פרופסור יעקב גארנישט היה אדם נקי לגמרי, ובכל זאת היתה בו טיפה אחת של פרוורסיה. אחת לשבוע החנה את מכוניתו על מדרכה ברחוב צדדי, הניח על שמשתה את תו הנכה המזויף שלו – שנים שהוא עושה בו שימוש, כדי שלא יגררו לו את מכוניתו בגלל חנייה במקומות אסורים – והלך ברחובות המקבילים לחוף הים. בלילה הזה רוח סתיו ערמה עלים רטובים על המדרכות. ריח יוד עלה מן הים וריח עפר התערבב בו, שני ריחות של גוף אחד. עד כאן הכל נורמלי. עכשיו הגענו לסטייה: מאוחר בלילה נכנס לבאר של “המסריח”, ליד הנמל, תמיד בתקווה למצוא מישהי שתרצה בו, ובסוף תמיד הלך הביתה מתוך ידיעה שאין לו סיכוי. בוויטרינה, עליה נשען אחמד המלצר, הטבח ורוחץ הכלים, הוצגו שתי עוגות סברינה. באמצע דלפק השיש עמד ברז בירה, מושבת כבר שנים, ופתק תלוי לו כסינר, “מקולקל”. אינתיפאדה שלמה עברה על אחמד בתל אביב בלי שעצרו אותו אף פעם. אולי היה שטינקר, אולי בעל הבית הציל אותו מידי הבולשת. בקבוק של ברנדי זול עמד לידו וממנו מזג מנות נדיבות לתוך כוסות תה. בלילה הזה, שפרופסור גארנישט נכנס, ניסו שני לקוחות לשחק כדורגל בעזרת פתקי נייר על השולחן. אחד מהם חזר ואמר: “המדינה הזה חרא מהתחת אמריקאי”. אחמד סיפר בשקט לבעל הבית שלו על מישהו, לא חשוב איך קוראים לו, אמר. “הוא עשה עיקרון: מזיין רק עם שם בדוי, מספר לה על עצמו מה שאתה רוצה”. אחמד מיהר, לפני שבעל הבית יסתום לו את הפה, “שני אחים יש לו, שבע אחיות, אבא שלו היה שחקן בנבחרת ישראל, טייס, נולד ברומניה, בשוויץ, בטוניס, ואחר כך, תיכף אחרי הזיון, הוא אומר לה: ‘עבדתי עליך, לא קוראים לי כמו שצעקת בזמן שגמרת, ואני לא שום דבר ממה ששכבת איתו’, מותר לו, לא?” בעל הבית לא צחק. רצה לדעת אם האיש הזה, שמזיין בלי להגיד איך קוראים לו, הוא יהודי או ערבי. אחמד אמר: “מה זה משנה? זה כל העניין. לא?” ובעל הבית אמר: “בכל זאת, זה לא אותו דבר, כשאתה מספר לי דבר כזה, זה לא אותו דבר”. וישב שם גם זוג מבוגר, אולי בני חמישים. הגבר רכן ולחש לאשה סודות גסים באוזן והיא צחקה ואחר כך המשיכו לדבר. בעל הבית ניסה לצותת. כשנכנס פרופסור גארנישט, קרא בעל הבית לאחמד “אחמד, קוניאק לפרופסור”. הוונטילטור ניגן מוסיקה חדגונית, חורף או קיץ, הוא עבד. שכבה עבה של אבק הצטברה עליו, כמעט הכבידה על סיבובו. האשה הזאת, איזו שפה היא מדברת? יש לה ידיים צהובות. היא מלטפת ברוך כזה את הידיים של בן זוגה, ידיים רועדות יש לו, אולי פרקינסון?
הביאו לגארנישט כוס ברנדי. הוא הביט בסלידה על הטינופת שעל הכוס. בעל הבית אמר: “אחמד, תביא לפרופסור כוס נקייה, עם קוניאק חדש”. היה צרוד, בעל הבית, וישב בפינה, כל יום, מהבוקר עד הסגירה, כאילו לחשן בתיאטרון. אחמד הביא את הקוניאק החדש ולקח את הישן, אחר כך אמר לפרופסור גארנישט: “אתה ביררת משהו על אח שלי?”, ופרופסור גארנישט – לדבריו, בעל קשרים טובים, טובים מאוד אפילו, בשב”כ – שכח כנראה את הבטחתו החוזרת, ובכל זאת אמר: “הם לא חזרו אלי, אבל אני אגיד לך תיכף שאני אשמע משהו”. אחמד היה כאן משש בבוקר עד אחרי חצות. שני אנשים נכנסו לקנות סיגריות וגפרורים. לאחמד לא היה עודף. אחד משניהם ויתר על הסיגריות. השני חיפש בכיסיו ומצא את הסכום הדרוש. בעל הבית הינהן ביובש. הוא הכיר את כל הלקוחות, אבל לא קשר איתם שום קשרים. בני הזוג ניסו להתנשק, אבל בקבוק שתייה שעמד ביניהם נפל והתרסק. בעל הבית אמר: “אחמד, רומיאו ויוליה שברו בקבוק. צריך לנקות”. לפעמים, כשאחמד התיישב, אמר לו: “עייף?” ואחמד היה אומר: “קצת”, ובעל הבית אמר: “אין דבר. כלים עשית?” “עוד לא”, “אז תעשה כלים”. מדי פעם החליפו ביניהם משפטים מעל ראשי היושבים במסעדה. לפעמים נכנסו בלשים של המשטרה לשתות כאן תה. בגללם קראו למקום “המסריח”, כי היה מסוכן לדבר שם בלילה דברים של ממש. הרצפה מלוכלכת מבוץ.
