המורה החדש לחינוך גופני היה סיפור הצלחה. כבר בשיעור הראשון קם, ואחר כך, באותה צורה מפתיעה, בכל שיעור, באמצע השאלות והתשובות שלנו, לא לפני שסיים את סיפור הקרב המיוחד שהשתתף בו באחת המלחמות, אותו בחר והכין בקפידה, השיב על שתי שאלות, ומשאלה שלישית התעלם, הניח את השואל בלי מענה, קם בשתיקה, ושפוף יצא את הכיתה, ידיו בכיסים, ירד בריצה קלה במדרגות, ולמטה, ליד האופניים, חיכה לנו ממלמל “‘חת-שתיים, אתם עוד לא כאן? ‘חת שתיים, ‘חת שתיים,” ואנחנו ידענו בדיוק מה עלינו לעשות, מן הפעם הראשונה, שבה יצא והותיר אותנו פעורי פה, והוכיח שוב כי בני אדם, מטיבם לפחות, הם חיילים טובים, וכל מה שצריך לעשות חינוך טוב הוא להסיר מכשולים שנערמו בפניהם, וכך למדנו ללכת בעקבות המדריך הממלמל “אתם עוד לא כאן? ‘חת-שתיים, אתם עוד לא כאן?”

בוקר אחד, לפני שהתחלנו באימון קרב מגע, בחוץ, ליד המסלול, התייצבה בחורה גבוהה ורזה, יפה, בעלת שיער צהוב וארוך, עיניה כהות, וחולצתה קשורה היטב סביב המותניים. כיוון שהיינו עסוקים באותה שעה בהכנות לקרב מגע, הבנים מול הבנים והבנות מול הבנות, משתדלים להפיל איש את אחיו, אשה את אחותה, אמר לה המורה הנערץ: “למה את לא בחאקי?” והנערה אמרה לו: “מי בכלל רוצה ללבוש חאקי?” קרב המגע כפול חמישה-עשר זוגות חדל, כלומר לא החל. המדריך עמד מול הנערה, כעס שהיא ממרה את פיו, כל כמה שפחד מפני החצפת פנים, כזאת לא ניבא לו ליבו: “איפה המדים שלך, תלמידה?” לא ידענו מה בדיוק קורה. אם המדריך אומר לה ללבוש מדים, מן הסתם היא נמנית עלינו. מצד שני, לא הכרנו אותה. הנערה אמרה בקול מחוספס, מנוגד מאוד למראה פניה היפהפה: “תראה את הבנות בכיתה שלך, כאלה יפות, בבגדים מעליבים כאלה. והבנים?” היא חיכתה, הביטה בבנים והמשיכה: “הם באמת משהו מגוחך ביותר, הקול עוד לא התחלף להם, לחלק יש פצעונים על הפנים, והם נראים במדים האלו כל כך קטנים”. לא ידענו לצד מי להיות. היא העליבה אותנו, אבל העליבה עוד יותר את המורה, ואנחנו היינו צריכים להיות נגדו, כי הוא היה הדבר הכי שנוא, אחרי שהתברר לנו, כי כל מה שהוא רוצה זה לזיין את הבנות של הכיתה, ואף-על-פי-כן המשכנו לקוות ולהאמין שהוא יסדר לנו גיוס ליחידות קרביות מיוחדות, והיא המשיכה, הבלונדית, כרעה על עקביה, נטלה זרד של אקליפטוס, נשכה אותו וירקה את שייריו.

“הבנות, דרך אגב, נראות אומללות, השדיים קופצים בתוך החולצות, והכל בגלל מה? בגלל שהשדיים מכוערים? לא. בגלל שאתה מכער אותם, אתה מנסה ליהנות מהכיעור הזה או מה?”

