה ליבו מלא רצון לעזור לה, וכי למה יציע דרך פתלתלה כזאת של סיוע, ומיהר לומר: “אוה, הנה נזכרתי, שמו מיילסטון, נוח מיילסטון, אל תשכחי להזכיר לי את השם”. מיהרה שפרה לחדרה כדי לרשום בכמה מקומות את השם מיילסטון, נוח, ונוח מיילסטון, ואחר כך, לאורך כל ההפלגה, גם בימים הסוערים ביותר, נצמדה אל מראהו של האיש בחלוק הבורדו, עקבה אחריו, פחדה לאבדו, ולא ידעה אם לספר לו את הסיפור אודות ניסיונו של לייטפוט לפרוץ לתאהּ, וכאשר מיאנה לפתוח, משום שפחדה לצאת בשעות החשיכה מתאה, אמר לה ג’ון מבחוץ: “פֶּרְלָה, אל תפחדי ממני, זה אני, ג’ון, ג’ון לייטפוט, ואני לבוש לגמרי, הנה מצאתי פיתרון לעניין הכתובת האבודה”. והיא צעקה: “מה? לא שמעתי טוב”, והוא חזר על הבטחתו, והיא הגבירה את צעקותיה: “מה? אני לא שומעת, אני לא שומעת”, וככל שדיבר בקול רם יותר, ככה צעקה היא צעקות נפחדות יותר. אחר כך הסתלק ג’ון, אבל יצחק, קשישנו הנע במסדורונת האנייה מאז טיפס במעלותיה, אחוז זעם, שְאָלוֹ: “זהו?” וג’ון לא ענה.

“היא מתכוונת ללכת לקברניט ולהתלונן נגדך. הבחורה היא בחורה מסוכנת, ויש לה הרבה כוח להזיק לבני אדם”.

“אני לא יודע מי אתה, אבל אתה שקרן. נכון?”

“למה אתה אומר שאני שקרן?”

“באמת לא ידעת שאני הקברניט? למה הם יושבים סביבי כל הזמן? ולאן אני הולך מדי פעם, כשאתה ממהר לעקוב אחרי? אני הולך לחדר ההגאים. ולא רק שאני הקברניט, שקרן שכמוך, לא רק שאני הקברניט, אלא שהיא לא תלך להתלונן נגדי, אפילו לא הייתי הקברניט… ועוד דבר, ודברים כאלה גברים כמוך צריכים ללמוד: היא בחורה נפלאה, רגישה, ציירת מוכשרת, ואם פגעתי בה, אני באמת אצטער על כך, ואני גם אגיד לה את זה בפעם הראשונה שניפגש. נשים כמוה אני מעריץ, כן כן, מה שלא קורה איתן, הן נשארות חזקות”.

ובתאה רמסה שפרה את מכשיר השמיעה, דרכה עליו שוב ושוב, וגם דימתה כאילו נמשכו הצעקות והדפיקות מבחוץ, ואחר כך לא ידעה אם ישנה או לא ישנה, וראתה איך מאיברה הקטן זורמים דם וחתיכות קטנות של בשר, כי ככה הבינה, שהבתולים הם כמו חתולים, וכשהקיצה נגעה בזהירות למטה ואכן דם היה שם, ובכל זאת שבה וישנה ושוב ברחו מעיה המדממים מבעד לאיבר המין שלה ובכתה והתייפחה ואמרה לעצמה, אלוהים חטאתי, חטאתי, אני יודעת שחטאתי.

