תיכף אחרי החתונה דרש הבעל לדעת מי היו הגברים לפניו. אשתו הביטה בו בחומרה כלשהי ואמרה: “למה לא שאלת אותי כשהכרנו?” הוא לא ידע. אולי פחד שתברח לו, השיב במבוכה, ולמען האמת, תמיד כמעט שאל, אבל רק ביום שאחרי החתונה פרצה השאלה החוצה. “ועכשיו אתה חושב שאני לא אברח לך?” הוא חייך, “זה מסובך יותר, לא?” הביטה האשה לתוך עיניו של בעלה וראתה פחד.

“באמסטרדם לא היה מה לאכול. מהקפה שעבדתי פיטרו אותי, כי לא היה לי רשיון עבודה. למזלי, עברה שם, בדיוק כשישבתי על המדרכה, כנופייה של אופנוענים ולקחה אותי. הייתי החברה של כולם. בעצם לא שלהם, אלא של שני בחורים נחמדים שהכרתי בדרך מלונדון לפאריז. לא היתה להם ברירה והם אהבו אותי שניהם. לא בדיוק ככה. היה לי אחד והיה לי גם אחר, ובגלל צרות כלכלה לא יכולתי לברוח משניהם, וגם לא מאף אחד מהם. אחר כך ברחתי לשניהם”.

“למה?”
“כי הייתי בהריון”.
“אז שכבת עם מישהו מהם?”
“כן, מה אתה חיוור כל כך?”
תמיד היה האיש הכי נפלא בעולם, וזו לא הצגה, שפתאום הוא יושב ככה, מבוהל.
“לא, כל הסיפור לא נכון. אני בכלל ילדתי בת, בת יפהפייה, ונתתי אותה לאימוץ, עם כל הכאב שעברתי. אני כל כך רוצה שתהיה לנו ילדה יפה כמוה”.
“יש לך כבר בת?”
“אל תצעק. כן. אני נוסעת פעם בשנה לראות אותה. היא אוהבת אותי, אבל אני בקושי מדברת איתה, כי הצרפתית שלי לא טובה, אתה בטח יודע כמה אבא שלי בז לי בגלל הצרפתית שלי, ומצד שני אני בת-בית שם. משפחה טובה, כאילו משפחה שלי”.
“אני לא מאמין לך, אני לא מאמין לך”.
“אתה צודק. כל זה לא נכון”.
“מה לא נכון?”
“אני לא נוסעת. ויתרתי עליה. זו רק פנטזיה שלי, שאני נוסעת”.
“מה זאת אומרת ויתרת?”
“תשכח כל מה שאמרתי. זאת היתה אגדה. הכל היה בלוף”.
“ואיך אני אדע אם שיקרת לי קודם או עכשיו?”
“אז זהו, שאתה לא תדע. ולעולם לא תדבר איתי על זה. בסדר?”

לפעמים לא ידע, אם כואב לו משום שנפל בפח, או משום שיש לה חיים אחרים, שאין הוא יכול לגעת בהם, לדעת משהו עליהם, אבל כאשר גברים סביבו ניבלו את הפה בענייני סקס, המיר את הכאב שעלה בו, בהינהון מחויך. אינו יכול להשתתף בהתבדחויות הללו, אף פעם אינו יכול להשתתף, מרוב אהבה לאשתו.

היא עבדה כיועצת חינוכית בבית ספר ויום אחד נפגשה עם עדנה, אשתו לשעבר של ראש השב”כ לשעבר, דני צנזור, כדי לדבר על הבעיות הקשות שניצבו בפני שתי הבנות התאומות, בגלל ההריון של האם, מנישואיה החדשים, וכל מה שהיה ליועצת להגיד היה מונולוג נרגז מאוד.

“מה אני אגיד לך, שאני בעד גירושים? שאני בעד נישואים מהירים תיכף אחרי הגירושים? שאני בעד הריון חפוז תיכף אחרי הנישואים המהירים השניים? שההריון הזה בונה מחדש את הנישואים, אבל גם מרחיק את הילדים מאמם, כמו כל הריון חדש, ובעיקר הריון מאבא אחר, לא שלהן, בזמן שהאבא שלהן חי לו בפינה אחרת של העיר, בולע את עלבונו על הגירושים המהירים והנישואים המהירים וההריון המהיר? מה אני אגיד לך, ועוד לא נאמר בכל השנים הרבות שהמונוגמיה מתפוררת לטובת איזו פוליגמיה חדשה של האימהות והאבות, כאילו המונוגמיה כבר גמרה את תפקידה, והיא הרי עוד לא התחילה לתפקד ממש, ומה אתם כבר הורסים אותה לטובת איזה סדר חדש? ובכלל, למה אתם באים להתייעץ איתנו רק אחרי שאתם גורמים לילדים שלכם כאב ולא לפני זה? למה לא לבוא ליועצות החינוכיות לפני הגירושים, לפני הנישואים השניים, לפני הכניסה המהירה לעוד הריון, לפני כל ההחלטות שפוצעות את הילדים שלכם ומבטיחות שגם הם יורישו את הזוועה הזאת, את הטראומות הללו, לילדים שלהם, וכן הלאה? למה אתם לא יכולים לעצור פעם, לחשוב, לסמן נקודת אפס, להגיד: מכאן אנחנו מנהלים חיי משפחה נורמליים ואת כל מה שלא נורמלי אנחנו מסתירים בכוח, כדי שהילדים ייצאו לעולם כמו חדשים בלי להמשיך את שושלות הכאב והעלבון של ההורים והורי ההורים וכולי וכולי? אתם מטילים בהם צלקות והם יסחבו את הצלקות הללו כל החיים גם בלי הגירושים, זה נכון, אבל האושר שלכם לא מוכרח להיות אקסיומה. בשום מקום לא כתוב שהכרחי להיות מאושר. אתם מביאים ילדים לעולם ומאמללים אותם. לא ברור לכם שהאושר שלכם הוא לא אקסיומה? ומה עם האושר של הבן שלך, גברתי? הוא לא חשוב? נמאסה עלי האקסיומה הזאת, וגם אם הבן שלך הוא ילד חמוד, וגם אם לא אכפת לך מה שכתבו לך מנהל בית הספר ומחנכת הכיתה שלו, וכתבו גם לי, שגירושיכם הם הגורמים לו להתנהג בצורה נבזית בשיעורים, וגם אם הנבואות השחורות הללו ביחס לעתיד הצבאי שלו נרשמו כבר בתיק שלו, תאמיני לי שאני יודעת מה אני אומרת. מה שמגעיל אותי בחילוניות – אני בעצמי חילונית, כמובן, אבל יש לי הרבה כבוד לדת – מה שמגעיל אותי זה הציווי הזה, שמוכרחים להיות שמח, שאסור להיות אומלל, בגלל הידיעה הברורה שמרכזיות האדם בעולם בלי אלוהים מולידה בעקבותיה הרבה חוסר אחריות, והאושר הוא לא העיקר, למרות שהמקצוע שלי מנסה להביא אושר לילדים, אבל לעזוב את המקצוע אני לא יכולה, כי איך אפשר באמצע החיים לשנות מקצוע?”