והיא היטיבה את שערה, לא היו לה בכלל שדיים. המורה חשש להרים את קולו, נבוך מהפסקת השיעור, חשב להמשיך כאילו כלום לא קרה, אולי היא מכיתה אחרת, אולי אבא שלה בקואליציה המוניציפאלית, הכשרתו-שלו בלאו הכי אינה מספקת, ובעצמו לא שירת ממש ביחידה קרבית, לרגע שכח את זה, ולרגעים זכר את זה חזק חזק, הביט שוב בתלמידיו, הבנות, כמה מהן, כיפתרו את החולצות, באמת שמץ שד התגלה פה או שם. דווקא עכשיו צעק המדריך: “למה אתם לא ממשיכים? מישהו אמר לכם להפסיק? מה אתם חושבים לכם?” זו היתה כמובן טעות. הנערה קמה לרגע, ניקתה את פיסת הקרקע מתחת לעץ. האדמה היתה רטובה. חלק חשבו שהיתה נער.

“אתה הופך אותם לליצנים. אתה לא תופס מה אתה עושה?”” מישהו מכיר אותה?”

אף אחד לא ענה. ניסוח השאלה היה כושל. “אתה,” אמר המורה לאחד הבנים, “תביא אותה לשיעור שלנו!”

“אבל אני לא מכיר אותה, המורה.”

“אני אעשה ביניכם הכרה”.

קצת צחקנו. אחת הבנות, ורד צלע, התאהבה בנערה, חשבה שהיא נער. עכשיו הופתעה מדברי התלמיד ונבוכה. התאהבתי בבת, חשבה נרעשת. מה אני? לסבית? אמרה לעצמה בפחד, שילווה אותה שנים. הנערה אמרה לתלמיד הסרבן, שחצה בפקודה את הדרך לעברה, ועצר באמצע: “אתה לא מכיר אותי? אבל אם שנינו נשכב על המיטה, ערומים, על הבטן, הגב למעלה, התנור מחמם את הגב, הכתפיים מתחממות, הוא יעדיף אותי עליך או אותך עלי?”

“מי זה הוא?”

“אל תענה לה!”

המורה התבלבל שוב, ומכל אותו טקס קשוח לפני כל שיעור, זה של ‘חת-שתיים, אתם עוד לא כאן?’, לא נשאר שום דבר, את זה ידע עכשיו בפירוש, הכל התפורר, בבת אחת, אף פעם לא צעק, תמיד דיבר, באדישות מופגנת, בשקט, חיכה שיקראו לו “האדיש הקשוח”, ואפשר שהיה משיג את זה בתוך כמה שבועות, אלמלא צעק עכשיו “אל תענה לה!”. לא רק ורד החלה לחשוד בעצמה שהיא לסבית, גם הוא היה משוכנע שהוא אדם היסטרי, כמו שהיה לפני בואו לכאן. הכל מוכן לדרמה של ממש.

“למה שלא יענה? כרגע שלחת אותו לצוד אותי, והוא רוצה להכיר טוב יותר את החיה שאותה הוא צריך לצוד.”