ובבוקר נדר עשתה, שאין היא הולכת לסיפון הדרגשים, לא תלך, ולא תתיר נדרה עד סוף ההפלגה, ולא בשום הפלגה אחרת, כופה היא על עצמה נדודים, דווקא משום שהעזה והסתכנה בדברים שאסור להסתכן, ואינה יודעת מה קדם למה, אבדן הפתק לשִבְיָיתָהּ בין עדה זו של פריצים, או להיפך, וקודם באה הדפיקה בדלת, או קודם בא מה שקרה לה, ומוטב להניח שקודם הלכה שם, ועמדה מנגד, ומשקרא לה אותו בחור להצטרף אליהם, השתהתה, יעידו עליה מלאכי השמים רפאל, וגבריאל, וסמאל, ומיכאל, וצדקיאל, וענאל, וקפציאל, יעידו שהשתהתה, ולא רצתה ללכת, ורק בגלל הבושה, שמיעתה הלקויה, נעמדה, כי חשבה שאולי נפל לה דבר מה, או מה יכולה היא לומר על השתהות זו, שאולי מצאו את הפתק, ודבר זה מה הוא מוכיח, דבר זה? לא כלום. להיפך, מוכיח שלא עמדה בפיתוי, והצטרפה אל הכלל, והרי זה בדיוק מה שאבא הזהירהּ מפניו, גם אם לא אמר דברים מפורשים, כי ביישן גדול היה אבא, אבל מרגע שצימחו שדיה, היה לאדם אחר, ואולי להיפך, משום חולשתה אסר עליה את היציאה מן הבית, כי בדיוק זהו מה שאבא רצה, שהדברים יתחוורו ויתבהרו, ותנהג כפי שהורה אותה בבהירות, שלשונו ידעה למלא את הרצון, ומשום כך גם ברחה, וגם אם לא הבינה כמה הרבה צֶדֶק היה בדבריו, כי הוא אבא שלה, ועכשיו בוודאי יצחק לה, אם ישמע איך היא מדברת אליו בתא קטן, אינו יודע איפה היא, ואולי כבר יושב עליה שבעה, המים מכים על דפנות האנייה, וכל השאר בחילה ודם, ומי יודע מתי היא מדברת אל עצמה בקולו של אבא, ומתי היא מתנגשת נגד קולו בקולה שלה, כי הצדק הרי עימו, ורק הרצון הוא רצונה, ורצונה עכשיו – שקולו של אבא מדבר מתוך גרונה, כאילו דיבוק נכנס בה – רצונה לא ברור, כמו שברי אנייה טרופה בתוך ההיגיון של אבא, הים מכה בחלון, גלים כל כך גבוהים, ואיך זה שאין הם פורצים את החלון ונכנסים פנימה, אבל שפרה לא פוחדת, וכלום היתה מְשַנָּה כדי שישוב הכל להיות הגיוני יותר, כשם שהיה הגיוני קודם, כי הרי הכל היה הגיוני מאוד, אבל מחוץ להגיונו של אבא, קודם שעלתה על האנייה: צדקה בכך שהחליטה לצאת את הבית, ואבא רגז מאוד, לא הצליחה לומר לו הכל (מה הכל? עשרה מתוך מאה לא הצליחה), ובאמת רצתה שיסכים, אבל גם החליטה שתעשה מה שרצתה לעשות, וזהו חֶטְאָהּ, וגם חששה לפגוע בו, איש פגיע אבא, נמוך, רזה ומחלת ריאות יש לו, ומה מעורר בו יותר רוגז מהיגיון מרוסק, כמה בז הוא להיגיון מרוסק, שונא היגיון מרוסק אבא, מפא”י היא היגיון מרוסק, אמר אבא, ועכשיו בתא, בתוך הגלים, היא יודעת למה התכוון, לטעויות שעושים למרות האזהרות, מצד שני גם מָאמָא, לפחות בשתיקה, נתנה לה הסכמה, ורק מבושת השכנים חששה מאמא, וגם הפצירה בו, בעניין זה, לא להרים את קולו, אבל בעניין זה דווקא התאמץ מאוד להרים את קולו, יידע כל העולם כי אינו מסכים, בת אחת יש לו ופרוצה לא תהיה, ומאמא מבקשת ממנו לא לצעוק, ובטח לא לצעוק מלים כאלו על בִּתָּהּ, בפעם הראשונה היא אומרת לו ככה, באוזניה של שפרה, הבת שלה, וכל חייהם פוחדת מאמא שישמעו את הצעקות העולות מן הבית, ויגידו מה שאומרים עלינו, ודווקא פחד זה של מאמא דוֹחֲפָהּ לברוח מן הבית, כי החיים יהיו תמיד חיים של פחד, כמו עיני מאמא שנבהלות לרגע, כאשר היא מסתכלת מן המרפסת למטה אל האשכנזים.