אני עייף. אני לא יכול להגיד שיש לחיים שלי תבנית. קבצן נכנס וניגש אליו. פרופסור גארנישט הכניס יד לכיס, את כל הכסף הקטן רדה מכיסו. ההלך אמר לו: “א-אבל א-אני בכלל ל-לא רוצה כסף”. בעל הבית הקשיב לכל השיחות בלי יוצאת מן הכלל, ולשני האוהבים המבוגרים אמר פתאום: “למה אתם לא מדברים שפה שמבינים כאן?” הם לא השיבו. לגבר עמד והאשה נגעה בעקבה הגבוה בנעלו, אולי להיפך. ההלך התיישב ואמר לפרופסור גארנישט: “אני יכול לשבת על ידך קצת?” פרופסור גארנישט אמר לו בשקט, גם הוא רצה להביט בבני הזוג: “הרי כבר התיישבת, אז למה אתה שואל?” והוא חשב לעצמו למה היא לא לוקחת את הזין שלו ביד. “אני צריך לדבר על הגבירה שלי, על האשה שאני מעריץ יותר מכל, על גרטכן שלי”. בעל הבית זרק לאחמד: “עוד מעריץ”, ואחמד השיב: “מעריצים יש מיליון. את מי אתה מעריץ, בעל הבית?” “את סדאם חוסיין”, לעג בעל הבית. אחמד השתתק. מה אכפת לו סדאם חוסיין? אבל נכלם, אולי ליבו ניבא לו דברים שאחרים לא ידעו, לא יידעו אף פעם, כמה תינוקות ימותו במלחמה, והכי חשוב לו זה לדעת איפה אח שלו, עלי, ובעל הבית התערב בינתיים בעוד שיחה של לקוחות, שדיברו על הסרט, זה עתה יצאו ממנו, וקרא לאחמד “הוליווד, כאן, אחמד, הוליווד”, אבל אחמד שרוי היה במחשבותיו העצובות, התפנק לו, ואחר כך מיהר להתעשת ולהשיב: “הוליווד ודיסנילנד”, כי בעל הבית לא אהב להישאר בלי בן שיח (וגם בדרכם הביתה, היה בעל הבית מדבר, על כל נושא שבעולם, עם סיפורים וגוזמאות, והתרברבות, והיה שואל שאלות על המשפחה ועל הכפר, ועל הסיגריות, ועל האוטובוס, ועל המשטרה, ועל אמא של אחמד, שהיתה לה סוכרת, ויום שלם יכול היה לשכוח שלאחמד היה גם אח, עלי קראו לו, ורק באמצע הלילה, כשכבר חלץ אחמד את הנעליים, וביקש להיכנס למקלחת, נכנס אצלו בעל הבית, ואמר לו בשקט בשקט, כי גם אשתו וגם אמא שלה וגם הילדים שלו ישנו: “אז מה עם אח שלך, לא שמעת ממנו משהו חדש?”).
בינתיים המשיך ההלך לדבר אל גארנישט, שיער השיבה שלו היה דבוק, תלתלים-תלתלים, שחורים מרוב טינופת, ואצבעותיו היו חומות צהובות, בעיקר הציפורניים היו שחורות, גם הקמטים על עור אצבעותיו, ושיניו היו צהובות כשנהב ישן, מת, על שידה, והשיחות של בעל הבית מעל לראשי הלקוחות נמשכו.
“אני מוכרח לדבר על גבירתי, גרטכן. גרטכן היפה. אם כל הימים יהיו דיו ואגמים יהיו קולמוסים, ושמים וארץ יהיו מגילות, וכל בני האדם לבלרים, אין הם מספיקים לכתוב את האהבה שלי, אלא כאדם שמטביל את הזין שלו כמו מכחול בים. אתה מבין את הדימוי שלי? כן, אתה מבין, אני למדתי אצלך הרבה, הרבה, ואני אסיר תודה שאתה מסכים להקשיב לי”.