היפהפיה קרצה לנער המתולתל. הוא רצה מאוד להתנדב לסיירת שריון, שמע הרבה עלילות גבורה על הג’יפים שלהם, ולכן לא ידע אם לציית למורה או לנערה. המורה כעס. ההערה שלה היתה בעלת אופי מיני. רצה להגיד לה שהיה מעדיף כל אחד אחר על פניה, אבל זה בדיוק הפח שהיא טמנה לו, ואולי משום כך נזהר, ואף-על-פי-כן המשיכה התמונה שאותה שירטטה להתרוצץ נגד עיניו, ‘אבל אם שנינו נשכב על המיטה, ערומים, על הבטן, הגב למעלה’, וּורד, יפה, כמה יפה היתה ורד, אנורקטית, חטובה, חזה עגול, תחת עגול וחד, ורד אמרה בקול רועד, מבוהל קצת, מתרעם: “היא בכלל בחור, מה אתם כולכם מקשקשים?” ובאמת, חוץ מהמורה הבחינו הכל שהנערה המרגיזה בכלל לא היתה נערה, ורק המורה נשאר תקוע עם המראה הזה שזרעה בתוכו, של תלמיד ותלמידה עירומים על שתי מיטות ותנור חשמל מלמעלה, וישבנים, כן, זה מה שהיא זרעה בו, ישבנים חלקים שריריים, כלומר עושים שריר, כלפי מעלה, לא נוגעים זה בזו, והוא אף פעם לא חשב ככה על סקס, כי מה הוא בסך הכל? חייל משוחרר, ועכשיו יש בו עצבנות שאי-אפשר לתארה, ואינו מצליח להקשיב לוויכוח הקולני של תלמידיו, גיבורים וגיבורות של ספרות מלחמה ופורנוגרפיה, אם זו נערה או נער, וחלק אף הציעו לתפוס אותה ולהפשיט אותה בכוח, וחוסר הסדר שהשתלט על הכיתה יהיה סוף הקריירה שלו, כבר ראה את הסוף הזה. הנערה אמרה לו: “תודֶה שאתה לא אוהב את המקצוע שלך”. הבטנו בו. אנשים אחים אנחנו, כבר שנים שאנחנו לומדים יחד, מכתה א’. וזה נכנס, הפך להיות מנהיג, אירגן פגישה עם מפקד סיירת נודע, שסיפר לנו סיפורי קרבות, ואנחנו לא ידענו שהמפקד הזה היה גם הוא חייל פשוט, ומוכן היה לעשות את כל המצג הזה רק בשביל לעודד את המוראל הקרבי, שמלחמת לבנון פגעה בו קצת, בלי סיבה מוצדקת, כי סכנות לקיומנו היו תמיד.

אז חזר המורה על שאלתו בנעימה תקיפה, כדרך שקציניו-שלו שאלו אותו: “למה אתה לא לובש חאקי?” הנה גם הוא ניסה את כוחו בשינוי מינה, אולי ככה יברח מראה שני הישבנים החיוורים, המוצקים, המכווצים כלפי התקרה.

“מתחת לבגדים יש לי חאקי. רוצה לבדוק?”

היא (או הוא) התיר (או התירה) כפתור אחד במכנסיו או במכנסיה. הנערים עמדו ונהנו. הבנות ציחקקו. ורד אמרה: “תראו שזה בחור. מופרע כזה. מה הוא בא לכאן?” ואחר כך פנתה למורה, שכבר הרבה ימים הסתכל עליה ברעב, ואמרה לו: “למה אתה לא מגרש אותה?” ותיקנה את עצמה: “למה אתה לא מגרש אותו, אני מתכוונת.” אחר כך האורח התפשט מול כולם.

למה להאריך? לא היה לו איבר מין זכרי. חלק מכם בוודאי מכירים את הטריק הזה. המורה דווקא לא הכיר. ירכיו סגרו חזק על אברו, אם היה שם איבר, חבוי ומתוח בין הירכיים, רק ערווה. אשה. הם שתקו. אולי חשו גירוי. המורה כעס, ניגש לדחוף את הנערה הזאת, הדף אותה אל הרצפה. התלמידים רצו לעזור לה. המורה הסתובב אליהם. “שלא תעיזו לזוז”. אז פתח את ירכיה והאיבר הזכרי התגלה, מדולדל, כי מה יכול היה להיות אחרי מחיצה כזאת בין הירכיים, או מי אמר שנער יפה כזה צריך יותר מאיבר מין מדולדל, ואת הפורענות כבר זרע, ומי אמר שלבחורה יפה כזאת לא יכול להיות איבר מין זכרי? רק כלבו של המורה, שנשאר קשור לעץ, כלב שחור ומכוער, שתיכננו לכתוב על גבו משהו, ולא ידענו מה לרשום, החל לבכות והמורה אמר לו: “ארצה!” והוא ויתר מיד והתיישב. אנחנו לפחות עשינו די הרבה זמן רעש עד שצייתנו. ולצבא לא רצינו ללכת לא בגלל שהיינו מטומטמים, אלא משום שככה צריך לעשות. דרך העולם.