ולמה תמכה מאמא בהחלטתה? בגלל החיים המבוהלים, גם זאת יודעת היא  עכשיו, בין סדיניה המגואלים, ומכת דם, הים גואה מדם, והיאור האדום והאופק אדום, מתרוצץ האור הבהיר של ההיגיון על פני הרצון, טוב שחושך בתא, והצוהר העגול אפל, לילה אם-כן, ואין אלו דימיונות שווא, בשום אופן לא, יודעת היא בוודאות שמאמא על צידה, גם עכשיו שאינם יודעים איפה בתם ומה קרה לה, ושדיה הגדלים הביאו עליה את זה, ככה ידע אבא, וככה קרה, כמו שידע אבא, וכלום עכשיו היתה מניחה להגיונו של אבא לנצח, או שמא גם עכשיו היתה משיבה בשתיקה על הגיונו, ומאמא, היתה לה דרך משלה לומר לבתה מתי היא בעדה ומתי איננה בעדה, כאשר היא על צידה, אין היא מחווה דיעה, שותקת, אבל הבת יודעת שאם רק תישיר את עיניה אל עיניה של מאמא, תמצא שם נצנוץ אוהד, ובאמת חסרה לה עכשיו דווקא מאמא, ואולי – גם את רצונה של מאמא שוטף הגיונו ולשונו החדה חותכת אותה לסלט, דווקא שתקנותו מחוץ לבית, הופכת בבית לסכין, כמה חכם אבא וכמה כועס עליה, ואל לה להניח לרגשי האשמה להטביע את רצונה, את זה היא זוכרת, גם זה אמרה לה חנה, שלא תרגיש רגש אשמה, משום שהוא לא בא מעצמה – ואולי הגבילה מאמא לעצמה רק מה שהחליטה עליו מראש ואותו לא תיתן לאבא לשטוף, וכשאבא אמר: “וּבַדֶּרֶךְ יש גם צרות אחרות, למשל, מי ישלם ביטוח בריאות, נכון?”, הנה פתאום אחרי שתיקה ארוכה, אמרה מאמא משפט שלם: “כן, נכון, ביטוח בריאות את צריכה לעשות, שפרה”, אבל לא זה מה שדרש אבא, אין הוא דורש שתעשה ביטוח בריאות, והוא שותק ומביט ברעייתו, עצב יש בעיניו, ושפרה רוצה לוותר, תוותר על רצונה, והיא מביטה בו, אין היא משפילה את עיניה, ומתוך מה שאמרה מאמא הבינה שפרה, לא רק כאן, גם בעת הוויכוחים הגדולים.