עייף היה פרופסור גארנישט, עייף מאוד. שוב נדפק לי הביקור במקום הזה ומרוב הזיות על זונות שיהיו כאן, שוב לא יצא לי שום דבר, חוץ מהמטורף הזה. הברנדי הסריח לגארנישט מהידיים, ופעם אחת הריח את הבל פיו, קיבל בחילה מצחנתו-שלו, וראשו התנדנד. אילו רק פטר אותי בעל הבית מהעונש הזה, אילו גירש אותו פתאום, אבל בעל הבית לא גירש קבצנים, גם לא נתן עודף על סיגריות.
“אם כל הימים יהיו דיו ואגמים יהיו קולמוסים, ושמים וארץ יהיו מגילות, וכל בני האדם לבלרים, אין הם מספיקים לכתוב את האהבה שלי, אלא כאדם שמטביל את הזין שלו כמו מכחול בים. יש לה שיער כסוף, וכשהיא חופפת אותו בשמפו מיוחד, הוא מקבל גוון סגלגל, לכן קניתי לה מתנה: צעיף משי סגול. אנחנו חיים בעוני. אבא שלי נישל אותנו מכל הרכוש שלנו, אבל לא אכפת לי, הוא היה גנב ורוצח ואנס”.
ההלך חיפש את עיניו של הפרופסור, אבל הפרופסור חמק מן המבט, וגם ריחו של ההלך איים עליו.
“אלוהים שופט, זה ישפיל וזה ירים. לא כל מי שהוא עשיר היום הוא עשיר למחר ולא מי שהוא עני היום עני למחר. אני לא יכול יותר”.
ראשו של ההלך התנודד. אולי גם התעלף לרגע. אחר כך תפס בידו של פרופסור גארנישט: “אני ידעתי מתי הרכבת הראשונה יוצאת. גם היא ידעה. אמרתי לה לחכות לי בכניסה לתחנה בדיוק בחמש בבוקר. אבא שלי איש רע”. בעל הבית צעק לאחמד: “הוא מספר על אבא שלו”, אחר כך השתתק בעל הבית, ואחמד שמח, שאינו צריך להמשיך בשיחה, היה עייף והמקום התרוקן.
“אנחנו לא פחדנו. רצינו לחיות יחד. לא רצינו אותו בינינו. תמיד הפריע. תמיד נכנס בינינו. לא היה לה קל. היא דאגה לו. הוא היה בעלה משך הרבה זמן. אבל אני בכלל לא רוצה לדבר עליהם. אני רוצה לדבר על האושר שלי”.
הוא התרכז, נכנס עכשיו לערוגות אושרו, כנראה, אי שם, במקום אחר.
“נסה ליהנות מהסיפור שלי. הלוואי שהייתי יכול להסביר לך כמה נפלא השָד של אמי גם היום. אני כבר בן ארבעים-וחמש”.
שוב החל בעל הבית לקשקש ואחמד להדהד. ההלך שמע היטב את התבדחותם, אבל ניסה להתרכז בצליליו-שלו, השתדל לשמור על המיתר היחיד שהיה לו, או איך להסביר את הקושי שלו להמשיך בסיפור.
“הלוואי שהייתי יכול להסביר לך כמה ורודה הפיטמה שלה. ואת האושר שלי לחיות לידו כל יום. רק תאר לך שאני הייתי צריך להתגעגע כל החיים לשד של אמא שלי. הייתי משתגע מגעגועים. אני מכיר את האגן העירום הלבן שלה יותר טוב מאבא שלי, את ערוותה השעירה יותר טוב ממנו, בעלה. אתה מבין למה אני אדם הרבה יותר מאושר מאחרים? אולי בגלל זה אני גם לא הצלחתי מבחינה… כלכלית, מבחינת הקריירה שלי, אני נכשלתי, כי יש לי הכל, יש לי הכל, הבהרות על היד של אמא שלי נמצאות איתי, השפתיים שלה, הריח שלה, אני מכיר אותו מאז שנולדתי, אף פעם לא נפרדתי ממנו”.
פרופסור גארנישט לא ידע אם יש לו בחילה מהקוניאק או מהרעב.
“עכשיו היא ישנה. כשהיא ישנה, אני פוחד. אולי היא לא תתעורר אף פעם. תמיד, כשהיא ישנה, אני מתפתה להעיר אותה, אבל אני יוצא לרחובות, כדי לא להעיר אותה, ואז אני פוחד מאוד. פוחד עוד יותר. אולי לא אמצא את הדרך הביתה. אולי יצודו אותי והיא תחשוב שעזבתי אותה, אולי יקרה לה משהו”.
הוא חיכה, חיפש בדל סיגריה במאפרה, על הבדל שמצא היו סימני שפתון, הוא הביט בסימנים ושתק, אחר כך הראה את הבדל לפרופסור גארנישט.
“דם. אתה רואה? דם. אבל זה לא קשור. אין לי רשות להעסיק אותך בעניינים אחרים. אני מגיע לעיקר. יש לי הכל. חוץ מלא-מודע, אין לי לא-מודע”.
כאילו היה לסיפור שלו איזו פואנטה.
“לזה, אמרו לי, אין תרופה. אם אין לא-מודע, זה כמו נכות מלידה, נכון? לכן אני סובל, וכשאני סובל, אין לי מזור. זה כמו סרטן בנפש, כשאני סובל, אמא שלי יושבת על ידי, מלטפת אותי, שרה לי אותם שירים בדיוק ששרה לי כשהייתי קטן, ואני מלטף לה את החזה שלה, חזה גדול יש לה, כבר לא זקוף, אבל לא אכפת לי, חזה יפה”.
פרופסור גארנישט רצה ללכת. “אני צריך ללכת. כמה אני משלם, אחמד?” שילם והלך. בעל הבית קרא לתוך הלילה “להתראות בשבוע הבא פרופסור”.
ההלך נסחב אחריו ברחוב. היתה רוח טובה בחוץ. גארנישט שוב ראה אשה מקיאה ליד שער הנמל, שעונה על הגדר ומקיאה. “תראה, אדוני, אני אתן לך את הכרטיס שלי. תצלצל אלי לאוניברסיטה ונדבר. נדבר על הלא-מודע שלך, בסדר?”
“אין לי לא-מודע. זה כל העניין”.
“בסדר, אני הבנתי. יכול להיות שלאף אחד אין לא-מודע. העניין הזה עוד לא הוכח”.
“זה לא יכול להיות. אם לכולם אין לא-מודע, ממה הסבל שלי?”
“עכשיו אני באמת מוכרח ללכת. אני עייף. כל היום לא נחתי לרגע. היה לי יום קשה. אני לימדתי קורס חדש לגמרי, בלי להתכונן”.
“אבל אדוני הפרופסור, הרי בפעם אחרת לא יהיה לי זמן, אולי גם לא יהיה לי מה להגיד, אולי גם הדברים ישתנו לגמרי. עכשיו דחוף להגיד את זה. אני אלווה את אדוני. מה שאני מבקש ממנו הוא לברר לי באחד המכונים, אולי במחלקה שלו באוניברסיטה, אם אפשר לרפא אותי מהסבל שלי, חוץ מאהבה יש לי הרבה סבל. אני הרגתי את אבי. אתה מבין? אני לא מצליח להשתקם מזה”.
קולו היה נרגש, הוא רצה לאחוז בידו של גארנישט, ופרופסור גארנישט לא נרתע, השאיר את ידו בתוך היד המחוספסת של ההלך.
“לפעמים גרטכן מאשימה אותי בזה. לפעמים היא מאשימה את עצמה. אני לא יודע מה להגיד לה. אני צריך עזרה. אני פוחד שהיא מתגעגעת אליו. בסוף אבי ינצח, ייקח לי את מה שיש לי, לשנינו לא יהיה, אבל לא אכפת לו, הוא יעקור, יחטוף ויסתלק עם זה”.
“עם מה?”
“זהו שאני לא יודע. אני רואה אותו עושה את זה, מוציא את זה מהדם והרקמות הפצועות שלי, אבל אני מוכרח שיגידו לי מה הוא לוקח לי כל הזמן”.
זוג אוהבים הלך מאחוריהם. מדי פעם התנשקו בקולות של מצמוץ. גארנישט ליווה אותם. ההלך עקב אחרי גארנישט שעקב אחרי הזוג. נדמה היה לגארנישט שההלך מתייפח. בני הזוג לא הבחינו בהם, ולבסוף נעלם ההלך בחשיכה והפרופסור ביקש לחזור לבאר של “המסריח”, אולי בגלל האשה ההיא, שנגעה ברגלה בגבר מתחת לשולחן. כשחזר, אחמד כבר נעל ובעל הבית המשיך לתת לו הוראות, כמו בכל לילה: “עכשיו תנעל עוד פעם, הנה פרופסור גארנישט, תעשה כאילו אתה לא רואה אותו, בין כה וכה הוא לא מכיר אף אחד בשב”כ”. גלים עלו בים, ובלילה אחד, כך חשב גארנישט, יטביע את עצמו, אם לא יצליח למצוא סטודנטית שתתאהב בו. שתתאהב בו אהבה עזה והוא יאהב אותה אהבה עזה. כי בלי זה אין לו שום סיכוי. שום סיכוי, והוא התכוון לזה לגמרי.