והיא צריכה לקום וללכת אל הקברניט, זה מה שהיא צריכה לעשות, כי מקום כזה, אנייה מפליגה, יש לו בוודאי איש אחראי וצריך הוא לשמור עליה, כי קודם גנבו ממנה פתק, אבל עכשיו היא מאבדת את דמה ואת רחמה ואת וְלָדָהּ, ומה יישאר ממנה עד שיגיעו לחוף, הכל יורד לה, והיא קמה ממיטתה, יש לה כאבים בבטן, ואין היא מביטה אל סדיניה, אור בתא, אור יום בתא, מפנה היא את הראש הצידה, כאילו תאונת דרכים בכביש, ואינה מביטה גם לתוך כיור המים, בעת שהיא שוטפת את ידיה, ובחלון התא העגול נשקף השחר, שמים אפורים כחלחלים, ואילו היתה רק ציפור אחת מצייצת, היה מצטייר ברוש וגם אורן, “לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך, ולברך ולקדש את שמך, ולתת שבח והודיה לשמך, אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו! אשרינו, שאנחנו משכימים ומעריבים ערב ובוקר, ואומרים פעמיים בכל יום: ‘שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!'”, ובכיור – באמת קרישי דם, ובחילה תוקפת אותה והיא מקיאה, ועליה לשאול בעצת רופא, כי אולי כבר הרתה, והרי בהריון – בחילות, ככה אמרה לה חנה גונן, ושוב היא מקיאה, ואולי אסור לה להחזיק ספר תהילים עד שלא תלך למקווה, “אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה, ואתה הוא בעולם הבא”, ועד שהיא יוצאת מן התא, לבושה מרושל, חוזרת היא לפי ששכחה ללבוש חזייה, והיא מוציאה את המזוודה מן השקע הצר שנועד לה, ומחטטת במהירות ולובשת חזייה שחורה וגדולה, ואת שמלת החג שלה, צנועה, מאמא אמרה לה לקחת אותה אם תחליט בכל זאת לברוח, ודמעה אחת מנצנצת לה בעין, ואולי מאמא איננה אמה, ובחוץ קר, ועומד השחר כעמוד אש, ושפרה שפופה על מעקה הסיפון, אין היא יודעת איזה יום היום, ואם יש ברחמה תינוק, איך תסלקנו, ואולי ייוולד לה תינוק בלי אב, או שמא תלך לקברניט ותבקש ממנו להעיד בשבילה: זאת נאנסה וזכאית היא להפָּלָה, נשים שנאנסו זכאיות להפלה, כך אמרו הבנות בבית ספר לבנות, והים גדול, שקט, השמים אפורים וערפל מונח על העולם, כילה, ואולי ככה נראה העולם בבריאתו, והיא עומדת, לבדה, רוח קרה מעיפה את שמלתה, ומישהו עטוף בשמיכה מתקרב אליה, “קדש את שמך על מקדישי שמֶךָ, וקדש את שמך בעולמך, ובישועתך תרום ותגבה קרננו”, מפריע לה, אבל אין היא פוחדת, לא, אין היא פוחדת, כי יש לה בן בבטן, והיא אומרת בקול גדול: “ברוך אתה ה’ מקדש את שמך ברבים,” והאיש פונה אליה, יצחק שלנו, קולו רך מאוד, כמו ילדה: “אני לא אספר לאף אחד, אני מבטיח”, והיא אומרת לו בקול יבש: “לך מכאן, אין לי שום סודות”, והאיש מושך בכתפיו והולך, ואין היא מתגעגעת לאיש בעולם, לא, לא תשוב לביתה, ואל לה לאבד את האיש שהבטיח לה עזרה, מה שם משפחתו, ודאי רשום שם משפחתו בתאה, אבל לתאה אינה רוצה לחזור, ואי מזה עומד גבר בקצה הסיפון ומעלה טלית מתוך תיקו, והיא ניגשת אליו מהר, כמו תינוק הלומד ללכת היא ניגשת, ידיה שומרות על שיווי משקל: “בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת אֲדוֹנַי: אֲדוֹנַי אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה”. איך לא ידעה זאת קודם, לפני ליל הדמים הזה, הנה מבליח בה הרצון להתעטף בטלית, כן, והיא ניגשת אל האיש ועומדת ומביטה בו, ומחכה עד שיגמור לעטות את טליתו, והוא שר בקול גדול, ומקדש שמיים, וגופה המלוכלך מעלה בה דמעות, מה רבו צריה, אבל אין הוא מסתכל לעברה, הוא חושב, יהודיה מירושלים, ואחר כך הוא שר אדון עולם, ונפשו מתעטפת בתפילתו ונפשה גם כן מתעטפת בתפילתו, ואחר כך הוא מברך: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר נתן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה”, והיא מצטרפת בקול לתפילתו, כמשוגעת בעיניו היא נשמעת, אבל לא חשוב לה, ואבא, לו רק שמע איך היא שרה ניגון אשכנזי, היה בוודאי כועס, אבל אין לנו אב אחר, אלא אבינו שבשמים, והם שרים שם על שפת הים הגדול, האבוד: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם שלא עשני גוי”, וממשיכים “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם שלא עשני עבד”, והיא ממהרת להשיגו, שלא יכסה על קולה: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם שלא עשני אשה”, והאיש מביט בה בחומרה ומחייך אליה ומושך בכתפיו וממשיך כי אסור להפסיק.